אור ברסלב

ילקוט הגרשוני על השס חלק א· רבי גרשון שטרן

חלק א הקדמה

לרבי גרשון בן משה שטרן:

אקדמות מילין:

דבר שפתים אך למותר יחשב להגיד לעם ה' תועלת החיבור הנוכחי. כי כל קורא, אם אך לא יטיל קנאה במעשי יכיר ויודה, כי החיבור הזה יועיל בעזהי"ת לכל קהל עדת ישראל. כעם בכהן, כולם ימצאו ברכה בו ויתענגו על רב טוב פירושים נחמדים ומתוקים מנןפת צוף וכל טעם:

דלא באתי כי אם להודיע ולהוודע שלא שמתי בילקוטי זה, רק אותם הפירושים המתאימים עם כוונת המאמר, נכנסים אל תוכו בריוח ולא בדוחק אך אותם הפירושים הרחוקים מכוונת המאמר הרחק כמטחוי קשת, השמטתי לגמרי, ולדוגמא אציע לפניך מאמר אחד במס' סוכה מ"ה ע"ב א"ר חזקי' א"ר ירמי' משום רשב"י יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי ועד עכשיו ואלמלי אלעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו ואלמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא העולם ועד העולם ע"כ. וכתב בס' פנינים יקרים בשם ס' "בינת יששכר מ"ב באיזה אופן אפשר לפטור הרשעים מן העונש אך דאיתא בסנהדרין פ' חלק גוף ונשמה יכולין לפטור עצמם מן הדין גוף אומר נשמה חטאה, והראיה מיום שפרחה הנשמה ממני הריני מוטל כאבן דומם, והנשמה אומרת גוף חטא, והראיה מיום שפרשתי ממנו הריני פורחת באויר, על כן הקב"ה מרכיב חיגר על סומא עיי"ש, וכתב היפ"ת דטענתם הוא עפ"י הדין הואיל שכל א' לבדו אין יכול לעשות המעשה הו"ל כשנים שעשאו מלאכה אחת בשבת דפטורין, וזה הוא פלוגתא בשבת דף צ"ג, לא יכול אחד להוציאו והוציאו שנים חייבין. ור' שמעון פוטר, א"כ ר"ש לשיטתו דאף שכל אחד לבדו אין יכול לעשות בכל זה כשעשאו שנים פטורין א"כ שפיר אמר ר' שמעון לשיטתו יכולני לפטור מן הדין לשיטתי' אכל אחרי דהלכה כרבנן דחייבין כשכל אחד אין יכול לעשות שפיר חייבין ע"ד. ואם כי הדברים דברי טעם הם, בכ"ז רחוקים המה מכוונת המאמר ברחוק מזרח ממערב כי אם לזה נתכוון רשב"י, מה צורך לו לצרף עמו ר' אלעזר בנו ואת המלך יותם בן עוזיהו: וכהנה מצאתי הרבה פירושים בספרים שונים על הרכה אגדות הש"ס שאין מתאימים גם כוונת המאמר, וריחקתים בזרוע כי תוה"ק אמת כתיב בה. אך הפירושים הנראים קרוב לאמת ושום שמץ דוחק לא נמצא בם, אותם קרבתי בשתי ידים ואספתים אל תוך ביתי ונתתי להם יד ושם בילקוטי, והמקום ביה יהי' בעזרי לסדר בסדר נכין את יתר החלקים גם את השני גם את השלישי מחיבורי זה. ולהוציאו לאור עולם, לזכות את הרבים המשתוקקים לתורה וחכמה וששים ושמחים על אמרותי' כמוצא שלל רב. המחי' חיים יתן לי חיים ארוכים ומתוקנים ואזכה להרביץ תורה ויראה בקרב ישראל עוד רכות בשנים עד כי ובא לציון גואל ויבנה בנין אריאל בבאכי"ר: המחבר:

פתח דברי יאיר בשמעתתא, בסוניא דחמץ שעבר עליו הפסח פסחים כ"ח כ"ט]:

והוא העתק מדרשותיי לשבת הגדול:

א הקשה הצל"ח בשם א' מהתלמידים מנ"ל לר"י לאסור חמץ לאחר זמנו ואי משום דתלתא קראי כתיבי ומוקי חד לאחר זמנו דלמא חד קרא אתי לחמצו של נכרי דלא תלמוד שאור דאכילה משאור דראיה וע"ש שכתב דלסברת התוס' לא קשיא כלל דלהתוס' לא משכחת אכילה בשל נכרי תוך זמנו כלל וכו' ולשיטת רש"י צריך יישוב עכ"ל:

ונלע"ד בהקדם ליישב שיטת רש"י דלראב"י אליבא דר"י מותר חמצו של נכרי אף באכילה ואפי' בפסח, והקשו התוס' איך אפשר שלא יהא שלו בשעת אכילה דאם נתן לו הנכרי הרי הוא שלו וכו', ועוד לקמן דקאמר ואזדי לטעמייהו דפליגי בחמץ שעבר עליו הפסח ליפלגו בפסח גופי' עיי"ש:

ונלע"ד לברר וללבן שיטת רש"י בהקדם ליישב דקדוק המפורשים על לשון תמה על עצמך דקאמר ריוה"ג תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה מהו על עצמך דקאמר, ועיין בפנ"י ובאו"ח שכ' דמתמה על ר' יהודא לשיטתו, ובצל"ח בשם בנו הרה"ג מ' יעקבקא ז"ל כ' דמתמה על ר' שמעון לשיטתו, והנה מלשון רש"י ז"ל משמע דריוה"ג על שניהם קמתמה, דז"ל רש"י תמה על עצמך וכו' דאפילו בתוך המועד קאמר דמותר בהנאה וקא מתמא "אהני" דאסרי, ואם רק על אחד קמתמה הו"ל לרש"י לומר וקא מתמה "אהך" דאסר, ומדכ' וקא מתמה אהני דאסרי, ש"מ ס"ל דריה"ג על שניהם קא מתמה, ע"כ נ"ל דהלשון תמה על עצמך יצדק בין על ר"י בין על ר"ש:

ב ואען ואומר דמתמה על ר"י לשיטתו, לפי שיטת הר"ן בפ"ק דפסחים דלר"ש אסור באכילה ובהנאה לפני זמנו מכח העשה דתשביתו וס"ל דתשביתו משמע שלא כדרך הנאתו דהיינו גם הנאה ודלא כהתוס' שכ' דתשביתו משמע שלכד"ה דהיינו אכילה. ועיין בפמ"ג או"ח סי' תמ"ג א"א סק"א שכ' דלשיטת הר"ן חזקי' ור"א י"ל למלקות פליגי ודלא כהר"מ ז"ל ע"ש] א"כ לפ"ז י"ל דה"ט דר"י דגם בתוך הפסח אסור בהנאה מכח העשה דתשביתו דשייך בכל ימי הפסח, ובאמת הא דס"ל לר"י דחמץ בפסח אסור בהנאה לאו מפי עצמו אמרה אלא קיבל כן מר' עקיבא רבו דהוא ראש הסוברים כן, עיין בגליון הש"ס ע"ז דף ע"ד ע"א מייתי גרסת הר"ן מאן שמעת לי' דאמר חמץ בפסח אסור בהנאה ר' עקיבא וכו' ע"ש, אמנם על ר"ע אין שום תמיהה היאך חמץ אסבה"נ כל שבעה, דהא עיקר תמיהתו דריה"ג היינו משום דכל ז' עוברין בב"י ואם חמץ אסבה"נ איך עוברין בב"י הא איסה"נ לאו שלו הוא, ולומר דעשאו הכתוב כאלו ברשותו הוא נגד הסברא דמהכ"ת שיהא אסבה"נ ונימא עשאו הכתוב כאלו ברשותו, הלא יותר מסתבר לומר דמותר בהנאה והוי שלו ולכך עוברין עליו בב"י והיינו דמתמה ריה"ג היאך חמץ אסבה"נ כל שבעה דאיכא בל יראה ומהכ"ת לומר עשאו הכתוב כאלו ברשותו (וכמ"ש האו"ח כאן וכ"כ גם המקנה לקידושין נ"ה ע"ב עיי"ש) אבל על רע"ק אין לתמוה כן משום דמשמעות תשביתו הוא שלכד"ה דהיינו גם הנאה לשיטת הר"ן וזה שייך בכל ימי הפסח וא"כ עכ"ח דעשאו הכתוב כאלו ברשותו, רק דזה תליא בחקירת האחרונים ז"ל אי תשביתו שייך בכל הפסח או רק בערב פסח כפשטות לשון הקרא אך ביום הראשון תשביתו וגו' והנה התוס' בסוגיין כ"ט ע"ב כתבו דכל פסח יש מ"ע דתשביתו, וצ"ע מנ"ל, וכתב אדמ"ו הגאון ז"ל במהר"ם שיק לתרי"ג מצות מצוה ט' די"ל דסיפא דקרא דמיום הראשון עד יום השביעי קאי גם על המ"ע דתשביתו דאנן קיי"ל בר"ה ט' כחכמים דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו ע"ש, וא"כ על רע"ק ראש הסוברים דחמץ בפסח אסבה"נ אין לתמוה מנ"ל דחב"פ אסבה"נ, די"ל דמשמע לי' כן מתשביתו, וסובר כחכמים ר"ה ט' ע"ב דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו וקאי סיפא דקרא מיום הראשון עד יום השביעי גם על מ"ע דתשביתו וא"כ בכל הפסח שייך תשביתו, אבל על ר' יהודא שפיר קא מתמה ריה"ג, תמה על עצמך לשיטתך בר"ה ט' ע"ב דקאמר הגמ' שם אליבא דר"י קסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ומלשון זה ודאי משמע דבכל מקום סובר ר"י כן ואף דהתוס' שם בד"ה מקרא וכו' כתבו מתחלה די"ל דבעלמא סובר ר"י מקרא נדרש לפני פניו מ"מ בסוף כתבו אי נמי וכו' ולפי"ז גם בעלמא ס"ל לר"י מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, וידוע דרבים מבעלי הכללים סוברים דבכ"מ שכתבו התוס' אי נמי הוא העיקר], א"כ לא קאי מיום הראשון עד יום השביעי רק על כרת דכתיב לפניו ולא על תשביתו דכתיב לפני פניו, וא"כ לא שייך תשביתו רק בערב פסח, ושפיר קאמר לי' ריה"ג תמה על עצמך דייקא היאך חמץ אסבה"נ כל שבעה דאיכא בל יראה ומהכ"ת דעשאו הכתוב כאלו ברשותו, ואי דמשמע לך כן מתשביתו, ז"א דהא לדידך דסברת מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, אין שום ראיה דשייך תשביתו בכל הפסח, וא"ש ודו"ק:

ג וכ"ז לשיטת הר"ן דתשביתו משמע גם איסור הנאה, אבל לשיטת התוס' דתשביתו משמע רק איסור אכילה א"כ אין לומר כנ"ל, לכן נלע"ד גם לשיטת התוס' דהנה יש לנו הוכחה דחמץ בפסח אסור בהנאה והוא מחמת הסמוכין דסמך פסח לעבודת כוכבים בפרשת משפטים דכתיב ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך שלש רגלים תחוג לי בשנה את חג המצות תשמור וגו' וכתב בעל הטורים ז"ל סמך פסח לעבודת כוכבים לומר מה עבודת כוכבים אסור בהנאה אף חמץ בפסח אסור בהנאה יעו"ש אמנם התינח למאן דדריש סמוכין בכל התורה כולה, אבל למאן דלא דריש סמוכין רק במשנה תורה אי אפשר לומר כן, וזה כוונת ריוה"ג בשלמא ר' עקיבא דהוא ראש הסוברים דחמץ בפסח אסור בהנאה, י"ל דס"ל דדרשינן סמוכין בכל התורה כולה (וכמ"ש התוס' בסנהדרין דף ס"ז ע"ב בד"ה וכי מפני שסמכו יעש"ה), א"כ יש לומר דלמד איסור הנאה בחמץ בפסח מדסמך פסח לעבודת כוכבים וכבעה"ט הנ"ל, אבל את ר' יהודא לשיטתך דלא דרשת סמוכין בכה"ת כולה רק במשנה תורה כדאיתא בכ"ד בש"ס [וכדמסיק גם בסוגיין ואיבע"א סמוכין לא דריש], א"כ תמה על עצמך דייקא היאך חמץ אסבה"נ כל שבעה דאיכא ב"י נגד הסברא דמהכ"ת דעשאו הכתוב כאלו ברשותו וא"ש:

ד ועתה נפרש לשון תמה על עצמך דיהי' מוסב התמיה על ר"ש, דהנה כבר כתבתי דטעמא דריה"ג דחמץ מותר בהנאה משום דאל"כ יהי' לאו דבל יראה חידוש כיון דאסבה"נ ואינו שלו ולמה יעבור בבל יראה. אך הנה בשו"ת כנף רננה או"ח סי' מ"ח כתב, דהר"ן דכתב בריש פסחים טעמא דקרא דבל יראה כדי שלא יבא לאכלו ויתחייב כרת ע"ש, רצה ליתן טעם שלא יהי' לאו דבל יראה חידוש דאסבה"כ ואינו שלו ולמה יעבור, לכך כתב הטעם משום דחששה תורה שלא יבא לאכלו ומה בכך דאסבה"נ מ"מ כיון שהחמץ בביתו ולא בדיל מיני' כולי שתא יש לחוש שיבא לאכלו לכך אמרה תורה בל יראה עיי"ש, א"כ י"ל דמאן דס"ל דחמץ אסור בהנאה ס"ל כטעם הר"ן, אמנם ריה"ג לית לי' טעם הר"ן ולכך סובר דחמץ מותר בהנאה כדי שלא יהי' הלאו דבל יראה חידוש. (ועיין מה שכתבתי בזה בספרי ילקוט הגרשוני ח"ב על תנ"ך וחמש מגלות דף מ"ג ע"א ד"ה בפסחים וכו' ותמצא נחת]. ועתה אקדים לך הקדמה נפלאה מחידושי מרן חתם סופר ז"ל לפסחים דף ה' ע"ב וז"ל:

דע ג' קראי כתיבי (א) בפ' החודש הזה לכם שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם (ב) בס"פ בא ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך (ג) בפ' ראה ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים וגו'. ומצאתי במכילתא פ' בא וז"ל:

או לא בא אלא ללמדך בבתים ז' ובגבולין לעולם, ת"ל ולא יראה לך שאור בכל גבולך ז' ימים ע"ש. כן הגי' בס' זה ינחמנו. ופי' בזית רענן דהו"א חמץ שעבר עליו הפסח יהי' אסור בבל יראה בגבולין לעולם ע"ש וכו', אלא דלכאורה היינו לר' יהודא דס"ל חמץ אחה"פ אסור בהנאה שפיר י"ל דהו"א שיהי' גם בבל יראה, אבל למאי דקיי"ל כר"ש דחמץ אחה"פ מותר אפי' באכילה א"כ מכ"ש דליכא בל יראה, י"ל בהיפוך דהו"א בגבולין ליכא בל יראה אלא יום אחד קמ"ל דאסור כל שבעה, וטעמא י"ל לריה"ג דס"ל דבמצרים לא נאסר חמץ אלא יום אחד דכתיב ולא יאכל חמץ וסמיך לי' היום, א"כ הו"א הכי קאמר קרא לא יאכל חמץ היום והי' כי יביאך וגו' אז שבעת ימים תאכל מצות, אך ולא יראה לך חמץ יום אחד בעלמא, הכי ס"ד, קמ"ל בפ' ראה, דלא יראה שבעת ימים בגבולין. ומזה קצת ראיה דלא כר"ן שכתב בריש פסחים טעמא שהחמירה תורה לעבור עליו בב"י ובב"י משום דלמא אתי למיכל מיני' דהשתא אי ס"ד היינו טעמא, איך היה אפשר לומר דליכא בל יראה אלא יום אחד, הלא טעמא דלמא אתי למיכל מיני' שייך בכל הימים, אעכ"ח ליתא להאי טעמא עכ"ל הזהב.:

ועתה יובנו דברי ריה"ג בטוב טעם, וה"ק, בשלמא ר' יהודא שפיר ס"ל כרע"ק רבי' דחמץ אסבה"נ, דכיון דס"ל חמץ אחה"פ אסור, א"כ אפשר למיטעי דחמץ שעבר עליו הפסח יהי' אסור בבל יראה בגבולין לעולם, לכך קמ"ל בפ' ראה ולא יראה לך שאור בכל גבולך רק שבעת ימים, וא"כ ליכא ראיה דלא כהר"ן, וא"כ שפיר איכא למימר טעמא דב"י משום דלמא אתי למיכל מיני' וממילא הלאו דב"י אינו חידוש, וי"ל שפיר דאסבה"נ ואפ"ה עוברין עליו בב"י, דמה בכך שאסבה"נ מ"מ כיון שהוא בביתו חששה תורה שיבא לאכלו ולכך עובר בב"י אבל את ר' שמעון לשיטתך דסברת חמץ אחה"פ מותר אפילו באכילה, א"כ עכ"ח לכך כתיב קרא בפרשת ראה ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים, דלא נטעה לומר בגבולין אין עובר בבל יראה רק יום אחד, א"כ ע"כ ליתא להאי טעמא דהר"ן, ולאו דבל יראה אינו מטעם דלמא אתי למיכל מיני', א"כ תמה על עצמך דייקא היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה דאיכא בל יראה נגד הסברא דמהיכי תיתי לומר דעשאו הכתוב כאלו ברשותו וא"ש ודו"ק:

ה והשתא הבה נבוא ליישב שיטת רש"י ז"ל במילתא דראב"י אליבא דר"י דחמץ של נכרי מותר אפי' באכילה אפילו בפסח, והקשו התוס' דאם נתן לו הנכרי במתנה הרי הוא שלו.:

והנה כבר כתב המקנה בקידושין דף נ"ה ע"ב דהוה מקח הנעשה באיסור ואינו כלום דכ"מ דארל"ת אי עביד לא מהני א"כ הקונה חמץ בפסח אין המקח כלום. משום דעובר בב"י א"כ מתורץ קושי' התוס' לרש"י דאיך משכחת אוכל חמץ של אחרים הא כיון דאגבי' קני' דז"א דאף שמכווין לקנותו מ"מ כיון דאין הקנין כלום ממילא היי חמץ של אחרים. רק שכתב, דהתוס' לשיטתייהו אזלי שכתבו בסוגיין דף כ"ט ע"ב דהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהייה וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף עיי"ש, והיינו דהקשו דלא משכחת של אחרים דכיון שדעתו לאוכלו היינו ביעורו כמ"ש בעה"מ בפ' כל שעה דלר"ש לאחר שש אין איסור באכילתו דאכילתו זהו ביעורו עיי"ש אמנם לפי מה שכתבתי לעיל (אות ב') דלר' יהודא דס"ל בר"ה דף ט' ע"ב מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו לא שייך תשביתו בכל הפסח רק בערב פסח עצמו, א"כ צדקו דברי רש"י ושפיר משכחת של אחרים כיון דהוי קנין הנעשה באיסור ב"י ואין הקנין כלום, מה אמרת דהוי לאו הניתק לעשה דתשביתו, ז"א דהא לר' יהודא קיימינן, ולדידי' ליכא תשביתו תוך הפסח רק בע"פ וממילא דל"ה ב"י לאו הניתק לעשה, ודו"ק: (ו) ונבוא לקושי' השני של התוס' אמאי פליגי רבא וראב"י בחמץ שעבר עליו הפסח ליפלגו בפסח גופיה והנה כבר כתב הצל"ח שדבריהם צ"ע דדלמא נקט אחר הפסח לרבותא לרבא דאפי' אחר הפסח הי' לוקה. רק כתב דסברת התוס' הוא דאין לומר דנקט אחר הפסח לרבותא דרבא דלרבא פשיטא דיותר ראוי למנקט בפסח דהרי רבא פסק לקמן כר"ש א"כ פלוגתייהו דרבא וראב"י שלא אליבא דהלכתא ליפלגו בתוך הפסח אליבא דכ"ע בין לר"י בין לר"ש דלראב"י דיליף ר"י שאור דאכילה משאור דראיה הה"ד לר"ש דהיכי אשכחן דפליגי ר"י ור"ש בזה א"ו דתוך זמנו לא משכחת לה כלל עכ"ד הצל"ח ז"ל. אמנם לפימ"ש לעיל א"ש היטב שיטת רש"י ז"ל ולעולם י"ל דנקט אחר הפסח לרבותא דרבא, ואין לומר ליפלגו אליבא דכ"ע ולראב"י גם ר"ש יליף שאור דאכילה משאור דראיה, דז"א דהא לר"ש דחמץ אחר הפסח מותר אפי' באכילה, הדק"ל למ"ל דכתב רחמנא בפ' ראה ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים, ועכ"ח צ"ל כתירוץ החת"ס דלולי קרא זה הו"א דלא יראה אינו נוהג בגבולין אלא יום א' א"כ כבר מוכח דר' שמעון לא יליף שאור דאכילה משאור דראי' דאל"כ הדק"ל למ"ל הקרא דפ' ראה, ואי דס"ד דבגבולין ליכא בל יראה אלא יום אחד, ז"א דא"כ איך כתב שבעת ימים תאכל מצות סתמא בין בבתים בין בגבולין הא כיון דבגבולין ליכא ב"י רק יום א' א"כ שוב ילפי' בגז"ש שאור דאכילה משאור דראי' ומותר לאכול חמץ בגבולין כל הששה ימים דליכא ב"י, אעכ"ח מוכח דלר"ש לא ילפי' שאור דאכילה משאור דראי' א"כ אי אפשר למנקט פלוגתא דרבא וראב"י תוך הפסח בין לר"י ובין לר"ש וא"ש ודו"ק וממילא מיושב גם קושי' אותו תלמיד שבצל"ח הנ"ל, מנ"ל לר"י דחמץ לאח"ז אסור דלמא חמץ לאח"ז מותר, וקרא אתי לאסור חמץ של נכרים דלא תלמוד שאור דאכילה משאור דראי', דז"א דאם חמץ לאח"ז מותר שוב א"א לומר דקרא דפ' ראה ולא יראה לך שאור בכל גבולך ז' ימים אתי להורות דלא נטעה דחמץ שעבר עלי' הפסח אסור בבל יראה בגבולין לעולם, ועכ"ח דאז גם ר"י סובר כריוה"ג דפסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום אחד כתירוץ הראשון שבגמ' (דריוה"ג מנלי' איבעית אימא מדסמיך לי' היום), והו"א לדורות דאף דאיסור אכילה שייך בכל הימים, מ"מ בל יראה בגבולין אינו אלא יום אחד, א"כ כבר מוכח דלא ילפינן שאור דאכילה משאור דראי' דאי ילפינן הדק"ל למ"ל הקרא דפרשת ראה, הא כבר מוכח דבל יראה בגבולין ג"כ ז' ימים דאל"כ היאך אסר החמץ בין בבתים בין בגבולין כל הז' ימים, לא הו"ל לאסור אכילת חמץ בגבולין רק יום אחד כמו בל יראה דאינו אלא יום אחד, אעכ"ח מוכח דלא ילפינן שאור דאכילה משאור דראי', וא"כ ל"ל קרא יתירא לאסור חמץ של נכרים, אעכ"ח דחד קרא לתוך זמנו וחד ללפני זמנו וחד לאחר זמנו. וא"ש ודו"ק היטב, ומיושבים כל הקושיות בעזהי"ת:

פתיחה לדרוש שה"ג הנ"ל:

בפסוק צו את אהרן פירש"י אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות אר"ש ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס וכבר הקשו כולם מה חסרון כיס יש לבני אהרן בזה הלא אדרבה יש להם ריוח ושכר בכל הקרבנות וגם בעולה (כמ"ש לקמן עור העולה אשר הקריב וגו'), ונלע"ד עפימ"ש בעה"ט ז"ל משה לאמר צו את ס"ת תורה, צוה אותם שיעסקו בתורה. והנה כתיב זאת תורת העולה הוא העולה, ואחז"ל כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, וזה מוכח מן "זאת" תורת העולה, אך מלשון "הוא" העולה על מוקדה על המזבח, מוכח דצריך להקריב עולה ממש אך כבר אמרו ז"ל לא קשי' כאן בזמן שביהמ"ק קיים כאן בזמן שאין בהמ"ק קיים צריך להשלים הקרבנות בלימוד ובעסק בתורת עולה, ושמעתי בשם הגאון ח"ס זצ"ל, שאמר לפרש בזה הפסוק בתהלים ע"ג, ואחשבה לדעת זאת עמל הוא הוא בעיני עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם פי' ואחשבה לדעת "זאת", מה דכתיב זאת תורת העולה דמוכח דדי בתורת עולה, אבל עמל "הוא" בעיני, הוקשה לי א"כ מדוע כתיב אח"כ הוא העולה דמוכח דצריך להקריב עולה ממש ולא די בלימוד ועסק תורת עולה, ועז"א עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם, בזמן שהמקדשי אל יגיעו לאחריתם ויחרבו, אז זאת תורת העולה, אבל בזמן שהמקדשי אל קיימים אז הוא העולה ודו"ק, והנה הקב"ה אמר למשה שיצוה ויזרז את אהרן ואת בניו, שיקיימו ב' הדברים, א' עולה בפועל, וב' שיעסקו בתורת עולה, ויהיו בקיאים בתורת כהנים בעניני קדשים וטהרות השייכים להם, והם ההלכות החמורות שבכל התורה. וז"ש אין צו אלא לשון זירוז, שיזרז אותם על ב' דברים (א) מיד, פי' בעבודת הקרבנות הנוהגין מיד, (ב) ולדורות, בלימוד ועסק בתורת הקרבנות הנוהג לדורות ואף בזמן שאין בהמ"ק קיים, אמנם הי' קשה לר"ש הלא באמת בעסק ולימוד תורת הקרבנות כל ישראל חייבים, וחיוב זה מוטל על כל ישראל לעסוק בתורת כל הקרבנות, כדי שיהי' נחשב להם כאילו הקריבו כל הקרבנות כולם, א"כ מדוע צוה השי"ת לזרז ולצוות דווקא את אהרן ובניו בזה, ועז"א, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס, דהנה איתא במסכת סופרים פרק ט"ז (ומובא בתורה תמימה למגלת שיר השירים בפסוק סמכוני באשישות וגו' ע"ש), א"ר יצחק לשעבר שהיתה הפרוטה מצויה, היתה נפשו של אדם מתאווה לשמוע דבר הלכה, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, נפשו של אדם מתאווה לשמוע דבר אגדה עכ"ל, ומעתה כאשר נתבונן במעמד ומצב של ישראל, ובמעמד ומצב של הכהנים, אז בזמן שהיו במדבר, בדברים הנוגעים אל הממון, נראה כי ישראל היו בזמן ההוא במעמד טוב בעושר ובגדולה, כי הלא אז יצאו ממצרים ברכוש גדול, והי' להם ביזת מצרים וביזת הים, משא"כ הכהנים לא הי' להם כלום, כי ביזת מצרים הי' בשכר העבודה שעבדו במצרים, ושבט לוי לא נשתעבדו, א"כ לא הי' להם חלק ובביזה לא שלחו את ידם (וכ"כ המל"מ ז"ל בספרו פרשת דרכים וכנודע), וגם ביזת הים דבזה נתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, כמ"ש חז"ל גדולה ביזת הים יותר מביזת מצרים (ועיין בצל"ח ברכות דף ט' ע"ב בד"ה עשאוה כמצולה ע"ש), לא הגיע לכהנים, דכל שישנו בכלל ועבדום וענו אותם ישנו בכלל ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וכל שאינו בכלל ועבדום וכו' אינו בכלל ואח"כ יצאו וכו' ומאחר שהכהנים לא נשתעבדו במצרים ולא היו בכלל ועבדום וענו אותם א"כ לא היו ג"כ בכלל ואח"כ יצאו ברכוש גדול, א"כ הי' להכהנים חסרון כיס גדול והיו במעמד חומרי שפל וגרוע מאוד, כי תרומות ומעשרות לא נהגו במדבר ושאר מתנות כהונה ג"כ אין נוהגין בחוצה לארץ, וא"כ א"ש מאוד דישראל שהיו עשירים והיתה הפרוטה מצויה אצלם, להם אין צריך לזרז כל כך שיתעסקו בדבר הלכה, כי כשהפרוטה מצויה בלא"ה נפשו של אדם מתאוה לדבר הלכה אבל הכהנים שהיו אז עניים וכלה אצלם הפרוטה מן הכיס, שפיר הי' הקב"ה מתיירא שלא יתאוו לדבר הלכה רק לדבר אגדה, לכך אמר למשה שיצוה ויזרז את אהרן ובניו שיעסקו בתורה דהיינו בתורת הקרבנות שהם הלכות חמורות וגדולות, וחלילה להם להתרשל בלימוד ההלכה בעבור ענים ומרודם, וז"ש ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס וא"ש ודו"ק: נשמט מבפנים דף ד' כך אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם בשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה ולא עוד וכו' תנא לא מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו ולמה נקרא שמו מפיבושת שהי' מבייש פני דוד בהלכה:

ויש לדקדק דמאי שייכות יש להאי מימרא שהי' מבייש פני דוד בהלכה לכאן וכי בגנותו של דוד המע"ה דברו חכז"ל:

וכתב בהקדמה לס' ערוגת הבושם עה"ת ח"ב (מבן המחבר ה"ה הרה"ג מהו' יקותיאל יהודא גרינוואלד נ"י) דהנה הב"ח ביו"ד סי' קפ"ח המציא חומרא אחת דכשמביאים מראה ירוק או לבן לפני המורה לא יורה בעודו לח עד שיתייבש שמא ימצא אדום בקצותיו עיי"ש והטו"ז והש"ך הקיפוהו חבילות קושיות ע"ש, ובס' תורת השלמים מהגאון בעל מנחת יעקב הביא ג"כ ראי' נגד שיטת הב"ח הנ"ל מהא דאמרינן ריש ברכות, וידי מלוכלכות בדם וכו' הרי קמן להדיא דאף כשהוא לח נמי יכולין להורות דהא ביבש לא שייך לומר וידי מלוכלכות ע"כ, ולכאורה היא ראי' חזקה נגד שיטת הב"ח, אולם ראיתי בס' תפארת ישראל להגאון בעל הפלתי ז"ל שכ' לדחות קושי' הטו"ז והש"ך דבזמניהם שהי' בקיאים במראות דמים להבחין ולהכיר עד שאפי' בריח היו יודעים אם דם חימוד הוא פשיטא דלהם שרי להורות בלח כמו ביבש, כי תיכף היו יודעים אם יש בו תערובות אדום, רק שהליחה הלבנה חופפת עליו, או לא, אבל כגון אנן אשר אין אנו בקיאים ואין אתנו יודע עד מה וטח עינינו מראות בין דם לדם אפשר דכל מה דיש לחוש לחומרא חיישינן עכ"ל, ולפי"ז אזדא לה ראי' בעל תורת השלמים, דודאי דוד המע"ה ג"כ הי' מורח ודאין, והי' יודע להבחין בין דם לדם אפי' בריח וכ"ש בראיית עינים ע"כ שפיר הי' יכול לראות ולהורות אף בעוד שהוא לח ומלוכלך וצדקו יחדיו דברי הב"ח והנה איתא בברכות דף ס"ג ע"ב אמרי דבי ר' ינאי מאי דכתיב כי מיץ חלב יוציא חמאה, ומיץ אף יוציא דם, כל תלמיד שכועס עליו רבו פ"ר ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור ע"ש, ועפ"י הוצעה זו יבוא המשך דברי הגמרא על נכון כמין חומר בקודש, דכך אמר דוד הע"ה רבש"ע וכו' וידי מלוכלכות בדם וכו', ולכאורה קשה הלא אסור להורות כשהוא לח ומלוכלך וכדעת הב"ח ז"ל, וע"כ צ"ל כמ"ש הפלתי דמי שהוא בקי יכול להורות אף כשהוא לח, אמנם מנ"ל דדוד המע"ה הי' בקי וזכה להבחין בין דם לדם, ע"ז שפיר מביא הגמ' תנא לא מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו ולמה נקרא שמו מפיבושת שהי' מבייש פני דוד בהלכה, ודוד המע"ה שתק, א"כ זכה להבחין בין דם לדם כדברי הגמ' ברכות ס"ג הנ"ל, וא"ש בס"ד עכ"ל ודפח"ח ש"י:

ובשל"ה הקדוש ז"ל במס' שבועות בד"ה תכלית הלימוד וכו' דקדק דהול"ל כדי לטהר או לטמא אשה לבעלה ואמאי נקט דוקא כדי לטהר, אלא דוד המע"ה היה יגע כ"כ באם הוא טהור בבירור ע"פ הדין שח"ו לא יטמאנה ויחמיר לאחרים לבטלה מפרי' ורבי' ומכ"ש שמוזהר בעל הוראה שלא יכשיל ח"ו אחרים רק בא לאשמועינן כח דהיתרא, וכן הה"ד בכל הוראות ואפי' לעצמו שמדת חסידות הוא שיחמיר לעצמו הני מילי כשיש מקום לחומרא אבל אם אין מקום להחמיר רק שירצה להחמיר מחמת חסרון ידיעה ואלו היה לומד ומעיין בבירור היה רואה שאין מקום לחומרא ועכ"ז הוא מחמיר זהו חסיד שוטה, וע"ז שמעתי ביאור המאמר בברכות פ"ק א"ר חייא משמי' דעולא גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דאלו גבי ירא שמים כתיב אשרי ירא ה' ואלו גבי נהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל וגו' אשריך בעה"ז וטוב לך לעוה"ב ע"כ. וכבר הקושיא מפורסמת דעכ"ח הנהנה מיגיעו הוא ג"כ ירא שמים, דאל"כ איך יהי' הוא עדיף מירא שמים מאחר שהוא חוטא, אע"כ צ"ל שהוא ג"כ יר"ש א"כ מאי רבותא דהוא גדול, אלא ירא שמים קורא בכאן מי שהוא מחמיר ומטריף, אבל גדול ממנו מי שמייגע בתורה ולומד עד שנתברר לו שמותר באכילה, וז"ש הנהנה מיגיע כפו כי ידיו רב לו בתורה, אז אשריו בעוה"ז שהוא נהנה מאכילה, וטוב לו לעוה"ב שעסק בתורה וק"ל, עכ"ד הקדושים יעו"ש, ועיין במהרש"א בח"א לברכות דף ח' על מאמר גדול הנהנה מיגיעו הנ"ל, שכתב, ועוד יש לכוין בזה לענין הרואה טריפה לעצמו וכו, וכוונתו ג"כ לפירוש השל"ה הנ"ל וכמ"ש במהרש"א חולין דף מ"ד בד"ה הרואה טריפה לעצמו כו' עה"כ אומר יגיע כפיך וגו' עייש"ה. והגאון בעל דברי שאול על אגדות הש"ס (ברכות דף ח') לא ראה לא דברי השל"ה ולא דברי המהרש"א כיעו"ש:

בתוס' דף י"ז כ' דמי שאינו לומד אלא לקנטר חבריו, נוח לו שלא נברא, ומי שלומד על מנת שיכבדוהו, מתוך שלא לשמה בא לשמה, וכתב בס' ברכת אברהם מהגאון הקדוש מ' אברהם אביש ז"ל מפפד"מ יצ"ו פ' בראשית וז"ל, וצריך לבאר כיון דבאמת גם כשלומד ע"מ שיכבדוהו וישאר ע"ז הכוונה הוא עושה עון כמו שלומד לקנטר, א"כ מ"ש דבלומד לקנטר אמרי' דנוח לו שלא נברא טפי מהלומד להתכבד, ועכצ"ל דבזה שלומד לקנטר לא יבא לשמה, אבל זה שלומד ע"מ שיתכבד יבא לשמה, וזה צריך טעמא, לזה נאמר להקדים מה שמבואר ביומא (דף פ"ו) ה"ד חילול השם כו' אמר אביי כדתניא ואהבת את ה' אלהיך שיהא ש"ש מתאהב על ידך שיהא אדם קורא ושונה ומשמש ת"ח ודבורו בנחת עם הבריות ומו"מ בשוק נאה ונו"נ באמונה, מה הבריות אומרים עליו כו' אשרי אביו שלמדו תורה כו' אוי להן לב"א שלא למדו תורה כו', ובזמן שאדם קורא ושונה ומשמש ת"ח ואין דבורו בנחת עם הבריות כו' מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה כו' אשרי ב"א שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מכוערים מעשיו כמה מקולקלים דרכיו ע"כ, נמצא זה שלומד לקנטר שאין דיבורו בנחת עם הבריות, אזי בא על ידו חילול השם שבדלין ב"א מללמוד תורה, אבל זה שלומד ע"מ שיכבדוהו בוודאי דיבורו בנחת עם הבריות ע"ד שמבואר (אבות פ"ד) איזהו מכובד המכבד את הבריות, ע"כ בא מזה קידוש השם שרבים ילמדו ממנו ללמוד כמו כן, ובודאי ולמדו לשמה, שהעולם אינם יודעים מזה שלומד שלא לשמה, ומבואר שם (דף פ"ז) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו ופירש"י הקב"ה מדחה את העבירה מלפניו שלא תבא לידו, וגם זכות הרבים תלוי בו כמבואר (אבות פ"ה) ואף שלומד שלא לשמה יעזרהו הקב"ה שיבא לשמה משא"כ מי שלומד לקנטר שממנו בא חילול השם והוא בכלל מחטיא את הרבים דמבואר (שם) שאין מספיקין בידו לעשות תשובה, ע"כ נשאר בלמודו שלא לשמה, שלא יבא לעולם לשמה, לזה בברכות דאיירי רבא שלא יהא קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין שנא' ראשית חכמה כו' ועז"א כל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, שפיר כתבו התוס' דאיירי לקנטר ולעולם לא יבא לשמה ע"כ דפח"ח:

בגמ' דף ט' דבר נא באזני העם וישאלו כלי כסף וגו' שלא יאמר אותו צדיק וכו' ומדקדקי' בלא"ה כיון שהבטיח צריך לקיים הבטחתי וכתב בס' דברי ר"ש להגאון מ' שלום חריף ז"ל, בהקדם לתרץ דמ"ט הוצרך לומר שישאלו הא הי' יכול לעשות באופן אחר שיטלו או שיתנו להם בחוזק יד, אלא דשל"ה מקשה הא קיי"ל קים לי' בדרבה מיני' אלא דידוע גמר' במס' ב"מ צ"א ע"א אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו ופירש"י היכא דקים לי' בדר"מ כיון דלצאת ידי שמים חייב אי תפס לא מפקינן מיני' כיון דחייב לצי"ש יעו"ש והיינו דאמר שישאלו וא"כ מיקרי תפס, אמנם השל"ה מתרץ כיון דהקב"ה בעצמו עושה דין חייב על ב' רשעיות יע"ש וא"כ באמת אין צריך וישאלו, רק ידוע כל מה שהקב"ה עצמו עושה מבחין בין צדיק לרשע אבל ע"י שליח כל ישראל יש להם דין אחד, וא"כ אי הקב"ה עצמו עשה הוי דינו דצדיק נוטל ויוצא ברכוש גדול אבל מי שאינו צדיק אין לו רכוש גדול אבל אי הוי ע"י שליח כולם ישאלו, וידוע גבי גלות ושיעבוד כולם עבדום וענו אותם אפי' צדיקים, והיינו דיאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם בכולם, ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בכולם רק בצדיקים לכן וישאלו ע"כ דפח"ח:

(ועיין מ"ש עוד בזה בסוף המסכתא בהשמטות אות א' ואות ל"ו וינעם לך): בשל"ה הקדוש במסכת תמיד כתב בהגה"ה:

בענין אקדומי וחשוכי שאמר היינו דאהני להו, קשה מה תירץ הלא הפסוק אמר על האדמה דמשמע בארץ דוקא, דבר זה מתורץ ע"ד מה שארז"ל עתידים שיקבעו בתי כנסיות שבח"ל בא"י כו' נמצא שהעומד בבהכ"נ כעומד בא"י. ועל ענין אריכת חיים מהשכמת והערבת בהכ"נ, רומז הפסוק, אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים, דהמע"ה התפלל רק ע"ז שירדפוהו כל ימי חייו טוב וחסד, אבל על אריכת ימי חייו לא בקש, וזהו לשון אך שאמר כי אך מיעוט כלומר רק לזה אני מבקש, ומבאר למה באמת אינו מבקש על אריכת חייו, עז"א ושבתי בבית ה' לאורך ימים, כלומר כי בזה אני בטוח כי שבתי בבית ה' בבתי כנסיות וממילא ירבו ימי ויאריכו עכדפח"ח [ועיין עוד בשל"ה הקדוש ז"ל במסכת פסחים בחלק מצה עשירה שהביא מאמר התנא ר"ש (בנדרים י' ע"א) מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' מנחה לה' תודה לה' שלמים ת"ל קרבן לה' יע"ש, וכתב השל"ה הטעם דשמא קודם גמר דבריו ימות כי אין אדם בטוח רגע כמימרי' ונמצא שהוציא שם שמים לבטלה לכך צריך להקדים לומר קרבן קודם הזכרת השם יע"ש. והקשה עליו הגאון מ' ישעי' פיק זצ"ל באומר השכחה אות מ"ג מהא דקי"ל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, ואמאי לא חיישינן גם התם שמא ימות קידם שיעשה המצוה ונמצא שהוציא ש"ש לבטלה והניח בקושיא. אמנם לפימ"ש בחידושי מרן חת"ס ז"ל (פסחים ז' ע"ב בד"ה כל המצות כו') דמבואר בספר הכוזרי טעם הברכה שיהי' ההכנה לעשיית המצוה וקבלת הקדושה ההיא ע"ד שהוסיפו המקובלים עתה לומר הריני מזמן יעו"ש, א"כ שאני התם דלא אפשר בלא"ה, ועכ"ח צריך לומר הברכה קודם עשיית המצוה, אבל הכא במלתא דר"ש שפיר כתב השל"ה הטעם משום דחיישי' שמא ימות דהא אפשר לומר עולה לה' מנחה לה' וכו' ולמה יזכיר ש"ש תחלה וא"ש ודו"ק:

ועיין עוד בשל"ה הק' בחלק תורה שבכתב פ' עקב (השייך לקושי' התוס', דף י"ז) וז"ל:

ארז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אל תטעה לפרש קב"ה מסייעו לבוא לשמה בזכות שעכ"פ עסק בתורה עז"א לא יקח שוחד וכו' אלא ה"פ שמתוך שעוסק בה אף שהוא שלא לשמה, מ"מ ימצא בתורה כתוב כי הוא עבירה גדולה לעסוק שלא לשמה, ואז יעורר לעסוק לשמה, אבל עסק התורה שעוסק שלא לשמה, הוא בעצמה עבירה, ובזה מתורץ קושיות התוסו. ודו"ק עכל"ה. [ועיין מש"ל בד"ה בתוס' דף י"ז וכו' והוא סובב לפרש כוונת התוס', כי התוס' בודאי לא ס"ל כהשל"ה. הנ"ל כמובן]:

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה