אור ברסלב
ילקוט הגרשוני על השס חלק א ילקוט גרשוני על מסכת ברכות

ילקוט הגרשוני על השס חלק א· רבי גרשון שטרן

ילקוט גרשוני על מסכת ברכות

חלק א הקדמה

ב. מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן כו':

כתב בס' מנחה חדשה להרב מ' נפתלי הורוויץ מירושלים תובב"א בתוי"ט מדקדק על לשון "בתרומתן" אמאי לא אמר בתרומה ונ' דלכאו' ק' כקו' מהרש"א כיון דאז היא זמן ק"ש היאך רשאין הכהנים לאכול אז, הרי כיון שבא זמן ק"ש אסור להתחיל בסעודה עד שיתפלל. אמנם הדבר נכון מאד, דהא הכהנים מצווים להפריש תרומה גם מפירות עצמן, ואסורי' לאוכלם בטבלן כדילפינן מאתם גם אתם, אלא שאין צריכי' לקיים מצות נתינה ומעכבין ההפרשה לעצמן. א"כ בשלמא כשישראל מפריש תרומה, מסתמא מפריש כשיעור נתינה, כדי לקיים מצות נתינה כראוי. אבל הכהנים "בתרומתן" שא"צ להפריש כדי שיעור נתינה, א"כ אין מפרישין יותר מחטה אחת, וחטה אחת בודאי דרשאין לאכול קודם ק"ש דאינה אלא טעימה בעלמא. והיינו דדייק התנא נכנסין לאכול "בתרומתן" דהיינו מה שהפרישו מפירות עצמן, ומיושב קושי' המהרש"א, ודפח"ח. (ועמ"ש בזה בסוף המסכתא בדרוש לסיום הש"ס עיי"ש):

ג שלש משמרות הוי הלילה וכו' משמרה ראשונה חמור נוער וכו': בקונטרסי אבל כבד [הספד על הגאון מו' חיים סופר ז"ל], בארתי הקודש, פסוק איכה ב' י"ט, קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נוכח פני ה', ואמרתי דידוע שימי האדם נחלקים לג' זמנים, והם ימי עלי', עמידה, ירידה וכתבו המפורשים שהוא נרמז ע"ד המליצה במחז"ל ג' משמרות הוי הלילה) ר"ל העוה"ז שנמשל ללילה כנגד העוה"ב שהוא האור האמיתי שנמשל ליום, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי, כי רבה רעת האדם בארץ, "משמורה ראשונה חמור נוער" שבימי עליה כאשר ירד עליו טל הילדות, החומר נוער ומבקש עונג ורודף אחרי תאות נשים וחמודות בני אדם, מתקן בשערו ממשמש בעיניו, בכל עת יהיו בגדיו לבנים וחמודים, ושמן על ראשו לא יחסר, ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים, מעשה ידי יצר להתקשט ולהתגאות ביפיו למען יצודנו בחרמו ויפול במכמרתו, "משמורה שניה כלבים צועקים" שבימי עמידה בתתו רחים על צוארו האשה הקושית אשר לקח ויחל להתעסק במסחר וקנין, אז רודף תמיד אחרי בצע כסף לא ישבע כסף, וזהו כלבים צועקים, צווחין ככלבי הב הב, יש לו מנה רוצה מאתים, ככלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, משמורה שלישית" תינוק יונק משדי חכמות התורה" ואשה, אשת חיל היינו התורה, מספרת עם בעלה, כי אז כאשר כבר יבעתוהו חבלי מות והיו חייו תלואים לו מנגד, כבר יתחיל לחשוב עם קונהו, והיה ביום הששי והכין את אשר יביא מצות ומע"ט ליום שכולו שבת, עכ"ד המפורשים עם תוספת נופך משלי. ואמנם המקור לכל חטאת הוא מה שקלקל במשמורה הראשונה בעון קרי והוצאת שז"ל ביודעים ובלא יודעים, והקלקול הזה היא סבת חולי נפשו בכל ימי חייו, כמליצת חז"ל "הכל תלוי במז"ל'. ולכן הרבה צריך להשתדל להסיר תחלה סבת המחלה וחולי הנפש. וע"כ שואג היה ירמי' הנביא, קומי רוני בלילה לראש אשמורות, היינו לתקן מה שפגמת במשמורה הראשונה, כלומר בימי הנערות והבחרות בחטאת נעורים ר"ל, ומה יהי' התקנה, עז"א שפכי כמים לבך נוכח פני ה', שתתמרמר בבכי רב ושפיכת דמעות, ועי"כ אולי יחנן ה' צבאות, וכמ"ש בספרי מוסר שזהו התיקון לחטא זה, ואסמכוה לה אקרא, הלך ילך ובכה נושא משך הזר"ע וכידוע, (וע"ע בעין יעקב דפוס ווילנא תרס"ג בשם "עיני יצחק" גם עיין בס' אורח ישרים על אגדות הש"ס מהרב ר' מנחם צבי טאקסין נ"י מ"ש על מאמר זה ג"כ עפ"י דרך זה ע"ש ותמצא נחת): תניא א"ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל וכו'. עיין בספר חזון למועד (חזיון ה') אשר חזה הגאון רבי אלעזר פלעקלש ז"ל מפראג בביאור כל המאמר הארוך שלפנינו, בדרך מליצה נפלאה, ומגודל האריכות א"א לי להעתיק דבריו, ועמך הסליחה:

באותה שעה למדתי ממנו ג' דברים כו' שאין נכנסין לחורבה כו' שמתפללין בדרך כו' שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה:

כתב ביד יוסף (שבגליון הע"י) עיין רש"י שבת ק"ח ע"א ד"ה מאי עד שיבא אליהו וצ"ע עכ"ל. וכבר קדמו בזה בהגהות וחידושי מהר"ץ חיות ז"ל, ותוכן הקושיא דהא כתב ברש"י שם, דהיתר ואיסור אין תלוי באליהו דלא בשמים הוא:

ולפענ"ד לק"מ דכבר השריש לן מרן חת"ס ז"ל בתשובה חלק ששי סי' צ"ח (בד"ה אבל האמת כו') דכשאליהו מתגלה בנשמתו הרי הוא מלאך ואין לקבוע הלכה עפ"י דבריו, אבל כשמתגלה בלבוש גופו הרי הוא מגדולי חכמי ישראל ותשבי יתרץ קושיות ואיבעיות ואליו תשמעון כי מי כמוהו מורה וכו' ע"ש, וא"כ כאן דמיירי שנתגלה אלי' בלבוש גופו, והראי' שהרי ר' יוסי אמר לו שלום עליך רבי "ומורי" והיינו שהוא רבו בהוראה, וזה אינו כי אם כשמתגלה בלבוש גופו דאז למדין הוראה מפיו, ממילא שפיר אמר ר' יוסי "באותה שעה" כלומר באותה שעה שנתגלה בלבוש גופו למדתי ממנו שלשה דברים וא"ש:

בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבמ"ד ועונין איש"ר מברך הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. פירש"י אשרי כל זמן שהי' קילוס זה בתוך בהמ"ק עכ"ל:

כתב בס' דברי שאול על אגדות הש"ס, הכוונה ע"ד משל, ב' בני אדם נסעו מעבר לים לסחור בארץ, אחד הי' עשיר גדול, ואחד לא הי' עשיר כל כך רק שגמר בדעתו לשוט בארץ אולי יעלה מעלה מעלה, וטרם שנסעו עשו סעודה כל אחד, וכשטוב לב המסובין ביין דרך העולם לברך את בעל הסעודה וברכו שניהם. והנה לזה שהי' עשיר גדול היו מברכים שיצליחו ה' בדרך אשר הולך ששמו הגדול יבורך ויתקיים לעולם. ולזה השני ברכו שיעזרהו ה' שיהי' שמו מבורך ויתגדל שמו. והנמשל. דהנה התוס' כתבו בשם מחזור ויטרי שפירוש יהש"ר, שיהי' שמו רבא, שבעת החורבן אין השם שלם, ואנו מתפללין שיהי' שמו שלם. והנה בבהמ"ק ג"כ היו מברכין יהש"ר. אמנם ההבדל שביניהם שבבהמ"ק היו אומרים ששמו הגדול יהי' מבורך לעולם. וכעת אנו מתפללין שיגדל שמו. ונמצא בבהמ"ק היה הפירוש של יהש"ר אשר שמו הגדול יהי' מבורך, והיה קילוס גדול, לא כן כעת אנו מתפללין ששמו יתגדל ויהיה רבא. וז"ש אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך והיה קילוס גדול ששמו שגדול כבר יהיה מבורך לעלם ולעלמי עלמיא, משא"כ כעת שהוא בדרך תפלה שיתגדל שמו, וז"ש רש"י שהי' "קילוס" זה בתוך בהמ"ק ודו"ק, ובס' כתב סופר עה"ת פרשת וארא כתב וז"ל, ואגב אפרש מה דאיתא בש"ס דברכות ג' ע"א ולא זו בלבד אומרת כך וכו' אשרי למלך שמקלסין אותו בביתו כך, ומה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם ע"ש, והוא תמוה שתי תמיהות חדא על גוף הדבר שהקב"ה בעצמו מתמה על עצמו יתברך ואין מתרץ עצמו על מה ולמה באמת תגלה בניו, וגם מיותר לשון אוי "להם" "לבנים" הול"ל וחדר להם שגלו וכו', או ואוי לבנים שגלו וכו' ולכן נלע"ד וכ' דודאי אחרי שהגלה הקב"ה את בניו אם היו מצערים א"ע שאין בכוחם לעשות רצון קונם כי אשרי למלך שמקלסין אותו בביתו כך פירש"י בבהמ"ק ולא בחו"ל, ואם היו מצערים עצמם על זה מיד היו נגאלו, וגם אם היו במדריגה כזו לא גרשם הקב"ה מיד, אבל באמת אינו כן בעוה"ר, כי עיקר צערם על שאין יושבים איש תחת גפנו ותאנתו כמו בארץ הקדושה, והבנים ובנות מפוזרים על שלחן אחרים וזה צר להם מאד, והיינו אשרי למלך שמקלסין אותו בביתו דוקא כך דהיינו בבהמ"ק, ומה לו לאב להגלות את בניו כיון שנחת ינחת בהם, אלא היינו טעמא, ואוי להם, מה שאוי להם, לא משום שאינם יכולים לעשות נחת רוח ורצון הבורא, אלא שאוי להם, לבנים שגלו מעל שלחן אביהם, שפרנסתם דחוקה והבנים גולים מעל שלחניהם וא"ש כל הדקדוקים וק"ל עכ"ל וע"ע בזה לקמן בהשמטות בסוף המסכתא אות יו"ד]:

ת"ר ד' משמורות הוי הלילה דברי רבי, רבי נתן אומר שלש. ענין פלוגתתם תמצא מבואר בספר "עיון יעקב" מהגאון בעל שבו"י ז"ל לכאן, ודפח"ח ש"י אריב"ל אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת. שמעתי מפי ספדן אחד הכוונה דכדי שלא יהיו ההספד והד"ת שאומרי' בפני המת בכלל לועג לרש, לכך צריך לומר אותן הדברי תורה שאמר המת עצמו בחייו ושוב ל"ה לועג לרש וז"ש אין אומרין וכו' אלא דבריו של מת עצמו, (וכעת ראיתי שהוא כתוב כאן ברי"ף שעל העין יעקב ע"ש), ועוד שמעתי מאת ספדן אחד שאין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת, דהיינו מה שהי' המת עצמו מדבר אם הי' יכול לדבר, כי אז בודאי הי' אומר, צאו וראו מה סופו של בשר ודם, לכן מהרו ועשו והרבו מצות ומע"ט והכינו צידה לדרככם כמאמר חז"ל זוודא קלילא ואורחא רחיקא, ולפענ"ד הכוונה פשוטה, שלא ירחיקו הספדנים ללכת בהספדם בענינים שאין נוגעים להספד, אלא יאמרו רק דברים של מיתה והתעוררות לתשובה, כמ"ש ביו"ד רס"י שד"ם מצוה גדולה להספיד על המת כראוי, ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב כדי להרבות בכיה עכ"ל ע"ש, ועיין בס' לוית חן עה"ת פ' שמיני (בחלק אור יקרות) מ"ש על המאמר א"ל רב לרב שמואל בר שילת אחים לי בהספדא דהתם קאימנא יעו"ש ודפח"ח:

ד. לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני, ר' לוי ור' יצחק, ח"א כך אמר דוד כו' רבש"ע לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים כו' ואני חצות לילה אקום וגו', ואידך כך אמר דוד כו' לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלוכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה:

קשה למה דוקא בשני דברים אלו הי' חסיד, ותי' בס' מאמר אסתר להגאון ר' וואלף באסקאוויץ זצ"ל, כי כל מה שהבן רואה מאביו אפילו הוא רק מדת חסידות, אצלו הוא כבר שורת הדין לעשות זה הדבר, משום שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, ולכן דוד המע"ה לא הי' נקרא חסיד על שאר ענינים כי הי' בנו של ישי ע"ה שמת בעטיו של נחש, ומסתמא עשה כל מדות החסידות למען לא יבוא אל שער איסור ח"ו, וא"כ הי' דהמע"ה מחויב לעשות כל הדברים האלה עפ"י הדין ועי"ז הי' נקרא רק צדיק ולא חסיד, אבל בשני דברים האלו הי' משבח עצמו שנקרא חסיד, כי אביו לא הי' מלך, לכן אמר לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים וכו' וכן שכל מלכי מזרח ומערב יושבים וכו' ואני ידי מלוכלכות בדם כו' ודפח"ח:

ובשם חכם א' שמעתי על מ"ש לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים וכו' ביאור הדבר כי רבים מהמון עם היו מתרעמים על דוד המלך ע"ה, ואמרו שלא יתכן למלך לבלות זמן בחסידות, רק צריך להקדיש כל זמנו ועתותיו להנהגת והצלחת המדינה וצריך לו לעסוק תמיד בחכמת הנהגת המדינה הנקרא שטאאנוספוליטיק, (עיין במשניות תרומות פ"ב מ"ה מפני שהוא מאכל פוליטיקין, ופי' הרע"ב בני פלטרין של מלכים ע"ש), ובעניני טכסיסי מלחמה כדרך שאר כל המלכים, ועז"א דוד שבחנם מתרעמים עליו, כי באמת גם הוא עוסק בכל הענינים הנ"ל כשאר כל המלכים, ורק בזמן דשאר המלכים ישנים עוד על מטתם, אזי הוא קם ממטתו ועוסק בחסידות ובעבודת הבורא ית', א"כ אין מגיע מזה שום הפסד להמדינה, כי רק באותו הזמן אשר כל מלכי מזרח ומערב בלא"ה שוכבים הוזים על מטתם, אזי הוא עוסק בחסידות, וז"ש לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד ג' שעות ביום ואני חצות לילה. אקום וכו', ואם כי פי' זה רחוק קצת מכוונת המאמר, בכ"ז לא מנעתי א"ע מלכותבו: ובגוף המאמר ראיתי בס' דברי שאול במהדו"ב לכאן שהקשה לפי מ"ש הרמב"ם פ"ב דמלכים דאסור לראות המלך במרחץ וכשהוא מסתפר ואמר דאם רצה למחול על כבודו אינו רשאי, א"כ איך הי' דוד המע"ה רשאי ללכלך עצמו בשפיר ובשליא לפני הנשים השואלות אותו ע"ש שהאריך. ולכאורה הי' נ"ל לפימ"ש בס' "עיון יעקב" בסנהדרין דף י"ט דלפי מ"ש תוס' שם שאני ת"ח דתורתו דילי' ויכול למחול על כבודו משא"כ המלך ע"ש א"כ במלכות בית דוד שהמלכות ג"כ שלו כדכתיב לא יסיר שבט מיהודה והמלכות ניתן לו ולזרעו עד עולם יכול למחול על כבודו כמו ת"ח יעו"ש, א"כ מיושב קו' דב"ש הנ"ל, דהא דוד המע"ה שפיר הי' יכול למחול על כבודו, אלא דבאמת גוף דברי העיון יעקב צ"ע דברמב"ם וגם בשאר מחברים קדמונים לא חילקו בזה בין מלכי ישראל למלכי בית דוד, וגם מדברי התוס' סנהדרין י"ד ד"ה ינאי וכו' שכתבו דהא דמלך אינו יכול למחול הוא משום קרא דקאמר שום וכו' שתהא אימתו עליך ואין כבודו בא לו בשביל עצמו אלא משום דמצות המקום כך הוא ואין יכול להפקיע מצות המקום עכ"ל, נראה דאין לחלק בין מלכי ישראל למלכי ב"ד וכמובן, ודברי בעל עיון יעקב צל"ע, לכן נ"ל דלא באו נשים הרבה בבת אחת לפני דוד לשאול ממנו שאלות בדם ובשפיר ובשליא, כ"א כל אחת באה לפניו בזאח"ז, (ומשום יחוד ליכא בזה די"ל דהיתה אשתו עמו ובכה"ג ל"ש איסור יחוד כדקי"ל באהע"ז סי' כ"ג ס"ג ע"ש), וא"כ הוי בצנעה ובכה"ג יכול המלך למחול על כבודו כמ"ש בס' משכנות יעקב להגאון מ' יעקב ן' נעים ז"ל בקונטרס "צניף מלוכה" ומייתי ראי' מיהושפט מלך יהוד' דהי' מחבק ומנשק ת"ח ומושיבו על כסאו לפי שהי' בצנעה יעו"ש, וא"ש. ועיין בענף יוסף שעל העין יעקב דפוס ווילנא לכאן, מ"ש בשם ספר אור כשלמה ע"ש, ופליאה בעיני שלא ראה שכבר כתב כ"ז בעל "עיון יעקב" ז"ל כאן בד"ה לדוד שמרה נפשי וכו' ע"ש: ולא עוד אלא כו' אני נמלך במפיבושת רבי ואומר לו מפיבושת רבי יפה דנתי כו' תנא לא מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו ולמה נקרא שמו מפיבושת שהי' מבייש פני דוד בהלכה, עיין בזה בס' פרשת דרכים סוף דרוש ט"ו, (ובעהמ"ח ס' אורח ישרים על אגדות הש"ס לא ראהו כיעו"ש) גם עיין מ"ש בצל"ח בזה ויש בכ"ז אריכות גדול בשדי חמד, חלק הכללים מערכת כ"ף כלל ק"ד יעו"ש שהביא אומר מן החדש בשם ספר ברוך מרדכי על מסכתין שכתב, דהי' קשה להש"ס היכי אמר דוד מפיבושת רבי הרי אסור לקרות לרבו בשמו, כאשר העיר כבר בס' פרשת דרכים הנ"ל), אמנם באמת י,ל דהשם מפיבושת היא לשבח וזה מותר כמ"ש התוספות ישנים (יומא דף פ"ז ע"א בד"ה קאזיל כו') דהיכא דהשם מורה על חשיבות מותר לתלמוד לקרות לרבו בשמו וה"נ דכוותי' שם מפיבושת מורה על חשיבות. ולזה הביא הגמרא הא דתנא לא מפיבושת שמו וכו' שהי' מבייש פני דוד בה לכה, א"כ שמו מורה לשבח ומותר. ועפי"ז מיישב, ג"כ שם, הא דקשה במאי דאיתא בפסחים דף נ"ו שהיו בניו של יעקב אומרים טרם מת אביהם, שמע ישראל ה' א' ה' אחד, ופירש"י לאביהם היו אומרים כן (שיעקב שמו ישראל) וקשה ג"כ הא אסור לקרות לאביו בשמו, ולפי"ז ניחא דשם ישראל מורה על חשיבות כמ"ש כי שרית עס א' ועם אנשים ותוכל, וכיון דהשם הוא דרך כבוד מותר לקרותו בשמו ודפח"ח תניא חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה, קשה למה האריך כ"כ הול"ל בקיצור ואומר אלך לביתי ואישן קימעא דעיקר החשש הוא רק וחיטפתו שינה וכו' ותירץ בספר "קול קול יעקב" מהגאון ר' יעקב האמבורג ז"ל רב"ד דפראג, דמשום שינה לחוד לא הי' מקום לחוש דמהיכי תיתי יאמר אישן קימעא, על כן נקט החשש כסדר, דיאמר אוכל קימעא וא"כ יצטרך לברך בהמ"ז, ומובא באו"ח סי' קפ"ב ס"א די"א שבהמ"ז טעונה כוס אפילו ביחיד וצריך לחזור עליו ולא יאכל אם אין לו כוס לברך עליו, וממילא כיון שאוכל קימעא אצטרך ג"כ שאשתה קימעא דכוס של ברכה שיעורו ברביעית, וממילא כיון שאשתה רביעית לא אוכל לקרות ק"ש ולהתפלל אלא א"כ אישן קימעא להפיג את היין (כמ"ש באו"ח סי' צ"ט ס"א) ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל וחוטפתו שינה וכו' ודפח"ח:

וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, מאי שנא בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה ומ"ש הכא דקתני' איב"א משום דאיכא אונס שינה, ואיב"א לאפוקי ממ"ד תפלת ערבית רשות קמ"ל דחובה:

עיין בתלמידי רבינו יונה ז"ל שעל האלפסי שהקשה קושי' הגמ' הנ"ל מאי שנא בכל דוכתא וכו' מדנפשי', ותירץ באופן אחר ממה שתירץ הגמרא, והוא פלא, (ועיין בליקוטי חבר בן חיים חלק א' בחי' מס' ברכות שנדחק בזה), אמנם במבוא האגדות להגאון ר' צבי חיות ז"ל כתב דלפני רבינו יונה לא הי' כן הגירסא בגמרא ע"ש:

ה. ארשב"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט כו' יעסוק בתורה כו' יקרא ק"ש כו' יזכיר לו יום המיתה כו':

כתב בספר "עיון יעקב" מ"ש יעסוק בתורה. כי תורה אגוני מגנא ואצולי מצלא כדאמרינן בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין. והא דקאמר ואם לאו יקרא ק"ש משמע דק"ש עדיף ובאמת מצינו בכל מקום דתורה עדיף כו' וי"ל דכל זה אם עוסק בתורה וליכא טינא בלבו כו' ומה"ט דואג ואחיתופל לא אגין תורתם עליהם לפי שטינא היתה בלבם, ולא היתה תורתם רק מן השפה ולחוץ ולא בלב, ולז"א יעסוק בתורה דכתיב אמרו בלבבכם תיבת דלבבכם דייקא ולא שיהא טינא בלבם, וז"ש אם נצחו וליכא טינא בלבו מוטב, ואם לאו כלומר שאין יכול ליזהר מטינא ומחשבה רעה שבלבו ותורתו רק משפה ולחוץ, יקרא ק"ש, וע"י ק"ש בכוונתו מבטל מחשבות רעות שבלבבו כידוע ליודעי חן עכ"ל ובדרוש לשבת הגדול תרס"ח לפ"ק אמרתי לבאר בזה המשנה בפסחים ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. דר"י אמר שאי אפשר לבער חמץ, דהיינו היצה"ר הנקרא שאור שבעיסה, אלא בשריפה באש התורה, כמ"ש הלא כה דברי כאש, וכדאיתא באבות דר' נתן פט"ז, רשב"א אומר יצה"ר דומה לברזל שהטילוהו בתוך האור כל זמן שהוא בתוך האור עושין ממנו כל כלים שירצו, אף כך יצה"ר אין לו תקנה אלא בדברי תורה בלבד שהוא כאש כו' ע"ש. וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח. דצריך גם להבר ולזרות הרוח ומחשבה רעת שבלבו וזה אי אפשר אלא בק"ש. או מטיל לים ראשי תיבות יזכיר לו מיתה שזהו הרפואה בדוקה ומועלת בודאי:

והנה הדקדוק ידיע מדוע לא יתחיל להרגיז את היצה"ר תיכף בזכירת יום המיתה. וראיתי בסידור באר חיים דף ס"ב שביאר הענין על נכון דהנה אמרו בפסחים קי"ג א' א"ל רב לחייא בריה לא תשתי סמא. ויש בזה ב' טעמים. א) שלא יורגלו המעיים בסמים כי אז לא יפעלו בעת הצורך. ב) דכל סם מעלי להאי וקשה להאי ולזאת כאשר יחלה האדם מתחילה יחפש מזור לו בבשר ויין דאולי יועיל, לו ובודאי לא יהיה קשה להאי דהא אף לבריא הוא טוב. ואם זה לא יועיל אז העצה לחפש אחרי קמיע ואם כי התועלת רחוק דבעינן אתמחי גברא ואתמחי קמיע מ"מ רחוק הוא מן ההפסד. ואם גם זאת לא יועיל אז מוכרח הוא לקחת סמים. כן הוא ג"כ בחולי הנפש שמתחילה ירוץ לבשר ויין הוא עסק התורה שזה טוב גם לבריא אף אינו חולה כלל על תחלואי הנפש. ואם זאת לא יועיל אז יחפש אחרי קמיע וסגולה הוא קריאת שמע שזאת היא רפואה סגולית. ואם ג"ז לא יועיל אז ישתה סמים שיזכיר לו יום המיתה ואף שאפשר שיהיה קשה להאי שיוליד לו עצבות אשר הוא נזק לכמה דברים כידוע שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה בכ"ז כיון שאין לו ברירה אחרת עכ"ד הנעימים. [ומ"ש "יזכיר", לו יום המיתה ולא אמר יזכור לו. רגילין העולם לפרש דהיינו שיזכיר לו להיצה"ר יום המיתה כלומר יום המיתה של היצה"ר שבו ימות ויתבער מן העולם, כמ"ש חז"ל בסוכה דף נ"ד לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצה"ר ושוחטו וכו' וע"י שיזכיר אותו, שיבא יום המיתה שלו, יחלש כחו וגבורתו ויוכל להתגבר עליו ולנצחו וא"ש:

[וע"ע בזה בהשמטות שבסוף המסכתא אות כ' ע"ש]:

בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בו"ד, מדת בו"ד אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב לוקח שמח. אבל הקב"ה אינו כן, נתן תורה לישראל ושמח שנא' כי לקח טוב נתתי לכם וגו':

עיין בעץ יוסף שעל הע"י לכאן, ובס' ליקוטי חבר בן חיים ח"ר בח"י מס' ברכות הביא בשם הגאון רעק"א ז"ל קצת באופן אחר, וע"ש עוד מ"ש בשם הגאון ר' אלי' ווילנא ז"ל ע"ד שארז"ל בקידושין נ"ט ע"א בעובדא דרב גידל דזבינא קמייתא לא מסמנא מילתא אם אדם מזבנה דמזבין מזליה והנה התורה הוא קנין ראשון של הקב"ה אלפים קודם שנברא העולם כמ"ש ה' קנני ראשית דרכו, ובקנין כזה לעולם מוכר עצב ולוקח שמח והקב"ה נתן תורה לישראל ושמח ע"כ דפח"ח: אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה:

ידוע קושי' המפורשים איך קאמר ולא מצא כיון שיש בידו עון ביטול תורה ו ובס' עוללות אפרים תירץ דה"ק פשפש ולא מצא, יתלה מה שלא מצא בביטול תורה, דלפי' שהוא עם הארץ וביטל התורה אין בור ירא חטא לידע מה חטא ולי מה יקרו אמרי נועם של הגאון ר' יהודא ליב מרגליות ז"ל בספרו "עצי עדן", כי הענין הוא כי טרם שפשפש במעשיו אי אפשר לתלות בביטול תורה, כי אם אין לאדם מעשים טובים והוא איש חוטא לא יקרנו עון במה שמבטל התורה, כי אדרבה תורתו שנואה לפני המקום, כמ"ש ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי, רק כאשר כבר פשפש ולא מצא עון בידו, אז יתלה היסורין בביטול תורה ע"כ דפח"ח:

ו':

אר"י בשעה שהקב"ה בא בביהכנ"ס ולא מצא בה עשרה עוד הוא כועס: עיין ענף יוסף בשם הגר"א ז"ל דכשהקב"ה בא בבהכ"נ ולא מצא בה עשרה מיד, כלומר שאין שם תיכף ומיד עשרה, הוא כועס גם על אותן שבאו:

ובשם הגאון מ' מאיר פערלס ז"ל מקראלע שמעתי פי' כי כאשר שואלים לאחד למה אינו הולך לבהכנ"ס להתפלל בצבור, ישיב ויאמר כי הוא טרוד מאד במסחרים הרבים אשר לו, ואין לו פנאי לילך לבהכנ"ס, אמנם כאשר יבואו אליו עניים לבקש צדקה, ישיב ויאמר כי העתים רעים ואין לו שום מסחר ושום [משא ומתן, ואין ביכולתו ליתן צדקה, [ע' בס' שער בת רבים פ' האזינו בפ' כי דור תהפוכות המה ע"ש], וז"ש בשעה שהקב"ה בא בבהכ"נ ולא מצא בה עשרה, לפי שאומרים כי מפאת המסחרים הרבים אשר להם אין להם פנאי לילך לבהכ"נ "מיד" הוא כועס כלומר אז כועס הקב"ה מחמת "הי" שלהם [ע' בתוס' חדשים אבות פ"א על משה קבל תורה מסיני דמ"ם מסיני פי' מחמת היותו עניו כמו סיני, כמו מחטאת נביאיה שר"ל מחמת חטאת וכו' ע"ש], וה"נ מ"ם של מיד פי' מחמת היד, דאם יש להם מסחרים רבים, א"כ מדוע יקפצו את ידם מאחיהם האביונים ואין נותנים צדקה, וא"ש מאד בדרך הלצה [וכבר כ' בס' טל אורות, הלצה יפת תואר רחמנא שריא]: כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו וכשמת אומרין עליו אי חסיד אי עניו מתלמידיו של אברהם אבינו:

ע' בס' המדרש והמעשה פ' ויגש שביאר מאמר זה בדרך צחות נאה. וע' עוד מ"ש בזה לקמן בהשמטות שבסוף המסכתא ע"ש:

אגרא דתעניתא צדקתא פי' בס' דברי שאול במהדורא בתרא לכאן, דבאמת עיקר התענית הוא להתעורר בתשובה ולהתודות על חטאיו כמ"ש ריש הלכות תענית, ונמצא שהאדם מצד עצמו אין מתאוה לאכול, כמו שאנו רואים שהאיש שיש לו איזה משפט גם במלכותא דארעא אין רצונו לאכול עד שיצא לאור משפטו. וכבר המליץ הבינה לעתים על הפסוק אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו כל אוכל תתעב נפשם והיינו שהאוילים חושבים שהם מתענים, ובאמת מהראוי שלא יהיה נחשב לתענית, רק שכל אוכל תתעב נפשם. ונמצא לפי"ז שאין מקום ליתן שכר בעד התענית רק בתורת צדקה וחסד מהשי"ת. וזהו אגרא דתעניתא צדקתא ודו"ק:

כרום זלות לבני אדם אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם פרש"י כגון תפלה שעולה למרום שמעתי לפרש כי יש בני אדם שמזלזלים בתפלה, לפי שחושבים הרי התפללנו כבר מאה פעמים ואחד, ולא הועיל, ומה יש לנו לזעוק עוד אל המלך מ"ה הקב"ה. אבל הוא שקר, כי התפלה שמתפללים בדחילו ורחימו לעולם לא תשוב ריקם, ואם לא עשתה רושם בעוה"ז, אזי עשתה רושם בעולם העליון, ושם גנוז וצפון שכר התפלה עין לא ראתה אלהים זולתך. וז"ש אלו דברים העומדים ברומו של עולם: ר"ל שם בגבהי מרומים עומד שכר התפלה גנוז וצפון באוצר העליון. ובני אדם מזלזלים בהם. לפי שאין רואים פעולת התפלה תיכף ומיד בגמר תפלתם ודו"ק:

כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים שנא' סוף דבר הכל נשמע כו' כי זה כל האדם עיין מ"ש בזה בס' בינה לעתים דרוש ס"ד ותמצא נחת ובס' קול ארי' להגאבד"ק בילסק פי' "דבריו נשמעין למעלה" כמ"ש ותגזר אומר ויקם לך ודו"ק:

ז:

אר"י משום רשב"י מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאת לאה והודתו שנאמר הפעם אודה את ה' מובן עפ"י שאדמו"ר הגאון מהר"ם שיק ז"ל פי' הפסוק שאמרה לאה הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה, כי האיש המכיר טובה באמת לא די לו בתת תודה על הטוב פעם אחת, אך תמיד הטובה חרות על לבו, וע"כ אמרה לאה כאשר נולד לה בן רביעי יותר על חלקה, הפעם אודה את ה' בלשון שאלה, וכי די לי להודות לה' פעם אחת, על כן קראה שמו יהודה, המורה על התודה תמיד, וז"ש עד שבאת לאה לא היה אדם שהודה לה' כי טוב על אופן זה (ילקוט אליעזר ערך תודה):

אר"י אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו שנאמר יחילו דרכיו בכל עת ולא עוד אלא שזוכה בדין שנאמר מרום משפטיך מנגדו:

בס' דברי שאול במהדו"ב לכאן הביא שהקשה אותו הגאון מ' ענזיל צאזמיר ז"ל, דאיך שייך שהדין מסולק ממנו ולמה תהיה כזאת, וגם הש"ס אמר דבולע אף צדיק גמור, ואיך אפשר כזה וצדיק מה פעל. ואמר דהנה מצינו בתורה דמשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, וא"כ עד"מ מי שיש עליו שני חובות, מה שזמן פרעון כבר הגיע, ומה שלא הגיע, למי משלם קודם, פשיטא דלמי שזמנו קודם, וא"כ להצדיק הזמן קיבול שכר בעולם הנצחיי, והרשע מגיע לו שכרו בעוה"ז, וא"כ לכך זה נקרא "שהשעה" משחקת לו ולכך מרום משפטיך מנגדו, ודבריו נעמו, עכ"ל:

ח:

אמרו ליה לר' יוחנן איכא סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב אבל בחוצה לארץ לא כיון דאמרי לי מקדמי ומחשכי לבי כנשתא אמר היינו דאהני להו. פירש"י מקדמי שחרית מחשכי ערבית כלומר מאריכין בביהכ"נ לדעתי מובן מאד עפי"מ שכתבתי בספרי ילקוט הגרשוני ח"ג אות תפלה בשם ס' ערבי נחל עה"ת דהא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא ה"ד בחו"ל אבל בארץ ישראל ששם השראת קדושה יוכל להיות שכר מצוה בהאי עלמא. והיינו דתמה ר"י על אריכות ימיהם של הני בבלאי הא למען ירבו כו' על האדמה כתיב, דשם איכא שכר מצוה בהאי עלמא, אבל בחוצה לארץ דליכא שכר בהאי עלמא היאך נותן להם אורך ימים:

כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנשתא, פירש"י כלומר מאריכין בביהכ"נ יותר על השיעור, אמר היינו דאהני להו, וכמ"ש מהרש"א בח"א דהא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא היינו בעושה כפי החיוב, אבל בעושה יותר מן החיוב. שם משלמים שכר מצוה גם בהאי עלמא, וא"ש נכון ב"ה. [וע' בילקוט סופר פ' עקב להספד אות ק"ח ע"ש]:

וכאשר בינותי בספרים ראיתי בס' שער בת רבים ס"פ עקב שהביא בשם אבי הגאון אלגאזי זי"ע שפי' עפ"מ דאמרינן בב"מ השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב אין שומעין לו ופרכינן פשיטא ומשני ל"צ דטפא להו אאגרייהו מהד"ת א"ל הא דטפאי לכו אאגרייכו אדעתא דמקדמיתו ומחשכיתו בהדאי קמ"ל דא"ל הא דטפית לן אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא. נמצא מוכח מזה דמאן דיהיב לפועל אגרא טפי צריך להיות אחד מב' דברים או שיעשה לו הפועל עבידתא שפירתא או שישכים ויעריב. ואנן פועלי דיממא אנן (כבעירובין ס"ה א') וה' ב"ה נתן לנו אגרא טפי. הוא אורך ימים ככתוב למען ירבו ימיכם דהוא העדפת שכר. דימי שנותינו הוא שבעים שנה. ומה שיותר הוא העדפת שכר. ועוד כתוב אורך ימים בימינה ואז"ל דלמיימינים בה אורך ימים ועושר וכבוד. נמצא דאורך ימים הוא אגרא טפי. והנה פה בח"ל אין אנו יכולין לעשות עבידתא שפירתא כמו שאנו אומרים ותערב כו' כעולה וכקרבן. משמע דקרבנות עדיפי. דקטן נתלה בגדול וגם אנו מסיימים והשב שכינתך כו' ושם נעבדך ביראה. משמע דפה לא נוכל לעבדו כראוי. לזאת כתוב למען ירבו ימיכם על האדמה. דשם נוכל לעשות עבידתא שפירתא. ונהיה ראויים להעדפת שכר הוא אורך ימים. לפיכך תמה ר"י כשא"ל איכא סבי בבבל. דהא על האדמה כתיב. דשם איכא עבידתא שפירתא. אבל בבבל דליכא עבידתא שפירתא אין ראוי ג"כ להעדפת שכר דהוא אורך ימים. וכיון דא"ל "דמקדמי ומחשכי" לבי כנשתא אמר היינו דאהנו להו, ומשום דגם עי"ז הם ראויים להעדפת שכר אף דלא עבדי עבידתא שפירתא. ודפח"ח. (וע"ע בס' כלי חמדה פ' בחקותי להגאבד"ק דוואהרט שליט"א וע"ע מ"ש בזה בהשמטות וחידושים לפסחים ד"ה ובגוף המאמר כו' בשם ס' וידבר משה ע"ש וינעם לך):

גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים בס' שיחת חולין של ת"ח בקונטרס "שיח שפתי" אות כ"ב כתב פי' מאמר זה, ולא ראה כי הן שיח שפתותיו של הצל"ח ז"ל בכאן, דר"ל גדול הנהנה מיגיעו מנהנה ממה שהוא יר"ש שאומר פרנסוני בשביל שאני יר"ש, אך כתב שאין זה רק מאמר הלציי ואינו פירוש אמתי ע"ש, ומ"ש הצל"ח עוד דר"ל גדול הנהנה מיגיעו במצות ר"ל שנפשו חשקה במצות ונהנה בעשייתם, יותר מירא שמים שעושה רק בע"כ ואינו שמח ונהנה בעשיית המצות, כבר קדמו "קצת בס' עוללות אפרים מאמר ל"ד ע"ש ובענף יוסף כ' בשם עשרה מאמרות להיפוך, גדול הנהנה מיגיע כפו שכובש יצרו ויש לו יגיעה בכפיית יצרו, יותר מירא שמים שלבו נוטה מאיליו לקיים המצות וא"צ לכוף יצרו, וכ"כ בחידושי גאונים שבגליון העין יעקב בשם נוה שלום ע"ש, ובס' כתב סופר ס"פ האזינו כתב דמי שאינו עושה פעולה לפרנסתו רואה השגחת ה' תמיד ואין באפשר שישכח זמן מה ויסור לבו מה' כי רואה בעין תמיד גבורותיו ונפלאותיו ואינו יכול לתלות בכחו ועוצם ידו ומוסיף יראת ה' תמיד, אבל מי שנהנה מיגיע כפו ותחבולותיו, בקל יבא להסיר את לבו מה' ולתלות בכחו ועוצם ידו ולא ימצא עצמו מחויב לשבח ולעבוד ולירא את ה', ואם מ"מ אינו חושב כן ויראת ה' על פניו תמיד ומן ה' לא יסור לבו זה גדול מזה, וז"ש גדול הנהנה מיגיעו והוא ירא שמים, הוא יותר מירא שמים ואינו נהנה מיגיעו רק על יד ה' בדרך נס ופלא יע"ש ביתר ביאור ויותר אין להאריך י הנהו בריוני כו' א"ל ברורי' כו' מי כתיב חוטאים חטאים כתיב בילקה"ג תהלים ק"ד עמדתי על פירש"י שם בפ' יתמו חטאים וגו' חטאים חוטאים, והקשיתי דהוא נגד הגמ' דכאן מי כתיב חוטאים חטאים כתיב,. ובאמת לק"מ דהא כתב הצל"ח ז"ל בכאן דאף שברורי' הביאה הוכחה לדברי' ור"מ שמע וקיבל דברי' אעפ"כ אנו רואין שאין מקרא יוצא מדי פשוטו שהרי ר"י ברי' דר"ש בן פזי לעיל ט' ב' ור"י לקמן משום רשב"י בהני חמשה ברכי נפשי מוקמי להאי קרא במפלתן של רשעים עכ"ל (וע"ע בזה בסידור באר חיים בברכת ולמלשינים ע"ש ואיני רוצה להאריך יותר):

נסתכל ביום המיתה ואמר שירה שנ' ברכי נפשי את ה' והקשה המהרש"א דתקשי הכא כדפריך לעיל, ואמר שירה, קינה מבעי לי' על המיתה. ואולי י"ל עפמ"ש ז"ל דדוד המע"ה לא שלטה בו מיתה ולא טעם טעם מיתה כלל כדאמרי' דוד מלך ישראל חי וקיים ואף כל ימיו לא ישן שיתין נשמי לבל לא יהי' לו אחד מס' במיתה, (ע' באלשיך תהלים ק"ג א' ובס' קשת יהונתן דרוש א' ובחידושי חת"ס לחולין דף נ"ח ע"ב), א"כ היינו דאמר שירה על חלקו שהוא חי וקיים, ומ"ש נסתכל ביום המיתה היינו שיהי' נעלם מעין כל חי וידמה כאלו מת ודו"ק:

א"ל בהדי כבשי דרחמנא למה לך פי' בסידור באר חיים בשם מ"ח עפ"מ שהקשה הרמב"ם ז"ל בענין ידיעה ובחירה כו' מדוע ישיג הצדיק שכר והרשע עונש ח"ו, ותירץ הראב"ד ז"ל דידיעתו אינו מכריח כדקיי"ל דצדיק ורשע לא קאמר, וז"ש בהדי כבשי דרחמנא למה לך, היינו שגם אצל הקב"ה הוא בהסתר ודו"ק. [ובעת כותבי זאת נפלאתי מאוד על מהרש"א ז"ל כאן בד"ה כבר נגזרה כו' פרש"י שתמות עכ"ל, וכתב המהרש"א, אבל אין לפרש דכבר נגזרה עליך גזרה שיהיו לך בנין דלא מעלי כו' דהא קאמר כו' גם ממאי דמייתי עלה הא דאפילו חרב חדה כו' משמע דאגזרות מיתה קאי כפרש"י ודו"ק עכ"ל. ופלא אמאי לא אמר בפשיטות דאין לפרש הגזירה על בנין דלא מעלי דהא קיי"ל דצדיק ורשע לא קאמר וצ"ע]:

א"ל כבר נגזרה עליך גזרה א"ל בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה כו' אל ימנע עצמו מן הרחמים בס' כליל תפארת דרוש י"ד כתב ששמע לפרש זה בדרך משל לאיש עשיר שהפקיד אצל עני מעות ונגנב ממנו ושלח זה העני מיד שליח להעשיר להגיד לו ענין הגניבה. וכאשר בא השליח והודיע לו ענין הגניבה הוסיף השליח לדבר מדעתו ומעצמו לאמר בחנם תרבה הוצאות לחפש ולבקש הגנבים כי למעות אין סימן. ויען העשיר אם יעלה על דעת שולחך אלי שאין להשיב הגניבה לא הי' לו לשכור שליח מיוחד להודיעני כי יוכל להודיע אלי ע"י הרבה עוברים ושבים רק ודאי כוונתו להודיעני בכדי שאוכל לזרז לבקש ולחפש ולא אתייאש לכן אל תרבה עלי בדברים מה שלא נצטוית לדבר אלי וצא מעמדי. וכן היה הדבר בחזקיה מאחר ששלח הקב"ה לבשרו צו לביתך כי מת אתה. אין זה כי אם לבשרו שיעשה תשובה כי לבשרו ענין מיתה אין צריך לו להודיעו כי ידוע לכל עד חזקיה לא הוי אינש דחליש ואתפח. לכן אמר חזקיה בלבו אין זה כי אם הקב"ה שלח אלי כדי לעוררני בתשובה ולכן אמר לישעי' הב לי ברתך לתקן את אשר שחתתי. וכאשר השיב לו כבר נגזרה עליך גזרה השיב לו חזקיה. בן אמוץ כלה נבואתך וצא. כי אינך מחויב רק לעשות שליחותך ואם יש לך עוד לדבר אלי כלה נבואתך וצא כי על דבר שאי אפשר לתקן לא היה להקב"ה לשלוח אותך לבשרני ודו"ק:

בן אמוץ כלה נבואתך וצא:

יבואר עפ"י מה שמצינו להם לחז"ל (תענית ה' ע"ב) לא לימות שמואל ולא לימות שאול. כבר הגיע זמנו של דוד למלוך ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא. נמצאת למד שאין רחמים בדינים כאלו. לפי שמה שזכות לזה הוא חוב לזה הבא לרשת את מקומו. ובזה נבין היטב מה שא"ל חזקיה לישעי' כלה נבואתך וצא:

ומה זו בהלה שהבהיל חזקיה את הנביא לצאת מביתו מהרה ? אבל באמת הנה לא הפחידה נבואת ישעי' את חזקיה מאומה, שהלא כן אמר לו, כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה כו' אל ימנע עצמו מן הרחמים, ואם כן הלא בידו טובו, יבקש רחמים וירחמהו ה':

רק מאחת היה חזקיה ירא מאד, פן לא וסתפק ישעי' בחזות הקשה לחזקי' בלבד, רק יוסיף לנבא ולקרוא בשם גם את האיש, אשר יבא למלוך תחתיו, וכאשר עשה שמואל בשעתו באמרו לשאול קרע ה' את הממלכה כו' ונתנה לרעך כו'):

ואם אך זאת יעשה ישעי':

אז בבר לא יועילו רחמים בדין, שאם אך יוסיף בנבואתו לזכות את כתר מלכות חזקי' לרעו הטוב ממנו אז אין מלכות נוגעת בחברתה" ואין להשיב עוד. על כן תיכף כשאמר ישעי' כי מת אתה, הפסיקו חזקי' בדבריו "כלה" נבואתך "וצא" כלומר:

אחת שאלתי מעמך:

"כלה נבואתך בזה שכבר אמרת, "וצא" לא תוסיף לדבר, פן גם תקרא בשם את יורש כסאי וחבלת בזה את תקותי האחרונה לרחמי שמים:

ובזה נבין ג"כ את דברי הש"ס החמורים (סנהדרין י"ז א') גבי אלדד ומידד, שהקשה שם למ"ד משה מת יהושיע מכניס" אמרו, אטו מינח ניחא לי' למשה, כלומר ולמה אמר מי יתן והי' כל עם ה' נביאים ? ועל זה מתרץ הש"ס "לא סיימוה קמיה" והוא פלאי, דא"כ הדרא קושי' לדוכתה, דאם לא גלה למשה מה שאמרו, א"כ איך אמר לו אדוני משה כלאם ל אבל לפי"ז א"ש כי גם משה רבינו ע"ה, אף שבודאי הגיד לו יהושע תוכן נביאתם של אלדד ומידד "משה מת" שהלא בשביל כך אמר לו "כלאם":

בכ"ז לא נרעש ולא נפחד מאומה מנבואה זו שגם הוא ידע היטב שלעולם אל יתיאש אדם א"ע מן הרחמים אבל אלמלא ידע משה שגם גמרו אלדד ומידד את נבואתם וגם בשם יהושע המכניס קראו:

כי אז ידע שאין תרופה לחזות קשה ההיא ולא הי' יכול לשמוע את הדברים הקשים בשקט רוח כזאת. וזהו כוונת חז"ל, אלא למ"ד משה מת יהושע מכניס מינח ניחא לי' למשה ? "לא סיימוה קמיה" כלומר לא כלו, לא גמרו לפני משה את הכל, שרק את ראשית דברי אלדד ומידד:

משה מת:

הגידו למשה, וזאת לא פעלה עליו מאומה כי הי' מצפה לרחמים, אך את "סוף דבריהם" "יהושע מכניס" שהוא הקוץ היותר מכאיב בנבואה זו:

"לא סיימוה קמיה" (המדרש והמעשה פ' חיי שרה בשם א"ז הגאון מ' דוב זאב ליבשיטץ ז"ל אבדק"ק סרעדניק בספרו שו"ת מע"ח ח"ב), ודפח"ח:

ת"ר ו' דברים עשה חזקי' המלך על ג' הודו לו כו' גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו:

בס' דבש לפי מהגאון חיד"א ז"ל במערכת אל"ף פלפל בד' הטור ורמב"ם אם חייב בכבוד אביו רשע, וכתב שם דקשה לדעת הרמב"ם דאף אם אביו רשע חייב בכבודו, ממ"ש חז"ל כאן ובפסחים נ"ו א' דחזקי' גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו, ותי' בשם מהר"י סג"ל דכ' בס' בגדי אהרן דאאע"ה לא היה חייב בכבוד תרח דשלשה שותפין יש באדם כו' ותרח ויתר חלקו שמסרו לנמרוד עכ"ד. וה"נ אחז ויתר חלקו שמסרו למולך כדאי' בסנהדרין. והמעיין בפירש"י פסחים נ"ו א' ד"ה גירר עצמות אביו יראה דבלא"ה לק"מ. וע"ע ביערת דבש בדרשה ראשונה כשנתמנה לדרשן בק"ק פראג מ"ש על קושיא זו]:

ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא אר"י בר"ח הוא קדוש ומשרתו אינו קדוש כו':

ברי"ף שעל הע"י כ' בשם מורו ז"ל שדקדק בכתוב שאמר הנה נא ידעתי וכי עד עכשיו לא הכירו באלישע הנביא שהיה קדוש (וע' ברשב"ם פ' תולדות בפ' והנה תומים בבטנה בכל דבר חידוש רגיל לומר והנה) לזה דריש ר' יוסי שהידיעה שנתחדשה עכשיו היה לפי שאמר שלמה הע"ה מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים ומינה משמע דמושל מקשיב על דבר צדק כל משרתיו צדיקים ועכשיו חדשה ואמרה הנה נא ידעתי שאין לדייק הכתוב כך שהרי אלישע הוא קדוש ואין משרתו קדוש ודפח"ח:

אך קשה מגמ' דחולין ד' ב' דאמר, לא ס"ד, מדמושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים, הא לדבר אמת משרתיו צדיקים הרי דבאמת דייקינן הכתוב כך, וצ"ע:

י"ב. המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם פי' המפורשים בדרך מליצה, כי המתפלל לה' ומאמין בהשגחתו ית' כשהוא כורע ויורד ר"ל עד לעפר בכ"ז לא יתרעם על מדותיו ית' אלא כורע בברוך וכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה. וכשהוא זוקף ועולה מעלה מעלה על במתי האושר וההצלחה לא יבעט ח"ו לאמר כחי ועוצם ידי כו' אלא זוקף בשם ותולה גדולתו בה' ית"ש כי הוא הנותן לו כח לעשות חיל:

אר"א בן עזרי' הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא כו' פי' בספר ישועת יעקב או"ח סי' רל"א. דהנה בש"ס דשבת דף פ"ט בהא דאמר הקב"ה ליצחק בניך חטאו לפני והשיב כמה ימי שנותיו ע' שנה דל כ' דלא ענשת עלייהו פלגא דלילות פלגא דמיכלא ומישתא וכו' א"כ בהחשב חלק המצות ג"כ המה חלק רביעית דאף דנחשבו להאדם מעת שנברא מ"מ דל פלגא דלילות ופלגא דמיכלא ומישתא וכו'. ממילא כשאדם הוא בך שבעים שנה אין בידו שכר מצות רק י"ח שנה דהיינו י"ז שנה וחצי. ואמנם כשהאדם מקיים כמו שמבואר כאן דיכוין בהנאת עצמו ג"כ לעשות רצון קונו א"כ כשהוא בשנת י"ח הרי הוא כאדם אחר שהגיע לשבעים שנה. דראב"ע היה מכוין כל עניניו לעשות רצון בוראו וכשהיה בשנת י"ח היה בגדר בן שבעים. והנה באמת הא דאין מזכירין יצ"מ בלילות משום דבלילה לא היו עובדים את פרעה וגם אין לומר הללו עבדו ה' ולא עבדי פרעה דאין עבודה בלילה ומה נ"מ אם ישנים במצרים או בארץ. אמנם האדם אשר מקיים בעצמו בכל דרכיך דעהו וגם כשהוא ישן עובד ה' כי תכלית כוונתו למען ינוח גופו מעט ויוכל לעבוד ה' ביתר שאת גם בלילה לא שכב לבו וא"כ כשהיה במצרים היה המנוחה בעת שינה לעבוד את פרעה ועכשיו גם בעת שינה עובד את ה' ראוי להזכיר יצ"מ בלילות. וראב"ע אף שהיה במדרגה זו שאף בהיותו בן י"ח כבר היה בן שבעים, אמר אעפי"כ לא זכיתי, דהיינו דלא נצחתי לאחרים לומר יצ"מ בלילות, שאין כל אדם זוכה לכך לקיים דבר זה, עד שדרשה בן זומא וכו' עכ"ד ודפח"ח: אחרי לבבכם זו מינות וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים, אחרי עיניכם זו הרהור עבירה עיין רש"י ד"ה וכן וכו' נדחק כי אטו שאר עבירות אינם תלויים בלב, אמנם הענין כי שאר העבירות ילדי התאוה התחלתן מן העינים כמאמר חז"ל עין רואה ולב חומד וכו, וא"כ הי' לו לומר לא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם, ולמה אמר תחלה אחרי לבבכם, אלא מוכח כי אחרי לבבכם זו מינות ואפיקורסות מתחלת מן הלב כי יתחיל לחשוב דעות נפסדות ואמונות זרות ואח"כ ילך אחרי שרירות עיניו ויתמכר אל מעשים רעים וחטאים, וזהו שמביא ראיה שנאמר אמר נבל בלבו אין אלהים, ואח"כ השחיתו התעיבו עלילה (מובא באוהל יעקב בפתח:

האוהל לספר דברים בשם הגאון מ' העשיל אשכנזי אבד"ק לובלין ודפח"ח): יג. ת"ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו ק"ש של ר"י הנשיא א"ל רב לר' חייא לא חזינא לי' לרבי דמקבל עלי' (עול) מלכות שמים א"ל בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים:

בהקדמה מהמו"ל ספר בנין אריאל עה"ת מביא פי' ע"ז מהגאון מ' שמעון סופר ז"ל מקראקא, דידוע שיש מצות שכליות ומצות חוקיות והנה אם אדם מקיים מצוה מה ששכלו מחייבו אין שכרו כ"כ גדול כמקיים מצות החוקיות בלי שום טעם רק הוא גזירת המלך. ורב ור' חייא ידעו ברבי שהוא יודע טעמים על כל המצות גם על המצות החוקיות ונמצא שאין עבודתו במדרגה גדולה כי שכלו מחייב אותו לקיים המצות, ועתה יבא על נכון מאמר רב לא חזינא לי' לרבי דמקבל עלי' מלכות שמים ר"ל כי הוא מבין הטעמים על המצות ואינו מקיים המצות מצד שהם גזירת שוכן שמים רק מפני ששכלו מחייבו ואין עבודתו גדולה כ"כ, א"ל בשעה שמעביר ידיו על פניו וכו' ר"ל שרבי נותן עצה בנפשו שאינו רוצה לראות כ"כ הטעמים כדי שיקבל עליו המצות רק מטעם גזירת המלך נמצא עבודתו לעילא ולעילא ודו"ק ודפח"ח. ובשו"ת שבט סופר חיו"ד סו"ס ל' כתב ששמע מפי הגאון הנ"ל כי באמת אצל רבי אשר זקף עשר אצבעותיו שלא נהנה כלום מעשרו והגיע למדרגה גדולה כזה שנקרא רבינו הקדוש, עבודת ה' לא היה אצלו עול, כי כבר לבו חלל בקרבו, אלא שזה שהיה צריך להעצים את עינו שלא לכנוס לפנים ממחיצתו מה שלא ניתנה רשות לעין לראות, זה הי' אצל רבי עול, וע"ז קאמר בשעה שמעביר ידיו על פניו שלא לראות, אז היה מקבל עליו עול מלכות שמים והדברים מתוקים עכ"ל:

י"ד. אר"י אמר ר' זירא כל הלן שבעת ימים בלא חלום נקרא רע, [כתב בילקוט אליעזר ערך שינה, שמעתי מי שלן ימי חייו שבעים שנה ולא זכר אחריתו שהוא רק גר בארץ נכריה וימי חייו כחלום יעוף. נקרא רע כי זה דרך רשעים שאומרים בתימו לעולם] שנאמר ושבע ילין בל יפקד רע אל תקרי שבע אלא שבע:

כתב בסידור באר חיים בסופו בשם מ' שלמה בערמאן, אין כוונת חז"ל באל תקרי להוציא מפי' הפשוט אלא לפרש שבע כדכתיב רק שמלת שבע בלשון הקודש אינו רק על שביעת אכילה כי אם על כל דבר השייך בו לשון שביעה כמו שבע ימים, אמנם בכמה לילות יהי' חשיב שבע מצינו בתורה שמספר שבע הוא מספר הסוכם כמו שבעת ימי השבת וכדומה וא"כ כאן דכתיב סתם שבע ילין אמרו אל תקרי שבע אלא שבע:

ט"ו אר"י הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה יפנה (לנקביו) ויטול ידיו ויניח תפילין כו':

עיין מ"ש בזה בספרי ילקוט הגרשוני ח"א על שו"ע או"ח סימן ב', וקשה עלי להעתיק הדברים לכאן. וכעת אני רואה פירוש פשוט ונכון בס' "עיון יעקב" לכאן וז"ל:

שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה כלומר בלי הפסק כי כשאינו מפנה תחלה יבא לידי הפסק בק"ש ותפלה כדי שיצטרך לילך לעשות צרכיו עכ"ל: "ויטול ידיו":

עיין בס' תורה תמימה פ' כי תשא בפ' ורחצו אהרן ובניו כו', שנתן טעם לדברי הרמב"ם פ"ד מה' תפלה דצריך לרחוץ גם רגליו לתפלת שחרית, משום דס"ל כהרשב"א דנטילת ידים לתפלה הוא כקידוש ידים בכיור עיי"ש. ונעלם ממנו תשובת נודע ביהודה מהדור' תנינא חאו"ח סי' ק"מ ע"ש. ועי' בפר"ח או"ח סי' צ"ב סעיף ד' מ"ש בזה, ודבריו נעלמו מהשואל וגם מהגאון המשיב בתשו' נוב"י הנ"ל]:

ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע קשה בפירש"י בחומש פ' בלק בפ' הן עם כלביא יקום. שכתב כשהן עומדין משנתן שחרית הן מתגברין כו' לחטוף את המצות ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין עכ"ל. ולמה הפך רש"י הסדר, והל"ל להניח תפילין ולקרוא את שמע, כדאיתא בגמ' כאן וצ"ע. [שו"מ בס' ברוך מרדכי ח"ב על מסכתין שכבר עמד בזה בס' שם אפרים עה"ת ע"ש]:

עיין במהרש"א בד"ה דכתיב ארחץ וכו' דמייתי המסורה, ארחץ בנקיון כפי ואסובבה וגו') ואידך, אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי: ואפשר לומר דבאמת משמע בירושלמי פ"ב ה"ד דקשה מאוד וכמעט אי אפשר לכוין בתפלה מראש ועד סוף ע"ש דאמר ר' חייא רובא אנא מן יומא לא כוונית וכו' אנא מחזיק טיבו לראשי וכו' עיי"ש. והנה היה קשה להמסורה על מה שאמר ארחץ בנקיון כפי ואסובבה וגו' הלא במק"א הוא אומר מי יעלה בהר וגו' נקי כפים ובר לבב. א"כ גם כאן הול"ל ארחץ בנקיון כפי ואזכך לבבי. לזה אמר. אך ריק זכיתי לבבי, כלומר אך לחנם נסיתי לזכך את לבבי להתפלל בכוונה, דזה כמעט מן הנמנע, לכן עכ"פ וארחץ בנקיון כפי ודו"ק. [ועל קושי' מהרש"א מאי משמע לי' מהאי קרא לענין ק"ש ותפלה כו'. עיין בס' "עיון יעקב" וביתר ביאור בחידושי "אהבת איתן" לכאן]: ט"ז רב בתר צלותי' אמר הכי והר"מ ה' אלהינו שתתן לנו חיים ארוכים כו' חיים שתמלא לנו את כל משאלות לבנו לטובה:

והנה התפלה הזאת אנו מתפללים בעת שמברכין החודש, רק שאנו מוסיפים עוד בסוף, תיבות "בזכות תפלת רבים". ושמעתי או ראיתי בספר אחד דאין לומר כן כי זה נשתרבב ע"י טעות המדפיסים כי בסוף התפלה היה נרשם המקור לתפלה זו בזה הלשון (ברכות. תפלת רב). וע"י טעות המדפיסים נצמח ונשתרבב ממנו תיבות בזכות תפלת רב" ואח"כ נשתלשל עוד טעות ואומרים בזכות תפלת רבים ע"כ הנכון שלא לומר תיבות אלו כלל:

רבי אלכסנדרי בתר צלותי' אמר כו' שתעמידנו בקרן אורה ואל תעמידנו בקרן חשיכה:

פירש"י בקרן אורה בזויות אורה נ"ל לפרש עפי"מ שאחז"ל זקני ת"ח כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת וכו' זקני ע"ה כ"ז שמזקינים דעתן מתטפשת וכו', ומפרשים העולם דזקני ת"ח היינו הזקנים של ת"ח, כלומר הרבנים היושבים בקהלות של חכמים וסופרים, רבנים כאלו כ"ז שמזקינים דעתם מתיישבת וחכמתם מתתוספת, כי קנאת סופרים תרבה חכמה, אבל זקני ע"ה היינו הזקנים של ע"ה, כלומר הרבנים היושבים בקהלות של עמי הארצים, כ"ז שמזקינים דעתן מתטפשת וחכמתם מתמעטת ומשתכחת מדי יום ביום, כאשר יעיד ע"ז הנסיון דוק ותשכח.:

ועל זאת התפלל ר' אלכסנדרי, שתעמידנו בקרן אורה, כלומר שנזכה לקבוע דירתנו בזויות אורה, (אין איין ליכטיג ווינקעל), אשר שם מאיר אור תורה ונר מצוה, ואל תעמידנו בקרן חשיכה בזויות חשיכה, (אין איין פינסטער ווינקעל), אשר שם תחשך הארץ ואור תורה לא נגה על יושביו וק"ל:

ר' יוחנן כי הוה מסיים ספרא דאיוב אמר הכי, סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וכו':

ראיתי מפרשים מאמר זה, דכל הברואים נכללים בדומם צומח חי מדבר והדומם היינו עפר מתעלה למדרגת צומח, והצומח מתעלה באכילת הבע"ח ממנו למדרגת חי, והחי מתעלה באכול האדם שהוא "חי מדבר" ממנו למדרגת מדבר, ולפי"ז כולם במיתתם ר"ל בהפסדם וכליונם לא נופלים המה ממדרגתם כ"א אדרבה עומדים ומתקיימים עוד במדרגה גבוה מאשר בתחלה:

וז"ש סוף האדם למות וסוף בהמה לשחיטה "והכל" לרבות אף הדומם והצומח, למיתה הם עומדים כלומר בשעת מיתתם והפסדם כולם עומדים ברום המדרגה ומתעלים עוד יותר. לכן אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם, כי גם הוא יתעלה במיתתו למדרגה גבוה יותר מבחיים חיותו, ועליו אמר שלמה בחכמתו טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו, וכמו שאחז"ל יפה שעה אחת קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז ודו"ק:

ובספר לקוטי חבר בן חיים ח"א דף נ"ו כתב הביאור, דיש בני אדם החושבים כי ישאר זכרם לנצח. ע"י הבנים ובני בנים שהולידו, אבל הוא הבל ורעיון רוח, ומי לנו גדול מאיוב אשר חי ק"מ שנים וראה ארבעה דורות והוליד עשר בנים כי גם בנותיו המפורסמות בתוך בניו יחשבו, ובכל זאת לא שם ולא זכר לו, עד שאמרו עליו מרבנן, כי לא היה ולא נברא, וז"ש כי הוה מסיים ספרא דאיוב, וראה סיפור אחרית איוב וכעת לא נודע מקומו וזמנו איה בקורות הימים, אמר סוף האדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל גם הבנים ובני בנים למיתה הם עומדים, אלא אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נ"ר ליוצרו וגדל בש"ט ונפטר בש"ט מן העולם, כי הוא הגבר אשר שמו וזכרו לא יסוף מתוך היהודים, ככל החכמים והנביאים והתנאים והאמוראים וגאונים ראשונים ואחרונים ז"ל המאירי' ככוכבים לעולם ועד. (וע"ע בס' "עין המים" הספד על הג' רד"ב מייזעלס זצ"ל מהדרשן רא"ב פלאהם ז"ל מן דף י"ח עד דף כ"א דברים נעימים בביאור ד' המאמר הזה ע"ש וינעם לך):

גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים שנאמר נשים שאננות וכו':

ע' מ"ש בזה בס' זכרון אלעזר להג"מ אלעזר לאנדא מבראדי ז"ל נכד הג' בעל יד המלך (דף נ"ג בדה"ס) ותמצא נחת, גם עיין בס' אגרת שמואל על מגלת רות בסופו ממש, ותמצא דברים יקרים בביאור מאמר זה, וגם בביאור המאמר נשים במאי זכיין' דלקמן, ולפי שבאו דבריהם באריכות נמנעתי להעתיקם, ועם הקורא הסליחה:

נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ומנטרן לגברייהו עד דאתו מבי רבנן:

פי' ביערות דבש ח"ר דרוש א' נשים במאי זכיין ר"ל במה מנצחים ליצה"ר (דידוע בלשון תלמוד זוכה לשון נצחון כמאמרם בהא זכיתי לבני מערבא וכהנה טובא בש"ס) כי אין לנצח ליצה"ר רק בתורה ונשים לאו בני תורה נינהו א"כ במה מנצחים ליצה"ר, וע"ז משני הואיל ועל ידם נלמוד כי מסייעים לגברייהו ללמוד והם יושבות ומתעגנות בעבורם וכן מדריכים בניהם לתורה הרי כאילו הם לומדים התורה ואף בזו, התורה מסייעם ללחום עם היצה"ר כאילו הם לומדים התורה ובס' דברי שאול כתב דהנה בעקרים חקר אם שלימות הנפש תלוי כשמקיים כל התורה דוקא, וכתב בקרית ספר להמבי"ט בהקדמתו דאף דא"א לקיים כל התורה רק כיון שכל ישראל ערבים זה לזה נתקיים בכללות, וגם ע"י הלימוד נחשב כאילו קיים, ולפי זה הני נשי דאינם בכלל ערבות כמ"ש הרא"ש פ"ג דברכות דף כ' וגם בכלל הלימוד ליתנייהו א"כ במה יזכו, וע"ז משני באקרויי בנייהו וכו' תורה של בניהם ובעליהם עולה להם וא"ש. (וע"ע בס' תורת משה למרן ח"ס ז"ל פ' נצבים דף נ"ב ע"א מ"ש בזה):

כי הוו מפטרי רבנן מבי רב אמי א"ל הכי עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי העוה"ב:

עיין מ"ש בזה בס' בינה לעתים דרוש י"ג וינעם לך:

ובס' דברי שאול פ' ע"ד מ"ש בצוואת ר"א הגדול להדליק כר שיאיר לפניך ולא אחריך" הכוונה לדעתי כי יש שבחייהם אינם עושים כלום רק שמניחין על אחר מותם וזה אינו מועיל כי אם צריך לעשות בחיים חיותו, וגם אח"כ, וז"ש עולמך תראה "בחייך" היינו שבחיים חיותך תעשה טוב ואז ואחריתך לחיי העוה"ב עכ"ל. (ועיין במס' שבת קנ"ג א' וסבבו בשוק הסופדים, בני גלילאה אמרי עשה דברים "לפני"' מטתך וכו', ע' בענף יוסף לשם):

וראוי להעתיק מ"ש בזה מרן החת"ס ז"ל בס' תורת משה פ' כי תבוא דף מ"ח ע"א וז"ל:

ס"פ הי' קורא אמרי רבנן עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי העוה"ב פירש"י עולמך תראה בחייך שימלא כל משאלותיי וימצא נחת רוח במעשיו ע"ש, והנה טועם בעוה"ז מעין עוה"ב, ואמר ואחריתך לחיי העוה"ב, שלא יבעוט ח"ו מרב טובתו, ואמר ותקותך לדור דורים, פי' בכל זאת תהי' מקוה תמיד לחזות בנועם ה' ולא תאמין בעצמך שכבר הגעת, אלא כל ימיך בעולמך תהי' מקוה מתי אזכה להגיע והוא ע"ד קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך, וחוזר וקוה אל ה' יהי' תמיד בקיווי:

ואמר לבך יהגה תבונות כפשוטו ופיך ידבר חכמות, פירש"י בלשון ברכה היו אומרים ע"ש, והוא תמוה, עיין בצל"ח לכאן מ"ש ע"ד רש"י אלו, ובעץ יוסף שעל הע"י לכאן כתב וז"ל, עיין בספר מקום שמואל כוונת רש"י עכ"ל ומה טוב הי' עושה בעמיו אם הי' מעתיק לנו דברי הס' מקום שמואל בזה], ולפע"ד לכאורה פיך ידבר חכמות קללה הוא, כי חכמה הוא מה שכבר למד וידע מאז, ובינה הוא כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, ומי שפיו אינו מדבר אלא חכמות, ולא זכה לחדשות קללה היא כי אין בהמ"ד בלא חידוש, ע"כ פירש"י הכא בלשון ברכה אמרוה כיון שהקדים לבך יהגה תבונות הרי הוא כמעין הכובע מ"מ לא ינוח מלחזור תמיד על הישנות, ע"ד שכתבתי במק"א לא פסק צנון וחזרת מעל שלחנו של רבי, צנון היינו חריפות וחזרת היינו חוזר אחר למודו, וה"נ אעפ"י שלבך יהגה תבונות מ"מ פיך ידבר חכמות עכ"ל, ודפח"ח. ועד"ז י"ל עוד כוונת רש"י כמו שמצינו בסוכה דף כ"ז וכ"ח בר' יוחנן בן זכאי ור' אליעזר שלא אמרו דבר שלא שמעו מפי רבם לעולם, ועיי"ש בס' עיון יעקב' בהך מעשה בר"א ששבת בגליל העליון וכו' דאעפ"י שבודאי הוסיף ר"א מסברא דנפשי' בחלק העיון, מ"מ לא השיב לשואל רק מה ששמע מרבו ע"ש, וה"נ י"ל שאמרו בלשון ברכה אעפ"י שלבך יהגה תבונות ותוסיף מסברא דנפשך בחלק העיון, מ"מ פיך ידבר חכמות ולא תשיב לשואל רק מה שלמדת ושמעת מפי רבך וא"ש שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה, רב ושמואל וא"ל ריו"ח ור"א ח"א כל העולם כלו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע, וח"א כל העולם כלו ניזונין בזכותן והם אפי' בזכות עצמן אינן ניזונין, כדר"י א"ר כו' כל העולם כלו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש:

הקשה הרי"ף שעל הע"י למ"ד כל העולם כלו ניזון בזכותם והם אינם ניזונים, איך הוא אומר הרחוקים מצדקה דהול"ל מזכותם ע"ש, ואולי י"ל הכוונה דע"י שאינן ניזונין ואין להם כדי צרכם ומתפרנסים בקושי (כפרש"י ז"ל) אין יכולים לקיים מצות צדקה לעניים וזש"ה הרחוקים מצדקה דהיינו ממצית צדקה ק"ל. ועוי"ל הרחוקים מצדקה היינו שהם רחוקים מצדקה וחסד של הקב"ה דהיינו ממדת הרחמים, וכמ"ש בס' תורת חיים ומובא בענף יוסף (חולין דף פ"ה) על המאמר כל העולם כלו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין כו', דע"י שכל העולם ניזונין במדת הרחמים נשאר לחנינא בני המדת הדין יעו"ש דפח"ח, ובספרי ילקוט הגרשוני לתהלים סי' ל"ז הבאתי בשם ארץ צבי מבעל עשרה למאה ז"ל פי' הקרא טוב מעט לצדיק ר"ל רק מעט טוב יש לצדיק, והסיבה לזה, מהמון רשעים רבים, מחמת המון רשעים רבים דהם חיים בעוה"ז בזכות הצדיק, כמחז"ל כל העולם כלו ניזון בשביל חנינא בני וכו' ובגוף המאמר חנינא בני די לו וכו' הביא בחת"ס לחולין דף פ"ו בשם מ"ו בהפלאה שאמר די לו שהי' מרוצה ולא ביקש יותר והי' באמת די לו במדת הסתפקות וסבלנות שלו ודפח"ח, וע"ד הרמז אמרתי ח חנינא בן דוסא, ראשי תיבות למפרע ד יו ב קב ח רובין:

יח. הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו ואם הלוהו מה שכרו אמר ר"א מלוה ה' חונן דל פי' בס' שם משמואל פ' תרומה, עפי"מ דאי' במס' ע"ז כל העוסק בתורה בלא גמ"ח דומה כמי שאין לו אלהי, וכתב חתן הגאון המחבר קיקיון דיונה הטעם עפי"מ דאיתא בספר יצירה לאאע"ה שהקשה בענין אותיות השם שהמה בהיפך אתוון היו"ד קודם לה"א. ומתרץ שבאותיות א' ב' היו"ד קודם לה"א אם תצרף אותיות א' ב' ג' ד' מספרם עשרה א"כ היו"ד קודם לה"א. וידוע מה שארז"ל במס' שבת אל"ף בי"ת אלוף בינה, גימ"ל דלי"ת גמול דלים, ה"א וא"ו זה שמו של הקב"ה, א"כ נדרש הא' ב' על לימוד תורה, וג' ד' על גמ"ח, ובהתעסקו בשנים יחד ויהיו חיבור יחד, אז ה' ו' הוא שמו של הקב"ה, כי אם לא תצטרף אלו יחד יהי' ח"ו פירוד כקושיות הספר יצירה. והשתא אמר שפיר כל העוסק בתורה בלא גמ"ח דומה כמי שאין לו אלהי כי אז מפריד השם ח"ו עכ"ל המחבר הנ"ל. ולפי"ז א"ש מה שאמר כאן, ואם ליוהו מה שכרו מלוה ה' חונן דל, ופרש"י ז"ל סרס המקרא ודרשהו וה"ק מלוה דל חונן ה' ולכאורה הוא דחוק, אבל לפי הנ"ל א"ש, דהא תו יש לדקדק במה דאמר מקודם, דאם רואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו, והוא אינו מובן דמה ענין זה לזה, משום דאינו מלוה את המת יהי' ח"ו כמחרף להקב"ה, אבל לפ"ד ניחא דהא ידוע לכל שהלוית המת הוא בכלל גמילות חסדים, וכבר הקדמנו דאם אינו עוסק בגמ"ח הוא עושה פירוד ח"ו בשם הוי' ב"ה כקושי' ספר יצירה, א"כ חרף עושהו דהיינו שם של הוי' כדכתיב בי"ה ה' צור עולמים. והשתא מסיק שפיר ואם ליוהו מה שכרו, וגמר אומר, דזה שכרו מלוה ה' חונן דל, אל תקרי מלוה אלא מלוה כלומר לשין חיבור כמו ילוה אישי אלי, כיון דעוסק בגמ"ח הוא מחבר את השם כתירוץ הספר יצירה וכנ"ל וא"ש:

והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג איכא דאמרי דתבר גזיזי דברדא ונחת וטבל פירש"י ונחת וטבל לקריו כדי לעסוק בתורה. והקשה באהבת איתן דא"כ מאי תקן עזרא כיון דהוי מקודם. וכבר עמד בזה בהגהות וחידושי מהר"ץ חיות ז"ל. ועיין בס' שדי חמד (כללים) מערכת טי"ת כלל א' ותמצא תירוץ לקושי' זו:

[והנה התוס' ב"ק פ"ב ב' כ' דהאי טבילה לא לדברי תורה היתה, אלא כדי לאכול חולין בטהרה, ונלע"ד קצת ראיה לרש"י מלשון והכה את הארי) דלפי' התוס' קשה מה ענין ארי לכאן, אבל לרש"י ניחא די"ל דקאי על היצה"ר שנמשל לארי כדאי' ביומא דף ס"ט נפק אתא כי גוריא דנורא כו', ובמה שטבל לקריו כדי לעסוק בתורה בזה הכה את הארי דהיינו היצה"ר, וכמאמר חז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין כנלע"ד]:

קשה רמה למת כמחט בבשר החי עיין בס' "עיון יעקב" מ"ש בזה ע"ד תשו' הרשב"א סי' שס"ט. ועיין בתשו' כתב סופר חיו"ד ס"ס קפ"ד שהאריך באמרי נועם עיי"ש:

כ. ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא. פירש"י בתליסר מתיבתא בי"ג פנים כו' ומסכת עוקצין גם היא בי"ג פנים כגון משנת רבי ור' חייא ומשנת בר קפרא ולוי ותנא דבי שמואל עכ"ל:

עיין בס' תורה תמימה פ' אמור פ"ז שכתב דמה דאיתא בר"ה כ"ט ב' תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה כו' יצתה תקיעת שופר כו'. הוא ט"ס וצ"ל תנא דבי ר' ישמעאל דלא מצינו בגמ' תנא דבי שמואל עכ"ל:

והנה נעלם ממנו דברי רש"י דכאן, ועוד נעלם ממנו דברי הגמ' בזבחים דף כ"ב סוף ע"א דמייתי תנא דבי שמואל, ועוד נעלם ממנו הגמ' ביצה דף כ"ט סוף ע"א, ועיי"ש ברש"י ד"ה תנא דבי שמואל ע"ש, ופלא על מחבר גדול כמוהו איך נעלם ממנו כל זה, [שו"ר שנעלם ממנו עוד גמרא יומא דף ע' סוף ע"א עיי"ש]:

אמרו מה"ש לפני הקב"ה רבש"ע כתיב בתורתך אשר לא ישא פנים כו' והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך, א"ל וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי כו' ואכלת ושבעת וברכת כו' והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה:

כתב בתשו' חת"ס ז"ל חאו"ח סי' מ"ט דלכאורה קשה מאי מעליותא דישראל לברך ברכה לבטלה שאינה צריכה ועובר בלא תשא עמג"א סי' רט"ו סק"ו, ועוד מ"ש בהאי דקדוק שעי"ז נושא פנים טפי משארי הרבה דקדוקים, לכן י"ל בהיפוך מהמובן והוא דבשעת ברכתן של ישראל, אוכל קימעא ומתברך במעיו, היו אוכלים ושבעים בפחות מכזית, והשתא א"נ נימא בכל המצות דכתיב בהו אכילה בעינן דוקא כזית, מ"מ לענין שיעור בהמ"ז קרוב לודאי דאי שבע לי' בפחות מהכי סגי דהתורה תלי לה בשביעה, ואפ"ה ישראל קדושים הם החמירו על עצמם משום חומר לאו דלא תשא שהוא מיראת השם כמבואר תמורה ד' ע"א, לכן דקדקו על עצמם לאכול עד כזית אפילו שהיה קשה להם שהרי כבר שבעו בפחות אפ"ה משום שלא לכנס בספק לא תשא בבהמ"ז, והשתא א"ש דהא גבי לא תשא כתיב לא ינקה ה' א"כ הנזהר בזה טפי ראוי שישא לו ה' פנים היפך מן לא ינקה כי מדה טובה מרובה ודפח"ח ש"י (ועמ"ש בעניותי בזה בילקוט הגרשוני על שו"ע או"ח חלק א' סי' ק"צ אות ג' ואכמ"ל), ועיין עוד מ"ש בס' תפארת יהונתן ובס' נפש יהונתן פ' עקב, וגם בהגהות וחידושים לס' גבורות יהונתן דף ל"ט ע"א על מאמר זה ותמצא נחת, ואי"ה לקמן בהשמטות למסכת זו אכתוב פי' יקר ונפלא על מאמר זה בשם רבינו הגר"א ז"ל בפירושו על ספר משלי יעו"ש:

ומה שאמר הלשון מדקדקים על עצמם ולא בקיצור מדקדקים עד כזית וכו' כתב בס' תורה תמימה פ' נשא דבא לרמז מ"ש בפ"ח דפאה משנה ה' אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטין וחצי קב שעורים משום דכתיב במעשר עני (פ' תבא) ואכלו בשעריך ושבעו, וצריך ליתן להם כדי שביעה, וזה בא לרמז כאן כי רק על "עצמם" הם מדקדקים עד כזית ועד כביצה אף דכתיב ושבעת, אבל במתנות עניים מפרשים הלשון "ושבעו" שביעה ממש, וכך נותנים להם ודפח"ח. [ועיין בחידושי אהבת איתן שבגליון העין יעקב לכאן מ"ש בביאור מאמר זה, וכדבריו תמצא גם בס' תורת משה ממרן החת"ס ז"ל עה"ת פ' עקב בפסוק אשר לא ישא פנים וכו' ע"ש]:

רב אדא בר אהבה חזיי' לההיא כותית וכו' עיין מ"ש בזה לקמן דף ל"ג בשם רבינו הגר"א ז"ל ע"ש:

כ"ד. התולה תפליו יתלו לו חייו דורשי חמורות אמרו והי' חייך תלואים לך מנגד זה התולה תפליו מה נעמו בזה דברי ספר "הבונה" לכאן שכתב וז"ל הזהב:

התפילין רמז על עיקר האמונה שכתוב בהן מציאותו יתברך ויחודו ויכולתו ובזה צריך שיהיה האדם נכון וקיים ישר ונאמן ולא מסופק כלל ותלוי ועומד במחשבתו, ולזה רמז באמרם שאין לתלות התפילין כמו שאנו ודאים בחיי העוה"ז כך ראוי להיות באמונת חיי העולמים ומזה הוכיח אליהו ז"ל תוכחת מגולה לבני דורו עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים וגו' עכ"ל - וכדברים האלה ראיתי בס' א' על הפיוט "הודאי שמו כן תהלתו" כלומר כשם ששמו ית' הוא ודאי כן צריך להיות תהלתו שאנו מהללים לפניו ית' בדרך ודאי ולא שנהי' מסופק ותלוי ועומד במחשבתנו ח"ו באמונת מציאותו יכלתו והשגחתו על כל פרט ופרט:

כ"ו. ריב"ח אמר תפלות אבות תקנום ריב"ל אמר תפלות כנגד תמידים תקנום - ופסקו הפוסקים כמ"ד נגד תמידים תקנום כמבואר ברמב"ם פ"א מתפלה ה"ה, והכ"מ והלח"מ תמהו על שהכריע כמ"ד זה נגד הדעה דנגד אבות תקנום, ועיי' מ"ש בזה בס' תורה תמימה פ' וירא. וכבר קדמו בזה בהגהות מהר"ץ חיות ז"ל:

וע"ע בס' תורה תמימה פ' ויצא שכ' וז"ל:

ומה דקיי"ל תפלת ערבית רשות לא נתבאר יפה הטעם ונראה לומר בזה עפי"מ דקיי"ל בעירובין ס"ה א' הבא בדרך ומן הדרך אל יתפלל ג' ימים משום שא"א לכוין בתפלה וא"כ מדינא היה יעקב פטור מלהתפלל ומה שהתפלל היתה תפלת רשות וכן נקבעה רשות גם לדורות עכ"ל. והנה כבר קדמו גם בזה בספר "עיון יעקב" בעירובין דף ס"ה בד"ה הבא וכו' ע"ש:

כ"ז:

כ"ח. מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושיע א"ל תפלת ערבית רשות או חובה וכו' כל הסוגיא. עד ואותו תלמיד ר"ש בן יוחאי הוה עיין ביערות דבש בדרשה הראשונה כשנתמנה לדרשן בק"ק פראג דרש כמין חומר כל הסוגיא שלפנינו עיי"ש דפח"ח ש"י:

אך מ"ש שם על מה דאזל ראב"ע ואמליך בדביתהו, דמן הדין היה צריך ליטול רשות מאשתו מפני שממעט בעונה, והנה עונת ת"ח משבת לשבת, ועונת נשיא מבואר במס' אבות דר"נ דהוא מחודש לחודש מפני ביטול ביהמ"ד, וא"כ כיון שנתמעט העונה צריך ליטול רשות עיי"ש, ובהגהות מהר"ץ חיות ז"ל הביאו בשתיקה עיי"ש, אמנם בס, כרם שלמה באה"ע סי' ע"ו (ומובא בפתחי תשובה שם סק"ג) כתב עליו שדבריו דפח"ח, אבל בקשתי באבות דר"נ ולא מצאתי ולא בשום מקום אשר חפשתי עכ"ל. [וע' ביערת דבש ח"ר סוף דרשה ג' כתב לבאר הענין באופן אחר, דהנה הטעם שהי' מעבירים לר"ג מנשיאותו היות הוא מתנהג ברמה נגד ר' יהושע וחשב ראב"ע בנפשיה אולי גם הוא בטבעו גאה כי אין אדם מכיר עצמו, וגאה שבגאים חושב נפשו לעניו, כי כאשר שאלו לחכם מה הוא הנקל שבאדם ומה הוא הקשה שבאדם, השיב הנקל שבאדם לרמות עצמו כי לרמות אחרים צריך רב תחבולה ויגיעה ומרמה, ולעצמו מטעה בכל שעה ורגע, והקשה שבאדם להכיר עצמו כי אדם מכיר חבירו ויודע כל מומין שיש בו מכף רגל ועד ראש ומום עצמו אינו רואה ומבחין כלל, וחושב היותו תמיד בלי מום ודופי כלל, לכן רצה ראב"ע לעמוד על הבירור הנכון ואמר איזיל ואמליך באנשי ביתאי. והוא עפ"י מ"ש חז"ל האי מאן דיהיר אפילו אאינשי ביתיה לא מתקבל. וא"כ הם ידעו אם אני מתקבל להם הרי אני עניו ואם לאו הרי אני איש יהיר ח"ו עכד"ה]. ולענין עונת הנשיא שכתבתי לעיל, מצאתי, אח"כ בתשו' חת"ס ח"ר לאהע"ז סי' קנ"א בד"ה עוד כ' הגאב"ד וכו' שהביא דאחז"ל דעונות הנשיא פעם א' בשנה יע"ש, וג"כ פלא גדול שלא הראה לנו המקום היכן אחז"ל כן ואיה מקור מאמר זה וצ"ע: אזל ואמליך בדביתהו. א"ל דלמא מעבירין לך. א"ל לשתמיש אינש יומא חדא בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר. א"ל לית לך חיוורתא וכו':

נודע הדקדוק הלא בטרם כל היה לה לשאול לית לך חיוורתא שזה עיקר השאלה על גוף הנשיאות כי בלא זה אי אפשר, ואח"כ היה לה לשאול דלמא מעבירין לך. וכתב בספר שיחת חולין של תלמידי חכמים" בשם הגאון ר' שלמה מינץ ז"ל דהענין הוא כך. דאם מעבירין איש צעיר בימים מנשיאותו אז חרפה גדולה לו דבעת שיהלוך בחוץ יאמרו עליו הנה הרב הישן הולך, ואז כולם יודעים כי הוא היה והעבירוהו, כי אי אפשר לומר ישן היינו זקן וישן בשנים, כי הוא עוד צעיר לימים, אולם אם מסירים רב זקן ובא בימים מנשיאותו, אז אם אומרים הנה הרב הישן הולך, אינו מובן כי הסירו אותו מנשיאותו כי משמע שהוא זקן ושבע ימים, וזה שאמרה לו דלמא מעבירין לך ואמר לה לשתמיש אינש כו' והדר אמרה הא לית לך חוורתא, וא"כ יהי, חרפה גדולה אם יעבירו אותך, ויאמרו הנה הרב הישן, שאז ידעו כולם שהסירו אותך, כי לא נוכל לומר ישן היינו זקן ושבע ימים דהלא לית לך חוורתא, ודפח"ח. ובתשו' כתב סופר חא"ח ס' ל"ז כתב כי מה שאמרה לו בסוף לית לך חוורתא וראוי לדרשן שיהי' זקן שיהיו דבריו נשמעים, ע"ז יש להשיב כי קומרא דאבהתי' אהני לי' כי ישמעו לדבריו הגם שהוא בעצמו רך בשנים יתכבד בכבוד אבותיו, האב מזכה ברא בנוי בחכמה וכו', וכן אמרו בשעה שקבלוהו נוקמי לראב"ע דהוא חכם ועשיר ועשירי לעזרא, ולכן הקדימה ואמרה לי' דלמא מעבירין לך אח"כ כדעשו לר"ג, ואמר הוא לשתמיש אינש וכו' היינו בודאי כדי בזיון כשיעבירו אותו מאחר שעלה וירד מגדולתו, אבל מוחל הוא על כבודו ולא איכפת לי' אם יזכה להיות זקן יושב בישיבה יושב ודורש, לזמן קצר וע"ז אמרה, לית לך חוורתא, ומצד עצמיותך אינך ראוי והגון לכך להיות יושב ודורש, אלא שיש בך טעם זקנים זכות אבות ולכבודם תתכבד, וכיון דלאו כבוד דידך הוא אינך רשאי למחול על כבוד אבותיך וכו' עכ"ד הבדולחים]:

ההוא יומא בר תמני סרי שני הוה אתרחיש ליה ניסא והדרי לי' תמני סרי דארי חוורתא :

ראיתי מביאים בשם מרן חת"ס ז"ל שאמר ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי' המשניות לעיל דף י"ב, דמ"ש ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא אמר בן שבעים שנה כי צעיר לימים היה והיה מרבה לשנות וללמוד ולקרות יום ולילה עד אשר תשש כחו ונזרקה בו שיבה וחזר כזקן בן שבעים שנה עיי"ש. והגאון בעל תוי"ט ז"ל הקשה עליו דהא מבואר כאן שנעשה לו נס כאשר נתמנה לנשיא הדרו לי' י"ח דארי חוורתא, ואמר חת"ס ז"ל, שניהם יחדיו אמת כי עפ"י טבע מי שעמל ומקיים אדם כי ימות באוהל תורה בודאי נחלש ושערות ראשו כולו הפך לבן, אולם ח"ו זו תורה וזו שכרה, לא יאונה לצדיק כל רע כי קוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, אבל כאן הי' צריך לראב"ע שיתלבנו שערותיו לפיכך הניחו השי"ת על הטבע ומיושב הרמב"ם עכדפח"ח, [ואתה קורא נעים בין תבין ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שם שסיים בזה"ל. "יהיה התחלת השיבה ברצונו כמו שנתבאר בגמרא" עכ"ל. ודבריו סתומים לכאורה באין מובן כלל, אמנם לפ"ד מרן ח"ס ז"ל הנ"ל יש לומר כוונת הרמב"ם, יען שהיה התחלת השיבה ברצונו כלומר שראב"ע בעצמו רצה שילבינו שערותיו כמו שנתבאר בגמ' דלולא זה לא היו ממנין אותו לנשיא, לכך הניחו השי"ת על הטבע שמחמת תשות כחו נזרקה בו שיבה וחזר כזקן בן שבעים שנה ודו"ק] ועיין עוד בזה בס' נחלי מים להגאון מבריסק ז"ל בדרוש י"ז לשבת הגדול דף ס"ה ע"ג וינעם לך:

שהיה ר"ג מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לביהמ"ד: בספר ילקוט דוד [טעביל יפה מקראקא] דף י"ג ע"ב מביא פירוש דהנה מי שהוא בגדר הולך ואינו עושה ויושב בבהמ"ד טוב לי כי עכ"פ שכר הליכה בידו, גם איננו מזיק לאחרים העוסקים שם בתורה, והאיש הזה הוא תוכו כברו היינו כשהוא בתוך בהמ"ד דומה כאילו היה לבר ולחוץ מבהמ"ד, כי כמו שהי' בחוץ לא הי' מבלבל את הלומדים שם כן עתה בפנים אינו מבלבל אותם, איש כזה יכנס לבהמ"ד מקום קדוש ושכר הליכה בידו, אבל מי שאין תוכו כברו, ר"ל כשהוא בתוך בהמ"ד אינו דומה כאלו היה בחוץ כי כאשר היה בחוץ, לא הי' מבלבל העוסקים בבהמ"ד בדבר שבקדושה, וכשהוא בתוך הבהמ"ד מבלבל אותם, ואין תוכו כברו זה האיש אל יכנס לבהמ"ד, והוא פי' נעים:

ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי בבהמ"ד:

שמעתי או ראיתי בס' אחד ביאור הענין דכל זמן שלא נכנסו לבהמ"ד רק תלמידים הגונים שהיה תוכם כברם, לא הי' צריך לספסלים, כי מרוב חשקת התורה לא ייעפו ולא ייגעו והיו עומדים ממעל לו לרבן, ותורה יבקשו מפיהו באימה וביראה ברתת ובזיע, אבל אח"כ כאשר נכנסו ובאו לבהמ"ד אף תלמידים שלא היה תוכם כברם, ואש חשקת התורה לא בערה בם, הוצרכו להביא לבהמ"ד ספסלים לישב עליהם, וז"ש ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי בבהמ"ד וק"ל, שוב מצאתי כן בחידושי גאונים שבגליון הע"י עיי"ש באריכות]:

ואותו תלמיד ששאל (ערבית רשות או חובה) רבי שמעון בן יוחאי הוה: עיין מ"ש בזה בילקוט הגרשוני ח"ג אות תפלה הב' בסופו, ואין לכפול הדברים, וכעת ראיתי בענף יוסף בשם מעון הברכות שכ' וז"ל:

הוא משולל הבנה דמה תועלת בזה אם ר"ש בן יוחאי הוה. ונראה משום דכבר כתבתי לעיל דמ"ד רשות פירושו שנדחית מפני מצוה עוברת אבל בחנם אין לבטלה, ומעתה מי שעוסק בתורה ותורתו אומנתו ונחשב עסק התורה שלו מצוה עוברת כל רגע דלא שייך בזה שישלים אח"כ ואין לבטל ממנה לתפלת ערבית. וידוע דרשב"י היה תורתו אומנתו. וז"ש אותו תלמיד רשב"י הוה ולהכי שאל אם חובה או רשות דלדידיה יש נ"מ אם הוא רשות משא"כ אחר אין לבטלה אפי' אם היה רשות רק באופן רחוקה אם מזדמן לו מצוה עוברת שצריך לעסוק מתחלת זמנה עד סוף הלילה עכ"ל. והוא דרך נכון וישר: ולהשלמת הענין אעתיק מ"ש בזה בספר ישועות יעקב אי"ח סימן רל"ז וז"ל: אין שליח צבור חוזר התפלה בתפלת ערבית. הטעם לפי שתפלת ערבית רשות וכתב הרשב"א דאף שהגאונים כתבו דאם התפלל פעם אחד כבר שווי' עלי' חובה מ"מ כאן דעיקר תפלת הש"ץ הוא להוציא את שאינו בקי, כאן ממ"נ אם אינו בקי לא התפלל עדיין ואינו רק רשות, ואם כבר התפלל ושווי' עלי' חובה הרי הוא בקי ואין הש"ץ מוציא אותו. ובזה אמרתי הא דשאל רשב"י אי ת"ע רשות או חובה והקשו אחרונים מאי נ"מ הא שווי' עלי' חובה. ובפרט לפמ"ש בפוסקים דהך דעמד השואל הוא רק במידי דצריך לו להלכה למעשה לצורך עצמו והקשה מהרי"א (נ"ל דהוא ר"ת מ' יהונתן אייבנשיץ דהוא הקשה כן ביע"ד הנ"ל) דהא אין נ"מ כיון דשווי' עלי' חובה ובזה א"ש דנ"מ לענין אי צריך הש"ץ לחזור התפלה של ערבית עכ"ל:

רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה הוה אמר כו' כי חלפי רבנן איקום מקמייהו ואקבל אגרא. פרש"י כי חלפי רבנן. תלמידים היוצאים מבית ר' נתן עכ"ל. ועיין בעין יעקב הקטנים דפוס ווילנא התרלז, במ"ש שם בפתח עינים לגאון חיד"א ז"ל לכאן, וינעם לך:

ת"ר בכניסתו מהו אומר כו' ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא. וקשה כיון שכבר התפלל ולא אכשל בדבר הלכה אמאי הוצרך עוד לומר ולא אומר על טמא טהור וע' במהרש"א ובאהבת איתן מ"ש בזה. ובס' לקוטי שלמה כ' דר"ל שלא יהא מוכרח להחניף לומר לרשע צדיק ה ס אתה דהיינו על טמא טהור כמ"ש ותהי האמת נעדרת ונכחה לא תוכל לבוא וסר מרע משתולל דהיינו על טהור טמא עכ"ל: ולענ"ד נראה הכוונה עפ"י מה דאיתא בעירובין י"ג דלכך לא קבעו הלכה כר"מ אף שלא הי' בדורו כמותו מפני שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו שהיה אומר על טמא טהור ומראה לו פנים ועל טהור טמא ומראה לו פנים, ופירש"י לא יכלו להבין באיזו דבריו נכונים ובאיזו אין דבריו נכונים, וז"ש ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא כמו שהי' אומר ר"א ומה"ט לא קבעו הלכה כמותו ודו"ק:

כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו כו' כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים ההרגש מבואר, מאי קאמר דעו לפני מי, אפי' קטן כבר שבע ג"כ יודע למי מברכין, וכעובדא לקמן באביי ורבא, ויותר היה נאות לומר דעו היאך אתם מתפללים וביאר בס' כנפי נשרים על התורה פ' צו עפי"מ שאחז"ל כי המלאכים במשמרותם אין להם לומר שירה עד שיאמרו ישראל מתחילה שירה למטה שנא' ברן יחד כוכבי בוקר (אלו ישראל שדומים לכוכבים שנא' ומצדיקי הרבים ככוכבים) והדר ויריעו כל בני אלהים. ועתה נבין הענין על פי משל. פעם א' באו שני משוררים בעיר אחת על השבת להתפלל. אחד היה רך בשנים. אבל היה שאר בשרו של ראש הקהל. והשני היה משורר מפורסם זקן ופרקו נאה. והנה ראש הקהל גזר הפסק הגם כי המשורר הראשון הוא רך בשנים ואין לו נעימות הקול כמשורר השני. אבל להיות הוא קרובו ושאר בשרו. הוא קודם אל המשורר השני המפורסם. ולהיות המשורר השני המפורסם עשה צעקה גדולה מדוע יגרע זכותו בשביל שאינו קרובו, והוא חשוב במעלה יותר מהמשורר הראשון, חזר הדין וראש הקהל עשה פשר דבר, כי תפלת שחרית יתפלל הרך בשנים, ויתר התפלה עם תפלת המוסף יתפלל המשורר הזקן, אבל קרא להמשורר קרובו ודבר אליו באזנו:

דע בני, כי בודאי המשורר השני הוא יותר במעלת המוזיקא כפלי כפלים יותר ממך, רק כל הזכות הגיע לך להיותך קרובי. אבל גם אתה ראה בזריזות להנעים קולך, כי אלו אתה היית לבדך משורר ואין אחריך שום איש לשורר. כפי שהיית מנעים קולך היה טוב לאזננו, אבל תיכף אחר תפילת שחרית יעמוד הזקן עם המשוררים וינעימו בקול, ראה גם ראה כי גם לך יהיה איזה דבר שיעשה רושם באזני השומעים:

ככה אנחנו עם ה' קרובים אל המלך, כנאמר ישראל עם קרובו, ואנחנו מאוחרים בבריאה לבריאת המלאכים והמלאכים בשירתם בקדושה בטהרה וביראה כפלי כפלים לאלפים מאנשי ארץ בארץ, אולם להיות ישראל עם קרובו של הקב"ה, ניתנה לישראל משפט הקדימה של השירה, ואח"כ להמלאכים, ע"ז בא התנא האלקי להלהיב נפש תלמידיו, וכשאתם מתפללים, אף שאתם מוקדמים לשירת המלאכים, עכ"ז דעו לפני מי אתם מתפללים, ר"ל הביטו וראו מי הוא שמתפלל תיכף אחריכם, הלא המלאכים יעמדו אחריכם לומר שירה, וא"כ ראוי לכם שתפלתכם תעשה רושם באופן שאם יבאו המלאכים אחריכם, ובשירתם בקדושה ובטהרה, ואם חלילה איזה שמץ פיגול ימצא בתפלתכם, הלא תבושו ותכלמו חלילה בשער עלית התפלות ע"כ דפח"ח:

וכשחלה ריב"ז נכנסו תלמידיו לבקרו וכיון שראה אותם התחיל לבכות אמרו לו רבינו נר ישראל כו' מפני מה אתה בוכה א"ל אלו לפני מלך בו"ד וכו' ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים א' של גיהנם וא' של ג"ע ואיני יודע באיזה מהן מוליכין אותי ולא אבכה:

וצ"ב מה הוסיף אח"כ ולא עוד:

וכתב בילקוט אליעזר ערך בנים בשם אדמ"ו הגאון בעל שו"ת כתב סופר זצוק"ל, כי פיו פתח בחכמה במתק שפתים הוכיח בזה לתלמידיו, שלא לבד שמתיירא בעד עצמו כמקרה כל אדם שצריך ליתן דין וחשבון לפני מלך השופט כל הארץ, עוד לו לבכות," יען שהעמיד תלמידים ולפי דרכם אשר ילכו עלי ארץ, כן דרכו בקודש, ובידם להוליכו לג"ע, או לשערי גיהנם אם יחטאו. ואמר מתחילה שבוכה כי לא לפני אדם מלך בו"ד יבא למשפט, אלא לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועוד לו לבכות, שיש לפניו שני דרכים לחיים או למות אשר אין בידו להטיב כי נפשו קשורה בנפש תלמידיו, ואיני יודע באיזה מהן מוליכים אותו ר"ל באיזה מהן התלמידים מוליכים אותו ע"ז יש לבכות ודפח"ח ש"י:

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה