אור ברסלב
ילקוט הגרשוני על השס חלק א ילקוט גרשוני על מסכת שבת

ילקוט הגרשוני על השס חלק א· רבי גרשון שטרן

ילקוט גרשוני על מסכת שבת

ילקוט גרשוני על מסכת ברכות

י:

ר"ח ורבה בר"ה הוו יתבי בדינא כולי יומא הוה קא חליש ליבייהו, תנא להו רב חייא בר רב מדפתי ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב, וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית, אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כתיב הכא ויעמוד העם כו' מן הבוקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד :

דן דין אמת לאמיתו כתבו התוס' לאפוקי דין מרומה:

ובס' אפיקי יהודא פי' דיש ב' מיני אמת בדין (א') אמת מוסכם, כנומר אפשר שהב"ד טעו בסברתם מ"מ דינם אמת עפ"י הסכמת הרוב שכן כתוב אחרי רבים להטות (ב) אמת מוחלט, דהיינו דגם קמי שמיא גליא שכיוונו בסברתם אל האמת. והנה ליעשות שותף להקב"ה במעשה בראשית זה אי אפשר אלא בדין אמת מוחלט, דחותמו של הקב"ה אמת מוחלט ולא אמת מוסכם. ולכן אמרו כל דיין שדן דין אמת לאמיתו דהיינו שבאמת כן הוא (ולא רק עפ"י מה שהרוב מסכימים), מעה"כ כאלו נעשה שותף להקב"ה במ"ב. ובזה פירשתי בילקה"ג פ' שופטים מאמה"כ צדק צדק תרדוף ע"ש וק"ל:

(ועיין בתוס' יו"ט סוף מס' פיאה ואכ"מ להאריך). וראיתי בס' בנין אריאל פ' יתרו שהביא מאמר הגמ' הנ"ל וכתב עלה וז"ל. ויש להקשות א"פ אכתי תקשי מדברי יתרו שאמר למשה מדוע אתה יושב לבדך וכל העם כו' מן בוקר עד ערב, הלא באמת לא דן אותם מן בוקר ועד ערב, ובדברי יתרו לא שייך לומר שום דרשה (וכן הקשה גם ברי"ף שעל הע"י) ועוד יש לדקדק הא דקאמר וכי אפשר לומר כן, מנא לן דערב היינו לילה דלמא ערב היינו לאחר שנטו צללי ערב כדאיתא ר"פ תמיד נשחט גבי תמיד ופסח ע"ש והוא באמת זמן ישיבת הדיינים כנודע. ועוד ראוי להתבונן במה שאמרו אפילו שעה אחת וכו' מהיכא יליף לה דאפי' שעה א' ולמה הוצרכו להוסיף לשון זה דלכאורה הוא שלא לצורך. ונראה ליישב דאיתא בש"ע ח"מ סי' ה' זמן ישיבת הדיינים מהבקר עד סוף שעה ה' וכתב הסמ"ע שטעמו משום דשעה ששית זמן סעודת ת"ח ואין צריך לישב בדין רק עד זמן סעודה. אבל הרמב"ם והטור כתבו שיושבין בדין עד חצי היום דהיינו עד סוף שעה ו' וכן הכריע הסמ"ע ע"ש באורך ונראה לי ליתן טעם לדעת הסמ"ע עפ"י המבואר בב"י בריש ח"מ שהקב"ה כונן למשפט כסאו בשעה שהדיינין יושבין ע"ש. וי"ל הטעם לזה להגביר מדה"ר על מדה"ד שלמעלה. דכשיש דין למטה אין דין למעלה. ונראה דמהאי טעמא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במ"ב לפי שהק"בה שיתף מדה"ר למדה"ד בשעת בריאה, ומדת הרחמים מתעוררת ע"י דין אמת שדנין למטה:

ואיתא פ"ק דע"ז ג' ראשונות הקב"ה עוסק בתורה. ג' שניות יושב ודן. לפי"ז נכון הדבר שישבו הדיינין עד סוף שעה ו' שהוא גמר סוף ג' שניות. כדי להחשב כשותפין עם הקב"ה במ"ב כמפורש למעלה ומעתה באו דברי רז"ל על נכון. שהוקשה להם ע"מ שכתוב ויעמוד העם כו' מן הבקר עד הערב. וכי אפשר וכו'. וכי תימא מבקר עד ערב פי' עד שינטו צללי ערב דהיינו תחלת שעה ז'. עדיין קשה שלא היה צריך לישב אלא עד תחלת שעה ו' שהוא זמן סעודת ת"ח. ולמה הוסיף שעה יתירה. ותירצו לעולם אימא לך דערב פי' עד שינטו צללי ערב שהוא תחלת שעה ז' ואעפ"י שזמן סעודה הוא מתחלת שעה ו'. הוסיף שעה אחת יתירה שכל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. מגז"ש ומטעם שאמרנו. ובהיות הדבר כן. גם בדברי יתרו אין שם קושיא. כי הוא אמר מבוקר ועד ערב פי' ג"כ עד שינטו צללי ערב דהיינן תחלת שעה ז' ונתיישב הכל על נכון. ודו"ק. עכ"ל הטהורו ואמר רבא בר מחסיא כו' אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם כו' א"ל הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם מכאן אמר רשב"ג הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו כו' איני והאמר רב חמא בר חנינא הנותן מתנה לחבירו א"צ להודיעו שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו לא קשיא הא במילתא דעבידא לאגלויי הא במילתא דלא עבידא לאגלויי. והא שבת דעבידא לאגלויי. מתן שכרה לא עבידא לאגלויי:

כ' בס' ילקוט אליעזר ערך שבת ויו"ט. צ"ב לשון מתנה בבית גנזי כל זמן שלא נותן הדבר לחבירו לא שייך מתנה כו'. ונראה כי שבת מתנה טובה לישראל כי ה' הבטיח שיתן בעש"ק לחם יומים מה שצריך על שבת. ובשבת ישב ויתענג בטוב נפשו. וגם ע"ז יקבל עוד שכר נצחיי. כאמרו כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים דהיינו עונג רוחני אשר אין לו גבול ותכלית. והשי"ת יודע בעצמו שנותן מתנה. אבל בבית גנזי. כי רוב המון עם לא ידעו ששבת מתנה טובה, כמו התינוק שאין לו הכרה לדעת מי שנותן לו פת, ע"כ צריך להודיע, ומעשה שבת ג"כ דעביד לאיגלויי, אבל שכרה, שיש לו עוד שכר וריוח בשמירת שבת לא עבידא לאיגלויי, לרוב המון אשר הולכים בחושך, ע"כ הודיעם:

ובספר אור הצבי בדרוש לשבת בראשית כתב וז"ל, אמר לי' הקב"ה למשה לך והודיע לישראל כי הנותן מתנה לחבירו צריך שיודיעו. פרש"י בנותן שלא מדעת המקבל כדי שיחזיק לו טובה וידע שהוא אוהבו. וקשה לכאורה מה איכפת לן בטובת הנותן כאשר הוא בעצמו אינו חושש לזה. אך הנה אמרו (בחו"מ סי' קע"א ס"י) בחצר שאין בו דין חלוקה שהיא רק ז' אמות אין שותף א' יכול לכוף לחבירו לחלוק. אף אם יאמר קח לך ד' אמות ולי רק ג' אמות וחלוק. יכול השני לומר איני חפץ במתנה כי שונא מתנות יחיה. ודיעה השניה סוברת שיכול לכוף לחלוקה באופן זה דהיכי דאית ליה הנאה להנותן מזה לית בה משום שונא מתנות כי הנותן לטובת עצמו מתכווין. ולכן הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו דשמא לא יתרצה המקבל בזה כי שונא מתנות יחיה. וגם לדיעה השניה הנ"ל כשיודיעו ויחזיק לו טובה להנותן ע"ז. ה"ז טובת הנותן ולא שייך ביה שונא מתנות יחיה (ורשב"ג דאמר מכאן הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו י"ל דאזיל לשיטתי' בבבא בתרא (י"ג ב') בדין הזה ע"ש והבן) ולכן בצדקה דהוא וודאי טובת הנותן גם כן כמ"ש יותר ממה שהבעל הבית עושה עם העני. העני עושה עם הבעה"ב. אין צריך להודיעו, (ושמעתי בזה לפרש מש"ה ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' כו' אמר "לבבך" המורה לב' היצרים היצ"ט והיצה"ר. כי היצה"ר בחלק שפתיו יטה גם את היצ"ט למנוע מנתינת הצדקה באומרו הלא אתה הורג את העני בזה כי שונא מתנות יחיה. על זה אמר שלא ירע לבבך וכו' כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו' ונצמח מזה טובה להנותן. ולית בה משום שונא מתנות יחיה. והבן), ועכ"פ במתנה זו של שבת בהתוספת שהוסיף הקב"ה על השבת של משה במצרים ורצה שינוחו ישראל לגמרי אפי' ממלאכת אוכל נפש אין הקב"ה יכול לבוא בהכרח על ישראל בזה. רק ביקש ממשה להודיע זה לישראל כי מתנה טובה היא במאוד ויתרצו לקבלה עכל"ה:

וע"ע בס' שער בת רבים פ' יתרו ביאור נכון על אומרו מתנה טובה יש הי בבית גנזי" עיי"ש]. ר"ח הוה נקיט בידי' תרתי מתנתא דתורא אמר כל מאן דאתי ואמר לי שמעתתא חדתא משמי' דרב יהיבנא להו ניהלי' א"ל רבא ב"מ הכי אור רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו כו' יהבה ניהלי' כ' בס' פנינים יקרים. צריך להבין מדוע א"ל דוקא האי שמעתתא. וגם קשה מנא ידע רבא ב"מ דרב חסדא לא שמע עדיין זה המאמר משמי' דרב. ואיתא בחידושי יעב"ץ חולין דקושי' חדא מתורצת בחבירתה דבאמת רבא ב"מ לא ידע איזה שמעתתא דרב יהי' חדתא לגבי ר"ח ולכך ל"א לו דבר אחר משמי' דרב דאולי כבר שמע זאת ואי דא"כ למה יתן לו הב' מתנתא דתורא ז"א דלא ירצה לומר לו דכבר שמע זאת דאין זה מדרך ארץ לאמור לו כבר שמעתי דבר זה ובכ"ז יתן לו המתנתא דתורא ויתנם לו במתנה בעלמא. אבל אחר שאמר לו דהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. א"כ ידע בבירור אם שמע או לא. דאם כבר שמע דבר זה ורק נותן לו במתנה בעלמא א"כ הא הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו ומדלא הודיעו שנותן לו מתנת חכם עכ"ח דלא ידע עד השתא ודפח"ח:

לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל ב' סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים:

מכאן קשה לי קצת על נוסח התפלה שלאחר ברכת כהנים ותתננו לאהבה לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו כו' כשם שנתת את יוסף צדיקך בשעה שהלבישו אביו כתונת פסים לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואיו" והלא אדרבה מבואר כאן שמדבר הזה נתעוררה כל הקנאה והשנאה של האחים על יוסף והיאך אמר כשם שנתת את יוסף וכו' וצ"ע [ועיין בתוס' בד"ה נתגלגל כו', שהקשו דבלא"ה נגזר ועבדום וענו אותם כו', ועיין במהרש"א, ואמרתי מאז, וכעת ראיתי שכבר קדמני בחידושי חת"ס ז"ל לכאן, דלא נגזר אלא בארץ לא להם, וע"י משקל ב' סלעים מילת כו' נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים, מקום טומאה וערות הארץ, ששם נשחתו ישראל וירדו עשר מעלות אחורנית, כאמור וירעו אותנו המצרים ופירשו ז"ל שעשו אותנו רעים וחטאים לה' וק"ל]:

י"א. ואמר רבא ב"מ כו' אמר רב כל חולי ולא חולי מעיים כל כאב ולא כאב לב וכו':

כתב בס' תנובת יהודא לכאורה אינו מובן מה מלמדנו.

אולם מה יקרו דבריו אלו המלמדנו להועיל לנפשינו אם פוגע בנו ח"ו מדה"ד באחת החולאים לא נתמרמר מאד ונדע כי עוד יש גרוע מחולי זו והיינו חולי מעיים וכו' ונודה לה' כי חמל עלינו להענישנו במדת רחמים וא"ש. יב:

תניא חנינא אומר חייב אדם למשמש בבגדיו ערב שבת עם חשיכה א"ר יוסף הלכתא רבתי לשבתא יש לדקדק מאי נ"מ דהלכתא רבתי לשבת ופי' בס' בית שמואל אחרון עה"ת פ' שמיני דהנה איתא במס' שבת שאלו תלמידיו את ר"א שוב יום אחד לפני מיתתך וכי יודע אדם באיזה יום ימות א"ל אדרבה ישוב בכל יום שמא ימות למחר. ואיתא בגמ' מס' שבת מי שטרח בע"ש יאכל בשבת. דעוה"ז נקרא ע"ש ועוה"ב נקרא שבת. ובזכריה כ"ג כתב ויראני את יהושע כהן גדול לבוש בבגדים צואים, ופירש בזוהר דאם אדם עושה מצות עושה מלבושים יפים לנשמה, ואם עושה עבירות עושה מלבושים צואים לנשמה, וזה פי' חייב אדם למשמש בבגדיו כלומר שיחפש תמיד את מלבושים שלו אם עשה בגדים יפים לנשמה או בגדים צואים. ערב שבת. דהיינו עוה"ז שנקרא ע"ש עם חשיכה. דאיתא בגמ' עד אשר לא תחשך השמש חשיכה זו יום המיתה דיום המיתה נקרא חשיכה, וזה פי' עם דהיינו קודם יום המיתה, וזה בכל יום דכל יום הוא ספק שמא עכשיו קידם המיתה א"ר יוסף הלכתא רבתי לשבתא בא להזהיר באזהרה ומוסר גדול. דהנה איתא במס' כתובות גבי מר עוקבא קודם פטירתו דראה בפנקס הצדקה ואמר זוודא קלילא ואורחא רחיקתא. וזה פי' א"ר יוסף הלכתא רבתי לשבתא, כלומר דדרך רב ומהלך גדול הוא לעוה"ב הנקרא שבת, וצריך אתה להכין צידה רב לדרך רחוק כזה, ודפח"ח: שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי:

כתבו התוס' לבד מגבריאל כו' ותימה דאפילו מחשבה שבלב כל אדם הם יודעים ולשון ארמי אין יודעים בספר פתח עינים לה להחיד"א ז"ל כאן, וגם בסנהדרין דף י"ט כתב, דרבים השיגו על התוס' בזה דמוכח מהכתובים ואמרי רז"ל דאין יודע המחשבות אלא הוא יתברך דוקא, ושלמה המלך ע"ה אמר כי אתה לבדך ידעת את לבב כל בני האדם. ומתוך כך השיג גם על הרב "עיון יעקב" שכתב בסנהדרין שם דמלאך גבריאל שיודע ארמי יודע מחשבות ע"ש:

ולי נראה ראי' לדברי הפתח עינים דאפילו גבריאל אינו יודע מחשבות ממה שאנו אומרים בהקפות לשמחת תורה יודע מחשבות הושיעה נא" ואי נימא דמלאך גבריאל ג"כ יודע מחשבות היאך אנו רשאים לומר כן, הא מבואר בירושלמי פ"ט דברכות דלא יקרא לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לו ית' צווח והוא יענה עיי"ש, אוו דאין שום מלאך יודע מחשבות אלא הוא ית' דוקא, ולכך אנו רשאים לומר סתם יודע מחשבות הושיעה נא" ודו"ק:

לא יקרא לאור הנר שמא יטה א"ר ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה פעם אחת קרא ובקש להטות אמר כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר :

הדבר מפורסם בשם הגר"א מווילנא ז"ל דהכוונה דבברייתא איתא הטעם דאסור לקרות לאור הנר משום שמא יטה ועי"ז א"ר ישמעאל אני אקרא ולא אטה ולבסוף אחר שנכשל אמר כמה גדולים דברי חכמים היינו דברי חז"ל במשנתינו שאמרו סתם לא יקרא לאור הנר ולא נתנו טעם על האיסור כדי שלא לבא לידי מכשול להקיל לעצמו ע"י נתינת הטעם ולומר אני אקרא ולא אטה ודפח"ח. והנה בילקוט הגרשוני עה"ת פרשת אחרי הבאתי בשם ספר תכלת מרדכי על התוספתא דשבת ועירובין, שכתב ע"ז אף שדבר נכון הוא אבל מירושלמי מוכח בהדיא דלא כד' הגר"א, דהתם בהדיא אמר גדולים הן דברי חכמים שאמרו שמא ישכח ויטה. והנה נשכח ממני באותו שעה שכבר העיר ע"ז בהגהות וחידושי מהר"ץ חיות ז"ל, וכתב וז"ל. ובע"כ צ"ל דלשון התלמוד בבלי דוקדק יותר ובירושלמי ט"ס במה שנזכר גם בדברי ר"י הסיבה שמא יטה עכ"ל עיי"ש:

רבי נתן אומר קרא והטה וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמנה:

כתב בספר דברי חבר בן חיים לכאן. הכוונה דבאמת כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת, אבל חטאת כזה ע"י עסק בתורת חטאת, רק חטאת כחושה היא, ולא חטאת שמנה, וע"ז אמר לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמנה דהיינו קרבן ממש בפועל וק"ל. (ושו"ר בספר שם משמעון דרוש ט"ז שכ"כ בשם החיד"א ז"ל בס' ראש דוד פ' צו משם המפרשים עיי"ש] י"ג. תנא דבי אלי' מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה כו' ומת בחצי ימיו והיתה אשתי נוטלת תפיליו ומחזרת בב"כ ובבמ"ד ואומרת להם כתוב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושמש ת"ח הרבה מפני מה מת בחצי ימיו ולא היה אדם מחזירה דבר כו':

יש לשאול על מה לקחה תפיליו וכתב בספר עולת חדש ח"א מאמר קנ"ז עפ"י מה דאיתא במנחות מ"ד א' אמר ריש לקיש כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו עיי"ש ומסתמא איירי כל המניח תפילין נאים כתיקונן וכהלכתן. וממילא מובן הטעם דלקחה תפיליו להראות חזותן לרבים איך התנאה בתפילין והניחם. וא"כ היכן ימיו של זה. ואי אתה עושה תורתך פלסתר כל המניח תפילין מאריך ימים וק"ל:

ובספר שם משמואל פ' ויחי פי' עפי"מ דאיתא בשבת דק"ה כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים ופריך הגמ' והא כתיב ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע והזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אלמא דהאריכו ימים אע"ג דלא ספדי ליהושע ומשני ימים האריכו שנים לא האריכו ופירש"י ז"ל דהיינו שבלו ימיהם בטוב כדאמרינן ביומא כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך אר"א אלו שנותיו של אדם שמתהפכין עליו מרעה לטובה עכ"ל, ולפי"ז מובן טעם דנטלה תפיליו דהנה הקשו התוס' בחגיגה על שאלת האשה הנ"ל למה מת בחצי ימיו דלמא היה אותו תלמיד מן הצדיקים דכתיב בהם הן בקדושיו לא יאמין שהקב"ה מסלק את הצדיקים הבחורים שיודע בהם שיחטאו קודם זמנם. ונראה ליישב דהנה עוד יל"ד עלה מה שאמרה מפני מה מת בחצי ימיו ולא אמרה בחצי שנותיו. אמנם לפי דעת רש"י הנ"ל יש ב' מיני אריכות ימים, דהיינו אריכות שנים ממש שחי שנים הרבה, ואריכות ימים היינו שבלה ימיו בטוב, אף שלא חי הרבה שנים. וא"כ י"ל שאותו תלמיד היה לו תרתי לריעותא, קוצר שנים שלא חי הרבה שנים, וגם קוצר ימים שלא בלה ימיו בטוב. וזה ששאלה האשה כתוב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך דמשמע שהעוסק בתורה יש לו שני אריכות. אריכות של שנים ואריכות של ימים. בעלי ששנה הרבה וכו' מפני מה מת בחצי ימיו. דבשלמא על קיצור שנותיו יכול להיות משום דהן בקדושיו לא יאמין כקושיית התוספת אבל מפני מה מת בחצי ימיו דהיינו שלא בלה ימיו בטוב והיה מהראוי שאותן מעט שנים אשר חי לבלות ימיו בטוב ומתורץ קושי' התוס' הנ"ל. והשתא ניחא נמי הא דנטלה תפיליו. דהנה איתא במס' יומא עבר על מ"ע ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו. עבר על חייבי כריתות ועשה תשובה תשובה תולה ויה"כ מכפר. עבר על חילול השם אין כח לא בתשובה לתלות ולא ביה"כ לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת ופריך הגמ' היכי דמי חילול השם אמר רבי יוחנן כגון אנא דאזלינא ד' אמות בלא תפילין ובלא תורה. א"כ הכא דעיקר כוונת האשה על אריכות ימים והיתה מתאוננת שלא בלה ימיו בטוב וכל ימיו היה ביסורים. והיתה חוששת אולי אף שקרא ושנה הרבה. היו כל ימיו בצער ולא בלה ימיו בטוב מחמת דהלך ד"א בלא תפילין ודא גרמה לו דהוא חילול השם כמו ר"י דאמר כגון אנא וכו' לכך הראתה תפילין שהיה נזהר בהם שלא הלך ד"א בלא תפילין ובלא תורה ושפיר היתה מתאוננת על אשר לא בלה ימיו בטוב ודו"ק. י"ד א"ר פרנך א"ר יוחנן האוחז ס"ת ערום נקבר ערום ערום ס"ד אלא א"ר זירא ערום בלא מצות בלא מצות ס"ד אלא ערום בלא אותה מצוה בס' דברי חבר בן חיים לכאן הביא פי' בשם מרן חת"ס ז"ל דהכופר רזי תורה ומפשיט התורה ערומה שאין בה אלא פשטי דברים ועי"ז נעשה תורת ה' פלסתר וכמו שלגלג מנשה וכי לא היה למשה לכתוב כי אם ואחות לוטן תמנע, נקבר ערום בלא מצות, דלבסוף נעשה צדוקי עכ"ל:

ובפתיחה שם משמואל לתשו' "כתב סופר" חא"ח כתב כי יראת ה' והמדות הישרות נקראים לבושי האדם כדמצינו ומלבשתו ענוה. ואמר קהלת בכל עת יהיו בגדיך לבנים וכו' כנודע. אבל מי שאין לו מלבושים אלו של יראה ומדות טובות, ואוחז בס"ת, מדבק עצמו בה, לא לבד שאין תורתו מביאו לתכלית האמיתי אלא אף אין בידו מצות הלימוד ועסק תורתו, וז"ש ר"פ כל האוחז ס"ת ערום, דהיינו שאינו מלובש בלבוש מלכות יראת מלך עליון ית"ש ואוחז בס"ת נקבר ערום בלא אותה מצוה של לימוד התורה ולריק יגע כי הא בלא הא לא סגי וא"ש:

בשעה שתקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני וכו':

צ"ב מה החכמה שיש בתיקון זה. אמנם י"ל עפי"מ שאחז"ל במס' תמיד פרק ד' איזה חכם הרואה את הנולד, והנה בדורו של שלמה היו ישראל בתכלית השלימות ולא היו צריכים לגדרים וסייגים כדי לשמור גופי תורה, אמנם שלמה המלך ע"ה ראה בחכמתו דורות העתידים לבא לאחר זמן שיפלו במדרגה, ובלתי גדרים וסייגים לא יהיה להם באפשרות לשמור גוף התורה, ולכן תיקן עירובין לעשות גדר לאיסור הוצאה בשבת, ונט"י כדי לעשות גדר לסרך תרומה כמ"ש מהרש"א בח"א, (ועיין חולין ק"ו א') וז"ש בשעה שתקן שלמה עירובין ונט"י יצתה ב"ק ואמרה בני אם חכם לבך. שאתה רואה את הנולד ומיעוט היראה והשלימות של הדורות העתידים לבא, ואשר על כן צריכים לגדרים וסייגים כדי שלא יגעו בגוף האיסור. ישמח לבי גם אני. וק"ל:

כ"א:

ארבב"ח אר"י שני זקנים היו בצידן א' עשה כב"ש ואחד עשה כב"ה זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נו"ט לדבריו דמעלין בקודש ואין מורידין: בגמרא איתא הלשון אחד עשה כב"ש ואחד עשה כדברי ב"ה. ויל"ד למה אמר כדברי ב"ה וגבי ב"ש לא אמר כדברי. וכ' בקונטרס תל תלפיות מחברת ז' צד ל"ד דעל הטעם שנתן שייך לומר דברי. והנה העושה כב"ה עושה גם כדבריו ר"ל כטעמו כי הולך מחיל אל חיל ומעלה בקודש. אבל העושה כב"ש עושה רק כמעשיו כי בטעמו אין שום לימוד מוסרי כלל:

ובצד מ"ג שם כתב דרצה בזה לתרץ איך עשה הזקן כב"ש ושבק ב"ה, (עיין ברכות י' ע"א כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה ע"ש בתוס' ר"ע ובתפארת ישראל), אבל זקן זה מעולם לא שמע דב"ש וב"ה נחלקו בדבר זה רק מדעתו כיוון לדעת ב"ש, וז"ש עשה כב"ש ונותן טעם לדבריו מדעת עצמו. וזקן האחר אפשר שידע ממחלוקת ב"ש וב"ה עשה כדברי ב"ה. ובזה ניחא קו' תוס' יבמות י"ד ע"א ד"ה לא עשו, דבאמת אין מוכח מזקן זה דעשו ב"ש כדבריהם עכ"ל, (הנה מ"ש ובזה ניחא קו' תוס' וכו', הוא פלא כי המעיין בתוס' יבמות הנ"ל יראה דלא הקשו תוס' כלל מכאן, ואולי כוונתו דבזה ניחא הא דלא הקשו תוס' גם מכאן ודוחק), ועיי' עוד בתל תלפיות הנ"ל צד נ"ז ונ"ח אריכות גדול בזה:

מאי חנוכה (פירש"י על איזה נס קבעוה) דת"ר בכ"ה בכסליו וכו' ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים וכו': וצ"ב השאלה והתשובה ואם רצה לספר ענין חנוכה הול"ל בקיצור, ת"ר בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון כו', ולמה צריך להביא שאלת המקשן הכי לא ידע זה המקשן כלל וכלל מאי חנוכה, (ועיין בבני יששכר בעניני חנוכה) עוד ראוי להבין מה שקבע הגמ' השאלה הזאת לבסוף אחר שהביא תחלה מנהג המהדרין והמהדרין מן המהדרין ופלוגתא דב"ש וב"ה אם פוחת והולך או מוסיף וה והילך, הלא טוב הי' לשאול מתחילה מאי חנוכה, ולהשיב שענין חנוכה בשביל נס הנרות, וגם לשון הברייתא נעשה בו נס צ"ב דהול"ל בקיצור נעשה נס וכו'. ונראה ליישב הכל בס"ד עפי"ד העטרת זקנים בריש ה' חנוכה שכתב כי חנוכה הוא ר"ת ח' נרות והלכה כבית הלל. והנה כבר הקשו כולם למה מדליקין ח' נרות והלא הי' בפך להדליק יום אחד ולא נעשה נס אלא בז' ימים ותירץ הטו"ז בריש ה' חנוכה שענ"ח נשאר בהפך גם ביום א' דאם לא הי' נשאר כלום לא הי' על מה שיחול הברכה ע"ש (ובזה פי' ז"ל הזמר "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים" דע"י שנותר קצת שמן בקנקן ביום א' מזה נעשה הנס לשאר ימים, ולכן, בני בינה ימי "שמונה" קבעו שיר ורננים):

ועתה אקדים לך עוד מ"ש מהרש"א ז"ל בח"א וז"ל. טעמא דב"ש כנגד פרי החג. יש לעיין דודאי לא פליג ב"ש בהא דמעלין בקודש דילפינן מקרא כפרש"י ובפרי החג ודאי דאיכא טעמא כדאמרי' לפי שהם נגד ע' אומות עובדי כוכבים שיהיו פוחתין והולכין. וי"ל דה"נ איכא טעמא כמ"ש הב"י והרא"ם בתירוץ אחד שהיה הנס גם בליל ראשון לפי שהיה מעיקרא מתחלק לח' חלקים נמצא ח' חלקי שמן היו פוחתין והולכים מלילה ללילה וה"ק ב"ש כנגד פרי החג כיון דאיכא טעמא לית לן למיחש להא דמעלין בקודש כו' הכא נמי הכא איכא שאלת המקשן מאי חנוכה כלומר מאי ח' כרות והלכה כבית הלל, על איזה נס קבעו ח' נרות, הלא ביום א' לא היה שום נס אלא בז' ימים, וא"ת כמ"ש הב"י והר שהיה הנס גם בליל א' לפי שהי' מעיקרא מתחלק לח' חלקים, א"כ מדוע הלכה כבית הלל הלא ח' חלקי שמן היו פוחתין והולכים מלילה ללילה וכיון דאיכא טעמא לית לן למיחש להא דמעלין בקודש וכדברי מהרש"א הנ"ל וע"ז מביא התרצן הברייתא, נעשה בו נס, ר"ל שנעשה נס בהפך שנשאר בו קצת שמן גם בליל ראשון ועי"כ הדליקו ממנו ח' ימים כתירוץ הטו"ז הנ"ל, וא"כ שפיר קבעו ח' נרות, וגם א"ש דהלכה כבית הלל, לפי דאדרבה השמן בהפך הי' מוסיף והולך בכל לילה ולילה ושפיר י"ל מעלין בקודש כו' ודו"ק היטב כי נכון הוא בעזהי"ת כ"ב סמיכות ב' מאמרי רב תנחום נ"ח שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה וכו' והבור רק אין בו מים וכו' אבל נחשים ועקרבים יש בו. מבואר יפה בס' "תורה תמימה" פ' וישב דהנה קשה אם היה בבור נחשים ועקרבים איך אמר ראובן השליכו אותו אל הבור הזה אבל י"ל שלא ראה מה שבתוך הבור כי לפי מה שכתב המפרש למס' תמיד ספ"ק דאין השלכה פחות מעשרים אמה, (וחידוש שלא הביא שכ"כ נמי התוס' במעילה י"א ע"ב ד"ה דישון עיי"ש), וכאן דכתיב "וישליכו' אותו הבורה א"כ היה הבור עמוק עשרים אמה ויותר, וקיי"ל דלמעלה מעשרים אין עינו של אדם שולטת א"כ לא היה אפשר לראובן לראות מה שבתוך הבור, ולזה מביא הש"ס הני ב' מאמרים יחד, נ"ח שהניחה למעלה מעשרים כו' והבור רק אין בו מים כו', דטעם שניהם שוה, להורות דלמעלה מעשרים אמה אין העין שולטת ודו"ק. [ולא נעלם ממני המון פירושים שנאמרו בזה, אך לפי שהם רחוקים מן הפשוט, על כן לא שמתים בילקוטי):

מחוץ לפרוכת העדות יערוך וכי לאורה הוא צריך כו' אלא עדות הוא לבאי עולם ששכינה שורה בישראל כתב באהבת יהונתן בהפטורה לפ' בשלח ונראה לומר טעם על מה שצוה האל ית' להדליק מנורה בהיכל, והוא לפי שהכהן נכנס בכל יום בהיכל לעבוד עבודה, ואלו לא הי' אור גשמי בהיכל הי' הולך לאורה של שכינה, והיה נהנה ג"כ מזיו השכינה, לכך צוה האל ית' להדליק את המנורה כדי שלא יהנה מזיו השכינה, וזהו כוונת הגמ' עדות הוא שהשכינה שורה בישראל, דאם לא כן למה הוצרכו למנורה, וכי לאורה היה צריך עכ"ל. כ"ג:

אמר ר"ה הרגיל בנר (חנוכה) הויין לי' בנים תלמידי חכמים:

שמעתי מפי אדמו"ח הגאון הקדוש מה"ו עמרם בלום זצ"ל בעהמ"ח שו"ת בית שערים, דבזה מובן טעם המנהג שנוהגין לתת "חנוכה געלד" לתלמידי חכמים, דהנה כתב בשל"ה טעם על מה שהעולם מחזיקים הבעלי מומין, האלמים והסומים והחגרים, ואין מחזיקים התלמידי חכמים, לפי שיראים שגם הם או בניהם יעשו אלמים או סומים וחגרים, אבל תלמידי חכמים הם בטוחים שלא יהיו לא הם ולא בניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות, והתינח בכל השנה אין יראים מזה, אבל בחנוכה אחז"ל הרגיל בנר חנוכה הויין לי' בנים תלמידי חכמים, א"כ שוב יש להם לירא שיהיו בניהם ת"ח, לכך נותנים בחנוכה "חנוכה געלד" לתלמידי חכמים ומחזיקים אותם ודפח"ח:

ל. שאול שאלתא זו לעילא מר' תנחום דמן נוי מהו לכבויי בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא פתח ואמר אנת שלמה מלכא אן חכמתך וכו':

כתב בפי' הגר"א ז"ל על משלי ט"ו כ"ג וז"ל. עוד יש דבר שצריך לומר אף בלא זמנו והוא פיקוח נפש כדי שלא יהיה בכלל שופך דמים כאשר לא ילמד העם הדרך. וז"ש במס' שבת ל' ע"א שאול שאילתא לעילא כו' פתח ואמר אנת כו' ולכאורה תמוה למה פתח בדברי אגדה מה שלא נמצא כזה בשאר ההלכות והדינים, והוא כמ"ש חז"ל בענין פיקוח נפש הנשאל הוא שופך דמים וכאשר ראה שואלים אותו פיקוח נפש אמר מסתמא אינם יודעים העם שפיקוח נפש דוחה שבת, ואז פתח באגדה להמשיך העם בכללם כדי שישמעו כולם וידעו זה עכ"ל:

והיינו דא"ר יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות כ' בפתח עינים להחיד"א ז"ל בשם מהר"א יצחקי ז"ל דקשיא לר"י דהול"ל המתים חפשים או המת חפשי, ומאי האי דקאמר במתים חפשי, ע"כ בא דברו של ר' יוחנן לאסבורי קרא, כלומר דארבעה חשובים כמתים סומא ומצורע ומי שאין לו בנים ועני, וז"ש במתים בכלל המתים אשר קראו בשמותם מתים, אחד הוא המת ממש הוא לבדו חפשי מן התורה והמצות, אבל האחרים הם חייבים ונמצא כי אין במתים בכללותם והם חמשה, אלא אחד חפשי ודפח"ח [א"ה אולי אתי ר' יוחנן בזה לאפוקי מדר' יהודא דסובר סומא פטור מן המצות ודו"ק]:

ובס' שם הגדולים מערכת האלף דפוס ווארשא דף י' ע"ג כתב עוד עפימ"ש בספר חסידים סי' תתשכ"ט רבינו הקדוש היה נראה בבגדי חמודות שהיה לובש בשבת ולא בתכריכין ופוטר בני ביתו מקידוש כי הצדיקים נקראים חיים ולא כשאר מתים שהם חפשים מן המצות עכ"ד. ובזה מבואר דברי ר"י ונקדים מ"ש מהרש"א בח"א ב"ב דף קס"ד אהא דאמרינן ג' עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום כו' דדייק למינקט אדם דהיינו אדם דעלמא אבל החסידים ניצולין עיי"ש. ור' יוחנן ק"ל דהול"ל המתים חפשים, ולזה פירש דהכוונה במתים, שלמראה, עינים הם מתים וכולל חסידים ובינוניים, האחד חפשי, דהיינו הבינוני, אבל החסיד אינו חפשי ומקיים המצות שם, וכמ"ש פרק הפועלים שהאבות מתפללים. וזה רמז ר' יוחנן באומרו כיון שמת אדם דייקא אדם דעלמא לאפוקי חסיד כמ"ש מהרש"א אההיא דב"ב הנ"ל, [וסהדי במרומים שגם אני אמרתי כן טרם שראיתי בשם הגדולים, ודברי ס' חסידים הנ"ל ראיתי מובא בהגהות רבינו עקיבא איגר ז"ל על כתובות דף ק"ג ע"ש]:

וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב שנתעברו נשותיהן של כל א' וא' וילדה זכר:

ותמוה מנ"ל. וראיתי בספר פנינים יקרים שמביא בשם בית אפרים בפתיחה שפי' עפמ"ש בברכות, ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב, הטוב לדידיה ומטיב לדידה וכאן דכתיב וטובי לב שניהם היינו איש ואשתו והיינו עכ"ח שילדה זכר עיי"ש:

הודיעני ה' קצי וגו' ואדעה מה חדל אני, א"ל בשבת תמות, אמות באחד בשבת א"ל כבר הגיע מלכות שלמה בנך ואין מלכות נוגעת בחבירתה כו' אמות בע"ש א"ל כי טוב לי יום בחצריך מאלף טוב לי יום א' שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני ע"ג המזבח: בס' יערות דבש דקדק במאמר זה הרבה דקדוקים, וכתב לפרש דהנה קלקול אדה"ר הי' בע"ש וידוע מ"ש במדרש שלכך הקריב שלמה אלף עולות משום דהקב"ה אמר לאדם ביום אכלך ממנו מות תמות והמתין לו הקב"ה יומו שהוא אלף שנים כנגד זה הקריב אלף עולות, וזהו הכוונה כי דוד חשב שמת בעטיו של נחש בעבור היותו גלגול אדה"ר כנודע, וידוע כי בת שבע היתה גלגול חוה, ולכך ביקש מתחילה למות בע"ש לתקן חטא אדה"ר שקלקל בע"ש, ואמר ה' שמה שהוא עוסק בתורה הוא תיקון לחטא אדה"ר, ולכך אמר חביב לי תורתך שאתה עוסק יום א' יותר מאלף עולות שיקריב שלמה שהוא כנגד הנ"ל. והנה חשב דוד אולי מת בחטא בת שבע, וידוע במדרש כי ב"ש נלקחה לבית המלך באחד בשבת דכתיב לעת ערב ביום שנאמר בו ערב, ולזאת אמר דוד אמות בא' בשבת לתקן הקלקול באותו זמן. אמנם ידוע מאמר בת שבע כי ימלוך אדוני' והייתי אני ובני שלמה חטאים כי סימן זה הי' בידם שאם ימלוך שלמה אזי נמחל החטא, וראוי היתה ב"ש לדוד, אבל אם לא ימלוך ודאי מאת ה' היתה סיבה הזאת שאינו ראוי למלוכה, וז"ש שאם ימלוך אדוני' והייתי אני ובני שלמה חטאים לה', וזה שהשיב לו הקב"ה על שאלתו שימות באחד בשבת לתקן החטא בת שבע, וא"ל הקב"ה שא"צ לזה שכבר הגיע מלכות שלמה בנך שימלוך, וזה לך לאות כי סר עונך וחטאתך יכופר וא"ש. ועיין עוד בספר דברי ר"ש מהגאון ר' שלום חריף ז"ל בסוף הספר מ"ש בזה וינעם לך]:

שלח שלמה לבי מדרשא אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים מה אעשה. שלחו ליה חתוך נבלה והנח לפני הכלבים ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו:

ויש לדקדק למה באמת שאל שלמה הני תרי שאלות, והם השיבו תחלה חתוך נבלה לפני כלבים ואח"כ השיבו על אביו:

וכ' בס' כתנות אור פ' שמיני, עפי"מ דאיתא במתני' דשבת מ"ב ע"ב אין נותנין כלי תחת הנר לקבל את השמן [ואחר שהאריך בדברי הגמ' והתוס' דשם סיים בזה"ל] ועתה נקוט כלל זה בידך דמתני' אין נותנין כלי תחת הנר, יש לפרש בשני טעמים (א) בשביל ביטול כלי מהיכנו, ועכ"ח לא סבירא לן כר"ש כיון דלדידי' מותר מותר השמן שבנר לאחר שכבה, דלית לי' מיגו דאתקצי לביהש"מ, א"כ לא חשיב ביטול כלי מהיכנו, ולמתני' דאסור לבטל כלי מהיכנו א"כ מותר השמן שבנר ג"כ אסור משום דאתקצי לביהש"מ, ולפ"ז אסור לחתוך נבלה שנתנבלה היום לפני הכלבים, דהא לא הי' חזי בין השמשות, וכיון דאתקצי לבהש"מ אתקצי לכל היום, אבל אם נפרש טעמא דמתני' כדר' יצחק משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, ולעולם כר"ש קיי"ל דלית לי' מיגו דאתקצי א"כ אין תקנה למת המוטל בחמה, כדאמרינן שם בגמ' מ"ג ע"ב, א"ל רב ששת פוקו וא"ל לר' יצחק כבר תרגמה רב הונא לשמעתך בבבל, דאמר ר"ה עושין מחיצה למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל. והשתא יובנו הדברים ששלח שלמה לבי מדרשא שני שאלות דוקא, אבא מת ומוטל בחמה איך לעשות וא"ת דיכולין ליטול כלים ולעשות מחיצה, דכלי ניטל אף לדבר שאינו ניטל, וא"כ קשה מ"ט אין נותנין כלי תחת הנר, ועכ"ח צריכין אתם לומר משום ביטול כלי מהיכנו, ועכ"ח מוכרחים אנו לומר דלא כר"ש, ומותר השמן שבנר אסור משום דאתקצי לביהש"מ, א"כ כלבים של בית אבא רעבים איך לעשות, דהא אסור לחתוך להם נבלה משום דאתקצי לביהש"מ, והם השיבו חתוך נבלה והנח לפני הכלבים דקיי"ל כר"ש דלית לי' מוקצה ולית ליה מיגו דאתקצי לבהש"מ כיון דהשתא חזי, וכ"ת לפי"ז מוכח עכ"ח דטעמא דמתני' משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, וא"כ היאך יהי' תקנה לאביך, לז"א ולענין אביך, הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו, דבאמת אסור לעשות מחיצה בכלים, דאין כלי ניטל אלא לצורך הניטל, וק"ל, ולכך השיבו תחלה על שאלת כלבים רעבים, ואח"כ על שאלת אביו וק"ל עכ"ל הטהור:

ובס' "אורח ישרים" על אגדות הש"ס כ' וז"ל:

שמעתי ע"פ הפשט עם וועט הוספה משלי. כי היא ע"פ מאמרם ז"ל "מת פתאום סימן רע לו' ע"כ כאשר דוד המע"ה מת פתאום במיתה משינה לפני פתח גנו, והחמה זרחה עליו ומוטל בבזיון, הלא אז מצאו שונאיו מקום לדבר עתק עליו כי לו היה צדיק באמת לא היה מת במיתה בזויה כזו, ומי המה היו שונאיו, הלא המה משפחת שאול אשר לוקחה המלוכה מידו, ועתה פערו עליו פיהם לדבר על צדיק עתק, ולשלמה בנו היטב חרה לו על דבריהם ועל לעגם זו, אך היה כאלם לא יפתח פיו, כי לא היה לו במה לסתום את פיהם ולהראות כחשם בפניהם, ובאמת גם הוא בעצמו היה לבו נבהל ע"ז מדוע עשה ה' ככה לאביו הצדיק, ע"כ שלח אל הסנהדרין השאלה הזאת בחידה כי ישיבו לו ע"ז, וזה הוא ששלח להם "אבא מת ומוטל בחמה" כי מת פתאום ומונח בבזיון בחמה "וכלבים של בית אבא הוא הכנוי על שונאי דוד ע"ה אשר תמיד חרקו עליו שן, ואשר גם דוד ע"ה כנה אותם תמיד בשם כלבים, כמו סבבוני כלבים, יהמו ככלב וגו', וזה הוא כלבים של בית אבא, אשר אבי קראם תמיד בשם כלבים, ועתה מה אעשה במה אסכר את פיהם, ובמה אראה צדקת דוד אבי, והסנהדרין השיבו לו ג"כ בחידה, כי באמת לסכור פי משטיני דוד אביו והכלבים עזי נפש לא ינבחו עוד, אין לו עצה אחרת כ"א רק חתוך נבלה והנח לפני הכלבים" כי יתן להם משרות ופקודות בממשלתו ובזה יסגירו את פיהם כי מדוע נהפכו לו לאויבים הוא רק מסבת כי בעת אשר מלך שאול ע"ה היו כל המשרות והפקודות לבני שבטו, וכאשר מלך דוד ע"ה לקח מהם המשרות וימסרם לבני שבטו ע"כ נהפכו לו לאויבים, וכל עוד שלא יתן משרות גם על שכמם לא ישלמו עמו באמת, ולא יועילו לו כל ההצטדקות לפניהם ואך בזאת יסכור את פיהם. או נוכל לומר ג"כ עוד כוונה בזה, כי הכלבים שונאים זה את זה וכאשר יתקבצו יחד על נבלה ינבחו וינשכו זה את זה, ולא ישימו לבם אז אל עובר אורח, וזה הוא שהשיבו לו כי לסכור את פיהם יעשה בחכמתו לסכסך אותם זה בזה, וממילא לא ינבחו עוד על אביו הצדיק. ועתה השיבו לו על השאלה השנוי' ג"כ בחידה, ואביך, ואודות אביך ואשר אתה ירא עליו שמת פתאום, אל תירא מאומה כי שכרו הרבה מאוד וצדקתו עומדת לעד, כי הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו, כי איזו זכות שתזכור די לפניו בשני עולמות, אם הזכות אשר עמל כל ימי חייו רק בעד הצלחת עמו, כי תהיה להם פרנסה ומלחמת ה' לחם תמיד. כידוע מרז"ל כי בעלות השחר באו אליו חכמי ישראל ואמרו לו וכו' עמך ישראל צריכין פרנסה וכו', והוא השתדל תמיד שלא יחסר לחמם ולא יצטרכו זה לזה וזה מכונה בשם "ככר", או כי יזכור לו הזכות אשר השתדל כל ימיו כי עם בנ"י יפרו וירבו ולא הביט על כבודו, כאשר אמר דוד ע"ה על נפשו "ואני ידי מלוכלכות בדם וכו' כדי לטהר אשה לבעלה" וזה מכונה בשם "תינוק" ומה גם שניהן יחד די לפניו מאד לזכור צדקתו וחסידותו ע"כ אל ידאג מאומה ולא יירא רע מאומה, עכ"ל הנחמד: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זא"ז ומפני מה לא גנזוהו מפני שתחלתו דברי תורה וסופו דברי תורה פי' בדרשות דברי שאול בדף האחרון, כי דעת החוקרים שצריך לחקור בשכל בעניני האמונה, אמנם המקובלים חלקו עליהם ואמרו שאין מהראוי לחקור באמונה והמליצו ע"ז וארשתיך לי באמונה, והיינו משום שע"י החקירה יוכל אדם למשוך לדרכי מינות, אמנם באמת זה במי שאין לו אמונה ליסוד מוסד, אבל מי שיש לו יסוד מוסד והוא גוזר אומר שהוא מאמין באמונה שלימה בבורא ית' ובכל הי"ג עיקרים, וגם אם לא ישיג בשכלו ישאר באמונתו, לזה טוב שיחקור ויהי' לו אמונה וחקירה משולבות יחד, וז"ש ירמי', צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה, והיינו שבתחלת חקירתו הניח ליסוד מוסד, שאף שלא ישיג יאמין באמונת אומן, ולזה אמר צדיק אתה ה' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך וגו' והיינו שלאחר שהאמנתי יכול אני לחקור. ונודע ממרן חת"ס ז"ל, שע"כ לאחר שאנו אומרים אין כאלהינו, מותר לנו גם לשאול ולחקור מי כאלהינו, ודו"ק] וז"ש בקשו לגנוז כו' כי באמת קהלת רצה להתפלסף בחקירות והוא דרך מסוכן, לכן בקשו חכמים לגונזו, אבל כיון שראו שתחלתו דברי תורה שהניח בתחלה ליסוד מוסד, שמאמין אף שלא ישיג, וגם אח"כ אחר כל התפלספות שלו הניח ליסוד מוסד, שסוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא א"כ מותר לו לחקור, וז"ש מפני שתחלתו ד"ת וסופו ד"ת הניחוהו, וא"ש. [ועמ"ש לקמן דף פ"ח במרז"ל אם תקבלו את התורה מוטב יעו"ש בענין זה, ואולי זה גם כוונת חז"ל בפ' על מה אבדה הארץ כו' שלא ברכו בתורה תחלה, ר"ל שהתחילו לחקור קודם שיהי' להם אמונה שלימה שבחר בנו ה' ונתן לנו את תורתו, ועי"כ נמשכו לדרכי מינות ר"ל, ודו"ק] תחלתו ד"ת דכתיב מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ואמרי דבי ר' ינאי, תחת השמש הוא דאין לו, קודם השמש יש לו:

עיין בפירש"י:

ועוד י"ל דכוונת חז"ל לרמז דדוקא במסחר ומלאכה שעוסק האדם בשעות היום לאחר שכבר תזרח השמש הוא דאין יתרון לאדם, אבל בתורה ותפלה שעוסק קודם זריחת השמש [כמ"ש בסה"ק שזה הזמן היותר מוכשר לתורה ולעבודה מפני שאז רעיוני האדם עדיין זכים וטהורים וחפשים מטרדות הזמן] בזה ודאי יש לו יתרון, וז"ש תחת השמש הוא דאין לו, קודם השמש יש לו, וק"ל: מאי כי זה כל האדם כו' לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות לזה עיין ברש"י:

ובס' תורה תמימה' סוף קהלת כתב דצ"ל לציית לזה, והוא מלשון שמועה ושימוש, והוא כפי מה שאמרו בברכות ו' ב' כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין ובסוף ברכות נ"ח א' איתא שראה בן זומא אוכלסי ע"ג מעלה בהר הבית אמר ברוך שברא כל אלה לשמשני עכ"ל:

ובדרך אפשר נלע"ד כגירסת רש"י לצוות, אבל הוא מלשון ציווי (בעפעהלען), וקאי על האלהים שנזכר בריש הפסוק את האלהים ירא, וע"ז קאמר לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות לזה, והוא כמ"ש חז"ל במס' מו"ק אני מושל באדם מי מושל בי צדיק שאני גוזר גזירה וצדיק מבטלה. ועיי"ש בפירש"י ובמהרש"א שפי' צדיק מושל יראת אלהים דהיינו ומי מושל בי צדיק ע"י יראת אלהים. וז"ש סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו', כי זה כל האדם, לא נברא כל העולם כולו אלא בשביל יראת שמים, שעי"כ יכולים למשול בי ית', וז"ש אלא לצוות לזה דהיינו לו ית', ואם שגיתי ה' הטוב יכפר בעד שגגתי:

ומאי דבריו סותרין זה את זה כתיב טוב כעס משחוק וכתיב לשחוק אמרתי מהולל (פרש"י משובח) לא קשיא טוב כעס משחוק טב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים בעוה"ז משחוק שמשחק הקב"ה עם הצדיקים בעולם הבא:

כתב המגיד מדובנא ז"ל בס' קיל יעקב (בקונטרס אבל כבד שבסה"ס) הנה לכאורה יקשה כי הלא מלת שחוק בכ"מ מורה על התנצלות ומהתלות כמו שחיק לרעהו אהיה וא"כ אף אם יתכן לקרוא שמחת הרשעים בעוה"ז בשם שחוק מפני שהם רשעים וטובתן אינה כי אם כדי להאבידן בעוה"ב אבל איך יתכן לקרוא למתן שכרם של צדיקים בעוה"ב בשם שחוק. גם להבין עפי"ז סיום המאמר לשמחה מה זו עושה ונקדים לזה מאמר הגמ' נדה ל' משביעין את האדם היה צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם אומרים עליך צדיק אתה תהיה בעינך כרשע. והוא נגד השכל כי בודאי ידע אינש בנפשיה אם הוא צדיק למה יחזיק עצמו לרשע. אך האמת הוא שמגודל צדקתם ויראתם הטהורה של הצדיקים הגמורים בידעם מעלת כבוד מלכותו הגדול יתברך שהוא כורא ונשגב לאין חקר והוא ראוי לעבודה יותר ויותר ממה שיש ביכלתם וע"כ אינה חשובה עבודתם בעיניהם לכלום נגד כבודו הגדול ושמו הנשגב, וכמו שמצינו בריב"ז, וברבינו הקדוש שקרא על עצמו רבים מכאובים לרשע, ותלמודיו קראו עליו משיח ה' נלכד בשחיתותם, ולכן הצדיקים כשמראים להם מתן שכרם בעוה"ב הם תוהין ותמיהין עליו כי לפי דעתם אינם ראוים בעיניהם לשום שכר כלל, וע"כ נחשב בעיניהם השכר ההוא לשחוק כאלו הקב"ה שוחק ומתלוצץ עליהם, ואף שבאמת הם טועים בזה לחשוב מתן שכרם לשחוק, ושלא ידע אדם ערכו הוא מתנגד אל השכל, מ"מ שיבחם החכם כי הטעות הזה מורה על גודל תפארת רום שכלם ועל טהרת יראתם, וזהו לשחוק אמרתי מהולל זה שחוק שמשחק הקב"ה עם הצדיקים בעוה"ב, אם אמנם שהוא דיעה משובשת והוא מתנגד אל השכל, מ"מ הוא משובח וטעותם חביב לפני המקום כי זה מעיד על גודל צדקתם ויראתם האמתית שאין נחשבים בעיניהם לכלום:

אך מי מעיד בהם שהם חושבין כן ע"ז אמר, ולשמחה מה זו עושה, כלומר השמחה היתירה שיש להם בקיבול שכרן תעיד על זה:

ונמתיק עפ"י משל לאחד שנתאכסן בפונדק אחד, שהיה בעל הפונדק מכניס אורח גדול וביתו פתוח לרוחה לכל דכפין, וקיבל את האורח ההוא בשמחה גדולה והאכילו והשקהו בכל אות נפשו כמה ימים ולא עלה על דעתו שום קיבול שכר כלל רק לקיים מצות הכנסת אורחים, ולבסוף נתן לו האורח שכרו משלם ונסע לדרכו, והיה בכל מקום בואו היה משבח ומפאר מאד את בעל הפונדק, ושאלו אותו מאי רבותיה שאתה משבחהו כ"כ אחר שלא קפחת שכרו ושלמת לו בעד הכל ומה וותרנותו:

השיב להם אמת שאני נתתי לו שכרו משלם, אבל ידעתי כי הוא קיבל את השכר מצד החסד והחנינה לא מצד החיוב, והיה דומה בעיניו כאלו נתתי לו מתנת חנם ולא היה עולה בדעתו שיהא ראוי לשכר כלל, ושאלוהו עוד איך תוכל לדעת דברים שבלב ומה ראית אות וסימן על מחשבתו, והשיב להם ראיתי שבעת שנתתי לו השכר צהבו פניו וצהלו מגודל שמחתו כמי שמוצא מציאה, וזאת היא עדות נאמנה לשלא עלה על דעתו שום קיבול שכר. וזהו לשחוק אמרתי מהולל שמורה על גודל יראת הצדיקים שאינם מצפים לשום תשלום גמול וחושבים את מתן שכרם לשחוק כאלו הקב"ה שוחק עליהם ומתלוצץ בהם, והראיה ע"ז ולשמחה מה זו עושה, כי אילו היו מצפים לתשלום גמול מתחלה, לא היה מקום לשמוח כל כך בסוף וכנ"ל, ודפח"ח: עתידה אשה שתלד בכל יום וכו':

התמיה מפורסמת, איך אפשר זה הלא בכל פעם שתלד היא טמאה מדין יולדת שטמאה אפי' לא ראתה דם, כדקיי"ל ביו"ד סי' קצ"ד, וגם קיי"ל דמצות אין בטילות לעתיד לבא, א"כ לא יהי' אפשר לה לשמש בכל יום ואיך תלד בכל יום. והנה פ"א הי' בידי הספר נחלת בנימין על תרי"ג מצות ושם ראיתי שהביא תירוץ לקושי' זו ונשכח מלבי. ומצוה ליישב. [שו"ר מ"ש בזה בשל"ה הקדוש חלק תורה שבכתב פ' ויצא ולדבריו הקדושים לק"מ ע"ש]:

לא. מעשה בב' בני אדם שהמרו זה עם זה, אמרו כל מי שילך ויקניט את הללל יטול ת' זוז, אמר א' מהם אני אקניטנו כו' כל המאמר עד לסוף א"ל אותו האיש להלל אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל, א"ל הן, א"ל הוי זהיר ברוחך, כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ת' זוז ות' זוז והלל לא יקפיד בס' ילקוט דוד (טעביל יפה מקראקא) דף י"ב, הביא מה שאמר הגאון מ' שמעון, סופר ז"ל בדרשה ראשונה בקראקא, ליישב הדקדוק למה אמר והלל לא יקפיד הול"ל בקיצור כדאי הוא הלל שתאבד ע"י ת' זוז ות' זוז ולא יקפיד, ותיבת והלל מיותר, אמנם זה פירושו, האיש הזה אמר להלל אם אתה הוא הנשיא לא ירבו כמותך בישראל, ר"ל נשיאים כמותך לא ירבו בישראל שיהיו ענוים כמותך, כי הנשיא צריך להראות קצת התנשאות כמאמרם נהוג נשיאתך ברמים, וע"ז השיב לו הלל בחכמה והשכל, כדאי הוא הלל כו' "והלל" לא יקפיד, ר"ל בדבר הנוגע להלל בעצמו על שפוגעין בכבודו לא יקפיד מאומה, אבל על ענינים הנוגעים לכבוד שמים לעבודת הבורא ב"ה, כגון לזרוק מרה בתלמידים וכיוצא, בודאי יקפיד ויקפיד, וינהוג נשיאתו ברמים ויהי' עז כנמר לעשות רצון אביו שבשמים עכדפח"ח, (וע"ע בחידושי חת"ס ז"ל דפוס ירושלים תרנ"ד על פי איזהו נשך דף ע"ג ע"ב מש"ש בזה ע"ד דרוש, וינעם לך):

שוב מעשה בנכרי א' שבא לפני שמאי, א"ל גיירני ע"מ שתלמדני כה"ת כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו, בא לפני הלל גיירי' א"ל דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כה"ת כולה, ואידך פירושא הוא זיל גמור:

עיין בענף יוסף בשם ס' סמא דחיי, וכ"כ בס' דברי חפץ להגאון מ' משה ארי' חרל"פ ז"ל בדרוש ג', כי רגל א' הוא כמו פעם א' כי ג' פעמים היינו ג' רגלים (כמו כי הכיתני זה שלש רגלים) ור"ל כי יפעל אל פעמים שלש עם גבר להביאו בסוד הגלגול לתקן נשמתו בתרי"ג מצות מה שא"א לתקן בפעם א' כי יש מצוה שתלוי דוקא בכהן או בלוי או דוקא בישראל ויש בצדיק גמור ויש בבעל תשובה ויש בעשיר ויש בעני וכהנה, אבל ע"י אהבת רעים יחשבו כולם כגוף א' מחמת אהבתם זה לזה וכשאחד מקיים כאלו כל אוהביו קיימו ולא יצטרך לבוא בגלגול, וז"ש הלל דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כה"ת כולה, דע"י אהבת רעים נחשב לכל א' כאלו קיים כה"ת כולה, ואח"כ אמר לו ואידך פירושא הוא כלומר עוד עצה א' יש שעי"ז נחשב כאלו קיים כל התרי"ג מצות ולא יצטרך להיות מגולגל, זיל גמור, לך ולמוד תורה כמ"ש זאת תורת העולה כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, וכן כל המצות יכול לקיים ע"י שעוסק בהלכה של אותו מצוה:

ובס' דברי חפץ הנ"ל הוסיף וכתב, אלא דא"כ יש להקשות למה דחפו שמאי וי"ל משום שאמרו בעירובין י"ג ב', ת"ר שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא כו' נמנו וגמרו נוח לו שלא נברא כו', וא"א לומר שאמרו כן על תחלת בריאתו של עולם, וה' אמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, ואיך יאמרו היפך התורה ורצון ה', אלא עכ"ח שקאי על גלגול שלא יהא נברא יותר כיון שנברא פעם אחד ולא הועיל, אבל שמאי עצמו קודם שנמנו וגמרו הי' סבור שנוח לו שיברא עוד הפעם ויתקדש יותר וכו' עכ"ד ודפח"ח ובס' דברי חבר בן חיים הביא בשם מרן חת"ס ז"ל, עפי"ד בעל חובת הלבבות ז"ל, כי האדם נמשל בעוה"ז לתינוק שהי' מהלך בפרשת דרכים בעירום ובחוסר כל, ובא נדיב א' ואספו אל ביתו, והתנה עמו אחרי כי הוא נותן לו כל מחסורו צריך לשמור חוקיו בעניני מאכלים ובעניני מלבושים, ואם לא יקיים התינוק תנאים האלה אזי ירע בעיני הנדיב, וכן השי"ת זן ומפרנס אותנו ומספיק לנו כל צרכינו, והתנה עמנו הן בעניני מאכלים זאת החי' אשר תאכלו וגו' והן בעניני מלבושים ובגד כלאים שעטנז וגו' ואם לא נקיים התנאי, היינו מה דעלך סני כנ"ל לחברך לא תעביד, ואידך פירושא הוא מה הן התנאים זיל גמור וא"ש. (ובספר א' ראיתי שזהו יסוד לקיום התורה להתרחק מן היצה"ר ושלא להחזיק אותו לחבר טוב ואוהב וריע, כי אף שהוא מתחפש בלבושי אוהב נאמן אין להאמין לו רק ראוי לאדם לידע כי הוא שונא לו יותר מכל השונאים שבעולם, כמו שאחז"ל (חגיגה ט"ז) אל תאמינו ברע ואל תבטחו באלוף אם יאמר היצה"ר חטוא והקב"ה מוחל לך אל תאמינו ברע, ר"ל כי הוא מתחפש לפניך כאוהב ורע ושוקד בטובתך והנאתך, וע"כ אמר לו הילל טרם הכל אודיע אותך דבר אחד הכולל כל טובתך והצלחתך, דע לך כי דעלך סני, מי שהוא אורב ושונא על חייך, לחברך לא תעביד, לא תעשה אותו אליך לאח וחבר, זה הוא עיקר חובת האדם בעולמו, ואידך, נקל אח"כ, פירושא הוא זיל גמור מה לעשות ודו"ק, ועיין בשפת היריעה אשר לאוהל יעקב פ' קדושים שביאר זה הפירוש עפ"י משל כדרכו הטוב עיי"ש: שוב מעשה בעכו"ם א' שהי' עובר אחורי בהכנ"ס ושמע קול סיפר שהי' אומר ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד, אמר הללו למי, א"ל לכהן גדול, אמר אותו עכו"ם בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כ"ג, בא לפני ב"ש כו' דחפו באמת הבנין שבידו, בא לפני הלל גייריה א"ל כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות לך למוד טכסיסי מלכות, הלך וקרא כיון שהגיע לוהזר הקרב יומת א"ל מקרא זה על מי נאמר א"ל אפי' על דוד מלך ישראל, נשא אותו גר ק"ו בעצמו, ומה ישראל כו' כתיב עליהם והזר הקרב יומת, גר הקל שבא במקלו ובתרמילו עאכו"כ :

ופלא לשון "הקל' וגם כוונת מקלו ותרמילו הלא דבר הוא, ופי' בילקוט אליעזר ערך גר, כי גר הבא להתגייר לש"ש אז מתעלה עד מאוד, אבל אם בא רק להשיג מאויו להרבות הון, ולהיות שבט מושל בידו, אז במה נחשב הוא, ואמר על עצמו שבא להתגייר רק להיות כהן גדול ללבוש הבגדים ולהתעשר, כמחז"ל והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו, וכו, והוא קל ואינו נכבד, וז"ש גר "הקל" שבא "במקלו" בעבור שבט מלכות, ולאסוף הון "בתרמילו" עאכו"כ ודו"ק, וב"ש דחפו באמת הבנין, ומי שבא שלא לש"ש אין ראוי לבנות עליו עמודי עולם לבית ה' ודו"ק עכ"ל:

ואמר ר"ל מאי דכתיב והי' אמונת עתך חוסן כו' אמונת זה סדר זרעים כו' :

עיין מ"ש בזה בהקדמה לספרי ילקוט הגרשוני חלק ראשון (על סדר א' ב') באריכות ותמצא נחת בעזהי"ת:

בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה ובתוס' סנהדרין דף ז' ע"א הקשו הא אמרינן (שם) אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה. ועיין מ"ש בזה בס' אוהל יעקב פרשת שלח בפסוק שלח לך אנשים תירוץ נכון מאוד עיי"ש דפח"ח:

עסקת בפרי' ורבי' צפית לישועה פי' דיש הרבה אנשים שמונעים לישא אשה מדאגה פן לא יהי' להם במה לפרנס אותה. ובאמת אין זה טענה כי צריך לבטוח בה' המכין מזון לכל בריותיו וז"ש עסקת בפו"ר צפית לישועה וק"ל:

פלפלת בחכמה יובן עפי"מ ששמעתי בשם הגאון מלובלין בעהמ"ח שו"ת תורת חסד ז"ל, שאמר לחכם א' שצעק בפלפול, והגאון הנ"ל הי' אדם חלוש ולא הי' יכול לצעוק, ואמר לו זה החילוק שבין מעלתו וביני, כבודו מפלפל בגבורה, ואני מפלפל בחכמה, וז"ש פלפלת בחכמה ולא "בגבורה" וק"ל: מכריז ר' ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד. פירש"י ביומא ע"ב ב' ומובא במהרש"א לכאן שהתורה אינה רק שער ליכנס ליראת שמים לכך צריך שתקדים לו יראת שמים עכ"ל:

וכ' בהקדמה לס' אור הצבי. הנראה מזה, כי הוא חושב את היראה לפנימי והתורה חוצה לה, וזה סותר מ"ש כאן לפני זה בסמוך אמר רבה בר"ה כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו בהי עייל, ופירש"י ז"ל יראת שמים דומים לפתחים חיצונים שדרך שם נכנסים לפנימיים וכו'. שוב מצאתי להרי"ף בע"י שהעיר קצת בזה. והנ"ל בזה כי באמת על הלומד רק בפני עצמו שלא לש"ש, אין לצעוק עליו "חבל, כי כבר אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה שמתוך זה יבא לשמה, רק הכרזת ר' ינאי "חבל הוא על המוכיח לזולתו לרבים ביראת שמים והוא בעצמו אינו י"ש עליו שפיר יש לצעוק חבל כי אדרבה בזה מביא חטא יותר, כי כבר אמרו מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגים וכו' והמוכיח לרבים בדבריו שאינם יוצאים מן הלב באמת, אינם נכנסים ללב ודבריו אינם נשמעים כלל, ומכל שכן אם הוא נאה דורש ואינו נאה מקיים, ומביא הערה לעיל במעשה דהלל שגייר אותו נכרי שאמר גיירני ע"מ שתשימוני כה"ג, כתב מהרש"א ז"ל ק"ק הא אין מקבלין גרים משום שלחן מלכים וכו' וצ"ל דהא דקאמר בא לפני הלל וגייריה כו' לאו דוקא אלא דלא גייריה עד לבתר הכי שידע דגר אסור בכהונה כו' ואין להקשות דא"כ היאך למדו תורה קודם שנתגייר הא עכו"ם אסור ללמוד תורה די"ל דהכא כיון שבא לגייר שרי ללמוד תורה עכ"ל ובתשו' רעק"א ז"ל סי' מ"א כתב דהוא כתב בגליון מהרש"א בקושיא הא אין מקבלין גרים וכו' בזה"ל. כך הקשו תוס' בפ' כיצד (יבמות דף כ"ד ד"ה לא בימי דוד), ותירצו דבטוח היה הלל דסופו לשם שמים וכ"כ עוד שם בפ' בית שמאי (דף ק"ט ד"ה רעה), הרי דס"ל לתוס' דגייריה קודם שלמדו, א"כ אזדא ראיית מהרש"א דאחר הגירות אף דעדיין לא הי' לש"ש מ"מ עוד את זולתו לחטא לומר טול קורה מבין עיניך, וז"ש כל אדם שיש "בו יראת שמים, בו בעצמו, דבריו, ר"ל דבריו שמדבר לזולתו בי"ש נשמעין, כי המה דברים היוצאים מן הלב ונכנסים ללב, וגם אין לומר לו טול קורה וכו' שנאמר סוף דבר הכל נשמע, את אלהים ירא אתה בעצמך בשעה שתוכיח לזולתך ביראת אלהים ואת מצותיו שמור כשאתה מצווה ומזהיר לזולתך להתרחק מעבירה שלא יוכלו לומר לך טול קורה וכו', כי זה יכול להוכיח לכל אדם וז"ש חבל על דלית ליה דרתא "ותרעא לדרתא עביד, כי "תרעא אין פירושו פתח העשוי רק לכניסה ויציאה לבני אדם, כי זה פתח שמו. אך תרעא ביאורו שער שנכנסים בו עגלות וקרנות וסוסים, והיינו כמו שעושים בפונדוקאות ובתי אכסניות שנמצאים שמה כמה דירות וקיטוניות פנויים שיוכלו להתאכסן שמה אורחים רבים עוברי דרכים, יתכן שם לעשות שער, היינו פתח רחב וגדול, שיוכלו לסור שמה העוברי דרכים עם מרחב העגלות והסוסים, אבל מי שאין לו דירה מספקת גם עבור עצמו ובני ביתו, וצר לו המקום שילון שמה, מה לו לעשות פתח רחב הנקרא שער כי מי יוכל לסור אליו, וז"ש חבל על דלית "ליה דרתא שיספיק לו לעצמו, שאינו יר"ש, "ותרעא" לדרתא עביד להוכיח לאחרים שיהיו יראי שמים אתמהא עכ"ד ודפח"ח:

על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר עיין מ"ש בזה בספרי ילקוט הגרשוני על ש"ע או"ח ח"ר סימן רס"ג אות ד', ואין לכפול הדברים:

ל"ב. ת"ר מי שחלה כו' ואלו הן פרקליטין של אדם תשובה ומע"ט ואפי' תתקצ"ט מלמדים עליו חובה ואחד כו' זכות, נצול, שנא' אם יש עליו מלאך וכו' ר"א בנו של ריוה"ג אומר אפי' תתקצ"ט באותו מלאך לחובה וא' לזכות נצול שנא' מליץ אחד מני אלף:

וכתב מהרש"א מזה נראה מפורש כד' חכמי האמת שכל מצוה שעושה אדם בורא לו הקב"ה מלאך מליץ ופרקליט טוב וכן בהפך בעושה מעשה רע בורא לו מלאך רע וקטיגור, ומיהו קצת דחוק לפי"ז לר"א דאפי' תתקצ"ט באותו מלאך לחובה היאך אפשר דבמעשה א' יהי' תתקצ"ט לחובה ואחד לזכות ויש ליישב עכ"ל:

ועיין בענף יוסף מ"ש בזה ולענ"ד י"ל בפשוט עפי"ד האר"י ז"ל בפ' אין אדם צדיק בארץ וגו' פי' שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה "טוב" ולא יחטא בעשיית הטוב עצמו, ע"י איזה פני' שלא לש"ש המעורב במצוה, וילקוט אליעזר ערך יצ"ט ויצה"ר מביא בשם הקדוש ר' חיים וויטאל ז"ל שפי' אם יש מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד ישרו, כי ממצוה לא נשאר רק אחד מאלף שימליץ בעדו לטובתו ודו"ק, וז"ש ר"א אפי' תתקצ"ט באותו מלאך וכו' כלומר אפי' יש במצוה תתקצ"ט חלקים שלא לש"ש והוא לחובתו וחלק אחד יש במצוה לש"ש והוא לזכותו, ג"כ נצול, וק"ל שוב מצאתי כן בילק"א ערך ביקור חולים אות י' והנאני]. לג:

ויבא יעקב שלם אמר רב שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו:

פי' מו"ח הגאון מ' עמרם בלום ז"ל בהקדמה לתשו' בית שערים חאו"ח, עפ"ד חז"ל למה נקרא שמה תושיה מפני שמתשת כחו של אדם, אמנם ידוע דזה רק בלומד תורה שלא לשמה, אבל בלימוד תורה לשמה אדרבה התירה תוסיף תת לו כח וגבורה, (וכנודע מהגאון כתב סופר ז"ל שפי' בזה מאמה"כ לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה, אם לומד רק בדרך עצה להתפרנס ממנה אז ותושיה מתשת כוחו, אבל אם לומד כדי להבין אמרותיה אז לי גבורה), והנה ת"ח עני ואביון לומד עפ"י הרוב שלא לש"ש רק בשביל שיחזיקו אותו עשירי עם ויתנו לו פרנסתו, אבל ת"ח עשיר שאינו נצרך לבריות הוא לומד לשמה, (וכפי' מרן ח"ס ז"ל בפי' עשר תעשר וגו' למען תלמד ליראה את ה' אלהיך, דהנה אחז"ל עשר תעשר בשביל שתתעשר, ועז"א ומהו תכלית העשירות, למען תלמד ליראה וגו' כלומר למען יהיה לימודך רק לתכלית הנשגב ליראה את ה' אלהיך ולשמור מצותיו, ודפח"ח), וז"ש ויבא יעקב שלם שהיה שלם בגופו ואעפ"י שהיה שלם בתורתו, עכ"ז לא התישה התורה כחו ונשאר שלם בגופו, והטעם יען שהיה שלם בממונו, ולא היו עיניו נשואות למתנת בו"ד וממילא למד לשמה, וזה אדרבה מוסיף גבורה כנ"ל, ודפח"ח. [ובס' בית שערים הנ"ל לא נדפס ההקדמה ממו"ח הגאון זצ"ל ולא ידעתי למה השמיטוה):

ויחן את פני העיר, אמר רב מטבע תיקן להם ושמואל אומר שווקים תקן להם, ור' יוחנן אמר מרחצאות תקן להם:

יל"פ שתקן להם המטבע שקלקלו בה ע"י שנשאו ונתנו שלא באמונה והיה המטבע שלהם גניבה וגזל והוא תקן להם שישאו ויתנו באמונה, וש"א שווקים תקן להם, שתקן השווקים שלא ילכו הנשים בשווקים ללא צורך רק להראות יפים וקשוטים ובגדים אשר עליהם שעי"כ גורמים לאנשים שיסתכלו בהם ובשם זונה נפקת ברא נקראים ולכן תקן השווקים למנוע הדבר הרע הזה, ורי"א מרחצאות תקן להם, ע"ד רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע, (וע' "באהבת ציון מהגאון בעל נוב"י ז"ל בדרוש חמישי שפי' עד"ז באופן אחר קצת), ועוד י"ל מטבע תקן להם, שהוכיחם על הצדקה לעניים ועי"כ יתוקן המטבע שלהם ויתעלה למדרגה רמה מאד, וכפי' המוסקאטי ז"ל בפסוק כי לאלהים מגיני ארץ' מאוד נעלה, אם יתנו הכסף שהוא המגיני ארץ לאלהים, אזי הוא מאוד נעלה, (שו"ר מ"ש בס' בית שמואל אחרון על התורה פ' וישלח, ולפירושי הנ"ל יומתק מאוד מ"ש בס' הנ"ל לפרש מה שאמר ויחן את "פני" העיר, דהו"ל לכתוב בקיצור ויחן את העיר, ופי' הוא ז"ל, דהנה אם בא חכם לעיר והוא מוכיח לעשירים שיגמלו חסד עם עניים, אזי סוברים העולם שהוא עושה טוב לעניים ולא לעשירים' אבל באמת עושה לעשירים יותר טובה ולעניים, וכמאמר חז"ל במדרש רות, שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז, דגדול מה שהעני עושה עם בעה"ב יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני, דהוא נותן לעני דבר גשמיי, ובעה"ב זוכה ע"י עני לשכר רוחניי עוה"ב, והנה רש"י פי' בפ' מקץ והרעב היה על פני הארץ דהעשירים נקראו פני, וזהו פי' ויחן את פני העיר ר"ל במה שהוכיחם על הצדקה היה עושה הטובה לעשירים יותר מלהעניים ודפח"ח, אפס כי לא נזכר בשום מקום הערה בדיעבד הוי גר ומותר ללמוד תורה, ובסוף קיבל הגירות לש"ש עכ"ל, ולכך כתב שאין בכחו להתיר ללמוד עם נכרי שרוצה להתגייר מקרא וסדר תפלה יום יום עיי"ש. והנה מדברי שניהם מהרש"א ורעק"א ז"ל נלמד שאסור ללמוד לנכרי גם תורה שבכתב. אמנם בחידושי והגהות מהר"ץ חיות ז"ל לסוטה דף ל"ה בד"ה לדבריך היאך למדו עובדי כוכבים של אותו הזמן תורה, כתב אע"ג דקיי"ל חגיגה י"ג ע"א אסור למסור ד"ת לעכו"ם שנא' לא עשה. כן כו' הנה כבר חלקו הפוסקים בין תורה שבע"פ דאסור אבל תורה שבכתב שרי עכ"ל. וכן מצאתי בספר אהבת יהונתן בהפטורה לפרשת בשלח בפ' שמעו מלכים וגו' שכתב וז"ל. ויש להקשות על מה דאמרי' גוי שלמד כו' הלא כתיב באר היטב ור"ל בשבעים לשון כדי שילמדו האוה"ע. אמנם י"ל דזו קאי על תורה שבכתב והאיסור הנ"ל הוא על תורה שבע"פ עכ"ל וצ"ע. שיעקב הוכיחם על הצדקה, אבל לפירושי הנ"ל שמטבע תיקן להם ר"ל שהוכיחם על הצדקה ותיקן המטבע שלהם שישתמשו בו לתכלית נשגב להחיות לב נדכאים, א"ש הפירוש הנ"ל מאוד). נ"ג מעשה בא' שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא הי' לו שכר מניקה ליתן ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כב' דדי אשה והניק את בנו א"ר יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה א"ל אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. פירש"י ולא זכה ליפתח לו שערי שכר:

וכ' בעץ יוסף וז"ל ובב"ר פ' למ"ד סי' ח' אי' על פסוק ויהי אומן את הדסה שנפתחו למרדכי שני דדים כדדי אשה ליכא למיפרך הכי דהכא קאמר נשתנו דלא ה"ל שכר מינקת ומרדכי ה"ל שכר אך לא היה מוצא מינקת (תוס' ישנים ונזה"ק) עכ"ל:

והנני מעתיק לך בזה מ"ש בס' עליות אליהו' במעלות הסולם דף י"ח כי נשאול נשאל הגאון מ' חיים מוואלאזין נ"ע אשר פומי' ממלל רברבן בהקדמת ספרא דצניעותא ומספר על רבו הגר"א ז"ל שנעשו לו נסים ונפלאות לאין מספר והוא בעצמו נפשו ירעה לו כאשר שמע מאחרים מספרים על רבם נסים ושינוי טבע בזה"ז ועי"ז האמינו בהם, והשיב להם הגאון מוהר"ח בצחות לשונו ע"ד מליצה, הנה חז"ל אמרו (שבת נ"ג) מעשה באחד שמתה אשתו והניחה לו בן לינק כו' ונעשה לו נס ונפתחו לו שני דדים כו' אמר אביי כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית ע"ש, והנה הרבה מצינו לחז"ל מעשה נסים וכל פרקי דחסידי בתענית מלא מזה, ולא אמרו כמה גרוע ח"ו, אך האמת כי כן על האיש הנודע לגדול בתורה וקדוש, לא יפלא כי רצון נביאיו ויראיו עשה ה' והטבע הטה לפעלם, לכל אשר חפצו, והנה כאן לא נאמר בגמ' מעשה בחסיד אחד, כי אם מעשה באחד, ושפיר קאמר אביי כמה גרוע וכו' כן הדבר על הגאון החסיד נוכל להאמין כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס, ומעשה בחסיד אחד, אך לא מעשה באחד, כי אז כמה גרוע אדם זה, והנה הנודע בנגלה בעוצם גדולת תורתו וחסידיתו נוכל להאמין עליו מעשה נסים, אך לא להיפך ע"י מעשה נסים להאמין כי הוא גדול בתורה וחסיד עכ"ל. (ובדבריו הנחמדים הנ"ל אזדא לה גם קושי' הנ"ל ממרדכי וא"ש): נ"ה. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר א"ל מצוה קלה צויתיו ועבר עליה:

לכאורה קשה וכי לא ידעו מה"ש מקרא מלא בתורה ביום אכלך ממנו מות תמות ועיין מ"ש בזה בעץ יוסף ובענף יוסף בשם ס' מיני תרגימא ובשם ס' קול נהי ב' תירוצים וכולן שוין לטובה:

ובס' דורש לציון דרוש י"א הביא בשם מגן אברהם בספרו שמן ששון פ' בראשית שהקשה ע"מ דאיתא בחטא אדה"ר נתמעטו המאורות ונתחייב לשלם שבעתיים והקשה המג"א הא אין אדם מת ומשלם. ותירץ ב' תירוצים עפ"י סוגיא דכתובות דרנבה"ק הי' עושה יוכ"פ כשבת לתשלומין ומפרש אביי טעמא נאמר אסון בידי אדם וכו' ורבא מפרש טעמא שאמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם, מאי בינייהו זר שאכל תרומה שחייב מיתה ביד"ש לאביי פטור לרבא חייב שדוקא כרת פוטר מתשלומין ולא מיתה בידי שמים ומקשה הגמ' לאביי נמי מדאגבהה קניי' מיתה לא מיחייב עד דאכיל עיי"ש בגמרא. וא"כ ה"נ אדם הראשון מדאגבהה קניי' ונתחייב בתשלומין מיתה לא מיחייב עד דאכיל, ועוד תירץ אליבא דרבא דסובר כרת פוטר ולא מיתה ביד"ש, והנה איתא במס' שבועות, חמורות, חייבי מיתות ב"ד וחייבי כריתות, קלות, חייבי מיתה בידי שמים ועוד אמרינן במס, כתובות חידוש הוא שחדשה תורה בקנס, וזהו קושיית מלה"ש ממני מה קנסת מיתה על אדה"ר פי' שודאי מיתה זו בתורת קנס היא דאם מיתה מן הדין למה מת ומשלם, אלא ודאי קנס הוא וקנס חידוש הוא ולכך מת ומשלם, וא"כ כיון שלא היה חייב מיתה מן הדין למה קנסת עליו, והשיב להם הקב"ה, המיתה מן הדין היה חייב ולא בתורת קנס כלל, והא דמת ושילם, לזה אמר מצוה קלה צויתיו פי' שאין על מצוה זו מיתת ב"ד ולא כרת שזהו מהחמורות, רק מהקלות שחייב מיתה בידי שמים ולכן מת ושילם שמיתה ביד"ש אינו פוטר מתשלומין כדעת רבא ע"ש בספר שמן ששון שהאריך ודפח"ח עכ"ל. [וע' בס' בינה לעתים דרוש ע"ד בסופו ג"כ פי' נחמד במאמר זה]: ובספר קשת יהונתן דף ו' כתב כי אדה"ר שב בתשובה שלימה כמבואר דישב במי גיחון עד שנעשה בשרו ככברה, רק הטעם דלא נתכפר לו העון לגמרי, יען כי הוא כמו אחר דידע רבונו ומרד בו, וכן הדבר באדה"ר דידע כח ה' ומרד, רק לכאורה הא בישראל במדבר היה ג"כ כי הכירו כח ה' במ"ת ופנים אל פנים נראה ה' עמם וסרו מהר להמיר כבודו בתבנית שור אוכל עשב ומ"מ נתקבלה תשובתם, רק כבר אמרו כי באמת לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה רק להורות לבעלי תשובה אחרים ולכך נתקבלה תשובתם, רק לפי"ז קשה א"כ אף תשובת אדה"ר היה ראוי להתקבל להורות לבעלי תשובה, רק המפורשים הקשו מה צורך להורות לבע"ת הלא מקרא מלא כתיב ושבת עד ה' וגו' ותירצו דהו"א בעון קל ולא בעון חמור כזה ולכך קמ"ל, וא"כ א"ש דמלה"ש שאלו מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר דהא שב, ואי דידע רבונו ומרד מ"מ בשביל להורות לבע"ת היה לך לקבל תשובתו, והשיב להם הקב"ה מצוה קלה צויתיו ועבר עליה, בשלמא אלו היה מצוה חמורה י"ל להורות לבע"ת כי זהו לא נלמוד מקרא, אבל מצוה קלה כבר נלמוד מקרא וא"צ להורות לתשובה עכ"ד ודפח"ח. [וזולת זה עיין בס' ראש דוד להחיד"א ז"ל פ' בראשית פירושים שונים על מאמר זה עיי"ש] מיתיבי ד' מתו בעטיו של נחש ואלו הן בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד וכו' וש"מ יש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ותיובתא דרב אמי תיובתא עיין בתוס' שהניחו בקושיא דהא במאי דקאמר אין יסורין בלא עון לא איתותב, ועיין בעיון יעקב שנדחק בזה. ולדעתי נראה פשוט דהא בין ד' שמתו בעטיו של נחש היו בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה, והם נתיסרו בהרבה יסורין, בנימין נתיסר בצרות יוסף, ועמרם נתיסר בצרות ישראל במצרים, שלכך פירש מאשתו ואין לך יסורין גדול מזה וכדאמרי' את ענינו זו פרישות דרך ארץ, ואלו השנים לא הי' להם שום חטא ועון כלל ואעפי"כ נתיסרו ביסורין (ועיי' בבעה"ט פ' מקץ בפ' אלהים יחכך בני שכ' דבנימין הי' צועק וי והי' מצטער על יוסף והי' קורא כל בניו ע"ש צרות יוסף) וא"כ ש"מ דיש גם יסורין בלא עון ושפיר איתותב רב אמי בתרוייהו כנ"ל נכון. נ"ו רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע רבי אומר משונה רעה זו מכל רעות שבתורה שכל רעות שבתורה כתיב בהו ויעש וכאן כתיב לעשות שביקש לעשות ולא עשה וקשה מלת "מהפך" ודריש, (עיי' פנ"י גיטין דף ע"ד), ופי' הגאון מ' וואלף באסקאוויץ ז"ל בס' מאמר אסתר, ענין שביקש לעשות ולא עשם היינו שרצה לעשות איסור ועלה בידו היתר, והוי כמי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שצריך כפרה, כמו שאחז"ל בפ' וה' יסלח לה, וה"נ גבי דוד שאוריה נתחייב מיתה משום מורד במלכות ומת במלחמה, והיתה בת שבע מגורשת למפרע שכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות הי' כותב לאשתו, א"כ רק ביקש לעשות איסור אבל לא עשה כי עלה בידו דבר היתר, ובהיות כן הלא יפלא א"כ למה חרד נתן הנביא את כל החרדה הזאת, ובא על דוד ברעש גדול כאלו עשה חטא משפט מות, אבל ידוע מחז"ל ב"ק נ' א' וסביביו נשערה מאוד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וכיון שהי' חילול השם בעיני העולם, לכך איים עליו נתן הנביא כל כך, וז"ש רבי דאתי מדוד אדרבה מהפך ודריש בזכותיה דדוד כלומר דמוכח אדרבה "להיפך" כמה צדיק הי' דוד זה, שדקדקו עמו כחוט השערה, דהלא באמת משונה רעה זו וכו' שביקש לעשות ולא עשה, ואעפי"כ לגודל צדקתו וחשיבותו נחשב לו גם זה כאילו עשה האיסור בפועל, וא"כ אדרבה מוכח להיפך דדוד צדיק גדול היה, עכד"ה. ועיין בדרשות דברי שאול דף ה' ע"ג וע"ד מ"ש בענין כל האומר דוד חטא וכו']:

ס"ג. אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד אלא בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא פירש"י בתמיה כיון דאיכא אורך ימים כ"ש עושר וכבוד :

והקשה בענף יוסף דילמא האמת כן רק אורך ימים ולא עושר וכבוד דלאו כל אדם זוכה לשתי שלחנות וע"ש מ"ש בזה. אמנם היטב אשר דבר בזה בס' "שם משמואל" פ' מצורע עפ"ד הגמ' שבת דף ק"ה כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים, ופריך והכתיב ויעבדו העם וגו' וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע, ומשני ימים האריכו שנים לא האריכו וכו' עיי"ש, ופירש"י ימים האריכו שבלו ימיהם בטוב דחשיב אריכת ימים כדאמרי' בסדר יומא כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך וכי יש שנים של חיים ושנים שאינם של חיים א"ר אלעזר אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה עכ"ל. נמצא עולה מזה דיש לאריכות ימים ב' פירושים או שיבלו ימיהם בטוב ולא אריכות שנים ממש או דקאי אתרוייהו כדמצינו בקרא למען ירבו ימיכם. אבל על זה אין סברא לפרש אורך ימים על אריכות שנים לחודא ולא ימים ממש בטוב דא"כ הו"ל למכתב אורך שנים ובכלל שנים נכלל ג"כ ימים, והשתא יובן קושי' הגמ' אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא הא עכ"ח צריך לפרש האי קרא דאורך ימים שיבלו ימים בטוב וא"כ היאך עושר וכבוד ליכא בתמיה, ולזה משני שפיר דכ"ש עושר וכבוד דאריכות ימים קאי אתרווייהו וא"ש:

אלא למיימינים בה אורך ימים איכא וכ"ש עושר וכבוד למשמאילים בה עושר וכבוד איכא אורך ימים ליכא:

בס' קול יעקב למגלת קהלת המתיק ביאורם ז"ל עפ"י משל לאחד שהלך בדרך וראה חברת גנבים נופלות על אוצרות המלך ויגנבו דיים וישימו בכליהם והוא לא פנה אליהם וילך לדרכו, ויבא אל המלון עיף ורעב, ויהי הולך אנה ואנה ויבואו גם הגנבים עם כל הרכוש, ויצוו על בעל המלון להכין להם סעודה גדולה, ויאמר האיש העני בלבו עתה אשבור רעבוני כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני, כי הלא טרם יוגמר הבישול בודאי ישיגום הרודפים ויתפשום ויוליכום אל המאסר, ואשאר אני לבדי ואוכל די שבעי, הנמשל הקב"ה ברא צדיק ורשע זה פונה לתורתו ולעבודתו וזה פונה לרשעו, הצדיק יאריך ימים כמשפט אוהבי שמו יתברך, ואנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ונספים בלא משפט וכמאמר חז"ל (חגיגה ה') הנהו שני מאי עבידתייהו אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפון ליה, נמצא פי' הפסוק כפשוטו אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד בלא אריכת ימים כמאמר יכין רשע וצדיק ילבש ודו"ק:

א"ר חנינא בר אידי כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע וצ"ב לשון כמאמרה, ועיי' במהרש"א, ובס' "תורה תמימה" למגלת קהלת ח' ה' כתב הכוונה משום דיש כמה מצות שחיובם אינו בהכרח אלא במעשה הקודם לה, למשל שאם עשה לו אדם בגד של ד' כנפות מחויב להטיל בו ציצית, משא"כ אם לא עשה לו בגד כזה הוא פטור ממצוה זו, וכן כשיש לו חמץ בערב פסח הוא מחויב במ"ע דתשביתו ואם לא קנה לו כלל חמץ קודם הפסח אין לו מה להשבית ואינו באותה מ"ע, וכן אם אינו רוצם לאכול פת ביו"ט אינו מחויב בסוכה, והרבה כהנה, והנה איש כזה נראה שאינו מחבב מצוה, אבל מי שהוא מחבב מצות משתדל לסבב לו המקרים והמעשים כדי שיתחייב במצות, עושה לו בגד של ד' כנפות כדי שיקיים מצות ציצית, קונה לו חמץ קודם הפסח כדי שיקיים מ"ע דתשביתו, אוכל פת ביו"ט של סוכות כדי שיתחייב בסוכה, וכדומה, וז"ש מצוה כמאמרה, כמו שנאמרה בתורה, ויתבאר עוד הראיה מהלשון שומר מצוה, מלשון ואביו שמר את הדבר, שמחכה וממתין עליה מתי תבא לידו ויקיימה, וזהו זכות גדול עכ"ל:

אמר ר"ה מ"ד שמח בחור בילדותך וגו' ודע כי על כל אלה וגו' עד כאן דברי יצה"ר מכאן ואילך דברי יצ"ט:

כתב בס' קול יעקב סוף קהלת.

לכאורה הוא פלאי שיהיו שני הפכים נאמר בפסוק אחד. אבל דע כי הקב"ה ברא באדם יצ"ט ויצה"ר וקבע זמן לכל אחד כי מעת גיחי מבטן עד כלות ימי העליה הוא זמן שליטת היצה"ר באדם מחמת רתיחת הילדות ואז יפתה וגם יוכל, אכן בבוא ימי הירידה בראות האדם ימיו הולכים ודלים וימי הרעה באים הלוך וקרוב אז יתבונן האדם על דרכיו ויפקח עיניו על איבוד ימי עלומיו אשר הלכו בלי חמדה ואז ימצא היצ"ט מסלול ודרך ליכנס בלבו להוכיח על פניו דרכו ולשבר את לבו הזונה לאמור מה לך נרדם ועד מתי לא תסיר הבגדים הצואים מעליך הלא המות מרחף נגד פניך עוד מעט ואינך. וככה יום יום יביע אומר ודברים בתוכחת מגולה, ואז אין מקום ליצה"ר עוד לפתותו כפעם בפעם בתכונת יצה"ר כי לא יאבה לו ולא ישמע אליו, ולכן יתחכם היצה"ר להתחפש וללבוש תכונת היצ"ט (כמבואר בס' בעל העקידה שהיצה"ר מתלבש לפעמים בדמות יצר הטוב ובטענותיו יטעון עמו) ובראותו שהאדם מתחרט על מעשיו ומסכים בלבו לשוב אל ה' אז בא אליו בדמות יצר טוב ומפחידו ואומר לו בן אדם האם דבר קטן וקל הוא בעיניך דרך התשובה היספיקו מעט ימיך לעשותך בהם תשובה כראוי על רוב עוניך ואם תוכל שאת כובד עול התשובה עליהם, הלא כאשר אבדת עולמך המעותד לעולם הבא, כן תרצה אתה לאבד גם יתר שנותיך בעולם הזה ותהיה קרח מכאן ומכאן וכאשר אבדת אבדת הלא מעט ימיך חדל מן התשובה ומצוא מרגוע לנפשיך עכ"פ בעודך חי אכול ושתה וייטב לבך ואשר תמצא לעשות בכחך עשה ואל תבלה ימיך בהבל וזהו בהשתדלות העולם הבא כי השיג לא תשיגנו עוד. וז"ש עד כאן דברי היצה"ר שאומר לו בילדותו בדמותו האמתי שמח בחור וגו' מכאן ואילך דברי היצר טוב כלומר שיצה"ר בעצמו מתחפש ומדבר דברי היצ"ט להגדיל בעיניו דרכי תשובה. ולהרחיקו ממנה כמאמר ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט וק"ל:

ס"ד:

והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין עד שבא ר' עקיבא ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה ואלא מת"ל והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים כ' בס' "תורה תמימה" ס"פ מצורע יתכן דר"ע לשיטתיה בסוף גיטין צ' א' דמותר לאדם לגרש את אשתו אפילו אם מצא אחרת נאה הימנה, והזקנים ס"ל כב"ש דלא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר, ולכן לא חששו לשמא תתגנה על בעלה ויגרשה, וכ"מ בירושלמי דסוף גיטין אתיא דר"ע כטעמיה והזקנים כב"ש. והנה הפוסקים פסקו כאן כר"ע דמותרת להתקשט בימי נדותה, ולפי הירושלמי הנ"ל צ"ע בדין זה לפי"מ דקיי"ל כב"ש דאסור לגרש בלא ערות דבר, עיין באבהע"ז סי' קי"ט, א"כ היה צריך כאן הדין להיות קיים כדעת הזקנים וצ"ע עכ"ל. ופלא גדול בעיני שלא ידע המחבר הגדול הזה שקושיא זו כבר הקשו גדולי עולם, וכבר נאמרו ונשנו עליה תירוצים נכונים, במשנה למלך פרק עשירי מה' גירושין הלכה כ"א ובהגהות מל"מ לשם עיי"ש ותמצא, ואין להאריך עוד:

ס"ז:

מעשה בר"ע שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון:

בס' עולת חודש ח"ר מאמר רי"ד הביא פי' הגאון מ' מרדכי יפה ז"ל דהנה אמרו חז"ל בסנהדרין לא נברא היין אלא לנחם בו אבלים כמ"ש תנו יין לאובד ושכר למרי נפש, ועוד אמרו חז"ל הרוצה לנסך יין ע"ג המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין, לפי"ז אם עמי הארצים שותים יין עכ"ח מת אחד ושותים כדי להתנחם, אבל תלמידי חכמים מותרים לשתות יין גם כשהכל חיים וקיימים, וז"ש חמרא ששותים יין, וחיי שהכל חיים, עכ"ח רק לפום רבנן, [ועיי"ש עוד פי' עפימ"ש בשם הזוהר כל דיבור ודיבור שיצא מפי האדם מקרב לו המיתה, ולא נמצא ריבוי דברים כמו אצל היין כמ"ש ז"ל נכנס יין יצא סוד, אבל התורה מקרבת לו החיים כל דיבור ודיבור שיצא ממנו לבטלה ע"י לימוד התורה חוזרים למקומם הראשון כמבואר בזוהר וספרי מוסר, וז"ש חמרא וחיי, הרוצה לשתות יין ולחיות שלא לקרב המיתה ע"י רוב דברים, לפום רבנן ולפום תלמידיהון כלומר ילמוד תורה כי על ידה מקרב הדברים היוצאים לבטלה אחד אל אחד]. ובס' ילקוט אליעזר ערך מן הביא בשם חותנו הגאון ז"ל עפ"י מה שפירשו כך דרכה של תורה פת במלח תאכל, מי שמתחיל לילך בדרך התורה ירגיל עצמו במדת הסתפקות להחיות נפשו בלחם ומים. כי אם ישבע במעדנים יפשע גבר רך וצעיר אשר עוד לא עלה עליו עול התורה, אבל אם מכבר אתה עושה כן, וכבר יגעת בתורה ומצאת, אז אשריך בעוה"ז צדיקים יירשו ארץ וטוב לך לעוה"ב וכנודע, וז"ש חמרא וחיי לפום רבנן. חיי וחמרא לפום רבנן ותלמידיהון, לרבנן הקדים חמרא, דהיינו תענוגי עוה"ז כי הם לא יבעטו גם אם יתנו בכוס עיניהם, ואח"כ וחיי דהיינו חיי עוה"ב, אבל התלמידים עוד לא הכה שרשי אמונה על תלמי לבבם לנצח, ע"כ הזהיר אותם והקדים לזכור חיי העוה"ב ואח"כ תענוגי עוה"ז ודו"ק:

ע"ז:

מ"ט עיזי מסגן ברישא וכו'. עיין בספר בנין אריאל פ' וישלח מ"ש בזה וינעם לך. פ"ו:

ודכ"ע בשבת ניתנה תורה לישראל:

בספר עיון יעקב' כתב הטעם שניתנה תורה בשבת ע"ד דאמרינן שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא וישראל נתרפאו אז ממומין כדאיתא בתנחומא פ' יתרו עכ"ל:

ועפי"ז נ"ל לפרש מה ששמעתי רמז בפסוק משה ידבר והאלהים יעננו בקול. משה ר"ת שבת היא מלזעוק, קול ר"ת ורפואה קרובה לבוא, ותמהתי מה ענינו לכאן, ולהנ"ל ה"פ דמשה אמר שבת היא מלזעוק, על כל הבעלי מומין שיתרפאו, והאלהים ענהו בתיבת קול, דהיינו ורפואה קרובה לבא וא"ש. [ולענ"ד י"ל הטעם שניתנה תורה בשבת, עפימ"ש בבני יששכר מאמר מעלת התורה אות כ"ג בשם הגאון חיד"א ז"ל מה שארז"ל שמלאכי השרת היו מקטרגים והיו רוצים לקבל התורה באו בטענות דינא דבר מיצרא אשר רז"ל אסמכוה אקרא ועשית הישר והטוב. אמנם כתב בשיטה מקובצת מציעא. דלגבי בן לא שייך דינא דבר מיצרא. וישראל המה בנים עיי"ש. ועוד כתב בבני יששכר במאמר מעלות וסגולות שבת אות ו' העדות לישראל שנקראים בנים הוא השבת דהנה קיי"ל גוי ששבת חייב מיתה וכתבו הטעם להיות השי"ת קידש את השבת מבראשית ובו שבת הוא ית"ש מכל מלאכתו וא"כ נקרא שבת שרביטו של מלך ואסור להשתמש בשרביטו של מלך והמשתמש חייב מיתה ע"כ גוי ששבת חייב מיתה משא"כ ישראל ניתן להם השבת לאות ולעדות שהם בנים ויכולין שפיר להשתמש בשרביט אביהם עיי"ש. ובזה יובן שפיר טעם שנתנה התורה בשבת כי מן השבת מוכח דישראל הם בנים למקום וממילא אזדא לה טענת המלאכים שלהם יאתה התורה מצד דינא דבר מיצרא דהא לגבי בן לא שייך דינא דבר מיצרא כנ"ל. וזה כוונת הפייטן בזמירות לשבת. תנו שבח ושירה לאל אשר שבת ברא ולנו בו נתן תורה. דלולי השבת שממנו מוכח דאנו בנים למקום לא היה אפשר ליתן לנו התורה, רק ע"י השבת זכינו לקבל התורה אנחנו ולא המלאכים, וז"ש ולנו בו נתן תורה, דעם השבת היה אפשר לו ית' לתת לנו התורה ודו"ק]:

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה