ילקוט הגרשוני על השס חלק א· רבי גרשון שטרן
ילקוט גרשוני על מסכת ראש השנה
ד:
האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לחיי העוה"ב ה"ז צדיק גמור והקשו התוס' מדתנן אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לק"פ ע"ש. ובס' פתח עינים להחיד"א ז"ל מביא בשם הרב מהר"ש פרימו שתי' קו' התוס' דמתני' דאבות היינו בעושה המצות שחייב לעשותם ובהא קאמר דחובת גברא לקיים מצותיו ית' שלא ע"מ לק"פ. אכן אם לאחר שכבר יצא י"ח המצוה דרמיא עליה עושה תוספת כגון שכבר נתן צדקה כמצותו לפי ערכו ואח"כ אומר סלע זו לצדקה כלומר תוספת על חיובו אז שרי לעשותה בשביל שיחיו בניו וכו' עכ"ד. וראיתי בס' דגן שמים לידידי הגאון מ' צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט"א אבד"ק פלונסק יע"א (בדף ל"א מדה"ס) שהביא בשם ס' מדבר קדמות להחיד"א ז"ל דמייתי להך תירוצא דמהר"ש פרימו. ובזה פי' הכתוב צדק צדק תרדוף למען תחיה. כלומר תוספת הצדק אחר הצדק שכבר יצא י"ח תוכל לעשות למען תחיה עמלק"פ עיי"ש. ועוד ראיתי בס' הנ"ל דף ל' ע"ג שמביא בשם ס' ייטב לב פ' בחקותי שכ' ליישב קו' התוס', דיש לדקדק על אומרו האומר סלע זו לצדקה ולא אמרו הנותן סלע וכו' אכן הגה"ק ר' משה טייטעלבוים ז"ל פי' החילוק בין ישראל לאוה"ע עפ"ד הרמב"ם כ"ג מה' גירושין בהא דכופין עד שיאמר רוצה אני אף דבאמת אינו רוצה עכ"ז מהני הכפיה, כי נפש הישראלי רוצה לעשות ורק החומר מעכב לכן הכפיה הוא שגם החומר יסכים ולא יהיה מונע וממילא חוזר לרצון הנפש, ובזה מיושב טענת האוה"ע (בע"ז ב' ע"ב) כלום כפית עלינו ההר כגיגית, דדוקא בישראל מהני כפיה כיון שהם משורש טיב חלק אלקי ממעל, ובהסיר המונע יש רצון, משא"כ באוה"ע לא מהני כפיה, דשורשם היפך הטוב רק שיהיו מוכרחים מצד הכפיה וההכרח לא ישובח, וזאת אמרם כאן גבי כורש, לא קשיא כאן בישראל כו' דישראל הגם שאומר בשביל שיחי' בני כיון שעכ"פ הוסר המונע אנן סהדי שנותן לש"ש משא"כ באוה"ע עכ"ד. וא"כ לכך אמרו האומר" דבשעת אמירה דיצרו מונעו מליתן הוא אומר סלע זה בשביל שיחיו בני אבל אח"כ בעת הנתינה אנן סהדי שהוא נותן לש"ש כיון דכבר הוסר המונע ע"י שאמר שהוא נותן להנאתו, אבל אם נותן בשעת נתינה ג"כ בשביל הנאתו אינו צדיק גמור דאין משמשי' עמלק"פ וגם ישראל אינו רשאי. ובזה פי' המדרש חשבתי דרכי כו' חשבתי מתן שכרן וכו' ולכאורה איך כיוון דהע"ה ע"מ לק"פ. אכן הכוונה חשבתי דרכי היינו בעת שאני חושב לעשות מצוה אז להסיר המונע אני חושב מתן שכרן ואח"כ אשיבה רגלי לעשות רק לש"ש בשביל עדותיך עיי"ש:
ועפי"ד הגה"ק ר"מ טייטעלבוים הנ"ל מיושב לנכון קושי' מהרש"א בח"א לב"ב דף י' על תי' הגמ' דהכא ודהתם, כאן בישראל כאן בעובד כוכבים, והק' מהרש"א מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור עיי"ש, ולפ"ז א"ש דסברת מא"מ כ' רש"י בסנהדרין נ"ט א' משום דכשיצאו ישראל מכלל בני נח להתקדש יצאו ולא להקל עליהם יעו"ש, והתינח היכי דההיתר בדבר מורה על פחיתות קדושה, אבל כאן אדרבה ע"י דישראל קדושים יותר, ויצאו מכלל ב"נ להתקדש, לכן אנן סהדי דבהוסר המונע נותן לש"ש, ובאוה"ע הוא להיפוך, א"כ ל"ש כאן סברת מי איכא מידי ודו"ק:
והנה ראיתי בס' אהבת ציון דרוש י' שכ' הגאון מ' שמואל לאנדא ז"ל. ואאמ"ו הגאון זצ"ל נתן טעם לזה למה בכל המצות צריך לעשות המצוה לשם שמים ולא ע"מ לק"פ ובמצות צדקה הוא צדיק גמור אם נותן על מנת שיחי' בני, ואמר אאמ"ו וכו' שכל מצות ה' אם אינו עושה לשם שמים אין בו ממשי ואינו עושה כלום דהא אם נטל לולב או מניח תפילין וציצית ולולא שיש בו מצות הבורא ב"ה אשר צוה לעשות דבר זה אין במעשה הזה שום תועלת מצד עצמותו רק המצוה במה שמקיים מצות הבורא ב"ה וכו' ולכך אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש, אבל בנתינת צדקה אף שאין בו מחשבת מצוה אפ"ה יש תועלת ופעולה בעשייתו דהא העני נהנה ממנו ואין חילוק להעני אם מקבל אותה צדקה לשמה או לא עכ"ל. ונוראות נפלאתי ע"ז דא"כ איך יפרנס הסוגיא דכאן דקאמר דכורש החמיץ מדאמר די להוון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי (ופירש"י למדת שלא לש"ש עשה כ"א להנאתו) ופריך ע"ז ומאן דעביד הכי לאו מעליות' היא והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני כו', ה"ז צדיק גמור. ולד' אהבת ציון הנ"ל בשם הנוב"י מה פריך הא שאני צדקה דהעני נהנה ממנו משא"כ בשאר מצות וצע"ג:
ובגוף קושי' התוס' ע"ע בס' ערוך לנר על מסכתא זו ואף שדבריו דברי טעם הם בכ"ז לא העתקתי אותם כי לדבריו לשון הברייתא אינו עולה יפה כאשר יראה הרואה ולא נראה לי לדחוק בלשון הברייתא]:
הרי זה צדיק גמור ופירש"י אם רגיל בכך ותמוה מאי בעי רש"י בזה. ועיין בס' "עיון יעקב" מ"ש בזה. ולפענ"ד נראה דכבר הבאתי לעיל בפסחים ח' קושי' החת"ס ז"ל מאי פריך מצדקה לשאר ענינים הא בצדקה מותר לנסות את ה' כמ"ש ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם ארובות השמים וגו' ונ"ל דלרש"י הי' קשה ג"כ קושי' זאת ולכן כתב אם רגיל בכך. דזאת נ"ל מסברא דהא דשרי לנסות את ה' בצדקה היינו דוקא פעם אחד ואם כבר נסה את ה' ומילא לו שאלתו שוב לא יתכן לנסות את ה' עוד הפעם ובפרט להיות רגיל בכך לנסות את ה' הרבה פעמים ודאי אין סברא שיהי' מותר. וזה כוונת רש"י ז"ל הרי זה צדיק גמור אם רגיל בכך. כלומר דהברייתא מיירי בכל גווני אפי' אם רגיל בכך לומר כן הרבה פעמים אפ"ה הרי זה צדיק גמור א"כ אין לומר דשאני צדקה דשרי לנסות את ה' דא"כ היה אסור לעשות כן הרבה פעמים אעכ"ח לאו מהאי טעמא מותר רק משום דמותר לכוין ג"כ להנאת עצמו וא"כ פריך הגמ' שפיר מצדקה לשאר ענינים והוצרך לחלק בין ישראל לעכו"ם וא"ש ודו"ק:
ט"ז א"ר יצחק למה תוקעין בר"ה, למה תוקעין, רחמנא אמר תקעו אלא למה מריעין מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה וכו' פי' בעולת חודש ח"ב ריש דרוש ב' דשאל מה הן כוונת התקיעה, והשיב כי זה הכוונה תיותר טובה לקיים חוק המלך ה' צבאות, וז"ש רחמנא אמר תקעו היינו תקעו בחודש שופר שאמר דהע"ה תקעו וגו' מצד כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב עיי"ש באריכות ושם במאמר ס"ט מביא בשם הגאון בעל נוב"י זצ"ל וליישב גם הדקדוק למה נקט רחמנא אמר ולא נקט דאמר קרא. אך הנה ידוע ומפורסים שאנו תוקעין תקיעה שברים תרועה לעורר זכות ג' אבות (כמבואר בזוה"ק פ' אמור ובכתבי האר"י ובשל"ה באריכות) וקא מתמה ר' יצחק למה תוקעין הלא לכ"ע תמה זכות אבות בין לרב ובין לשמואל, בין לריב"ל ובין לר' יוחנן (מיין שבת כ"ה א') ומשני, רחמנא אמר תקעו, דרש"י פי' (שם בשבת) למ"ד בימי אליהו תמה זכות אבות, אעפי"כ ע"י רחמים הוזכרה להם בימי חזאל עיי"ש, ולכך דקדק לומר "רחמנא" אמר כלומר ע"י רחמים אפשר לעורר זכות אבות ודפח"ח. (וע' בילקה"ג ח"ר אות אבות שמה כתבתי דלכן אומרים ביה"ר שבין תקיעות ברוך אתה בעל הרחמים). ושם במאמר קס"ד מביא עוד בשם הגאון נוב"י זצ"ל ליישב הדקדוק למה נקט רחמנא אמר זכרון תרועה ולא נקט יום תרועה. כי הנה מצינו כתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחד אומר זכרון תרועה (ומ"ש חז"ל בזה לקמן כ"ט ב' לא קאי לפי המסקנא כיעו"ש) ואמר רבינו זצ"ל הא לא קשיא כאן בזמן שביהמ"ק היה קיים, וכאן בזמן הזה, כי ענינו של תרועה יורה לפעמים על שמחת קבלת המלך כמ"ש הכתוב (שמואל א' י' כ"ד) ויריעו כל כל העם ויאמרו יחי המלך, וכל זמן שביהמ"ק היה קיים שהיתה מלכות שמים שלימה, והי' היום תרועה, ויריעו כל ישראל תרועה של שמחה, אבל עתה בגלות אין מלכות שמים שלימה, כי אין הכסא שלם (כמ"ש רש"י ס"פ בשלח) ואין מלך בלא כסא, ואינו אלא זכרון תרועה זכרון למעשה בראשית לימים הראשונים הטובים והן הן דברי רז"ל, אלא למה מריעין, הלא התרועה תורה על תרועת המלך שאין לנו מיום שגלינו מארצינו, ומסיק, באמת אנו אין לנו אלא זכרון תרועה ודפח"ח:
אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן בס' עולת חודש ח"א מאמר קפ"א כתב לולא דברי המפורשים י"ל הפירוש כלומר למה תוקעין ומריעין כל חודש אלול, שיושבין ועוסקין בישובו של עולם, ותוקעין ומריעין בר"ה שהן עומדין לדין ומשפט על כל נעלם, כמשפט בעלי דינין שמחויבים עפ"י הדין לעמוד, ומשני, כדי לערבב השטן כי בכ"ח ימים אלו מתישים כחו של שטן המשחית ומוסיפין כח של מעלה עיי"ש. ולפענ"ד היה יכול לפרש תירוץ הגמ' כדי לערבב השטן בדרך מרווח יותר לפימ"ש הרמ"א בדרכי משה בשם הפסיקתא דלכך תוקעין בכל חודש אלול כדי לערבב השטן שלא ידע מתי ראש השנה (ועיין בס' בית שמואל אחרון פ' שופטים) א"כ א"ש תי' הגמ' כדי לערבב השטן בפשיטות דלכך תוקעין ומריעין כל חודש אלול כנ"ל. [ועיין בס' כתנות אור מהגאון בעל פמ"א ז"ל על עה"ת פ' אמור מ"ש לפרש כל המאמר שלפנינו באופן נעים עיי"ש]:
כדי לערבב כו' פרש"י שלא יסטין כשישמע ישראל מחבבין את המצות מסתתמין דבריו:
פי' הפלא"ה ז"ל תשובה מיראה זדונות נעשין שגגות אבל ע"י תשובה מאהבה זדונות נעשין זכיות, וז"ש כשישמע ישראל "מחבבין" את המצות, א"כ עושין תשובה מאהבה וזדונות נעשין זכיות, א"כ ירא השטן מלהשטין, דכל מה שיוסיף לקטרג שעשו עברות כן ירבו הזכיות, ומתוך כך מסתתמין דבריו וק"ל:
[וזה פי' הירושלמי המובא בתוס' וכד שמע תנין אמר ודאי זהו שיעורא דיתקע בשופר גדול, דכיון שרואה שתוקעין שנית ומחבבין את המצות א"כ עושין תשובה מאהבה וזדונות נעשין זכיות וכיון שיש להם כל כך זכיות א"כ זכו אחישנה ודו"ק]. ועי' בס' שיחת חולין של ת"ח פרק י' שמביא מש"ל בשם הפלא"ה ז"ל, בשם הגאון ר"ע איגר ז"ל ע"ש:
ראיתי בשפת היריעה אשר לאוהל יעקב פ' אמור שכ' וז"ל. עיי' תוס' שהקשו על תקיעות דמיושב ודמעומד הרי הוא עובר על בל תוסיף ע"ש, אמנם כבר כתבתי בס' שמן המור (בחמישי לשלישי) כי הנה הרמב"ם ז"ל (בה' תשובה פ"ג) נותן טעם לשופר וכתב אעפ"י שתקיעת שופר בר"ה מצוה רמז יש בה כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם כו' ומעתה תהי' נפקותא גדולה כי אם נאמר שהתקיעה אינה רק דרך חק וגזירת המלך ית' כשארי מצות התורה א"כ אין להוסיף בה כמשפט בכל המצות שלא לעבור על בל תוסיף. וזהו ששאל למה תוקעין והשיב המתרץ רחמנא אמר תקעו כלומר בדרך חוק, אז הקשה על נכון קושייתו א"כ למה תוקעין כשהן יושבין וחוזרים ותוקעין כשהן עומדין והיא בעצמה קושיית התוס' וע"ז תירוץ אלא כדי לערבב השטן שכל עיקר השופר רק לטובתנו וכאשר כתבנו ודו"ק, עכ"ל]:
ועיין ילקוט אליעזר ערך שופר סוף אות ט"ו שכתב להיפך והבוחר יבחר): וא"ר יצחק אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנא' כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם:
בס' "תורה תמימה" פ' וירא כתב וע"ד הפשט י"ל עפימ"ש בנדרים מ' א' מנין שהשכינה שרוי' מראשותיו של חולה שנא' ה' יסעדנו על ערש דוי, והנה כמבואר כאן הי' ישמעאל, חולה, ולפי"ז י"ל דהלשון באשר הוא שם מוסב על הקב"ה כלומר באשר הוא שם מראשותיו של החולה עכ"ל. והנה גם אני אמרתי כן ב"ה טרם ראיתי בס' ת"ה, אך אח"כ מצאתי שכבר הוא כתוב הדר בספר "תפארת יהונתן" עה"ת מהגאון ר"י מפראג זצ"ל יעו"ש:
שלשה ספרים נפתחין בר"ה א' של צדיקים וכו' ופירש"י ג' ספרים. ספרי זכרון של מעשה הבריות. עיין בס' עץ יוסף לכאן מ"ש פירוש דברי רש"י ז"ל בשם ס' איי הים. ולא ראה שכבר קדמו לזה בס "כתנות אור" עה"ת פ' אמור עיי"ש. ועי' בס' דגן שמים לכאן וגם הוא לא ראה דברי כתנות אור הנ"ל:
[ועיין בהערות שונות שנדפס בספרי ילק"ג, ח"ב על תנ"ך דף ס"א מש"ש בפי' דברי הפיוט דשחרית ליום ב' דר"ה והיום יפתחו שלשה ספרים "מנוקדים" וכו' דתיבת מנוקדים אין לו מובן לכאורה וע"ש מ"ש בזה] יז: וב"ה אומרי' ורב חסד מטה כלפי חסד ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע וגו' ועיין בתוס' ד"ה ועליהם. ובהגהות רש"ש מביא בשם הגאון מ' מנשה מאיליא ז"ל דעיקר דיוקא הוא מן כי הטה אזנו לי ודריש לי' מלשון מאזנים ור"ל דמטה לי' המאזנים לצד זכות:
פושעי ישראל בגופן מאי נינהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין וכ' התוס' בשם ר"ת דהכא כשהמצוה בזוי' בעיניו שמגונות עליו רצועות של תפילין שבראשו אבל ירא להניח משום דבעינן גוף נקי וסי' הא ודאי דאין עליו דין פושעי ישראל בגופן. ועיין בב"ח או"ח סי' ל"ו שהקשה לר"ת דא"ב מאי איריא תפילין שאר מ"ע נמי כשאינו מקיימה מפני שהוא בזוי' עליו ועוד מאי בגופן דמשמע שבגופו הוא פושע ותי' דלר"ת נמי מיירי שאינו מניח תפילין מפני שאין לו גוף נקי אלא דמה שאין לו גוף נקי אינו מפני אונס חולי אלא פושע בגופו מרוב אכילה ושתייה ושכרות בסעודות דאינו נזהר לשמור עצמו מרבוי אכילה וכו' כדי שיהיה לו גוף נקי ומה שאינו נזהר אלא לפי שהמצוה בזוי' בעיניו שמגונות עליו רצועות שבראשו וא"כ פושע הוא בגופו ממש וכו' עיי"ש ודפח"ח ורב חסד מטה כלפי חסד היכא עביד ר"א אומר כובש רו' ריבר"ח אומר נושא כו': עיין בס' "עיון יעקב" בשם השל"ה במס' יומא. ועיין בס' עין הבדולח מ"ש בזה. ועיין עוד בס' קול יעקב למגלת קהלת בפ' כי ברב חכמה רב כעס וגו' מ"ש בזה [וע"ע בילקוט אליעזר תהלים פ"ו בשם קדושת לוי זי"ע יעו"ש]:
מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה:
ראיתי בס' אחד, הכוונה. לא שהקב"ה מדתו לנטור שנאה אלא שמעביר על מדותיו" לז"א לא כן אלא שכך המדה ודו"ק:
נושא עון וגו' לשארית נחלתו למי שמשים עצמו כשיריים. כ' בס' ערוך לנר בביאור ענין שיריים דגם במדת עניוות יש ב' מדרגות הא' אע"פ שאינו מגביה עצמו על חבירו עכ"ז גם לא מחשיב עצמו שפל נגדו כי אם בחשבו שהכל נבזה והבל ולמה זה יקפיד על הבל, אבל עיקר העניוות הוא דרך שני, שלאחרים יחשוב חשוב וטוב נגדו, ולהציב נגד עיניו המעלות שנמצאו בחבירו ולא בו וכו' וזש"א שמשים עצמו משים לשיריים והוא מדת עניוות באמת עיי"ש ובדרך הלצה י"ל כי דרך החסידים מיד כאשר סילק רבם את ידו מן הקערה יחטפו השיריים ויקרעוהו לגזרים ואותו השיריים אינו מקפיד כלום ומניח לעשות עמו מה שרוצים, וכמו כן הצדיק וחסיד במדותיו ראוי לו לעשות עצמו כשיריים דהיינו שלא יקפיד בכל מה שעושים עמו, וז"ש למי שמשים עצמו כשיריים וק"ל:
כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני אמחול להם כו' ידוע פי' לבנת הספיר שכתב דל"א יאמרו לפני, אלא "יעשו" לפני, היינו שיעשו בפועל הי"ג מדות וידבקו במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'. אך הגאון בעל הפלאה ז"ל אמר דמוכח עכ"ח דדי באמירה לחוד ול"צ מעשה בפועל דהא גם "אל" רחום וחנון הוא אחד מי"ג מדות וזה אי אפשר לקיים בפועל דהא א"א לאיש להיות אל, א"כ עכ"ח מוכח דדי באמירה של הי"ג מדות, ופי' בזה "אל הורית לכו לומר שלש עשרה" ר"ל ממדה אל הורית לנו "לומר' שלש עשרה דמזה מוכח דדי באמירה לחוד ודפח"ח. וא"ז הגאון מ' יצחק יעקב ז"ל אביו של מו"ח הגאון מ' עמרם בלום ז"ל אמר דיש לדחות זאת דהרי אחז"ל במגילה י"ח א' שקראו הקב"ה ליעקב אל שנא' ויקרא לו אל אלהי ישראל עיי"ש, א"כ ראינו שאפשר גם לאיש להיות אל א"כ עדיין י"ל דצריך לעשות הי"ג מדות במעשה ובפועל, ועי' בזה מ"ש בפזמון לי"ג מדות "תמכתי יתדותי בשלש עשרה תיבות וכו' בטוח אני באלה ובזכות שלשת אבות" כלומר בטוח אני באלה שאמרתי י"ג מדות, דאם תאמר לא די באמירה אלא צריך לקיים בפועל וגם מדת אל אפשר לקיים בפועל כדמצינו גבי יעקב, א"כ בטוח אני בזכות שלשת אבות. כיון דהקב"ה קראו ליעקב אל א"כ נפיש זכותו וכחי של אותו זקן. וא"ש הא דאמר בטוח אני באלה כו' ע"ד ממנ"פ ודויק:
[וע"ע בזה בס' שער יהודא להגאון מסומענא "ל בפתח השער אות נ"ח ונ"ט ע"ש]:
ה' ה' אני הוא קודם שיחטא אדם, אני הוא לאחר שיחטא אדם ויעשה תשובה הקשה הרא"ש ז"ל למה צריך רחמים קודם החטא, ותי' בס' נחלי מים להגאון מבריסק ז"ל בדרוש ח' לשבת שובה עפ"י הגמ' בקדושין אר"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנא' צופה רשע לצדיק וגו' ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו שנא' ה' לא יעזבנו בידו, א"כ איש בפשיטות דהיינו דקאמר אני ה' קודם שיחטא ובזה גופיה הוא מדת הרחמים שאינו מניחו ביד היצה"ר רק בעזר הרחמים מצילו מיצה"ר שלא לחטוא, והיינו דקאמר אני ה' קודם שיחטא (וכ"כ גם בס' ערוך לנר יע"ש) ועוד תי' דצריך רחמים קודם החטא על מחשבה רעה שחושב לחטוא ומצד מדה"ר אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, וכן מוכרח דהא באוה"ע השי"ת מצרף מחשבה רעה למעשה כמ"ש התוס' בספ"ק בקידושין והיינו דכך הוא מדת הדין, אבל בישראל מתנהג הקב"ה במדת הרחמים. ומדויק הכתוב ג"כ דמזה ילפינן דאין השי"ת מצרף מחשבה רעה למעשה שנא' און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' דהיינו מדה"ר, ובזה יש לפרש מ"ש אל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי, והיינו עפ"י מה שאחז"ל (ב"ב קס"ד) שלש עבירות אין אדם ניצול בכל יום וחד מנהון הרהורי עבירה, ע"כ מבקשים אנו מהשי"ת שלא יבא במשפט כ"א יתנהג עמנו במדת הרחמים, שאם יבא ח"ו במדת הדין אזי יעניש ג"כ על מחשבת העבירה ובזה לא יצדק לפניך כל חי דהא כל אדם אינו ניצול בכל יום מהרהורי עבירה, א"כ מיושב בפשיטות דאני ה' קודם שיחטא קאי על מחשבת עבירה שאין השי"ת מצרף למעשה מצד מדה"ר עכ"ד ודפח"ח (וכ"כ גם בדרושי הצל"ח דרוש ז' יע"ש), ומאז אמרתי ב"ה דלפי"ז בצדיקים שמתנהג הקב"ה עמהם במדת הדין כמ"ש הספה"ק לפרש בזה מחז"ל (מנחות כ"ט ב') כשראה מרע"ה ששוקלין בשרו של ר"ע במקולין אמר רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני, כלומר דבתחלה עלה במחשבה לפני השי"ת לברוא את העולם במדה"ד וכו' ונשאר המחשבה לצדיקים כנודע, א"כ בצדיקים אף מחשבה רעה מצרף השי"ת למעשה ופירשתי בזה בר"פ ויגש מ"ש יהודה ליוסף, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, היינו שלחש לו באזניו שביקש לחטוא עם אשת פוטיפר אלא שנזדמנה לו דיוקנו של אביו ומנעו מלחטוא, וז"ש ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני שרצית לחטוא, ואל יחר אפך בעבדך על שאני אומר לך זאת, ומצרף אני אצלך מחשבה רעה למעשה כי כמוך בפרעה, כלומר כי גבי צדיק כמותך הוא כמו בפרעה, דכמו דגבי פרעה מחשבה רעה מצרף השי"ת למעשה, כן גם בצדיק שמתנהג כמו הקב"ה במדת הדין מצרף השי"ת מחשבה רעה למעשה וא"ש ודו"ק ועיי"ש עוד בדרושי הצל"ח הנ"ל שכתב על מאמר הנ"ל עפ"י מה שעלה ונסתפק במדותיו של הקב"ה והוא דע"י תשובה מאהבה זדונות נעשו כזכיות, מעתה יש לשאול אם חטא אחד במעשה ובודאי קדם לו המחשבה ומחשבה שבא לידי מעשה הקב"ה נפרע אף פרי המחשבה כמבואר בספ"ק דקידושין יעו"ש ואח"כ חזר בתשובה על החמשה, מחשבה זו מה תהא עלה אי נימא כיון שבטל המעשה שהרי עשה תשובה ממילא בטלה המחשבה אף שלא עשה תשובה על המחשבה, או נימא כיון שכבר נעשה מעשה מצטרפת המחשבה, שוב אי אפשר לה ליבטל בלי תשובה גם על המחשבה, והנה הקב"ה מטה כלפי חסד למפשט בעיא זו לקולא, וא"כ י"ל דזה כוונת חז"ל דתשובה מועיל ג"כ בב"ד של מעלה, אבל כיוצא בזה שעשה תשובה על המעשה דלא על המחשבה, זה אינו מועיל בב"ד של מעלה והקב"ה במדת הרחמים אמר, אני ה' קודם שיחטא, אין אני מצרף המחשבה, ואני ה' לאחר שיחטא ועשה תשובה על המעשה, הרי אצלי כאלו מעולם לא נעשה מעשה, ואני מוותר המחשבה עכ"ד הנחמדים: ובדרך אגב אעתיק גם מ"ש עוד בדרושי הצל"ח דרוש הנ"ל להסביר דברי חז"ל יומא פ"ו א' עבר על עשה וכו' וצ"ל מה חילוק בין עשה לל"ת ולמה במ"ע יכופר מיד בעת התשובה ואינו זז משם עד שמוחלין לו ומדוע ל"ת יהיה תולה עד יוה"כ והלא עשה דוחה ל"ת וכבר הארכנו כו' אם עשה חמור מל"ת או להיפוך, וכעת נ"ל טעם הדבר עפ"י שחקרתי אם מדה זו שהקב"ה מקבל שבים היא מצד מדת הרחמים, או היא גם מצד המשפט במדה"ד, ואמרתי לחלק בין הפרקים, שתשובת המשקל שהאריכו בספרי המוסר בפיגועים די משקל הנאת העבירה, אם עשה כן תשובה זו היא גם מצד הדין, אבל תשובת הוידוי והחרטה בלי סיגופים לזה צריך מדת הרחמים, והנה כל ענין משקל הסיגופים שהאריכו חכמי המוסר היא לפי ענין הנאה שנהנה מעבירה ככה יסבול סיגופים וזה שייך בעבירה שעבר במעשה ונהנה מן המעשה, כמו אוכל חזיר וכדומה אבל ישב ולא עשה מ"ע שעבר בשוא"ת אין כאן שום הנאה מעבירה ואין כאן שום שייכות לתשובת המשקל ודי לו הוידוי והחרטה מצד הדין, וא"כ כיון שתשובה מועיל גם מצד הדין, לכך לא זז משם עד שמוחלין, אבל עבר על ל"ת אף שהתחרט והתודה, מ"מ מצד מדה"ד צריך סיגופים לתשובת המשקל. לכך תשובה תולה עד יוה"כ, שאז הוא מקור הרחמים לקבל בתשובה עכדפח"ח:
ועפ"ד הקדושים נ"ל לפרש הפסוקים שובה ישראל עד ה' אלקיך וגו' ואיתא בילקוט הושע י"ד בשם ר"מ תני עד ה' עד שהוא במדת רחמים ואם לאו אלהיך. היינו שישובו בעשי"ת עד שהוא במדת רחמים דבעשי"ת שערי רחמים פתוחים והקב"ה מתנהג במדה"ר, ומה הרויחו בזה, קהו עמכם דברים ושובו אל ה', היינו שיהי' די בוידוי וחרטה לבד, ואם לאו, רק שאמתינו ולא תשובו בעשי"ת רק בשאר ימית השנה, אז "אלהיך" כלומר אז יתנהג עמך ה' במדה"ד, ולא יהיה די בוידוי וחרטה לבד, כ"א תצטרכו לסיגופים לפי משקל עונותיכם וא"ש:
אילפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת, בתחלה אמת ולבסוף ורב חסד: הקשה הרי"ף בע"י א"כ הי' לו לכתוב בהיפך, תחלה אמת ואח"כ ורב חסד. ועיין בשעת היריעה אשר לאוהל יעקב מדובנא "זל ר"פ בראשית דבר בחמד בזה עיי"ש. [וע"ע ביערות דבש דפוס לובלין. דף קל"ו עמוד ג' מ"ש בזה] :
שאלה בלוריאה הגיורת את ר"ג כתיב בתורתכם (ע' יד יוסף דבשאלתות פ' ויקהל ליתא תיבת בתורתכם וכצ"ל ודו"ק) אשר לא ישא פנים כו' וכתיב ישא ה' שניו כו' נטפל לה ר"י הכהן כו' כאן בעבירות שב"א לחבירו כאן בעבירות שב"א למקום עד שבא ר"ע ולימד כאן קודם גז"ד כאן לאחר גז"ד:
עיין בס' עין הבדולח שכ' דר"ע לשיטתו בסוף יומא אשריכם ישראל כו' וכתב הרי"ף דפליג אדראב"ע וס"ל דיה"כ מכער גם אם יש עבירות שב"א לחבירו ולא פייסו כו' עיי"ש. והנה לא ראה שכבר קדמו בזה בס' "עיון יעקב" לכאן עיי"ש:
ועיין בתוד"ה כאן קידם גז"ד ובס' דגן שמים לכאן וינעם לך]: ולשון עד שבא ר"ע ולימד כו' דקשה מהיכן בא. נ"ל ליישב ע"ד שהבאתי בפסחים כ"ב בשם ס' פתח עינים לחיד"א ז"ל עד שבא מכניסת הפרד"ס יעו"ש ועד"פ י"ל גם כאן עפ"י דאיתא בחגיגה ט"ו דאתיהיבא לי' רשותא למט"ט למימחק זכוותא דאחר, יצתה ב"ק ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר, א"כ מוכח מכאן דלאחר גזר דין שוב לא מהניא תשובה וז"ש עד שבא ר"ע מכניסת הפרד"ס אשר שמע ב"ק שובו בנים כו', וש"מ דלאחר שמחקו זכיותיו דאחר וגזרו דינו, שוב לא מהני תשובה אז לימד, כאן קודם גז"ד כאן לאחר גז"ד, וא"ש ודו"ק. והנה בסשחים הקשיתי על החיד"א ז"ל מע"ה דמעשר שני מ"ח עד שבא רע"ק ולמד שכל הפירות וכו' וכעת הנני מוסיף להקשות עליו מגמ' נדרים כ"ה ע"ב עד שבא רע"ק ולימד נדר שהותר מקצתו הותר כולו]: י"ח. היה ר"א אומר שנים שעלו למטה וחוליין שוה כו' זה ירד וזה לא ירד כו' זה שהתפלל תפלה שלימה, נתכוין:
ובס' "תורה תווימה" פ' ואתחנן מפרש בזה הפסוק ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, וק' דפתח בלשון רבים ובקשתם וסיים בלשון יחיד ומצאת. ולפי המאמר שלפנינו א"ש. דזש"ה ובקשתם, המבקשים יהיו שנים, ומצאת, אחד, ולמה כן מפני כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, דהיינו תפלה בכוונה, והשני התפלל שלא בכוונה ודפח"ח:
ויהי כעשרת ימים ויגף ה' את נבל עשרת ימים" מאי עבידתייהו אר"י אמר רב כנגד עשר לגימות שנתן כבל לעבדי דוד אמר ר"נ כו' אלו עשי"ת שמר"ה ועד יוה"כ:
עיין מ"ש בס' דברי שאול בשם הגאון מ' חיים ז"ל מוואלאזין, וכעת הוא נדפס בגאון יעקב שבגליון הע"י סוף מסכת זו בשם הגאון ר' רפאל מהאמבורג עיי"ש:
בד"ה כל באי עולם וכו' מאי כבני מרון, סבא הרגיעו כבני אימרנא, רשב"ל אמר כמעלות בית חורון, ר"י אמר שמואל כחיילות של בית דוד: פי' באוהל יעקב ר"פ וילך ההבדל בין ג' ענינים אלה. כי כבני אימרנא היינו גם אותו שהוא חייב עתה והקב"ה רואה כי עתיד צדיק לצאת ממנו, הקב"ה מתחסד עמו ומאריך לו למען יצמח צמח צדיק, כמו שהאריך הקב"ה לאחז כדי שיצא ממנו חזקיה, והוא ממש כאשר יעברו הצאן ע"י מונה הם יוצאים אחד אחד ואין עושה בהם ומהם מאומה בי הוא עומד וממתין עד שיצא העשירי אז הוא סוקרו בסיקרא שיהיה קודש בקדושת מעשר. ור"י אמר שמואל בחיילות של בית דוד בא להורות חסד אחר כי הקב"ה יזכור לאדם זכות אבותיו אם היו אבותיו צדיקים יגן עליו בזכותם כמו שאמרו בחיילות של בית דוד שהיו מיוחסים שנאמר והתיחשם בצבא המלחמה (עיין קידושין מ"ו ב'). ורשב"ל אומר כמעלות בית חורין חידש לנו עוד ענין אחר, כי מעלות בית חורון אי אפשר ללכת שם רק אחד בפ"ע, כן דרך משפט שלמעלה לדון כל אחד בפני עצמו, ואף אם מעשיו דומים אל מעשי איש אחר שכבר יצא דינו, עכ"ז לא ישפטהו במשפט הנחרץ עליו שיהיה דינם שוה, רק כל אחד נידון כפי הכנתו וטבע מזגו אל מה שהוא נטוי מטבע תולדתו כן ראוי להעריך משפט כל אחד ואחד לפי ענין טבעו ולפי ענין מעמדו והבן:
ארבב"ח אר"י וכולן נסקרין בסקירה אחת כ' בס' דברי שאול עפימ"ש הזוהר דלכך לא מנו את ישראל ועה"ר שולט דהענין הוא שאסור להוציא את בן ישראל מהכלל ולכך אמרה השונמית בתוך עמי אנכי יושבת ע"ש ולכך אמר שכולן נסקרין בסקירה אחת ודו"ק:
צום החמישי זה ט' באב שבו נשרף בית אלקינו כו' צום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדלי' כו' ומי הרגו ישמעאל בן נתני' הרגו (בעץ יוסף מביא קו' הט"א מאי קמ"ל הא מקרא מלא הוא בירמיה שהוא הרגו ועיין בס' ערוך לנר יישוב לזה) ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו:
הקשו המפורשים דזה סותר להמדרש רבה איכה דאיתא שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר מחורבן בית המקדש ע"ש. ובס' פנינים יקרים מביא בשם אפיקי יהודה ח"ב דרוש ל"א בשם הגאון רמ"ז ז"ל אבד"ק לבוב דנודע כי בבית שני חסרו חמשה דברים מה שהיה בבית ראשון, והגדולה שבכולם השראת השכינה שלא היתה רק בבית ראשון ולא בבית שני נמצא לפי"ז כי הבית הראשון מתואר בשם בית אלקינו, לא כן הבית השני אין מתואר רק בשם ביהמ"ק, וא"כ א"ש כי במס' ר"ה אמרו ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו היינו הבית הראשון שהיתה השראת השכינה אבל במד"ר דאמרו דקשה מיתת צדיקים מחורבן ביהמ"ק היינו הבית שני שמכונה רק ביהמ"ק באמת קשה מיתת צדיקים יותר עיי"שי ובס' "אבל יחיד" הספד על גאון יעקב מליסא ז"ל מהדרשן הגדול רא"ב פלאהם ז"ל כ' דחילוק יש ב"ן לשון מיתתן של צדיקים ובין לשון סילוקן של צדיקים דאצל המיתה עדיין יתנחם השי"ת כביכול בראותו אשר העם ישימו את הצדיק על לוח לבם לזכרון ותמיד יהגו בצדקתו ויצטערו באסיפתו ויתנו לבם עי"ז למלאות העבודה הנעדרת בהעדר תורתו וצדקתו וע"כ שקולה רק כשריפת בית אלקינו. אבל סילוקן של צדיקים היינו הסתלקות הגמור שנאבד שמם וזכרם מלב העם עי"ד הצדיק אבד ואין איש שם על לב זה קשה לפני הקב"ה יותר מחורבן ביהמ"ק. ובס' "עין המים" מהדרשן הנ"ל כתב עוד ליישב הסתירה עפ"י משל לאחד ששאל את רעהו על מלבוש שהוא לבוש בו כמה הוא שוה, ויאמר לו שלשים כסף, ויאמר אליו הא לך שלשים כסף ותנה אותו לי, ויאמר לו סכל גם. כי אמרתי לך שאינו שוה רק שלשים כסף הנה אמרתי לך כסף שוויו בערך עצמותו, אבל לא מצד עצמו, כי המלבוש אשר אני צריך אליו ללבשו הוא שוה בעיני הרבה יותר מן הסך ההוא, כן מה שחז"ל שיערו בגמ' מיתת צדיקים כשריפת ביה אלקינו היינו בערך עצמותו לומר כי בערך עצמו הוא יקר בעיני ה' כשריפת בית אלקינו, אבל במדרש כוונו להפליג את ההפסד הבא ע"י הסתלקו מה שאנחנו אין לנו עוד מי שיורה לפנינו הדרכים הישרים וילמדנו אורחות צדיקים, וא"כ הסתלקותו מאצלנו הוא ממש כאבדת המלבוש מאת הלובשו שהוא שוה הרבה יותר מהסך ששוה המלבוש בערך עצמו. וז"ש קשה סלוקן של צדיקים מה שנסתלקו מן העם, יותר מחורבן ביהמ"ק וזה שסימו ואמרו וכל כך למה ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר ודו"ק:
כ"א:
בקש קהלת להיות כמשה שנאמר בקש קהלת למצוא דברי חפץ יצתה ב"ק ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת ולא קם נביא עוד בישראל כמשה פי' המגיד ר' יצחק אלי' לאנדא מווילנא באוהל רחל למגלת קהלת כל מה שמשיג האדם בא לו ע"י עמל ויגיעה, רק מה שמשיג ע"י מתנה מזולתו או שמוצא מציאה זה בא לו בלי עמל ויגיעה, וכן בהשגת התורה לא יוכל האדם להשיג רק ביגיעה כמאמרם ז"ל יגעתי ומצאתי. ומשה רבינו ע"ה זכה שניתנה לו התורה במתנה כמו שאנו אומרים בנוסח התפלה ישמח משה במתנת חלקו שניתן לו חלקו במתנה (וע' רס"י בפ' כי תשא בפסוק ויתן אל משה ככלותו וגו') ושלמה כשראה שלא ניתן לו התורה במתנה בקש למצוא דברי חפץ דרך מציאה בלי עמל וז"ש בקש קהלת למצוא דברי חפץ דרך מציאה שבקש להיות כמשה להשיג התורה בלי יגיעה יצתה ב"ק ולא קם נביא עוד בישראל כמשה שישיג התורה דרך מציאה או דרך מתנה. ובס' פנינים יקרים פ' ברכה הביא פי' בשם ס' נחלת יעקב עפי"מ שאחז"ל למה נקרא התורה תורת אמת יען כי נאמר בראשית ברא אלקים והוא סופי תיבות אמת בהיפוך. ולכך פתחה התורה בראשית ברא אלקים משום סופי תיבות הנ"ל. ודיעה ב' דרמזה התורה אמת ביושר ולא בהיפוך בתיבות ברא אלקים לעשות סופי תיבות אמת ביושר. ומה שפתחה התורה בבראשית הוא משום שהעולם נברא בזכות משה הנקרא ראשית שנא' וירא ראשית לו, אך התינח אי אין כמשה, אבל אי אמרת בנביאים לא קם כמשה אבל במלכים קם ומנו שלמה. א"כ קשה למה נברא בשביל משה ולא בשביל שלמה שהיה כמוהו. וז"ש בקש קהלת להיות כמשה דהוא אמר בנביאים לא קם אבל במלכים קם, יצתה ב"ק וא"ל "וכתב יושר דברי אמת שהרמז שהתורה נקרא אמת הוא ביושר מן אשר ברא אלקים לעשות ולא מסופי תיבות של. בראשית ברא אלקים שהוא אמת הפוך ולא ביושר, ועכ"ח צ"ל כי התורה פתחה בבראשית משום משה. ואי אמרת במלכים קם למה לא נרמז שם שלמה, אעכ"ח דלא קם כמשה אפי' במלכים ע"ש. (ועיין בפתח עינים לחיד"א ז"ל בשם רבני אשכנז שפי' עם הר"ת של ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וכנודע, ואין להאריך):
כ"ד:
דמות צורות לבנות היו לו לר"ג בטבלא ובכותל כו' ועשייה גרידתא מי שרי והתניא לא לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשיי כו' כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות:
הקשה בתשו' מהר"ם אלשיך מאי קושי' דילמא דוקא צורה שלימה אסורה ור"ג לא עשה אלא כחצי לבנה. ועיין בס' תורת משה ממרן ח"ס ז"ל ס"פ יתרו מ"ש בזה ועיין עוד בס' מנחת חינוך סוף מצוה ט"ל מ"ש בזה:
כ"ח:
מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי כגון ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ת"ל לא תוסיפו וגו' בס' "תורה תמימה" פ' נשא בפ' ואני אברכם מדקדק בלשון כגון ה' וכו' למה ליה לפרש ענין הברכה שמוסיף הכהן, האם מעטים הם לשונות ועניני ברכה בכל אדם לפי המקום לפי הזמן לפי המצב, בבריאות הגוף, בשלימות הנפש, בבני חיי ומזוני, וכדומה, ואיזו נ"מ איזה ברכה שיוסיף הכהן, ותי' עפימ"ש רשב"ם עה"ת כה תברכו את בנ"י כלומר לא תברכו מברכת פיכם כאדם שאומר תבואתה לראש פלוני כך וכך אלא אלי תתפללו שאברכם אני כמו שמפרש ושמו את שמי על בנ"י כשיברכו הכהנים לישראל בשמי ולאו בשמם כמו שהתפללו הכהנים ואומרים יברכך ה' ישא ה' פניו אליך. וכו'. עכ"ל, מבואר מזה דבכל ברכה שמברך הכהן חובה עליו להזכיר שם ה' והיינו שימסור השפעת הברכה להקב"ה שהוא יברך את ישראל ומעתה א"ש נכון לשון הברייתא שמביא לדוגמא באיזה לשון ברכה יוסיף הכהן משלו בהשתתפות שם ה', ואמר כגון ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ודו"ק:
ועי בס' מגן גבורים או"ח סי' קכ"ח במחבר סעיף כ"ז כהן אינו רשאי להוסיף כו' כתב:
ראוי להסתפק אם כבר נשא כפיו פעם אחת ואח"כ איתרמי לי' צבורא אחרינא דקיי"ל בסעיף שאח"ז דאי בעי מברך ואי בעי לא מברך אם יכול להוסיף בברכה שניה על הג' ברכות די"ל דע"כ לא מצינו אסור בל תוסיף רק במצוה חיובית אבל במצוה של רשות לא, אמנם נראה כיון שעכ"פ אם מברך פעם שנית מצוה קעביד ובמרך עלי' רק שבידו לפטור עצמה ממצוה, כל שעושה אותה צריך לעשותה כמו שציותה התורה עלי' ועובר בבל תוסיף, מידי דהוי אציצית דקיי"ל דחובת גברא הוא ואי לא לבש טלית בת ד' כנפות אין עליו חיוב ציצית ואפ"ה עובר בבל תוסיף וז"ב. ובזה מדוקדק הא דקאמר הש"ס ר"ה כ"ח מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך אוסיף ברכה משלי ת"ל לא תוסיפו כו' והלשון הואיל ונתנה לי תורה תמוה לכאורה מאי תלוי זה בזה, אמנם לפימ"ש הא גופי' קמ"ל דאף שנתנה לו תורה רשות לברך כמה שירצה אפי' כמה פעמים ביום וכיון שהוא רשות בידו א"כ יכול להוסיף ת"ל לא תוסיפו היינו אף בכה"ג אין להוסיף ודפח"ח):
ל"ב הני עשרה מלכיות כנגד מי ר"י אמר כנגד ש עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, מאי נינהו אילימא ויאמר דבראשיתי הני ט' הוו, בראשית נמי מאמר הוא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו ולכאורה קשה מדוע לא הוזכר נמי לשון אמירה בראשונה כמו בט' האחרים. וע' מהרש"א. ובס' תורה תמימה ר"פ בראשית כ' עפ"י דאיתא ביומא נ"ד ב' אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, תולדות השמים משמים נבראו, תולדות הארץ מן הארץ נבראו והענין כמ"ש הרמב"ן דשמים וארץ הם היסוד והחומר לכל הנמצא בעולם ומהם נבראו הכל, אלה אשר בשמים ממעל יסודם בשמים, ואשר בארץ מתחת יסדם בארץ. ולכן נקראו השמים והארץ אבות בערך כל הנבראים שהם תולדותיהם. ולפי"ז יסדר כל הנבראים שבעולם הי' שצוה הקב"ה על השמים והארץ שהם היסודות שיוציאו תולדותיהם למיניהם ולכן כתב בהו אמירה מפורשת, והיינו האמירה ליסודות שיוציאו תולדות, משא"כ בבריאת שמים וארץ גופייהו שלא קדם להם כל יסוד לא כתב בהו אמירה מפורשת כיון שלא היה עוד דבר בעולם שאליו יפנה הקב"ה כביכול במאמר וצווי. ואעפ"י דכתיב בדבר ה' שמים נעשו, אין זה רק הוראה על רצון נפשי, מלשון והלילה אאנ (איוב ב'), אמרה יונה (עירובין י"ח ב'), וע' תוס' נזיר י' א' עכ"ל:
[ובס' שם משמואל פ' בראשית מביא בשם האלשיך דלכך לא כתיב אמירה בראשונה משום דשמים וארץ נבראו במחשבה שנקרא ראשית, שתמיד קודם המעשה הוא המחשבה, לכך כתיב בראשית ברא כו' דהיינו במחשבה ברא את השמים כו' ע"כ. וע"ז כ' השם משמואל, מיהו הא גופא קשיא למה נבראו שמים וארץ במחשבה יותר משאר הנבראים. ונלפענ"ד לתת טוב טעם לדבר, דהנה איתא במדרש למה נבראו המלאכים ביום ב' ולא ביום ראשון כדי שלא יאמרו מוכאל ה"ה מותח את השמים או את הארץ בדרומו וגבריאל בצפונו, והנה איתא בגמרא כל דיבור שיצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך, וא"כ שפיר הי' צריך להיות שמים וארץ במחשבה, דאם היו בדיבור והי' נברא ממנו מלאך היו אומרים ח"ו שותף יש להקב"ה במעשה בראשית או בשמים או בארץ, דאם נברא השמים תחילה בדיבור והי' נברא ממנו מלאך היו אומרים ח"ו שותף הי' לו לכך הוכרך הקב"ה לברוא שמים וארץ במחשבה ובמחשבה לא נברא מלאך עכד"ה]:
בר"ה אין אומרים בו הלל מ"ט אמר ר' אבהו אמרו מלה"ש לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין אומרים לפניך ישראל שירה בר"ה וביוה"כ אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה:
יל"ד על אומרו ית' אפשר מלך יושב כו' והלא ודאי הוא יושב על כסא דין וכך הול"ל אמר להם מלך יושב כו'. וכ' בדרושי הצל"ח דרוש נ"ב וז"ל:
הנה מלבד הטעם שאמרו במס' ערכין שהיה ראוי לומר בר"ה ויה"כ משום דאקרו מועד, מלבד זה אני אומר טעם וכו' מה מעבדות לחרות אמרי' שירה ממות לחיים לא כ"ש וכו' וכיון שבר"ה ויו"כ הנכתבים לחיים ניצולים ממש ממות לחיים לכן אמרו מלה"ש שראוי לישראל לומר שירה על זה. והנה כל זה נעשה ע"י תקיעת שופר שהקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, והקב"ה משיב להם, אטו ישראל יודעים זה למטה, אם נתקבל סדר תקיעתם ברצון, וע"ז משיב אפשר מלך יושב על כסא דין, לשון אפשר שמידי ספיקא לא נפקי, וישראל עכ"פ מסופקים שמא ח"ו עדיין יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים, ועדיין לא ניצלו ממות לחיים ולכן אינם אומרים שירה, ולכן המלאכים שפיר אומרים שירה בר"ה ויה"כ וכמ"ש התוס' במס' ערכין שיש לומר בר"ה והחיות ישוררו, לפי שהם למעלה רואים שהקב"ה עמד מכסא דין וישב על כסא רחמים ואז יכולים לומר שירה עכד"ה: [ועיין בס' ערוך לנר כאן שכ' דשאלת המלאכים למה אין ישראל אומרים שירה בר"ה וביוה"כ הרי הם בטוחים שיצא כאור משפטם אשר על כן לובשים לבנים וכמו שהקשה הכפ"ת ביום תרועה. אבל הקב"ה השיב אעפ"י שבטוחים בחסדי, מ"מ כשהמלך יושב על כסא דין ועדיין ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו שלא נגמר הדין עדיין, גם להם אין ראוי לומר שירה, אף שבטוחים שארחם עליהם עכ"ל, עיי"ש, והנה לא אמנע מלכתוב מאי דקשיא לי לע"ז לפימ"ש המקובלים דהגמר חתימה אינו אלא בהושענא רבה, א"כ עד הו"ר עדיין לא נגמר הדין, וא"כ איך ישראל אומרים הלל כל ימי חג הסוכות וצ"ע]:
וראיתי ביערות דבש דפוס לובלין דף קע"ט עמוד ג' שכ' וז"ל ואמרו חז"ל (בפ"ט דסוטה, משפסקו סנהדרין בטל השיר. והיינו כי אמרו בגמ' דר"ה (ט"ז א') אדם נידון בר"ה ור' יוסי אמר אדם נידון בכל יום וא"ר יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כר' יוסי. וי"ל מאי קמ"ל פשיטא וגם מה ביקש במלת האידנא. הל"ל סתם כמאן מצלינן, וגם הא גופא קשיא כיון דהלכה כרבנן דרבים נינהו איך מצלינן כר"י. אבל באמת הוא הכריע בזמן בית שהיו יושבין סנהדרין בלשכת הגזית ובכל פלך ופלך כסאות למשפט לא היה אדם נדון בכל יום כי כל זמן שיש דין למטה אין דין למעלה דכתיב אלקים נצב בעדת אל היינו שעומד ואינו עושה דין כשיש עדת אל לשפוט למטה, אבל בעוה"ר כשפסקו סנהדרין לשפוט למטה אז יש דין למעלה ואדם נידון בכל יום, ולכך שלמה המלך כמשמעות ירושלמי מלך לא דן ולא דנין אותו ד"ת שנאמר מלפניך משפטי יצא, נאמר עליו, לעשות משפט עבדו ומשפט עמו דבר יום ביומו, ומשפט עמו היינו מה שתלוי במשפט המלך, כי המלך הוא כפי הנהגתו לעמו ומשפט המלך הוא משפט העם וכמ"ש כל המפרשים משפט עמו הנאמר פה הוא משפט התלוי במלך, וא"כ א"ש כמאן מצלינן האידנא דייקא דבזמן בית שהיו סנהדרין הלכה כרבנן וא"כ אין אדם נידון בכל יום, אבל האידנא מתפללים כר"י דהאידנא דבטלו בעוה"ר סנהדרין, אדם נידון בכל יום, והלכה כר"י ולכך מתפללין האידנא ודו"ק. והנה אמרו מפני מה אין ישראל אומרים שירה בר"ה וכו' ספרי חיים וספרי מתים פתוחים וכו' הרי בעת הדין אין לשורר כי איך ישוררו וספרים ופנקסות פתוחים לעיין בדינו איך ישיר וגילו ברעדה כתיב, ולכך אמר משפסקו סנהדרין ואדם נידון בכל יום פסק שיר כי ערבה שמחה עכ"ל: ואני תמה על דבריו הקדושים דא"כ לפי"ז איך אומרים האידנא הלל בכל יו"ט וחנוכה ור"ח הלא משפסקו סנהדרין אדם נידון בכל יום והלכה כר' יוסי ואיך ישוררו וספרים ופנקסות פתוחים לעיין בדינו וצ"ע: שייך לעיל דף ט' ע"א ועניתם את נפשותיכם בתשעה וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עה"כ כאלו התענה תשיעי ועשירי וכתב הגאון מ' משה גרינוואלד ז"ל אבדק"ק חוסט יע"א בס' ערוגת הבושם עה"ת ס"פ אמור, עיין טו"ז שהקשה אמאי הוציא רחמנא האכילה בלשון עינוי הזל"ל בהדיא שמצוה לאכול בעיוה"כ, ולפענ"ד נראה בס"ד דאי כ"ר תאכלו בעיוה"כ הו"א דאפי' התענה כל היום רק פ"א לעתותי ערב אכל קיים מ"ע זו, השתא דכ"ר האכילה בלשון עינוי אמרי' כי היכא דבעינוי א"א לומר כשיאכל כל היום ומונע עצמו מאכילה שעה אחת או שתים דזהו פשיטא דאינו בכלל עינוי ה"נ באכילה אינו יוצא י"ח אי מתענה מקצת היום ואכל אח"כ וזה דלא כשיטת המג"א בסי' תר"ו אלא כשיטת השלה"ק שם באה"ט דאף מקצת היום אסור להתענות. ובזה יתפרש כמין חומר מה שפירש"י בראש השנה דף ט' דה"ק קרא ועניתם בתשעה אכילת תשעה אני קורא עינוי וכיון דאכילתו עינוי חשיבא כל דמפיש באכילה ושתי' טפי עדיף, ולכאורה לא ידענא מה בעי רש"י בזה, ולהנ"ל ניחא בס"ד דרש"י בא לפרש מ"ש דהוציא רחמנא בלשון עינוי ולא כתב אכילה בהדיא, וצ"ל כהנ"ל, והיינו דבא רש"י ללמדנו ודו"ק עכ"ל ודפח"ח ש"י: איתא לעיל דכ"ח ע"א אמר רב יהודה בשופר של ע"א לא יתקע ואם תקע יצא, בשופר של עיר הנדחת לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עיהנ"ד כתותי מיכתת שיעורי' ובתוס' ד"ה אמר רב יהודא בשופר שנ ע"א כו' ואם תקע יצא, תימה מאי שנא משלמים דאמר רב יהודה דלא יצא משום דמצות ליהנות ניתנו, ורבינו חננאל גרס הכא רבא, ותימא דבסוף כסוי הדם תניא תקע לא יצא וכו' עכ"ל התוס'. ועיין בפני יושיע ז"ל שכתב בהמשך דברי התוס' דאחר שהביאו גירסת ר"ח כתבו דמ"מ גם אי גרסינן רבא קשה הסתירה דאם תקע יצא, ועכ"ח צ"ל אחד מהחילוקים שכתבו התוס' בפ' כסוי הדם בין ע"ז שלי ישראל או של נכרי, או בין קודם ביטול או לאחר ביטול, ולפי"ז שפיר י"ל דרב יהודה גרסינן וזה כוונת התוס'. וסיים מ"מ לענ"ד כ"ל דגרסינן רבא, דלרב יהודא יקשה למ"ל טעמא דכתותי מיכתת שיעורי' בשופר של עיהנ"ד תיפוק לי' משום דמצות ליהנות ניתנו ע"ש שכתב זה כמשיב על התוס', וכבר תמה עליו הגאון בעל ערוך לנר ז"ל כאן, שהרי זה כתבו התוס' בעצמם כן בס"פ כסוי הדם ע"ש. והנה ברוב ספרים שלפנינו הגירסא רב יהודא ודלא כגירס' ר"ח שגרס הכא רבא, וכ"כ התוס', בסוכה דף ל"ב ע"א וז"ל, ומיהו על כרחך צריך לאוקומה לאחר ביטול כפירוש ר"ת לפי מ"ש שם ברוב ספרים רב יהודא דאי קודם ביטול הא רב יהודה אמר התם לעיל בשופר שלמים לא יצא דמצות ליהנות ניתנו, ומיהו צ"ל דמ"מ רבא גרסי' ולא רב יהודא דהא מפרש התם טעמא דשופר של עיהנ"ד לא יצא משום דכתותי מיכתת שיעורי' ולרב יהודה הול"ל משום דמצות ליהנות ניתנו עכ"ל התוס' בסוכה הנ"ל, הרי העידו. התוס' דברוב ספרים הגירסא רב יהודא ולא רבא ומעתה מצוה לקיים הגירסא ולא להגיה, וכמו שהמליץ הגאון ר' ישעי' פיק זצ"ל ע"ז "לאוקמי" גירסא סייעתא דשמיא, וחוב מוטל עלינו ליישב קושי' התוס' הנ"ל דאי נרסינן רב יהודא א"כ למ"ל הטעם בשופר של עיהנ"ד משום דכתותי מכתת שיעורי' ת"ל משום דמצות ליהנות ניתנו, ונלע"ד בזה דהנה כבר הקשה הטעם המלך ז"ל אמאי אמר ר"י בשופר דשלמים לא יצא וכן למה הוצרך רבא לומר דבשור דעולה ושלמים יצא משום דמללה"נ תיפוק לי' דיוצא מצד דעשה דשופר דוחה ל"ת, ותירצו האחרונים ז"ל דבשלמים ועולה האיסור מצד דנהנה מהקדש א"כ הא אמר רבא בזבחים דף צ"ז ע"ב אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש והיינו משום דבקודש לא אמרה תורה לידחי עשה ל"ת ולכך שפיר ס"ל לר"י דבשופר שלמים לא יצא וגם רבא הוצרך לומר הטעם דיוצא משום דמללה"נ דאל"כ לא הי' יוצא דהא אין עשה דוחה ל"ה שבמקדש (וכ"כ הגאון מלבוב זצ"ל בדרשות דברי שאול דף כ"ג סע"א ע"ש) ובזה רצו האחרונים ז"ל לתרץ קושי' התוס' אמאי אמר ר"י בשופר של ע"א אם תקע יצא מאי שנא משלמים דלא יצא ולהנ"ל ניחא דדוקא בשלמים ס"ל לר"י דלא יצא משום דבהקדש לא שייך עדל"ת אבל בסופר של ע"א באמת יצא משום דעשה דשופר דוחה הל"ת, אך באמת ז"א דהא כתב הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' עכו"ם הלכה ב' דהנהנה ממשמשי ע"ז לוקה שתים א' משום ולא תביא תועבה אל ביתיך וא' משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם, א"כ הא קיי"ל דאין עשה דוחה שני לאוין, א"כ הדרא לדוכתה קושי' התוס' אמאי ס"ל לר"י בע"ז דיצא ובשלמים לא יצא, ומה"ט גורס ר"ח רבא, אך התוס' דוחים דהא עדיין קשה מפ' כסוי הדם דשם תניא תקע לא יצא, ועכ"ח צ"ל דהתם מיירי קודם ביטול, וכאן מיירי לאחר ביטול ולכך יוצא, וא"כ שפיר נוכל לגרוס כאן רב יהודא, והשתא שוב לא קשה א"כ למ"ל טעם בשופר של עיה"נ דלא יצא משום כתותי מכתת שיעורי' ת"ל משום דמצות ליהנות נתנו, ז"א דבלא הטעם דכתותי מכתת שיעורי, הו"א דיוצא משום דעשה דשופר דוחה ל"ת דהא בעיהנ"ד ליכא רק לאו אחד דלא ידבק מאומה מך החרם א"כ שפיר אמרי' עשה דוחה ל"ת ולא סגי בטעם דמצות ליהנות ניתנו ולכך צריך לומר הטעם דכתותי וכו' ואין כאן שיעור שופר, ואפי' לדעת הגאון בעל מנחת חינוך ז"ל במצוה תס"ו דכל הנהנה מעיהנ"ד עובר אף בעשה דושרפת באש את כל שללה עיי"ש, ג"כ א"ש דהא ידוע דעת הריב"א ז"ל דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, הל"ת נדחה ולא נשאר רק העשה דאין עשה דוחה עשה, וזה דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם כבר עבר וקיים העשה שפיר יוצא וכמ"ש הנוב"י ז"ל בסוף מהדו"ק בדיעבד אמרי' להיפוך מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה דנימא דלא יצא משום העשה שכנגדה, א"כ בדיעבד אם תקע בשופר של עיה"נ הו"א דיוצא משום עדל"ת, לכך צריך ר"י לומר הטעם דלא יצא משום דמכתת שיעורי' ומיושב שפיר הגירסא רב יהודא כנלע"ד בעזהי"ת:
בדף י"ז ע"ב כתב הרא"ש ז"ל, ה' ה' אני הוא קודם שיחטא כו' אני הוא לאחר שיחטא וכו' וא"ת מה צריך האדם למדת רחמים קודם שיחטא וי"ל וכו' אי נמי קודם שיחטא בע"א ואעפ"י שכבר חשב לעובדה ומחשבת ע"א הקב"ה מצרפה למעשה כו' אפ"ה מתנהג עמו במדת הרחמים קודם שיחטא וכשיחטא מצרף המחשבה עם המעשה עכ"ל. וכתב הקרבן. נתנאל דיש מקשים על הרא"ש מן הגמ' דסוף חולין תני' דבי ר' יעקב וכו' הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים ובחזרתו נפל ומת היכן אריכות ימיו של זה והיכן טובתו של זה אלא למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך ולמען ייטב לך לעולם שכולו טוב ודלמא לא הכי הוה, ר' יעקב מעשה חזא, ודילמא מהרהר בעבירה הוה, מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ודלמא מהרהר בעכו"ם הוה וכו' ומאי פריך הא לפי' הרא"ש אפילו חטא במחשבת ע"א אין מחשבה מצרף כי אם לאחר שעשה מעשה יעו"ש:
ומצאתי בדברי שאול (דרשות לש"ש ושה"ב) דף ל"ז ע"ד שמביא בשם הגאון מ' יהודא עייאש הספרדי ז"ל דדוקא היכא שיכול להנצל בדרך הטבע הוא דלא נענש על מחשבת ע"א לבד, אבל שם דעלה, לגג ונפל, דמצד הטבע כל שאין לו מעקה יפול הנופל ממנו והיה צריך שהקב"ה ישנה הטבע בכה"ג שמהרהר בע"ז הוה, אינו מרחם אף על המחשבה לבד ע"כ דפח"ח: ע"ש בגמרא אילפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת. בתחילה ואמת [פי' יושב לשפוט בדין] ולבסוף ורב חסד פי' לבסוף כשרואה שאין העולם מתקיים בדין אז ורב חסד] והקשה הרי"ף שעל הע"י, ח"כ אמאי כתיב ורב חסד ואמת, הול"ל להיפך. אמת ואח"כ ורב חסד, (וכבר ציינתי בפנים לעיין באוהל יעקב ר"פ בראשית בשפת היריעה לשם, וביערות דבש ח"ב בסוף דרשה המתחלת "המלך דוד בהתפללו בשביל ישראל בהיותם בגולה וכו' מ"ש בזה יעו"ש), וכעת מצאתי בס' כנפי נשרים עה"ת מהגאון מ' אברהם ליכטשטיין ז"ל פ' כי תשא, שכ' בחלק מחזה אברהם, דיובנו דברי אילפא עם מאמרם ז"ל בכאן על פסוק ויעבור ה' וגו' שנתעטף הקב"ה כש"צ כו' ואמר כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני אמחול להם עונותיהם. וכבר נתקשו בזה. הלא זה הסדר אנחנו עושים הרבה פעמים בשנה ועונותינו חקוקים על עצמותינו. (ודברי הראשונים בזה ידועים), אמנם כי אלה שני המדות, חסד ואמת, המה מתחילת הבריאה הכרחים לצרף זה לזה ואי אפשר לעולם כי יונהג במדה אחת בלתי שתף השניה עמה, כי כמו שא"א לעולם שיונהג רק במדה"ד שהוא מדת אמת, כי אז הי' העולם נתבטל מכל וכל כי מי גבר יוכל לעמוד בדין לבד וע"כ צריך לשתף עמה מדת חסד כן נמי א"א שיתנהג העולם רק במדת החסד, מחמת כי רבים היו המורדים והפושעים כי הכל היו בטוחים במדת החסד לעשות מה שיחפצו והי' ישוב העולם נתבטל מכל וכל והי' חלילה לית דין ולית דיין, כי על הכל הי' התפשטות החסד מחפה, ע"כ צריך לשתף למדת ורב חסד המדה של ואמת והוא קיום הדין, ואז נופל פחד ואימת משפט על העולם ויכול העולם להתקיים: אולם פשר דבר בהנהגה בשתי המדות הוא כך, כשרוב העולם מוכרעים לכף זכות, והרוב מהעולם מתנהגים בקו הצדק, אז עיקר התפשטות המדה ורב חסד בעולם, כי הצדיקים משלשין מדת החסד לעולם ומהפכין הרוגז לרחמים, ואז העיקר הנהגה הוא, ורב חסד, ואצלה יצורף מדת, ואמת, כי במדת החסד לבד אי אפשר שיונהג העולם וצריך שיתוף עמה מדת ואמת אבל כשרבה רעת האדם בארץ, והעולם רובם חוטאים, אז עיקר הנהגה במדת ואמת, כאמרם ז"ל בזמן שרשעים בעולם אז מדה"ד, אולם בגין דלא יתוקד עלמא בשלהובא דדינא, ישתתף עמה מדת ורב חס"ד להתמזג קצת תוקפא דדינא בקוי חסד להתקיים העולם:
והנה רצונו יתב' בבריאת עולמו. אשר העולם יהי' מוכרע ברוב צדיקים, כמ"ש במדרש ויהי אור אלו מעשיהם של צדיקים וירא אלהים את האור כי טוב הוי חפץ במעשי הצדיקים, וקב"ה הסתכל בתורתו גברא עולמו, ותורתו היא רצונו הפשוט יתב', לכך כתיב בתורה ורב חסד ואמת כי עיקר הנהגת העולם רצונו יתב' הי' להתנהג במדת החסד והיא המדה העיקרית, ואח"כ לשתף עמה מדת אמת, אבל אילפא דיבר לפי מיד דורו, כאשר ראה כי רבה עזובה בקרב הארץ וירעו וישחיתו, ובזמנו הלא הי' עיקר הנהגת העולם בעדת ואמת והשיתוף עמה מדת ורב חסד, ולכך תפס כשיטת הנהגת העולם, בתחילה ואמת ולבסוף ורב חסד והוא הדבר הרמוז במאמרם ז"ל כאן ויעבור וגו' שנתעטף הקב"ה כש"ץ ואמר כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה כו' כלומר שיסגלו מעשיהם וייטיבו דרכיהם, עד שיהי' לפני הנהגה בעולם, כסדר הזה" ר"ל כסדר הכתוב בתורה, שהנהגה ורב חסד יהי' עיקרית ותחילה בהנהגה, ואח"כ ואמ"ת לשיתוף עמה, אז אמחול להם עונותיהם, כי העולם יוכרע ברוב צדיקים, ואחרי רבים להטות ע"כ דפח"ח:
בדף ט"ז ע"א אמר רב יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כר' יוסי דס"ל אדם נידון בכל יום והקשו התוס' וז"ל וא"ת לרבנן נמי מי לא מצלינן האידנא רפאנו וברכת השנים ואומר ר"ת דשלא יחלו לא מצלינן אלא לר"י אבל שיתרפאו מצלינן אליבא דכ"ע דמתי יחלו נגזר ומתי יתרפאו לא נגזר עכ"ל, והקשה הגר"י עמדין ז"ל בהגהותיו על הש"ס וז"ל אע"ג דאמרי' בגמ' ע"ז דף נ"ה ע"א יסורין בשעה שמשגרין על האדם משביעין אותן כו' והיינו דאמר ר"י מאי דכתיב חליים רעים ונאמנים, רעים בשליחותם ונאמנים בשבועתם הרי דיסורין נגזרו על זמן מתי שיתרפאו ? (וכ"כ בס' עיון יעקב וז"ל רבים מקשים וכו' יעו"ש), ותי' הגרי"ע, דהגמ' בע"ז מיירי בלא תפלה דאז ודאי נגזר עד מתי יהי' משך החולי והיסורין, אבל הר"ת בתוס' דכאן מירי בתפלה, דתפלה מהני להקדים הרפואה עכ"ד, וכתב בפתח השער אשר לספר שערי תודה להרה"ג הגביר מ' מרדכי עפשטיין נ"י מווילנא יע"א וז"ל, ולענ"ד קשה לתרץ כן, דאי נימא דר"ת מיירי בתפלה, א"כ אמאי קאמר מתי יחלו נגזר, הלא בתפלה הי' מועיל תפלתו שלא יחלה כלל וכמ"ש שבת דף ל"ב ע"א לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה וכו', אשר ע"כ נלע"ד ליישב הקושי' באופן אחר, בהקדם דברי הכתוב פ' בשלח, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, ולכאורה צריך להבין האם באמת לא נמצא בעולם איזה מחלה כמחלת מצרים רח"ל ? אבל לדעתי הכונה כן היא, במצרים היו המכות בתורת נקמה וכליון, אחר שהתרו בו ולא קבל התראה ולא נכנע ולא שב מרעתו הכביד השי"ת את לבו כמ"ש כי אני הכבדתי את לבו גו' ולא ישוב עד אשר יסבול כל יסורי המכה זמן קצוב כפי שנגזר עליו מן השמים וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מה' תשובה ה"ג וז"ל, לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר הבה נתחכמה לו, נתן הדין במנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו ע"כ, וכ"כ רש"י בפ' וארא בפסוק ואני אקשה את לב פרעה יע"ש, אבל כאשר השי"ת שולח איזה מחלה ויסורין רח"ל על איזה איש הוא רק בתורת עונש ורפואה, למען ישוב וייטיב דרכו, וזש"ה, כל המחלה אשר שמתי במצרים, דהיינו מחלה בתורת נקמה לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך, דהיינו המחלה עצמה היא בתורת רפואה, שו"ר בכת"ס פ' בשלח, שכתב כזאת על סוף דברי הכתוב הזה. והנה החילוק בין שני אופני המחלה בין מחלת מצרים ובין סתם מחלה כן הוא במצרים אשר היתה המחלה בתורת נקמה, באשר הוחלט לאבדם, היו נאמנים בשליחותם על זמן קצוב ומוגבלי, למען יסבלו כל הזמן שנגזר עליהם, אבל סתם מחלה אשר בתורת עונש ורפואה, אז מתחלה לא קצב הבוי"ת על זמן מוגבל, ותלוי רק ברצון ושכל האיש, לעורר לבו, להרגיש במחלת גופו ונפשו להתבונן היטב ברפואתו רפואת הנפש והגוף, ולתקן את אשר עוה, ואז במהרה יוכל להרפא ממחלתו ברצון השי"ת, וזהו כונת הר"ת בתוס' דכאן, דמתי יחלו נגזר אבל מתי שיתרפאו לא נגזר, משום דבידי האדם הוא לשוב בתשובה ומקרי בידו, ואם ישוב קודם יתרפא קודם, אבל הכתוב תלייא רעים ונאמנים שהובא בגמ' ע"ז הנ"ל כתוב בפ' כי תבוא, ומיירי באופן מחלת מצרים, שהוא בדרך נקמה ואבדון, (יעויין שם בהכתובים) ובאופן כזה נאמנים הם בשליחותם וכנ"ל, ומיושב שפיר לפענ"ד קושית הגר"י עמדין ז"ל בס"ד עכ"ל הנחמד:
דף י"א ע"א בגמ' בניסן נברא העולם:
הקשה הר"ן ז"ל בשלמא למ"ד בתשרי נבה"ע היינו טעמא דמנינן שנות העולם מתשרי אבל לר' יושיע דס"ל בניסן נבה"ע למה נקבע ר"ה. בתשרי ותירץ מפני שהוא חודש של סליחה וכפרה דיוה"כ והמהרש"א הקשה ע"ז דהרי זה בעשירי לחודש ולא בר"ה ומה שתירץ ג"כ דחוק אמנם בס' "ערוך לנר" כתב עפימ"ש התוס' לקמן דף כ"ז ע"א לתרץ דברי ר"א הקליר שיסד במוסף דשמיני עצרת כר"א דבתשרי נבה"ע ובמוסף של פסח כר"י דבניסן נבה"ע וכתבו בשם ר"ת דאלו ואלו דברי אלהים חיים דבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן ע"ש, וכיון דאצל הקב"ה מחשבה כמעשה דלא בן אדם הוא ויתנחם לכן גם לר' יושיע נמנו שנות העולם מתשרי והוקבע ר"ה ליום הדין מפני שבמחשבה עלה להבראות העולם בדין, כדאיתא במדרש הובא ברש"י בפ' בראשית ברא אלקים, וכשראה שלא יעמוד שיתף רחמים עם דין כדכתיב ביום עשות ה' אלהים, וא"כ כשעלה במחשבה דהיינו בתשרי שלט מדת הדין לכן נקבע יום זה לדין, אבל ביום עשות שהוא בניסן שהי' מעשה שמים וארץ שיתף הקב"ה מדת הרחמים עמו, ובזה מיושב מה שקשה כיון דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, הרי שמיד ביום ראשון שנבראו שמים וארץ שיתף הקב"ה מדה"ר עם הדין, א"כ למה נאמר בכל מעשה בראשית שם אלהים לבד אבל לפ"ז א"ש דשם נאמר על שם המחשבה, אבל ביום עשות שהיה המעשה שיתף רחמים עם הדין ע"כ דפח"ח:
ועפי"ד קדשו יש לפרש דברי הפייטן, היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, דהנה המחשבות נדמו להריון כמ"ש הרד"ק בתהלים ז' בפסוק הרה עמל וז"ש הפייטן, היום הרת עולם, שהיום עלה במחשבה לפניו ית"ש לברוא העולם, וכיון דמתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד א"כ אז שלט מדת הדין, לכן. היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים כלומר לכן נקבע יום זה לדין, וכמ"ש הערוך לנר הנ"ל וא"ש:
דף ט"ז ע"ב א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן ג' ספרים נפתחים בר"ה א' של רשעים גמורים וא' של צדיקים גמורים וא' של בינונים, ופירש"י ג' ספרים ספרי זכרון של מעשה הבריות עכ"ל ולכאורה אינו מובין מה אשמעונין רש"י בזה, ועוד מקשין העולם למ"ל ספר לבינונים כלל, אם יטיבו דרכם יכתבו בספר צדיקים וכו' וכ' בס' כתנות אור פרשת אמור ליישב עפ"י דאיתא בברכות ו' ע"א דפריך וכי מאחר דאפי' חד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו תרי מבעי' ומשני תרין מכתבן מילייהו בספר הזכרונות חד לא מכתב מילי' כו' וכתבו התוס' חד לא מכתב כו' כלומר עם אחרים אבל בס' לבד נכתבין כדאמר באבות פ"ב וכל מעשיך בספר נכתבים כ"ש מדה טובה עכ"ל, הרי להדיא שכל דרכי בני אדם נכתבים בספר, ובר"ה כשמעיינין במעשה בני אדם נפתחים אלו הספרים:
וממילא יש ספרים שהם ספרי צדיקים ושהם ספרי בינונים ושהם ספרי רשעים וזה כוונת רש"י לתרץ קושי' העולם דלמ"ל ספר לבינונים. לכן כתב, ספרי זכרון של מעשה הבריות, שמעיינין במעשה הבריות וממילא יש כאן ג' מיני ספרים גם של בינונים וק"ל ע"כ דפח"ח:
י"ז ע"ב ר' אלעזר רמי כתיב ולך אדני חסד וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, בתחלה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ולבסוף ולך אדני חסד עיין בזה בשפת היריעה אשר לאוהל יעקב מדובנא ז"ל עה"ת פ' ואתחנן ותמצא ביאור נעים על מאמר זה ע"ש, ויען כי ספר זה שכיח טובא במדינתנו ע"כ למותר אחשוב להעתיקו:
דף כ"א ע"ב בקש קהלת להיות כמשה שנאמר בקש קהלת למצוא דברי חפץ יצתה בת קול ואמרה וכתוב יושר דברי אמת ולא קם נביא עוד בישראל כמשה: פי' בס' חיות יאיר (מהגאון בעל או"ח ז"ל) עפ"י דאיתא במס' מנחות, אפשר משה חי וכתב וימת משה וכו' ע"ש, וחד אמר יהושע כתבה, והנה אחז"ל ולא קם נביא כמשה, בנביאים הוא דלא קם אבל במלכים קם, ולכך בקש קהלת להיות כמשה, אמנם באמת נוכל לומר, הואיל וע"י מרע"ה נכתב כל התורה עפ"י ה' והוי כמו דאמרינן אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, ומשו"ה אמר ולא קם נביא, דהוי רק מקצת שבחו הואיל והי' בפניו, אבל באמת אפילו במלכים לא קם:
אבל אם יהושע כתב סיום התורה וע"י יהושע נכתב ולא קם נביא אז מוכת שפיר דרק בנביאים לא קם, דאי גם במלכים לא קם הוי לי' למיכתב סתם ולא קם כמשה אחרי דנאמר שלא בפניו:
והנה עוד נ"מ אי מרע"ה סיים התורה צריכה אותה פרשה שרטוט כגופי התורה משא"כ אם יהושע סיימה:
וז"ש בקש קהלת להיות כמשה, דס"ל בנביאים לא קם אבל במלכים קם דס"ל דיהושע סיים התורה, יצתה בת קול וכתוב יושר דבר אמת, התורה איקרי אמת כתובה יושר כלומר בשרטוט כולה, מכלל דמרע"ה בעצמה סיימה, א"כ הו"ל בפניו, ויש לומר שגם במלכים לא קם ע"כ דפח"ח:
תם ונשלם מסכת ראש השנה:
תהלה ותפארת לשוכן מעונה: