אור ברסלב
ילקוט הגרשוני על השס חלק א ילקוט גרשוני על מסכת פסחים

ילקוט הגרשוני על השס חלק א· רבי גרשון שטרן

ילקוט גרשוני על מסכת פסחים

ילקוט גרשוני על מסכת עירובין

ג'. ההוא עכו"ם דהו' סליק ואכיל פסחי' בירושלים כו' א"ל ר"י בן בתירא מאליה מי קא ספו לך כו'. ובתוס' ד"ה א"ל ריב"ב. וא"ת איך לא עלה לרגל י"ל שלא היה לו קרקע וכו' עכ"ל:

והנה יש בזה אריכות גדול באחרונים, וגם אני הארכתי בזה במכתב שכתבתי בילדותי להגאב"ד דק"ק פאקש בעהמ"ח תשו' הריב"א ז"ל, אך אזכיר מה ששמעתי בשם הגאון מ' אפרים זלמן מרגליות זצ"ל מבראד, שאמר דבאמת שאר אדם חייב לעלות לרגל אע"פ שאין לו קרקע, משום שכל אדם יש לו חלק בארץ ישראל כמ"ש הה"מ בפ"ג מה' שלוחין ה"ז בשם הגאונים דלכן כותבין בהרשאות והקניתי לו ד' אמות אעפ"י כשידוע שאין לו קרקע ועיין בס' "תורה תמימה" פ' כי תשא בפ' ולא יחמוד איש וגו' ע"ש], אבל ר' יהודא בן בתירא שעמד על רגליו ואמר אני מבני בניהם של מתים שהחיה יחזקאל והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהן, כדאיתא בסנהדרין דף צ"ב ע"ב, ומתים שהחיה יחזקאל אמר רב (שם) אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו ויצאו ממצרים קודם זמנם, א"כ לא היה להם חלק בארץ ישראל, וממילא גם לר"י בן בתירא לא היה חלק בא"י לכך לא עלה לרגל משום שלא היה לו קרקע ודפח"ח ש"י. [שו"ר בתשו' בית יצחק יו"ד סי' נ"ה שמביא זאת בשם הגר"א מווילנא ז"ל]:

ד'. ההוא דהוה קאמר דונו דיני אמרי ש"מ מדן קאתי דכתיב דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל עיין רש"י דאיש הזה לא רצה לשמוע לדבר אדם אלא על פי דיין ע"ש. והענין דשאר בני אדם כשיש להם דין ודברים הם דנים עפ"י דעת בעלי בתים, כי חושדים להדיין שנושא פנים לבני עירו וקהלתו וכדומה, אבל איש הזה לא חשד את הדיין בזה, ולכך אמרו ש"מ מדן קאתי דכתיב דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל, ופי' האלשיך הקדוש ז"ל כי דן לא הי' מחניף שבטו רק ידין עמו המיוחד לו כאחד שבטי ישראל מכל יתר השבטים. ולכך איש הזה דאתי מדן שלא הי' מחניף לשום אדם, ע"כ לא חשד ג"כ להדיין שיחניף וישא פנים, וכמאמר חז"ל כל הפוסל במומו פוסל, ואשר אין בו מום גם את אחרים לא יפסול ודו"ק:

כל היום כולו כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצות שנאמר וישכם אברהם בבקר:

בס' "תורה תמימה" פ' וירא, הביא בשם רביד הזהב שהעיר, למה לא יליף לי' מפסוק דפ' בא ושמרתם את המצות, ודרשינן בגמ' ומכילתא, מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה ע"ש ולענ"ד נראה דדרשה דפ' בא קאי למ"ד יש אם למסורת, משא"כ למקרא אי אפשר למילף משם לענין מצות, דהא מצות קרינן, א"כ י"ל דלכך ניחא לי' להברייתא טפי למילף מאברהם, משום דמהתם ילפי' אליבא דכולי עלמא, משא"כ מושמרתם את המצות, וא"ש: ח. ונוגה כאור תהיה קרנים מידו לו ושם חביון עזו, למה צדיקים דומים בפני השכינה כנר בפני האבוקה:

כתב בספר עיון יעקב, כנר בפני אבוקה, ואפ"ה הקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה עכ"ל:

נלע"ד כוונתו ז"ל לפרש הקרא, ונוגה כאור תהיה קרנים מידו לו, פי' אורה מידו של הקב"ה לו לצדיק כמו כי קרן עור פני משה, אעפי"כ ושם (אצל הצדיק) חבוי עוזו, וכוחו של הקב"ה, כלומר שמסר עוזו וכוחו אל הצדיק, דכאשר יגזור כן יקום, ודו"ק:

מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים וכו':

עיין בס' פרשת דרכים דרוש ז' מה ששמע בזה מפ' הרב מהר"ם גאלאנטי זלה"ה, בפי' הפסוקים בתהלים ירושלים הבנוי' כעיר שחוברה לה יחדיו וגו' ע"ש, דפח"ח ש"י, (עוד בגמרא) מפני מה אין חמי טבריא בירושלים וכו'. עיין מ"ש לקמן בסוף המסכתא להשיג מכאן על הספר תורה תמימה פ' בא עיי"ש:

וכהאי גוונא לאו מצוה היא [פירש"י המתכוין למצוה ולצרכו לאו שליח מצוה הוא בתמיה], והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני או כד' שאהי' בן העוה"ב ה"ז צדיק גמור:

עיין בתוס' ובמהרש"א לכאן. והנה ראיתי בס' ילקוט אליעזר ערך צדקה אות ג' שמביא פי' המאמר, בשם ביאור מרדכי ז"ל האומר סלע זה לצדקה וכו' לא באמת שנחלה בנו או שנותן רק בעבור זה, אלא לפייס לעני ביקש ממנו אחי, עשה עמי אות לטובה קח נא מנחתי מידי ותנצל בזה נפש בני ה"ז באמת צדיק גמור ע"ש, וקשה לי דא"כ תיקשי כקושי' מהרש"א ז"ל מאי פריך מזה אהך דהכא וכה"ג לאו מצוה היא, הא שאני התם דכוונתו לפייס העני, ולכך ה"ז צדיק וצ"ע ודו"ק ועיין בחדושי חת"ס ז"ל לכאן שכ', יש לעיין מה מקשה ממצות צדקה לשארי מצות דמותר לנסות את הקב"ה בנתינת צדקה (א"ה ברמ"א יו"ד ס"ס רמ"ז יש פלוגתא בזה ע"ש), וכן הקשה במהרש"א ח"א, ולפע"ד דוקא בשכר ממון עשר בשביל שתתעשר וכן מורה קרא ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח וגו' והריקותי לכם ברכה כו' אבל לא שיחיו בני ושיהי' בן העוה"ב ואפ"ה אמרינן שהוא צדיק גמור ומקשה שפיר וק"ל עכ"ל:

ועיין בפתחי תשובה יו"ד סימן רמ"ז סק"א שהביא כדברי חת"ס ז"ל בשם ס' משנת חכמים הל' יסוה"ת דהא דשרי לנסות במעות מעשר היינו אם עושה ע"מ להתעשר אבל בשביל טובה אחרת כמו בשביל שיחיו בניו וכדומה אסור לנסות ע"ש, ומרן החת"ס ז"ל כיוון לדעת המשנ"ח ז"ל בזה:

כ"ב:

שמעון העמסוני וכו' הי' דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא פירש:

ידוע קושי' המפורשים אמאי לא פירש תחלה כשהגיע לואהבת את ה' אלקיך (וע' בס' ברית משה על הסמ"ג מ"ע ד' אות ב' מ"ש בזה, אך כבר קדמו בס' עין הבדולח יומא דף פ"ו ע"א ד"ה ואהבת וכו' ע"ש ותמצא), ובס' אור חדש לכאן הביא בשם בעל פנים מאירות ז"ל, דתוס' ב"ק דמ"א הקשו אמאי לא דרש שמעון העמסוני את ה' אלקיך תירא לרבות אב ואם, ותי' דכבר כתיב איש אמו ואביו תיראו ולא ניחא לי' לאוקמי בעשה יתירא ע"ש, והתינח גבי יראה אבל גבי ואהבת את ה' וגו' י"ל באמת דאתי לרבות אהבת אב ואם דזה לא נכתב בתורה עכ"ד ודפח"ח, ולפענ"ד נראה דבאמת בירושלמי פ"ט דברכות דרש את ה' אלקיך תירא אותו ואת תורתו ע"ש, ומה דבגמ' דילן לא רצו לדרוש כן היינו משום דלא מצינו בקרא יראת התורה רק אהבת התורה כמ"ש בתהלים קי"ט מה אהבתי תורתך וגו' ואמר עוד שם סעפים שנאתי ותורתך אהבתי, ולכך לא רצו לדרוש את ה' וגו' אותו ואת תורתו דאצל תורה לא מצינו לשון יראה, ולכן כשהגיע לאת ה' אלקיך תירא פירש אבל בואהבת את ה אלקיך, באמת י"ל אותו ואת תורתו דאהבה מצינו שפיר אצל תורה, וא"ש ודו"ק:

עד שבא ר"ע ודרש את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים עיין בס' פתח עינים למרן החיד"א ז"ל שדקדק בלשון עד "שבא" ר"ע וכו' מהיכן בא, וכתב על זה, שמעתי כי הנה שמעון העמסוני פירש. כי ירא לאמר דאת מרבה ת"ח, וכשנכנסו לפרדס ר' עקיבא ודעימיה, ואמרו בחגיגה דף ט"ו ע"א דמחיוהו למט"ט שיתין פולסי דנורא על דלא קאים מקמי' דאחר להיותו ת"ח, ומכאן נתפרסם מעלת הת"ח, וז"ש עד שבא ר"ע מכניסת הפרד"ס אשר שם חזה תוקף מעלת הת"ח כי מחיוהו למט"ט וכו' ואז היה לו כח לדרוש לרבות ת"ח עכ"ד ועיין מ"ש בזה לקמן במס' ר"ה דף י"ז בד"ה ולשון עד שבא ר"ע וכו':

אך אמנם בעיקר דקדוקו על הלשון עד שבא, חידוש בעיני שלא זכר שר שכן הלשון במשנה ח' פ"ח דמעשר שני, עד שבא ר"ע ולמד שכל הפירות וכו' ע"ש וכבר נודע בזה מה שמפרשים העולם דשמעון העמסוני הי' רב אב"ד בעירו. ושם הי' ירא לדרוש את ה"א תירא לרבות ת"ח, פן יאמרו לכבוד עצמו הוא דורש, לכן פירש עד, "שבא" ר"ע מעיר אחרת, ודרש לאנשי הקהל של שמעון העמסוני, שיכבדו את רבם, כי את ה"א תירא לרבות ת"ח, והיינו דפי' רש"י ז"ל לרבות ת"ח שיהא מורא רבך כמורא שמים ודו"ק: ובס' דורש לפרקים על פרקי אבות, הביא בשם ספר כה"מ דודאי גם שמעון העמסוני הי' יכול לדרוש כר"ע, אך כאשר נדרוש את ה"א תירא לרבות ת"ח, אז צריכין אנו לדרוש ואהבת את ה' אלקיך וגו' ובכל מאדך, ג"כ לרבות ת"ח, וחכז"ל דרשו בכל מאדך בכל ממונך וכן נדרוש ולא יראה את פני ה' ריקם (דס"פ ראה) ג"כ לרבות ת"ח, ומה יאמרו הבריות אותו זקן לכבוד עצמו הוא דורש בעבור יתנו לו מתנות, לכך פירש, אבל ר"ע הי' עשיר גדול כדאיתא בנדרים נ' ע"א מן שית מילי איעתר ר"ע עיי"ש, ולא לקח מתנות, לכך לו הי' נאה לדרוש דרש זה ובס' "שיחת חולין החדש" מביא שבעת שנתקבל הגאון מהו' שאול ז"ל לאבד"ק אמסטערדאם, דרש דרוש גדול ונפלא בביהכנ"ס הגדולה דשם, אשר מצא חן בעיני כל שומעיו, אחר הדרשה אמרו אליו איזהו ת"ח מה זה חידוש אם דרש כעת דרשה טובה, הלא בודאי עסק בסוגיא זו כמה חדשים, אנחנו נציע לפניו איזה סוגיא ובג' ימים ידרוש בסוגיא זו, אז נראה כמה רב חילו באורייתא, ויאמר להם הגאון הנ"ל, הנה חז"ל אמרו, שמעון העמסוני הי' דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לאת ה"א תירא פירש. עד שבא ר"ע ואמר את ה"א תירא לרבות ת"ח ולכאורה קשה מדוע לא הי' יכול שמעון העמסוני לדרוש זאת, אך ידוע, דמי שהי' מוסמך לדון ולהורות הי' נקרא בשם רבי, ומי שלא הי' מוסמך הי' נקרא בשמו העצמי, ומסתמא גם שמעון העמסוני לא הי' מוסמך, ואם הי' דורש דאת ה' אתא לרבות ת"ח, הרי יאמרו, דגם מ"ש לא תנסו את ה' אתא לרבות ת"ח, דכמו שאסור לנסות את ה' כן אסור לנסות הת"ח. א"כ יאמרו שלכבוד עצמו הוא דורש, כדי שלא יבחנו וינסו אותו, ולכך פירש, אבל "רבי" עקיבא שהי' כבר מוסמך, לא חשש על דבר זה כיון דשוב אין צריך לנסות אותו, וסיים, כמו כן אני אומר, אם הייתם רוצים לנסות אותי טרם שמניתם אותי לרב הי' הצדק אתכם, אבל עתה שכבר סמכתם אותי וקבלתם אותי לרב, שוב אין הרשות בידכם לנסות אותי, עכ"ד ודפח"ח ובגוף הדרשה את ה"א תירא לרבות ת"ח, עיין בס' גור ארי' על רש"י ר"פ בראשית (בד"ה כל תולדות שמים וארץ) שכתב דהיינו טעמא שדרשו חז"ל את ה"א תירא לרבות ת"ח, יען שת"ח הם דביקים ומחוברים בהשם ית' ולפיכך את ה"א תירא לרבות ת"ח, וכן אמרו במס' ב"ק מ"א ע"ב את בשרו את הטפל לבשרו והיינו עורו (וכן אמרו בברכות ל"ו ע"ב וערלתם ערלתו את פריו את הטפל לפריו ומאי ניהו שומר לפרי) עיי"ש:

ועיין עוד בס' אוהל יעקב להמגיד מדובנא ז"ל פרשת עקב שהמתיק דרשה את ה"א תירא לרבות ת"ח עפ"י משל כדרכו בקודש בכ"מ, עיי"ש וינעם לך, וכבר העתיקו בס' שער בת רבים פ' עקב וע"ש עוד בזה:

ואציגה נא עמך קורא נעים קושי' אחת, שהקשיתי לפי מה דמבואר בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים דמחיקת אותיות הנטפלים לשם מאחוריו (כגון ד' של אלקיך, כם של אלקיכם, נו של אלקינו), אינו אסור אלא מדרבנן, אמאי פירש שמעון העמסוני כשהגיע לאת ה' אלקיך תירא, ואמאי לא דרש דאתא לרבות גם הנטפל לשם מאחוריו דיהא אסור למוחקו מדאורייתא, (כדדרשינן בעלמא את הטפל לבשרו את הטפל לפריו), דהרי כתב בס' מנחת חינוך מצוה תל"ז בשם המשנת חכמים דהמוחק את השם עובר גם בעשה דאת ה' אלקיך תירא עיי"ש, א"כ הו"ל למימר דאתא לרבות גם הנטפלים לשם מאחוריו דאסורים במחיקה מדאוריי' וצ"ע. וכן הקשיתי בדברי התוס' ב"ק מ"א ע"ב ד"ה כיון שהגיע וכו' שכ' דלא ניחא לי' לשמעון העמסוני (למדרשי' דאתא לרבות מורא אב ואם לאוקמי לעשה יתירא) עיי"ש. וקשה לי הא באמת אע"ג דכתיב איש אמו ואביו תיראו מ"מ לא שמענו מעולם שיהא אסור מדאוריי' למחוק שם אביו ואמו, ולכן אתא את ה' אלקיך תירא לרבות גם אביו ואמו דאסור למחוק שמם מדאורייתא, והעושה כן עובר בעשה דאת ה' אלקיך תירא כמו דעובר במוחק א' משמותיו הקדושים ית"ש, וא"כ לא הוי עשה יתירא וצ"ע (ויש ליישב) ודו"ק. (וע' בהשמטות מ"ש בשם הס' לוית חן ע"ש):

כ"ח. שתק רבי יהודא, אמר רב יוסף היינו דאמרי אינשי כפא דחטא נגרא בגויה נשרוף חרדלא:

אביי אמר סדנא בסדני יתיב מדויל ידיה משתלם:

רבא אמר גיראה בגיריה מיקטיל מדויל ידיה משתלם וקשה וכי ממשלי משלים הם ומדוע ממשיל כל א' משל אחר ואביי מ"ט לא אמר כרב יוסף וכן רבא מ"ט לא אמר כאביי, ועיין בעץ יוסף בשם הגר"א ז"ל), ונלע"ד דאביי חולק על רב יוסף משום דאין הכף מזיק להאומן אלא החרדל מזיקו א"כ אין לומר דמעשי ידיו בעצמן גורמין לו רע כי הלא רק החרדל שורף את לשונו והוא לא עשה את החרדל רק את הכף לכן אומר הוא, סדנא בסדני יתיב מדויל ידיה משתלים, ובזה שפיר הסד שעשה בעצמו גורם לו רע וזה שפירש"י כאן מהרמת ידו "וממלאכתו" משתלים שכרו כשנמצא גנב: אמנם רבא לא ניחא ליה כלל במשלים אלו, דמה ענין כף וחרדל וסד של גנבים לפלפול דר"י ורבנן והיאך נוכל לדמות דברי תורה לענינים אלו, לכך אמר הוא, גיראה (עושה חלים) בגיריה מיקטיל מדויל ידיה משתלים, כי זה הדמיון עולה יפה ושייך שפיר לדברי תורה, כענין שנאמר בתהלים חגור חרבך על ירך גבור וגו' חציך שנונים וגו' וכתב בס' מקדש מעט (תהלים מ"ה) בשם מהר"ו הצרפתי ז"ל הדבר הנכון בטעמו והלימוד המשובח יצטרך ב' תנאים שיהיה בו אמיתות, גם צד חריפות, זהו על דבר אמת. חציך שנונים תחתיך יפלו בלב אויבי. כי נראים ת"ח כלוחמים זה עם זה את והב בסופה עכ"ל, וז"ש רבא גיראה היינו הת"ח השנון ומחודד ועושה חצים שנונים יפלו בלב אויביו החולקים עליו. בגיריה מיקטיל מדויל ידיה משתלים. חיצי עצמו אל חיקו ישובו. וכמו שהיה הענין ברבי יהודא דדחו רבנן דבריו מדברי עצמו וא"ש. (ועיין בפירוש הגר"א מווילנא ז"ל על משלי קאפ' י"א פסוק ד' מ"ש בזה):

מ"ב ואלו עוברין בפסח וכו' וכו':

עי' בס' לחמי תודה בשם אביו הגאון האמיתי בעל הפלאה ז"ל ע"פ מאמר חז"ל בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל (עיין בפי' הר"ע ספורנו ז"ל בפ' בא בפסוק ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים, שהי' מצפה להוציאם אבל לא מצא את ישראל מוכנים וראוים לגאלם עד אותו הלילה ואותה היה משמר ומצפה כי חפץ חסד הוא כאמרם ז"ל שהקב"ה מחשב את הקץ, הוא הלילה הזה לה' שמורים וכמו שהי' משמר ומצפה לגאולת ישראל כל ימי גלותם במצרים כן הוא משמר ומצפה לגאולת ישראל העתידה כאמרו ולכן יחכה ה' לחננכם, לכל בני ישראל לדורותם, כאמרם בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל עכ"ל), וז"ש ואלו, כל אלו הארבע גליות עוברין מן העולם בפסח, כותח הבבלי רמז לגלות בבל, ושכר המדי רמז לגלות מדי וחומץ האדומי רמז לגלות אדום, וזיתום המצרי רמז לגלות מצרים (דכל הארבע גליות באו להשלימו) ר' אליעזר אומר אף תכשיטי נשים:

כלומר אף תכשיטי נשים גלות הם לנו ולבנינו, ולכך אף אלו עוברין מן העולם בפסח כשאר כל הגליות, עכ"ד ודפח"ח:

ועכשיו אין יינם של אדומיים מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורין וקורין אותו חומץ האדומי:

כראה לפרש בדרך מליצה, כוונתם ז"ל דיינם של אדומיים מחמיץ היהודים ומשחית נפשם, כמאמר חז"ל במס' שבת גזרי על יינן משום בנותיהן, אמנם לא הי' אפשר לאדומיים לפתות היהודים שיתקרבו אליהם וישתו מיינם, עד שנותנין לתוכן שעורין, כלומר עד שבאים עמהם בברית המסחר והמשא ומתן למכור להם תבואתם שעורין וחטין, וע"י כן מתערבים בגוים ואוכלים מפתם ושותים מיינם, וקורין אותו חומץ האדומי, כלומר וע"כ קורין החכמים אותו היין חומץ האדומי, על שם שיינם של אדומיים מחמיץ היהודים ומקלקל אותם, דוק ותשכח שכן הוא האמת בעוה"ר, וה' ירחם:

מ"ט:

אמר ר' עקיבא כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור וכו':

נ"ל לפרש עפ"י ווה ששמעתי מעשה מעם הארץ אחד שהי' שונא גדול לתלמידי חכמים, ולבסוף השיא בתו לתלמיד חכם, ושאלו אותו למה עשה זאת, והשיב להם, גם זאת עשיתי מחמת שאני שונא לתלמיד חכם, וכל תשוקתי וחפצי לבזות אותו ולומר לו כל החירופים וגידופים שבעולם, אמנם לתלמיד חכם זר שאינו שלי, אין אני יכול לעשות כן, כי הלא יביאני בפלילים ויענשו אותי, לכך את בתי נתתי לאיש הזה שהוא תלמיד חכם, ועתה יש לי תלמיד חכם שהוא שלי, ולו אני יכול לומר ככל אשר עם לבבי וז"ש ר' עקיבא כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן "לי" תלמיד, דהיינו מי יתן לי תלמיד חכם שישא את בתי ויהי' לי משלי, (כמו ולקחתם לכם משלכם), ואז, ואנשכנו כחמור, כי על זה אני בטוח שלא יביאנו אל הדיין או אל השופט, וא"ש ודו"ק:

אמרו לו תלמידיו רבי אמור ככלב, א"ל זה נושך ושובר העצם וזה נושך ואינו שובר העצם שמעתי מפי הרבני מ' אליעזר דיאמאנטשטיין ע"ה מסענט קיראלי יע"א, דיש ב' מיני שונאים לת"ח, הא' מכיר שזה ת"ח וצדיק רק הוא שונא לו ומבקש רעתו, והב' עוד גרוע מזה, שאינו מכיר כלל מעלות הת"ח ואומר שאינו ת"ח אלא איש פשוט ולא ירא אלקים, נמצא כי הראשון אינו נוטל העצמיות של הת"ח, כי מודה שהוא ת"ח רק שהוא שונאו, אבל השני נוטל גם העצמיות של הת"ח כי אומר עליו שאינו ת"ח כלל, וזה כוונת הגמ' דאמרו לו תלמידיו לר"ע, רבי אמור ככלב, והשיב להם זה ר"ל החמור נושך ושובר העצם, ששובר גם העצמיות של הת"ח, אבל הכלב נושך, ששונא לת"ח, אבל אינו שובר העצם ר"ל העצמיות של הת"ח והוא פירוש נכון. ו וגדולה שנאה ששונאין ע"ה את חכמים כו' תנא שנה ופירוש יותר מכולן עיין בחידושי חת"ס ז"ל לכאן מ"ש בזה, ושם נאמר ג"כ פירוש בשם מורו הגאון מ' מענדלי לילג ז"ל רב בבה"מ דק"ק פפד"מ, דשנה ופירש יותר מכולן, משום דהגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, והאי ששנה היה לו יצה"ר גדול ונשאר לו אחר שפירש ג"כ ודפח"ח [וע"ע בצל"ח מ"ש בזה]:

נ. רב יוסף ברי' דריב"ל איחלש ואתנגיד, כי הדר, א"ל אבוה מאי חזית, א"ל עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה, א"ל בני עולם ברור ראית:

פי' בנטע שורק פ' הברכה עפ"ד הפלא"ה ז"ל בפנים יפות פ' וירא בביאור מחז"ל חגיגה ט"ו ב' אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. ואמר כי המלמד תורה לתלמידיו יהי' על בחינת מלאך אלקים אשר אין לו שום פני' כ"א להביא רצון ה' אל הפועל כציר שולח מה' להשלים תלמידיו והעם העוטרים סביביו וכמו שמלאך אלקים הוא עומד ואינו הולך במדרגה מעלה מעלה כן יהי' הוא בהפיקו רצון ה' עם תלמידיו והעם החונים עליו, הגם שעי"ז יעצר הוא במהלכו ולא יוכל לעלות בסולם השלימות במדרגה גבוה כפי יכולת כשרונו להיות עולה מעלה מעלה בתורה וקדושה כי מוכרח לגדור בעד השגתו להתנהל לאטו לרגל המלאכה אשר לפניו עם תלמידיו קצרי הדעת והשכל ועי"כ ישאר גם הוא עומד על מצבו לבלתי לכת במדרגה מעלה מעלה, אם כן יעשה הנהו דומה למלאך ה' צבאות יחפץ ה' בידו יצליח להביא התלמידים אל מדרגה נכונה, לא כן הרב אשר אינו כמלאך אלקים שהוא עומד, אבל כל מחשבת רצונו להשלים עצמו בתורה, הנה הוא באמת ישיג מבוקשו בו ירוץ צדיק ונשגב ויגדל מאוד, אבל אלה צעירי הצאן קדשים תלמידיו הקטנים אשר בקוצר מושגם לא יוכלו ללכת אחריו, יסוגו אחור, וז"ש אם הרב דומה למלאך ה' צבאות אז יבקשו תורה מפיהו, ודרכו צלחה, אבל אם אינו דומה למלאך ה' צבאות אל יבקשו תורה מפיהו כמובן. ועד"ז ג"כ בהנהגת העם ביראה ועבודה, אם המנהיג והרב יחפוץ לרוץ אורחות דרכו מועף ביעף השמימה, לא יצלח למנהיג, כי אז העם אשר לרגליו יסוגו אחור. כי לא יוכלו ללכת אחריו, כי אך עלייתו בקדושה ובטהרה לבו חפץ ולא בהשלמת אחרים כפי מדרגתם והשגתם. ופי' שם בזה גם מחז"ל (שבת קכ"ז) גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, ירצה שגדולה מעלת המנהיג אשר שם מגמתו להכניס אורחים תחת כנפי השכינה ללמדם ולהריחם ביראת ה' טהורה, ולא יחוש אף אם עי"ז יסוג אחור בבחינת עצמו ולא יעלה במדרגה גבוה שיהי' מקבל פני השכינה כי ישכון עליו הענן וערפל ע"י עסקו ועמלו עם הציבור עיי"ש בדבריו כי נעמו. נמצא לפי"ז יש ב' מיני צדיקים, יש צדיקים הדומים למלאכים שהם עומדים ואינם הולכים במדרגה מעלה מעלה למען השלים עצמם בתורה וקדושה ויצמצמו השגתם לטובת התלמידים והעם, ונגד זה יש צדיקים אשר יעפו בגדלם למעלה ראש וישיג מעלה רמה מאוד בתורה ויראה ושלימות הנפש אבל לא יתנו עיניהם ולבם על תלמידיהם והעם אשר הם בקרבם ובהשקיף על מעלות שני אלו צדיקים אשר לכל אחד מעלה וחסרון כמובן. יאמר בטח שתגדל מעלות הצדיקים הראשונים כי הגם שבעצם אישם יש חסרון שישארו אחור כפי יכולת כשרונם, אבל לעומת זה זכות הרבים תלוי בם ויעלו מעלה מעלה בזכות הרבים אשר ילכו לנוגה אור צדקתם ותורתם וכפי' הפנים יפות הנ"ל במאמר גדולה הכנסת אורחים וכו' וזה פירש המאמר לפנינו. א"ל עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה. היינו כפי האמור שראה באמת צדיקים גדולים נשגבים בשלימות הנפש במעלה רמה מאוד, המה למטה מהצדיקים אשר קטנו מאוד בצדקתם נגדם, והצדיקים הקטנים מהם המה למעלה, והתפלא על זה, ואמר לו אביו בני עולם ברור ראית" שהאמת כן שאלו הקטנים תגדל מעלתם מאלה הגדולים, כי המה נתנו נפשם אל העם ותלמידיהם, ועי"ז נשארו הם אחור בגדלם, אבל זכות הרבים יגדלם וינשאם למעלה ראש, ואלה הגדולים החטיאו בזה את המטרה ויעפו בגדלם, אבל העם נסוגו אחור על ידם עכ"ד ודפח"ח:

ולא יהיה כנעני עוד בבית ה' צבאות א"ר ירמי' א"ר אויא אין כאן עני לכאורה הוא ענין רחוק מאוד לחלק מלת כנעני לשנים. שדורשה נוטריקון אין כאן עני. ועיין עצי יוסף מ"ש ע"ז בשם אוהל יעקב. ואני שמעתי מפרשים דעכשיו בזה"ז יש בין הולכי בית המדרש וביהכנ"ס אנשים כאלו שהולכים ועושים למען יהי' שכר הליכה ושכר מעשה בידם, ומצא שהם עושים מסחר עם השי"ת, שהם עובדים השי"ת והולכים בביהכנ"ס ובביהמ"ד למען יפתח ה' למו ארובות השמים ויריק להם ברכה עד בלי די, וע"ז אמר הכתוב דזה רק עכשיו הואיל ויד עניים אנן כי דלונו מאוד ע"כ אנו עושים סחורה עם השי"ת, ועבודתינו היא כעבודת העבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס:

אבל לעתיד לבא שלא יהיה בנו עני ואביון אז לא נעבוד ה' כדרך סוחר על מנת להשתכר אלא יהיו כל מעשינו לשם שמים. וז"ש ולא יהי' כנעני (דהיינו סוחר כדאמר בגמ' לקמן) עוד בבית ה' צבאות והטעם. אין כאן עני שלא יחסר לשום אדם דבר, וממילא לא יצטרכו לעשות מסחר עם השי"ת, ולעבוד ע"מ לקבל פרס וא"ש:

והיה ה' למלך וגו' יהי' ה' אחד ושמו אחד. אטו האידנא לאו אחד הוא, אר"א ב"ח לא כעוה"ז העוה"ב, העוה"ז על שמועות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת אבל לעולם הבא כולו הטוב והמטיב ושמו אחד, ומאי אחד אטו האידנא לאו שמו אחד הוא, ארנב"י לא כעוה"ז העוה"ב, העוה"ז נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דלי"ת העוה"ב כולו אחד נכתב ביו"ד ה"א ונקרא ביו"ד ה"א ע"כ:

הכוונה עפ"י מ"ש בעה"ט פ' ואתחנן בפסוק שמע ישראל וגו' ה' אחד. ויש פסיק בין ה' ובין אחד לומר אע"פ שראיתם כמה דמיונות ואע"פ שאני בא עם זה במדה"ר ועם זה במדה"ד אעפ"כ הכל אחד עכ"ל. ועוד נקדים מ"ש הצל"ח ז"ל בשם המגיד מבראד הרה"ג מ' אפרים רישר זצלה"ה, שדקדק במאמר הזה במ"ש לא כעוה"ז העוה"ב, הרי בענין הברכה אין הפרש, שעל הטובות גם בעוה"ז מברך הטוב, אלא שבעוה"ז יש גם רעות ולעוה"ב לא יהי' רע כלל, וא"כ אין בענין הברכה הפרש, והול"ל לא העוה"ז עוה"ב, העוה"ז יש בו רעות וטובות, העוה"ב אין בו רק טובות, ואמר הוא ז"ל דכתיב אודך ה' כי אנפת בי, לפי שמעליון לא תצא הרעות, ואין דבר רע בא מהקב"ה, רק הכל הוא לטובה, ואפילו הפרעניות שבא על האדם אינו רעה רק טובה לזכך אותו ולהכניע יצה"ר ולטהר הנשמה שיזכה לעולם שכולו טוב:

אלא שהאדם בעוה"ז אינו מבין הדבר לאשורו ונדמה בעיניו כאלו הוא רעה, כמו החולה שעושין לו תחבושת ויש לו יסורים, והחולה השוטה צועק להסיר התחבושת, אבל החכם סובל בשמחה, כן הוא יסורי הרשעים הם תחבושת, אמנם אחר מותו שרואה ומבין הטוב האמיתי, וכמו כן לעתיד לבוא כשנזכה לזה במהרה, נאמר אודך ביום ההוא כי אנפת בי, שנותן הודאה לשעבר על שהתאנף בו הקב"ה לפי שעה, להטיבו באחריתו וזה כוונת המאמר כאן, בעוה"ז אומר על בשורות רעות דיין האמת שסובר שזהו מצד מדת הדין, ולעוה"ב כולו הטוב והמטיב פירוש שיראה למפרע שכולו היה מדה טובה והיה לו לברך על הכל הטוב והמטיב עכ"ד המגיד הנ"ל ודפח"ח, וזה ג"כ כוונת הגמ' ביום ההוא יהיה ה' אחד, אטו האידנא לאו אחד הוא, אראב"ח לא כעוה"ז העוה"ב וכו' פי' דעכשיו בזה"ז אין מבינים דמדה"ר ומה"ד הכל אחד הוא כמרומז בתיבות ה' אחד וכמ"ש בעה"ט הנ"ל, אלא סוברים דהם שני ענינים. אבל לעוה"ב דכולו הטוב והמטיב דהיינו שנראה למפרע שהכל היה מדה טובה, אז יבינו הכל כי ה' אחד ובין שמתנהג הקב"ה במדה"ר או שמתנהג במדה"ד הכל לטובה והכל אחד הוא. וזה הענין נמי שיהיה אז שמו אחד. נכתב ביוד ה"א שהוא שם הרחמים ונקרא ביוד ה"א שם הרחמים. לפי שאז הכל יבינו שכל פעולותיו ית' מצד מדה"ר לכך לא יהיה חילוק בין הכתיבה לקריאה ודו"ק:

נ"ו. ששה דברים עשה חזקי' המלך כו' עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו: בס' דברי שאול לכאן הקשה איך עיבר חזקי' המלך את השנה הא קיי"ל בסנהדרין ח"י ע"ב אין מושיבין מלך בעיבור שנה. והנה לא ראה דהיא קושי' ישנה ככתוב בס' פתח עינים להחיד"א ז"ל כאן ועיי"ש מ"ש בזה: ג:

(כן מסודר בע"י) המצפה לשכר אשתו כו' אינו רואה סימן ברכה לעולם אבל עבדה ומזבנא אשתבוחי משתבח בה קרא שנאמר סדין עשתה ותמכור. פי' בס' עין הבדולח מבעל מעון הברכות זצוק"ל, כוונת חז"ל אם אשתו עוסקת במשא ומתן קל ומרווחת ואח"כ פנוי' ממלאכה אז אין הבעל נהנה מעוה"ז כי מצערת אותו שמקבל שפע ממנה, אבל אם היא עוסקת במלאכה למכור מעשה ידיה אז תמיד היא טרודה במלאכה ובמכירה ואין לה פנאי לצער את בעלה, וז"ש המצפה לשכר אשתו כו' אינו רואה סימן ברכה לעולם,. כי אינו נהנה לעולם ואינו נחשב אצלו לברכה, אבל "עבדא" "ומזבנא" אשתבוחי משתבח בה קרא שנא' סדין עשתה ותמכור. כי מטרדותה אינה פנוי' לצערו וא"ש: ונותנין עיניהם בחלק יפה אינם רואים סימן ברכה לעולם. פירש"י כשחולקין עם אחרים תמיד מקפידין ליטול חלק יפה:

ובס' עין הבדולח הנ"ל פי' עפמ"ש ספרי מוסר כי בכל הנאת העוה"ז העושר והכבוד יסתכל האדם במי שלמטה הימנו, אשר השיג מועט ופחות ממנו, ואז הוא שמח בחלקו ונקרא עשיר. משא"כ המסתכל למעלה ממנו במי שהשיג חלק יפה יותר, הוא מצטער והוא עני באמת כל ימיו. כי כאשר ישיג עוד יחמוד ויתאוה יותר, בהסתכלו במה שיש לזולתו חלק יפה ממנו, וזש"א "ונותנין עיניהם בחלק יפה אינם רואים סימן ברכה לעולם כלומר שמסתכלים במי שיש לו חלק יפה מהם אינם רואי' סי' ברכה לעולם, כי כל מה שישיגו קללה תחשב להם ולא ברכה, משא"כ השמח בחלקו משיג ברכה, והוא פי' נחמד:

נ"ג. מה ראו חמו"ע שמסרו עצמם על ק"ה כו' נשאו ק"ו בעצמם מצפרדעים ומה צפרדעים שאינן מצווין על ק"ה כתיב בהו ועלו ובאו וגו' ובתנוריך ובמשארותיך וכו' אנו שמצווין על ק"ה עאכו"כ:

והקשה הרי"ף שעל הע"י וביפ"ת על מ"ר וארא הא גם הצפרדעים היו מצוים שגזר הקב"ה עליהם ועלו ובאו בביתך ובתנוריך. ותי' בס' לוית חן פ' וארא עפמ"ש הרמב"ם בשמונה פרקים פ"ח הא דענש הקב"ה המצריים על ששעבדו את ישראל הא היתה כן גזירה מאתו ית' שאמר לאברהם כי גר יהי' זרעך ועבדום וענו אותם וגו' ותירץ לפי שלא גזר הקב"ה על איש ידוע וכל אחד אם היה רוצה שלא לשעבדם היה רשות בידו א"כ בבחירתם שעבדו בישראל לא עפ"י הכרח הגזירה ע"ש, א"כ ה"נ הא לא גזר הקב"ה שיכנסו לתוך תנור האש כ"א על קצתם ולא פירש מי ומי ההולכים לתנור אש, וכל אחת היתה יכולה להציל עצמה מגזירה זו ולומר שחביריה יקיימוה בידה וא"כ בבחירתם וברצונם ולא בהכרח גזירה מסרו את עצמן לתנור אש, לכן שפיר אמר מה צפרדעים שאינן מצווין על ק"ה דאף דהוא צוה אל הכלל שקצתם מהם ירדו לתנור מ"מ לא היה בזה הכרח אל הפרט לכל אחת מהם ואעפי"כ מסרו עצמן לתנור אש אנו שמצווין על ק"ה עאכו"כ וא"ש. [ועמ"ש בס' זהב שיבה למהר"ש אלגזאי ז"ל ובס' דמשק אליעזר פרשת וארא אות כ"ז בשם מחנה חיים ז"ל]:

נ"ד רשב"ג אומר פרד בימי ענה היה שנא' הוא ענה כו' ענה פסול היה לפיכך הביא פסולין לעולם:

והקשה מהרש"א בשם החזקוני ממ"ש במ"ר פ' תולדות בפ' ויגדל האיש, שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך, יעו"ש ברש"י, הרי דעוד בימי יצחק הי' מין פרדות והאריכו לתרץ בדחוקים. אמנם בס' "תורה תמימה" ס"פ וישלח כתב וז"ל. אבל הנה התוס' בב"מ פ"ה א' הביאו מדרש זה וגרסו זבל בהמותיו של יצחק, וא"כ מעיקרא דדינא ליתא פירכא:

ויקרא יעקב אל בניו וגו' בקש יעקב לגלות קץ הימין לבניו ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא יש ח"ו פסול במטתי וכו' א"ל בניו שמע ישראל וגו' מיד פתח יעקב כו' ואמר בשכמל"ו אמרו רבנן היכי נעביד כו' משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה:

כו' פי' בספר יערות דבש דפוס לובלין דף צ"ה, הענין כי אמרו חביבין ישראל יותר ממה"ש כי מה"ש מזכירין ה' אחר ג' תיבות וישראל אחרי ב' תיבות:

ישראל אומרים בכל יום ומה"ש פעם אחת בשבת, אמרי לה פעם אחת בחודש, א"ל פ"א בשנה, א"ל פ"א ביובל, והענין מה הך וא"ל, אבל הענין כפי קרבתם להקב"ה כן ענין הזכרת ה' ואמירת השירה, וישראל דבקים בה' וקרובים למאד לה' אומרים אחר ב' תיבות ובכל יום, וכן אמרו בגמ' אופנים אומרים ג"כ אחר ב' תיבות ברוך כבוד ה' ממקומו היותם דבוקים במרכבות ה' וקרובים לה' אבל מה"ש שאינם קרובים אחר ג' תיבות, ומה"ש היותם רחוקים אומרים שירה פ"א בשבת, והיותם רחוקים יותר פ"א בחודש, וכן כולם מדרגות מדרגות כפי יותר רחוקים יתמעט ויתרחק זמן שירתם, וכל האמרי' ליה בגמרא המה אמת כפי מרחקם ומדרגותם מן כבוד ה'. וכבר נודע בפוסקים כי המזכיר ה' לבטלה ח"ו חייב לומר בשכמל"ו, ולכך יעקב שראה שנסתלקה ממנו השכינה וא"כ רחוקים מהשכינה והשבטים לא ידעו זאת וחשבו שיש כאן השראת השכינה כפעם בפעם ואמרו שמע וגו' והזכירו ה' אחר ב' תיבות והרגיש יעקב בזה וחשש אולי לא הזכירו ה' כדין להיות כאן הסתלקות השכינה, ולכך פתח ואמר בשכמל"ו כדין המזכיר ש"ש שלא כדת, אבל בימי משה שהיה השראת השכינה וכבוד ה' במחנה יפה הזכירו ה' אחר ב' תיבות ולא חשש לומר בשכמל"ו, ואנן בגולה מסופקים אי נסתלק שכינה, או שוכן אתנו בגולה כדכתיב השוכן אתם בתוך טומאותם כביכול הוא אסור בזיקים כנודע, ולכך אנו מסופקים אי לומר בשכמל"ו או לא, ולכך הטיבו אשר דברו משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה כו' נימריה יש לנו גנאי, כי מורה הסתלקות השכינה מאתנו וה' סר מעלינו, לא נימריה יש לנו צער אולי באמת נסתלק השכינה והזכרנו ה' שלא כדת, ולכך תקנו לומר בחשאי לבל נהיה לבוז בפומבי עכ"ד המתוקים מנופת צוף וכל טעם: אמר ר' אבהו התקינו שיהו אומרים אותו בקול רם מפני תרעומת המינין (פרש"י שלא יהו אומרים עלינו שאנו מוסיפין דבר שאינו הגון בחשאי) ובנהרדעי דליכא מינין עד השתא אמרי לה בחשאי (כ"ה לשון הגמרא): וראיתי בס' לחמי תודה להגאון בן הפלאה ז"ל שכתב עפי"ז טעם הלציי נחמד מאד על שנהגו לומר ביוהכ"פ בשכמל"ו בקול רם, דהנה ר' אבהו אמר כאן, שהתקינו לאומרו בקול רם מפני תרעומת המינין וכפירש"י הנ"ל, ואולם אנו שאומרים אותו בחשאי אין אנו חוששין לתרעומת המינין, יען כי המינין אין באים לבהכנ"ס ואין שומעים כשאנו מתפללים, אמנם ביוהכ"פ שהכל נאספים בבית ה' וכל המינים והאפיקורסים באים ביום זה לבהכנ"ס א"כ שפיר יש לחוש לתרעומת המינין וע"כ התקינו שיהו אומרים אותו בקול רם ודפח"ח:

נ"ז. מלכא ומלכתא הוו יתבי מלכא אמר גדיא יאי מלכתא אמרה אימרא יאי אמרי מאן מוכח כהן גדול דקא מסיק קרבנות כל יומא אתא אחוי בידיה אי גריא יאי יסיק לתמידא (כ"ה לשון הגמרא). וכ' בדמשק אליעזר פ' מקץ אות י"ט, ופלא כלום חסר משלחן המלך, ושמעתי הכוונה עד"מ הוא אמר גדיא יאי, הכל תלוי במזל [גדיא היינו מזל עיין רש"י ורשב"ם פ' ויצא בא גד] והיא אשת חיל אמרה שהכל בגזירת עירין ומאמר קדישין ה' יתן אומר, אימרא יאי, אמרו נשאל לכהן גדול כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' ואמר אי גדיא יאי יסק לתמידא, כלומר אם מזל גורם א"כ יהיה כן תמיד מי שנולד במזל טוב או רע צריך להיות כן לעולם, ומה שנראה זה ישפיל וזה ירום ניכר שהכל עפ"י רצון ה' עיי"ש. [וע"ע בחי' חת"ס ז"ל לכאן מ"ש בזה]:

ס"ד. כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו כו' ממשה דכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל וגו' וכתיב ויאמר אלעזר הכהן וגו' מכלל דמשה איעלם מיניה ולכאורה יש לתמוה מה ענין גיעולי כלי מדין להך דויקצוף משה וגו' החייתם כל נקבה. אך עיין בפני יהושע מס' שבת דף ס"ד ע"א בתוד"ה מידי הרהור מי יצאנו וכו' ותמצא יישוב נחמד לזה: ס"ח. רבא רמי כתיב אני אמית ואחי' וכתיב מחצתי ואני ארפא השתא אחויי מחיי אסויי לא כ"ש אלא אמר הקב"ה כשם שמחצתי אני ארפא כך כשאני ממית אני מחי' כתב בס' עין הבדולח, ולולא דרש חז"ל י"ל בכתוב אני אמית ואחי' מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל, היות אמרו ז"ל מפתח של תחית המתים רק ביד הקב"ה ולא ביד שום נברא, וזה מוסכם לחכמי המחקר, כי נמנע שום סיבה חלושה שנברא, להמציא תחיה, ובעניני רפואות החלאים יוכל אנוש לטעות כי הסמים או הרופא מרפא, וזה סכלות גמור, כי נמנע גמור שיוכל נברא למלט מפגע שמפניע הבורא ית"ש, והנבון יודה בעצמו, כי אין הרופא והסיבה חלושה מרפא, רק הבורא הרופא והרפואה, וז"ש אני אמית ואחי' מחצתי ואני ארפא, כשם מה שאני ממית אני מחי', בעכ"ח אני ולא אחר:

כך מה שמחצתי אני ארפא, ג"כ אני ולא אחר, וסיים ואין מידי מציל, היינו כפי המוסכם עפ"י החקירה, כי נמנע נברא או סיבה חלושה למלט מפגע שמפגיע הבורא ית"ש, זולת הוא ית"ש בכבודו ובעצמו מוחץ ורופא והקרא מרישא לסיפא מדרש כפשוטו עכ"ל הנחמד ונעים:

רב יוסף ביומא דעצרתא וכו' אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא. במאמר זה רבו הדקדוקים, ועיין בעיון יעקב ובענף יוסף לכאן מ"ש בזה וגם בבאר היטב או"ח סי' תצ"ד ובישועות יעקב לשם האריכו בזה:

וראוי להעתיק בזה דברי הגאה"ק מ' צבי מליסקא זצ"ל בספרו "הישר והטוב" בליקוטים דף מ"ה ע"ג וז"ל, ראיתי בבאה"ט שהקשה על ר' יוסף שהי' עניו והתפאר עצמו בזה, וי"ל דז"ש ר"י דהנה מרע"ה אמר לנו (דברים ל"א) כי המצוה הזאת וגו' לא נפלאת היא ממך וגו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. דהיינו שאם האדם הולך בדרך התורה אז כל דבר שעושה עפ"י התורה הוא מקיים בו מצות הבורא ית' אפי' בלבישת בגד או אכילה ושתי' וכמ"ש רש"י ז"ל על חכו ממתקים שהשי"ת צוה לנו בשבת לאכול ולשתות ועבורו יתן לנו גם שכר טוב היש לך חיך מתוק מזה, והנה ז"ש ר"י שצריך שיהי' לנו שמחה גדולה עם התורה, ואמר שגם הוא עושה כמו אדם הפשוט ואעפי"כ ע"י שעושה עפ"י התורה נחשב לו לעבודת שי"ת, ולכן אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא שאני ג"כ אוכל ושותה ונוהג עצמי כשאר אדם ואעפי"כ יהי' לי שכר גדול והוא לע"ד דבר יקר מאוד עכ"ל הטהור:

ובדרשה א' לשבועות אמרתי אני ב"ה הפירוש להיפוך, שר' יוסף שמח בנתינת התורה לישראל לפי שעי"כ הם יכולים לכבוש את יצרם ולעבוד את השי"ת כמו שאמרו חז"ל אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, וע"ז אמר אי לאי האי יומא דקא גרים ולא הי' לישראל התוה"ק לנצח בה היצה"ר, אז כמה יוסף איכא בשוקא, כלומר אז כמה וכמה אנשים היו בשוקא שלא היו יכולים לנצח היצה"ר, כמוני יוסף. שג"כ אין בי כח לנצח היצה"ר תמיד, ועי"כ אני מתרשל לפעמים בעסק התורה, ואינני עובד את השי"ת עבודה תמה, וכדבעי למיעבד לא עבידנא, וא"כ אדרבה לגודל ענותנותו אמר כן, וא"ש ודוק. ועיין מ"ש בזה לעיל בהשמטות למסכת שבת וינעם לך]:

פ"ו:

כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה חוץ מצא:

עיין במהרש"א ובס' ענף יוסף בשם הב"ח ובשם הראשית חכמה ז"ל מ"ש בזה ובס' שיחת חולין של ת"ח מביא ששמע בשם רבינו הגר"א ז"ל פי' שלא תעשה מאומה בהלכות דרך ארץ בביתו של בעה"ב כי אם ע"י אמירתו, חוץ מצא, ר"ל בזה לא תמתין על אמירתו רק אם תבין מחשבתו שרצונו שתצא, צא מיד, עכ"ד ודפח"ח ועוד שמע הנ"ל מהרב מ' אברהם יצחק בערנשטיין דהנה אמרו גדול העונה אמן יותר מן המברך, וצ"א בגימט' אמן וז"ש כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה, חוץ מצא, אם יאמר לך כי הוא יברך להוציא אותך ואתה תענה אחריו אמן. לא תשמע לו, רק תברך אתה בעצמך ותוציא שארך ונפשך עכ"ד ודפח"ח:

ובס' שיחת חולין החדש דף כ"ט מביא דהרב הצדיק ר' שלמה הכהן אבדק"ק ראדאמסק נתארח פ"א אצל הרה"צ ר' ראובן הורוויץ אבדק"ק דעמביץ, ולעת סעודת הצהרים כיבד הרב מדעמביץ את הרב מראדאמסק שיטול את ידיו תחלה לסעודה, וימאן הרב מראדאמסק באמרו דבעה"ב בוצע תחלה ולכך יטול ג"כ ידיו תחלה, והרב מדעמביץ אמר וקדשתו כתיב ולכך הרב מראדאמסק שהוא כהן יטול ידיו תחלה, כה התוכחו זע"ז זמן רב עד שבאחרונה נצח הרב מראדאמסק באמור לו:

חז"ל אמרו כל מה שיאמר בעה"ב עשה חוץ מצא, וכוונתם היינו דכל דבר צריך האורח לשמוע לבעה"ב, אך אם הבעה"ב יצוה עליו דברים כאלה שמוציאין את האדם מן העולם, בזה אין צריך לשמוע לו. וז"ש חוץ מצא, כלומר אם יצוה עליו דברים שמוציאין את האדם מן העולם אל יאבה לו ולא ישמע אליו, ואיתא באבות הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, ומה שכבודו יכבדני ליטול תחלה הוא מחמת כבוד המדומה והוא מן הדברים שמוציאין את האדם מן העולם, ואיני צריך לשמוע לכבודו, ויטב הדבר בעיני הרב מדעמביץ וקילס תמיד את דבריו בפני אנשי שלומו עכ"ל: (והנה שמעתי עוד, דסוכה הוא בגימטרי' צ"א, וז"ש כל מה שיאמר לך בעה"ב, היינו היצה"ר שבסוף נעשה בעה"ב, עשה חוץ מצ"א, חוץ לסוכה שהוא בגימט' צ"א, שעכ"פ בסוכה לא יעשה שום חטא ועון):

פז. א"ל הקב"ה להושע בניך חטאו היה לו לומר בני הם בני בחוניך הם בני אברהם יצחק ויעקב גלגל עליהם מדת רחמיך:

כתב בס' עולת חודש כי הטעם שלא אמר הושע כך, משום דאחז"ל שבת נ"ה א' בימי אליהו תמה זכות אבות:

אמנם אעפי"כ לא יפה עשה הושע כי רש"י ז"ל פי' בשבת (שם) למ"ד בימי אליהו תמה זכות אבות אעפי"כ ע"י רחמים הוזכרה להם בימי חזאל עיי"ש:

וא"כ אף שתמה זכות אבות, היה לו לומר גלגל עליהם "מדת רחמיך" דהיינו זכור להם זכות אבות ע"י רחמים, וז"כ הגמ' שלפנינו הי' לו לומר וכו' ודו"ק:

לא דיו שלא אמר לפניו רבש"ע כל העולם שלך הוא העבירם באימה אחרת: שמעתי דכוונת הושע הנביא ע"ה הי' לטובה, כי אף שישראל חטאו, מ"מ הם טובים יותר מכל אומות העולם, וז"ש, העבירם באומה אחרת, ותראה דהאומה האחרת היא גרוע עוד יותר מישראל:

אמנם אף דיש בדברים אלו משמעות לטובה ע"מ כיון דיש בהם גם משמעות לרעה, על כן אמר הקב"ה מה אעשה לזקן זה, והוא ממש כמו שאמר הקב"ה על אברהם, לא בסבי טעמא, עיין במס' שבת דף פ"ט ע"ב ובמהרש"א חיא לשם ודו"ק:

א"ל הקב"ה להושע וכו' בדול עצמך הימנה א"ל רבש"ע יש לי בנים הימנה וכו' א"ל הקב"ה ומה אתה שאשתך זונה ובניך בני זנונים ואי אתה יודע אם שלך הם של אחרים הם כך, ישראל שהן בני בחוני וכו':

כתב מהרש"א ז"ל דמ"ש לו הקב"ה ואי אתה יודע אם שלך הם כו' אע"ג דרוב בעילות אחר הבעל הייני שאין אתה יודע "בודאי" אם שלך הם דיש לחוש למיעוט בעילות אחרים עיי"ש:

ר והכוונה בזה, עפ"י מ"ש הראשונים ז"ל דרוב אינו בגדר ודאי אלא ספק היא והתורה התירתו וכנודע:

וז"ש שאין אתה יודע "בודאא וכו' אלא שראיתי פלפול באיזה אחרונים אם גם ברובא דליתא קמן אמרינן רוב ספק הוי, או רק ברובא דאיתא קמן:

ומכאן ראיה דאף רובא דליתא קמן אינו בגדר ודאי וכנ"ל ויש להאריך בזה בכמה מקומות בש"ס אלא שאכ"מ והנה המהרש"ל בח"ש לכאן כתב אע"ג דרוב בעילות אחר הבעל הכא שהיה זקן שאני עיי"ש:

וכתב בתשו' חת"ס ז"ל חאו"ח סי' ר"ח דר"ל זקן וגם פרוצה, אבל בחדא מינייהו בודאי לא עיי"ש, וכ"כ רבינו הפרמ"ג ז"ל לאו"ח בפתיחה כוללת שלו חלק ה' אות כ"ה עיי"ש ואכמ"ל בזה: פ"ח. אר"י גדול יום קבוץ גליות כיום שנבראו בי שמים וארץ שנא' ונקבצו בנ"י כו' כי גדול יום יזרעאל וכתיב ויהי ערב כו' יום אחד הב"ע דרוש נ"ד מדקדק למה תלה הדבר ביום שאמר גדול יום קבוץ כו' ולא תלאו אל הענין עצמו לומר גדול קבוץ גליות כבריאת שמים וארץ ואם מפני הגז"ש דיום יום. הא גופא טעמא בעי למה נרות ענין זה במלת יום. ותירץ כי א' והטענות אשר טענו נגד הגאולה, הוא מאורך הגלות כ"כ זמן, ועד אימתי ימתין ה' לגאלנו, או"ו מהאיחור והעיכוב הזה הם אומרים עזבם ה' לחלוטין ועוד לא יגאלם חלילה, ע"כ אמר ר' יוחנן כי טענה זו בטלה מעצמה ואין לה שחר כלל, כי שאלה זאת היא מעין שאלת בריאת העולם, למה היתה הבריאה ביום שנברא ולא כמה וכמה אלפים שנים קודם, כי לא קצרה ידו ית' לברוא אותו זמן אחר, ומה נוכל לומר בזה אלא היות השאלה הזאת סכלות גמור, כי היא ית' בחכמתו העמוקה ידע היטב הראוי והנאות להתבראות שלא יתכן זמן אחר לא לפניו ולא אחריו ואנחנו לא נוכל להשיגו, כמאמרם ז"ל זמן היה לו לעולם שיברא וכו'. כן היום המיועד ממנו ית' לקבוץ הגליות ולא זולתו, הוא הגדול והחשוב בו ראוי להיות הגאולה ולא ביום אחר, כמו שהוא הענין ביום שנבראו בו שמים וארץ לא ביום מוקדם או מאוחר וז"ש גדול יום קבוץ גליות וכו' ודפח"ח: צ"ד. ועולם אחד מס' בגן וגן א' מס' בעדן ועדן א' מס' בגיהנם, נמצא כל העולם כולו ככסוי קדרה לגיהנם, והקשה בס' עין הבדולח הא מדה טובה מרובה וכו' ותירץ דאם לא היה מקום רחב כ"כ היה אור של גיהנם שולט ביותר ולא היו יכולין לעמוד בה והמשכיל יבין עכ"ל:

ק"ד. א"ר יוחנן בנן של קדושים אומר אחת, ונהגו העם לומר שלש בדרך מליצה נ"ל עפ"י דדרך העולם לעשות מחלוקות על התלמיד חכם (ובפרט על ת"ח שאינו גדול בתורה כ"כ רק הוא בנן של קדושים) ואם הת"ח ישיב חורפיו דבר, אזי עושים מתנגדיו מדבר אחד דברים הרבה, ומוסיפים על דבריו תוספת מרובה על העיקר, כדי להגדיל מדורת המחלוקת, אש תמיד תוקד לא תכבה, וז"ש ר"י אם הבנן של קדושים אומר אחת, אזי נהגו העם לומר שלשה דברים, ומזה תרבה המחלוקה, ותלך הלוך וגדול עד אין קץ, וק"ל:

כאן ניהו בנן של קדושים ר' מנחם בר סימאי ואמאי קרו ליה בנן של קדושים דלא איסתכל בצורתא דזוזי נ"ל לפרש דידוע כי הרב החונף לעשירים ומגדלם ומנשאם יש לו כבוד בקהלתו, אבל הרב המתדבק במדותיו של הקב"ה שוה ומשוה קטן וגדול, וחולק כבוד לעני שאין ביכולתו ליתן לו יותר ממטבע המצוייר עליו כהר אחד, כמו להעשיר הנותן לו מטבע המצוייר עליו עשרה כתרים, זה יש לו תמיד מחלוקות ומריבות עם העשירים אלופי הקהל ומנהלי העדה, ואף אם כגובה ארזים גבהו, המה יאמרו שמצד עצמו לא נחשב לכלום וכל גדולתו הוא מצד יחוס אבותיו ואבות אבותיו, ולולא זה, לא הי' כדאי והגון לישב על כסא רבנות:

וז"ש מאן ניהו בנן של קדושים "רבי" מנחם בר סימאי (וכבר נודע דתואר "רבי" מורה שהי' רב גדול ומוסמך להוראה ולדין), וע"ז הקשה א"כ כיון שהי' יחוס עצמו אמאי קרו לי' "בנן של קדושים" דתואר זה מורה שאין לו יחוס רק אבותיו הקדושים, ועז"א שזה הי' מחמת דלא איסתכל "בצורתא" דזוזי, שלא הביט על הזוז איזה שיווי מצוייר עליו, ולא החניף לעשיר יותר מלעני, ע"כ קרו לי' בנן של קדושים, ואמרו שרק מצד יחוס אבותיו זכה לכל הכבוד הזה, וע"ש ודו"ק ש ועיין בספר "עיון יעקב" לסוטה דף י"ג בד"ה אותן ד' מילין כו' שהביא בשם ספרי מוסר דלא איסתכל בצורתא דזוזי היינו שלא היה קמצן בזוזי שלא היה משגיח על המעות והיה פזרן לתת צדקה הרבה, ונותן צדקה הרבה נקרא קדוש שנאמר ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה עכ"ל ע"ש, אמנם קבה לפירוש הזה הול"ל קדוש ולא בנן של קדושים, אמנם לפי פירושי א"ש ב"ה:

קי"ב. עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות:

שמעתי בדרך צחות, דידוע דת"ח הוא בחינת שבת (דלית לי' מגרמי' כלום רק מה שמכינים לו אחרים), ועז"א דרך מוסר לת"ח, עשה שבתך (בחינת שבת שלך) חול, ואל תצטרך לבריות כלומר ואל תטיל עצמך על הצבור וק"ל, ועיין בס' משיב נפש על פסחים מ"ש בזה ע"ד דרוש עיי"ש וינעם לך. [וע"ע מ"ש לקמן ריש מס' ביצה בענין זה]:

שבעה דברים צוה ר' עקיבא וכו' ואל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים שמעתי בשם הגאון בעל קצות החושן ז"ל, הכוונה כי בעוה"ר יש בכמה קהלות, אנשים ששנו ופירשו מן התורת והמה לצנינים בצדי הרב מרא דאתרא ומצערו ליה טובא, באמרם גם לנו יש "ראש" טוב כמוהו, (ובלשון אשכנז, איך האבע אויך זא איינען גוטען קאפף אלס ער(ר ואילו הייתי לומד, גם אני הייתי למדן כמוהו ואולי עוד יותר, ולמה ותנשא על קהל ה', ובאמת אם הי' שוקד על דלתי התורה גם הוא היה מבין גדולת הרב והיה מכבד אותו, אבל יען שאינו לומד ואינו ת"ח באמת, רק "ראשו" הוא תלמיד חכם, ע"כ יצא עתק מפיו לדבר סרה על ת"ח אמיתי, וזה שצוה ר"ע לבנו, אל תדור בעיר "שראשיה"' תלמידי חכמים, ר"ל שאינם ת"ח באמת, רק "ראשיהם" ת"ח היינו שיש להם "רא טוב, אך לא יביטו בספר, עכ"ד ודפח"ח:

קי"ג. אר"י ג' מן נוחלי העוה"ב אלו הן הדר בא"י והמגדל בניו לת"ת והמבדיל על היין במוצ"ש מאי היא דמשייר מקידושא נאבדלתא:

ראיתי בס' א' דאלו הן מן נוחלי העוה"ב נוחלי דייקא שבא להם העוה"ב בדרך נחלה וירושה שבא לאדם בענין כל בלי עמל ויגיעה, כן אלו נוחלין העוה"ב בלי יגיעה, א' ראיתי בס' א' ושמו נשכח ממני ובתשו' כתב סופר חא"ח סי' מ"ה כתב אהא דמשייר מקידושא לאבדלתק ופירשו הראשונים דמשייר מיין קידוש להבדלה, ותמוה וכי א"א לקנות עוה"ב רק בדבר זה עד שאמרו זה המשייר וכו' וגם צ"ל מה מצוה זו ומה טעם יש בה לשייר מקדושה צאבדלתא, וכתב הוא ז"ל עפ"י דשבת קודש הוא בלתי לה' לבדו ישמע ויוסיף לקח, דרך ילך בה אחר השבת, ועי"ז יזכה לחיי העוה"ב ליום שכולו שבת, אבל אלי שהולכים בשבת לבהכנ"ס ושומעים קול מבשר צדק בקהל רב, ובמוצ"ש לא יזכר ולא יפקד עוד ולא יעלה על לב לעולם מה ששמעו ולמדו או ראו בש"ק, במה יזכו לחיי העוה"ב, ביום זה לא סגי לי' לזכות ליום שכולו שבת, לזה תיקנו לשייר מקידושא לאבדלתא, אם לח כל אדם זוכה שיהי' כל ימות החול כביום השבת אבל ישתייר ממנו קדושה גם בחול, והיינו דקאמר זה הרי זה לקט שכחה לעיל נ' א' ולא יהיה כנעני עוד וכו' אין כאן עני:

ועיין מ"ש בזה:

ובס' ילקוט אליעזר פי' דעכשיו גם הסוחר זוכה לעמוד בבית ה' ע"י שמחזיק את הת"ח עני, אבל לעתיד לבוא אין כאן עני, א"כ לא יהיה עוד כנעני בבית ה' צבאות, רק הכל יהיו צריכים ללמוד בעצמם, עכ"ד ודפח"ח:

בשבת דף קי"ט ע"ב כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו שמעתי. ממורי חמי הגאון מהו' עמרם בלום זצ"ל דכבר כתב היערות דבש בפסוק לשוא הכיתי את בניכם מוסר ה' לא לקחו. דבדורות הקודמים מי שהיה לו בת בעלת מום. חיגרת או סומא היה נותנה לבן תורה. אבל עתה לשוא הכיתי את בניכם, כי גם זה אין עושים, ומוטב שתלבין ראשה ואל ישאנה ת"ח. וז"ש כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו, כלומר אם הכהו ה' בבת אילמת או חיגרת אין לו רפואה:

[וע"ע בס' ערבי נחל עה"ת פ' עקב מ"ש בזה עיי"ש]:

המשייר מקידושא לאבדלתא, ביום השבת כולו טהור קדוש אמר לו, וגם בימות החיל נשאר מקדושה זו, עד"ז יזכה לחיי העוה"ב וא"ש נכון: קמ"ז. מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות רב אמר מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו ושמואל אמר עבדים היינו לפרעה:

הכוונה דרב אמר רק אבותינו הראשונים היו עובדי ע"ז כמ"ש תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים. אבל אנחנו לא היינו עובדי ע"ז. ושמואל אמר לא כן אלא גם אנחנו עבדים היינו לפרעה במצרים. שגם אנחנו עבדנו לפרעה שעשה עצמו אלוה כמו שעבדוהו המצריים. א"י בפשיטות עבדים היינו לפרעה כלומר שהיינו עבדי פרעה ולא עבדי ה' וזה מ"ש מתחיל בגנות לדעת שמואל וא"ש. [ובדרשה א' לשה"ג אמרתי טעם למנהג הספרדים שקורין הלל בליל פסח בבהכנ"ס קידם הסדר. ואמרתי טעמם ונימוקם. עפימ"ש בס' קול אומר קרא" המשך כהא לחמא עניא כו' מה נשתנה הלילה הזה וכו' עבדים היינו לפרעה. וכ' שם בדרך הלצה דהבן מתפלא על אביו שאומר כהא לחמא וכו' כל דכפין ייתי ויכול, ונעשה בפתע פתאום בעל מכניס אורחים גדול וקורא לכל רעבים גם צמאים שיביאו לאכול ולשתות אצלו, מה שלא שמע ממנו בשום פעם בכל השנה, ולכן הבן שואל מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שאתה אומר כל דכפין ייתי ויכול משא"כ בכל הלילות, וע"ז משיב לו האב, עבדים היינו לפרעה במצרים, ושם למדנו מדותיו מה פרעה גוזר ואינו מקיים אף אני גוזר ואינו מקיים. ואף שאמרתי כל דכפין ייתי וייכול מ"מ לא אקיים דברי לעשות כן בפועל ודפח"ח. אמנם עכשיו שכבר קרבנו המקום לעבודתו מוטל עלינו להיות עבדי ה' האומר ועושה וגוזר ומקיים ולא עבדי פרעה שגוזר ואינו מקיים. ולכך קורין הספרדים הלל בבהכנ"ס קודם הסדר, כדי להזהיר את העם שלא יתנהגו באמירת כל דכפין כו' כעבדי פרעה, אלא "הללו עבדי ה' " ואמרו חכז"ל עבדי ה' ולא עבדי פרעה וא"ש] :

א"ל רב נחמן לדרו עבדיה עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא מאי בעי למימר ליה א"ל בעי לאודיי ולשבוחי א"ל פטרתן מלומר מה נשתנה פתח ואמר עבדים היינו. פי' רשב"ם לאחר שאילת הבן התחיל לומר עבדים היינו. עכ"ל. ודברים אלו תמוהים מאוד ומתנגדיה לדברי הגמרא דר"נ אמר פטרתן מלומר מה נשתנה, ורשב"ם פי' לאחר שאילת הבן משמע דבעי שאילה:

וראיתי שכבר עמד ע"ז בס' נחלת יושע והניח בצ"ע ובקונטרס תל תלפיות מחברת ז' אות צ"ו נדפס ע"ז בשם הה"ג מ' אברהם צבי קליין נ"י מסילאש באלהאש יע"א שכתב ביאור הדברים בהקדם איזה דקדוקים (א) במשנה אמרינן וכאן הבן "שואל" וכן בברייתא חכם בנו "שואלו" בכולם איתא לשון שאלה, וכאן אמר פטרתן "מלומר" מה נשתנה ולא נקט לישנא דשאלה (ב) בברייתא דשם יל"ד דהול"ל "ואם אין לו בן אשתו שואלתו" ולמה אמר "ואם אינו חכם" (ג) תמיה מאוד לשון הרמב"ם פ"ח מחמץ ומצה ה"ב וז"ל. ואח"כ עוקרין השלחן מלפני קורא ההגדה לבדו ומוזגין הכוס השני וכאן הבן שואל ואומר הקורא מה נשתנה וכו' עכ"ל. הנה הב' תיבות "ואומר הקורא" אין להם פירוש לכאורה, הלא הבן שואל ולא הקורא. ונלענ"ד דרמב"ם ס"ל דודאי אם הבן חכם ויוכל לפרט שאלתו על כל השינויים הנעשים בזה הלילה אז די בשאילת הבן לבדה, אבל אם הבן אינו חכם כ"כ ואינו יכיל לפרט שאלתו רק שואל סתמא "מה זאת" וכדומה, אז מחויב האב לברר הגאלה ולפרט עוד השינויים ולומר לו יפה שאלת בני כמה שינויים נעשים בזה הלילה, ועל כולם אומר לך טעם, ובירור זה שאומר האב לבני נקרא אמירת מה נשתנה, ואם הבן חכם ומברר הוא בעצמו את שאלתו זה נקרא "שאלת" מה נשתנה, והרמב"ם שכ' וכאן הבן שואל ואומר הקורא מה נשתנה איירי בבן שאינו חכם ששואל סתמא, וע"כ אומר הקורא ומברר דברי הבן. ודייק לה מקושיות הנ"ל, תני ואם אין הבן חכם לפרט שאלתו אשתו שואלתו כי עכ"פ צריך בירור השאלה, ועובדא דר"נ י"ל לפי"ז שהיה לו בן אבל היה עדיין קטן ורך בשנים. ושאל רק בקצירת אומר "מה זאת" וא"כ וע"כ היה צריך "עוד לומר" מה נשתנה רצ"ל לברר דבריו ע"ד שכ' הרמב"ם ואומר הקורא כנ"ל, ולכן אמר ר"כ פטרתו "מלומר" "מה נשתנה, לא מלשאול, כי שאילת הבן היתה כאן, אבל היה צריך עוד פרט ובירור, ומזה נפטר ע"י דברי העבד, ושפיר פירשב"ם לאחר שאילת הבן פתח ואמר עבדים היינו ודו"ק עכ"ל:

ובס' עזר אליעזר מהה"ג מ' אליעזר צבי ציעגעלמאן נ"י מפיאסק פלך לובלין כתב בס"פ בא בשם הגאון מ' צבי יחזקאל מיכלזאהן נ"י אבדק"ק פלונסק יע"א, וז"ל, בש"ס פסחים (דף קט"ז ע"א) פתח ואמר עבדים היינו, וכ' שם הרשב"ם ז"ל ד"ה פתח ואמר לאחר שאילה הבן, וקשה למה אמר פטרתן מלומר מה נשתנה, ועיין בכוונת הרשב"ם בס' שם אפרים עה"ת סו"פ ויחי מהגה"ק רא"ז מרגליות מבראד ז"ל, ובש"ס, ולענ"ד בהקדם מש"כ בס' ברכת אברהם פסחים שם מהגה"ק ר' אבושל אבדק"ק פ"פ דמיין ז"ל, וז"ל פי' הרשב"ם לאחר שאילת הבן והוא תמוה, אבל הוא ט"ס שהיה כתוב ברשב"ם פתח ואמר לאשה, והיינו שאמר כן לאשתו, וטעה המעתיק שהיא ר"ת לאחר שאילת הבן עכ"ל, והנה זה דוחק דאם היה כתוב לאשה בלא ר"ת איך עשה המעתיק מזה ר"ת לאחר שאילת הבן. לכן י"ל עפ"י דרכו בקידש בהקדם מה שהקשו המפורשים על כל ענין דרב נחמן ודרו עבדיה, דלמה פטר העבד עם תשובתו דבעי לאודיי ולשבוחי מלומר מה נשתנה, וכבר האריכו בזה בהגש"פ אמת ליעקב וחסד לאברהם, ובהגש"פ מלבים ושבחא דמרא, ובדרושים בס' חיי אריה לשה"ג ובס' תולדות נח ח"ב לשה"ג, לכן י"ל דקאי הא דר"נ אהא דלעיל דקאמר הגמ' ת"ר חכם בנו שואלו ואם אינו חכם אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל לעצמו והו', הרי מבואר דהא דהבן שואל דוקא אם הוא חכם ובר דעת, אבל באם אינו חכם הוא שואל לעצמו, ע"ז מביא הא דר"נ דבחן את חכמתו של עבדו דרו, אם די שהעבד ישאל אותו או אם הוא מחויב לשאול את עצמו, ע"ד הבחינה בקטן אם יודע למי מברכין, כן שאל את העבד, עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא מאי בעי למימר, א"ל בעי לאודיי ולשבוחי. וכיון דידע והבין דרו ענין ההודאה והשבח עבור טובת מריה, מזה ראה ר"נ שהוא חכם ואין מהצורך לר"נ שישאל את עצמו רק שהעבד ישאל אותו כדין חכם בנו שואלו. ולכן אמר ר"נ פטרתן מלומר מה נשתנה היינו, מלומר בעצמו נפטר ר"נ, רק דהעבד ישאל מה נשתנה, אבל ר"כ עצמו פטור מלשאול, רק פתח ואמר עבדים היינו, אחר שאילת העבד כקושיית המפורשים דבאמת אין טעם שיפטור ממה נשתנה אחר דברי תשובת העבד כנ"ל וא"כ י"ל שהיה כתוב ברשב"ם לאש"ה בר"ת, והכונה היה לאחר שאילת העבד, וטעה המעתיק וכתב לאחר שאילה הבן, ומעתה אין חידוש כ"כ על טעות המעתיק כיון דהיה כתוב באמת בר"ת לאש"ה וטעה רק בכוונת הראשי תיבות כנ"ל:

שוב ראיתי בס' דקדוקי סופרים פסחים שמביא מש"ס ישן הגרס"א דליתא שם תיבות אלו, א"ל פטרתן מלומר מה נשתנה. גם הובא שם מכתב יד הגרסא ברשב"ם לאחר שאילת העבד, ע"ש והיא כדברינו תלי"ת:

עכ"ל הגאון הנ"ל:

ואח"כ הביא בעל עזר אליעזר עוד, שראה בגליון הש"ס של אדמו"ר הגה"ק מוהר"צ הכהן ז"ל מלובלין, כי דברי הרשב"ם נכונים כמו שהם, רק שחסר בהם תיבת "כמו" וצ"ל ברשב"ם פתח ואמר כמו לאחר שאילת הבן, ופשוט, ודפח"ח:

מצה זו שאנו אוכלין על שום מה וכו', מרור זה שאנו אוכלין על שום מה וכו':

ראיתי במהר"ם מלובלין הישן עם חידושים מחתנו ז"ל שכתב עפימ"ש בסה"ק דאין ליתן טעם על המצות דע"י שנותנים טעם יוכל לבא לפעמים לידי ביטול המצוה (ועי' באהבת יונתן הפטורת יתרו בפסוק שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראה ואל תדעו ע"ש דפח"ח), ולכך אין אנו שואלין "מצה זו" או "מרור זה" על שום מה אנו "אוכלין" כי באמת אנו אנו מקיימים המצוה בכל אופן בין אנו יודעין טעמה ובין אין אנו יודעין רק אנו רוצין לידע גם הטעם:

וז"ש מצה זו שאנו אוכלין:

מרור זה שאנו אוכלין כלומר אכילתנו אין תלוי בשום טעם:

כי אנו אוכלין המצה והמרור בין כך ובין כך, רק לרווחא דמלתא אנו שואלים ורוצים לידע ג"כ "על שום מה", ודפח"ח:

קי"ו:

ואעשיך לגוי גדול אר"ל זה שאומרים אלהי אברהם וכו' יכול יהו חותמין בכולם ת"ל והיה ברכה בך חותמין ולא בכולם כ' באור חדש בשם זקינו הגאון פמ"א ז"ל, יל"ד מנלן דהך והיה ברכה קאי על אברהם דלמא קאי על מה דמסיים ואגדלה שמך זה שאומרים אלקי יעקב, ונראה דאי' בברכות מ' ע"ב אר"י כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וכתבו תוס' שהרי"ף פוסק כר' יוחנן וברכות של שמונה עשרה כו' אלקי אברהם הוי כמו מלכות דאברהם אבינו המליך הקב"ה על כל העולם שהודיע מלכותו ע"ש:

והשתא ה"פ והיה ברכה כלומר ע"י אברהם נעשה ברכה כיון שהוא הודיע מלכותו בעולם הוי אלקי אברהם כמו מלכות ומיקרי ברכה וראוי גם לסיים בחתימה כיון שהוי ברכה וא"ש דבך חותמין שאתה גורם להחתימה ודפח"ח. (וע' בס' זכרון אפרים מהה"ג מ' פישל סופר ז"ל אבדק"ק שארוואר יע"א מ"ש בפ' לך לך על מאמר "בך חותמין ולא בכולם" וגם מביא מתש' מהרי"א או"ח סי' י' פי' על מאמר ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב' עיי"ש. ואני שמעתי באופן אחר דתיבות אלהי אברהם אלהי יצחק" ואלהי יעקב' הם כ"ו אותיות כמנין שם הוי' ב"ה שהוא בגימט' כ"ו, אבל אם היו אומרים ואלהי ישראל, היו מוכרחים לומר אלהי אברם, (לא אברהם), כדי לכוין מספר כ"ו אותיות כנ"ל, וז"ש ואגדלה שמך, אברהם ולא אברם, זה רק ע"י שאומרים אלהי יעקב, דאם היו אומרים אלהי ישראל, היו מוכרחים לומר אלהי אברם ולא אברהם, וע' עוד בס' שער בת רבים ר"פ לך לך מ"ש בענינים אלו ואין להאריך:

קי"ח. הודו לה' כי טוב, הודו לה' שגובה חובתו של אדם בטובתי עשיר בשורו עני בשיו וכו', פרש"י מפסידו ממון ומכפר על גופו:

פי' הודו לה' כי טוב. הודו לה' שגובה חובהו של אדם בטובתו, כלומר בטובה שהשפיע לו תחלה כדי לגבות ממנו עי"ז את חובתו והוא כמ"ש רז"ל (ילקוט תשא) ארך אפים ורב חסד, משל למלך שהיה חייב לו אחד מאה מנה, שלח עליו שליח ואמר לו בוא ועשה עם המלך חשבון, היה מיצרי שלח עליו שליח אחר כו'. מה עשה המלך עמד בלילה ונטל כיס אחד ונתן לתוכו מאה מנה, וזרקו דרך החלון, ועמד וקיבל הכיס, והתחיל להיות שמח, ואח"כ שלח עליו שליח אחר, אמר לו בוא ועשה עם המלך חשבון, בא ופרע לו מה שהיה חייב לו, נמצא זה פורע חובו והמלך נוטל את שלי, כך הבריות, עשה אדם עבירה וחייב עלי' מיתה, והקב"ה ממתין לו כו' ובזה יובנו דברי המדרש (בראשית) מתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים, שיתף עמו עמו מדה"ר, ולא עוד אלא שהקדים מדה"ר למדה"ד, וצ"ב מה ענין השיתוף ומה ענין ההקדם, כי אם הניחו שמרה"ר משותפת למדה"ד איך א"כ חזרו ואמרו ולא עוד אלא שהקדים כו', וגם הדבר בעצמו צ"ב מה יתרון בזה אם הקדים, ולהנ"ל א"ש כי ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים במדה"ד, כי לפי מדס"ד הנפש החוטאת תמות ח"ו כמ"ש ז"ל (בילקוט תהלים כ"ה) שאלו לחכמה כו' עיי"ש, ולכן שיתף מדה"ר למדה"ד, ואופני השותפות ותועלתה כך הוא כי כאשר יש ביד החוטא איזה דבר לתת בעד נפשו, אזי יעשו ב' המדות האלה פעולותיהם גם יחד, כי המדה"ד תעשה דבר המשפט, לקחת דין מאת החוטא, והמדה"ר, פעולת ההגנה וההצלה אל גוף החוטא לבלתי יפגעו בו בעצמו, כמרז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה והפליגו עוד ואמרו. ולא עוד אלא שהקדים מדה"ר למדה"ד, היינו כאשר יקרה כי יהיה החוטא ההוא מסכן ודל עד שלא יהיה בידו דבר במה להתפרע ממנו, הנה השי"ת יעשה עמו צדקה, ויחון אותו בעושר, טרם יקחהו לדין, וזהו, ולא עוד אלא שהקדים מדה"ר למדה"ד, כלומר אשר מדה"ר תעשה פעולתה טרם בוא אליו המדה"ד (מהמגיד רא"ב פלאהם בסוף ספרו אבל יחיד הספד על גאון יעקב מליסא ז"ל):

אר"י קשין מזונותיו של אדם כפלים כיולדה כו' עיין בס' "תורה תמימה" פ' בראשית בפסוק בעצבון תאכלנה וגו' מ"ש בזה. וכבר קדמן היפ"ת. כמובא בס' עץ יוסף לכאן עיי"ש:

אר"א קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף שנא' נותן לחם כו' וסמוך לי' לגוזר י"ס לגזרים כ' בס' עשרה למאה סוף דרוש א' דלכאור' ק' מה ענין מזונות לקרי"ס וגם מה אמרו שקשין מזונותיו ש"א כקי"ס איך שייך לומר על בורא שמים וארץ מאפס המוחלט, שיהי' נמצא דבר שהואקשה לפניו, אבל יובן דהנה אחז"ל ע"פ וישב הים לאיתנו תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני ישראל, ולפי"ז כאשר הגיע הזמן צאת ישראל ממצרים ורדיפת פרעה אחריהם על הים, היה ראוי שתיכף ומיד יקרע הים ויהיה קרוע ועומד וממתין עד יבואו ישראל לתוכו, כי כן היה התנאי, אבל לא כן עשה ה', אלא מקודם ויצעקו בני ישראל אל ה', והכל מטעם שהקב"ה רצה שיתפלל כמרז"ל שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, וז"ש קשין מזוניתיו של אדם. ר"ל מה שתראה לפעמים שיקשה על האדם שיגיע אל מזונותיו, אעפ"י שמזוכיתיו כבר קצובות לו מראש השנה, אל תתמה על החפץ, ודע שטעמו של דבר הוא כקריעת י"ס שהיה תנאי בתחלת מעשה בראשית ואפ"ה לא נקרע עד שהתפללו, מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן כנ"ל עכ"ד ודפח"ח:

אהבתי כי ישמע ה' אמרה כנס"י לפני הקב"ה רבש"ע אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני:

מאמר זה יובן מאוד עפ"י מה שכתב הפרמ"ג ז"ל בס' תיבת גומא על נוסח "אב הרחמן שמע קולינו' דזה החילוק בין אב לאדון, דהאדון אינו שומע בקול עבדו אא"כ יקרא אליו בכוונת הלב, וז"ש אב' הרחמן שמע "קולינו" אפילו לא נתפלל בכוונה כראוי ולא יהיה אלא קול דברים לבד ג"כ תשמע לפי שאתה אב הרחמן ולא בבחינת אדון עכ"ד ודפח"ח:

וז"ש, אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע "קול" תחנוני ר"ל אפילו קול דברים לבד, כי אז יודע איפוא כי אנו בנים למקום ולא בבחינת עבדים וא"ש:

הללו את ה' כל גוים, אוה"ע מאי עבידתייהו, ה"ק הללו את ה' כל גוים אגבורות ונפלאות דקא עביד להו כ"ש אנן כי גבר עלינו חסדו פי בספר עין הבדולח, דאומות העולם עולים מגדולה לגדולה ואין ניכר כל כך החסד, ואעפי"כ הללו את ה' כל גוים, כ"ש אנן לעתיד לבא, כי גבר חסדו לעלות מדיוטא תחתונה לאיגרא רמה, עאכו"כ שחייבים אנו להלל ולהודות לשם ה', וזה כוונת המאמר שלפנינו ודו"ק:

גער חית קנה, א"ל הקב"ה לגבריאל גער בחיה שכל שכל מעשיה נכתבין בקולמוס אחד נלע"ד הכוונה עפ"י מ"ש בכמה ספרים שכל מה שעושין אוה"ע עם ישראל הן רעה הן טובה, כוונתם להדיחם מאמונת אומן שמאמינים בה' ובתורתו הקדושה, פעם ינשאו אותם ויתנו להם כל החריות והחפשיות: כדי שמעצמם יתקרבו להם ויהיו לעם אחד, וכאשר רואים שזה אינו מועיל, אז ידכאום עד לעפר וישימו עליהם מסים וארנוניות וחוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם, פן ואולי מגודל הלחץ זה הדחק ישליכו מעליהם עול תורה ומצות וימירו דתם ר"ל, א"כ כל מה שעושים לישראל הן טובה הן רעה, הכל עולה בקנה אחד וז"ש, גער בחיה שכל מעשיה נכתבין בקולמוס אחד ר"ל בכוונה אחת ודו"ק:

קיט:

אומרים לו לדוד טול אתה וברך' אמר להם אני אברך ולי נאה לברך ראיתי בס' בנין אריאל פ' ויחי שמביא בשם השל"ה ז"ל בהל' פסח ועוד גדולים אחרים, שכתבו הטעם כי נאה לו לברך, לפי שבא מרות המואביה, והוא כמו אורח דקיי"ל אורח מברך עכ"ד ודפח"ח:

סליק מסכת פסחים בס"ד:

וזה דבר השמטה וקונטרס "עמק הלכה" בסוגיא דחזקי' ור' אבהו: שייך לדף ח' ע"ב אמר ר' דיסתאי בר' ינאי מפני מה אין חמי טבריא בירושלים כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים אלמלא נא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריא דיינו ונמצא עלייה שלא לשמה וכן איתא בספרי ומובא בילקוט שמעוני פ' בהעלתך רמז תשל"ה וז"ל, כיוצא בו א"ר דוסתאי אי בר ר' ינאי מפני מה לא ברא הקב"ה חמין בירושלים כחמי טבריא שלא יאמר אדם לחבירו נלך ונעלה לירושלים הא אם אנו עולים אלא בשביל רחיצה דיינו ונמצאת עליתן שלא לשמה עכ"ל והנה בש"ס ווילנא מובא קושי' הגאון מהו' שלמה הכהן בפסחים דף מ"א פסח שבישלו בחמי טבריא חייב משום צלי אש, והקשה הנ"ל היאך משכחת לה להאי דינא הרי כיון שיצא הפסח חוץ לחומת ירושלים הוא נפסל ביוצא ע"ש. ובס' תורה תמימה פ' בא מביא קושי' זו וכתב דלכך כתב רש"י שם לפרש הלשון חמי טבריא, מעינות רותחין, אשר לכאורה דברים אלה מיותרים, כי מי אינו יודע שם חמי טבריא או"ו מכוין לפרש שכל מעינות רותחים בכל מקום שהם, מכונים בשם חמי טבריא וכו' ע"ש, ופלא גדול היאך נעלם ממנו דבירושלים אין מעינות חמין כחמי טבריא כנ"ל בשם הגמ' והספרי וצ"ע:

א לדף כ"ב ע"ב כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש בס' לוית חן עה"ת פ' ואתחנן מביא קושי' התוס' ב"ק דף מיא למה לא דרש את הי אלהיך תירא לרבות אב ואם ותירצו דלא הוה ניחא לי' למידרשי' לאוקמי בעשה יתירא, והנה לפי מ"ש בדרישה ופרישה (הביאו הטו"ז יו"ד ר"ס רמ"ב) בהא דקשה על הטור דכתב שם חייב אדם בכבוד רבו יותר מכבוד אביו כו' ואמרו חכמים ומורא רבך כמורא שמים, וקשה הא כתב הטור ר"ס ר"מ דגם כבוד ומורא אביו ואמו ככבוד ומורא שמים דהוקשו להדדי נאמר איש אמו ואביו תיראו וכו' ותירץ הפרישה דכל המוקש אינו שוה לגמרי אל המקיש משא"כ מורא רבך דרשוהו מאת ה' אלהיך תירא הרי שני מוראות במקרא אחד להודיע שהם שוים לגמרי ע"ש, א"כ לפי דבריו לא תירצו התוס' כלום דאכתי קשה למה לא ריבה מאת ה' אלהיך תירא מורא אב ואם, ואי משום דלא רצה לאוקמי בעשה יתירה דכבר הוקש מוראם למורא המקום, הא איצטריך את ה' אלהיך תירא, דמן ההיקש לא הוי מורא אב ואם שוה לגמרי למורא המקום, ואתא האת ה' וגו' לרבות מורא אב ואם להשוותם לגמרי, ואיצטריך נמי ההיקש דאי לאו ההיקש לא הי' יכול לרבות מאת ה' וגו' מורא אב ואם: ולכן כתב לתרץ קושי' התוס' הא דלא ריבה שמעון העמסוני מאת ה' אלהיך תירא מורא אב ואם, לפי דסבר דריבוי את ה' וגו' קאי נמי על ואותו תעבוד ובשמו תשבע הסמוך לו, כי אין לחלק ביניהם לפי שמחוברין בווי"ן יחר, וגבי ובשמו תשבע ודאי אין לרבות אב ואם דהא אין נשבעין אלא בדבר שבקדושה בשם או בספר ושאר כתבי הקודש כדאי' ביו"ד סי' רל"ו: ולכן פירש עד שבא ר"ע ולימד דאתא לרבות ת"ח, כי בריבוי ת"ח יש לקיים הפסיק כולו דאותו תעבוד יש לרבות ת"ח כמ"ש חכז"ל גדולה שימושו של ת"ח יותר מלימודו שנא' היש פה אלישע אשר יצק מים על ידי אלי' למד לא נאמר אלא יצק וכו' וכן בשמו תשבע יש לרבות ת"ח כדאי' בפסחים דף קי"ג ע"ב גבי רב חנינא ורב אושעי' וכו' ומומתייהי הכי (פירש"י שבועה שלהן) בחייהון דרבנן קדישי דבארעא דישראל עיי"ש, לכן לא ריבה מפסוק זה אלא ת"ח דשייך לדרוש הריבוי על כל הפסוק כולו וא"ש ודו"ק: (ב) לדף קי"ז ע"ב ואעשך לגוי גדול אמר ריש לקיש זה שאומרים אלהי אברהם, ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב, יכול יהו חותמין בכולם ת"ל והיה ברכה בך חותמין ולא בכולם בס' זכרון יהודא מביא בשם הגאון מו"ה מאיר א"ש זצ"ל הכוונה כי למה לא יחתמו ג"כ בכולם ואמר לפרש דהנה הפנים מאירות ז"ל בתשובה השיב על מה שנשאל למה אומרים בכל אחד ואחד אלהי ולא כוללים כולם ביחד, אלהי אברהם יצחק ויעקב, והשיב הפמ"א ז"ל כי האבות הקדושים כל אחד ואחד חקר על אחדות הבורא ית"ש ומצד. שכלו והבנתו חקר ומצא כי הבורא קדמון אחד ואין יחיד כמוהו, ולזה אומרים אלהי בכל אחד ואחד, להורות כי כל אחד ואחד מצד חקירתו הכיר את הבורא ואמר הגאון ר' מאיר א"ש זצ"ל כי בודאי חקירתו של יצחק ויעקב לא היה על זה האופן אם האמת הוא כאשר הגיד והודיע להם אברהם אביהם, רק היתה על אופן הלזה כי האמינו באמונה שלימה מה שלמד ומסר להם אביהם אברהם, ולא היה אצלם ספק כלל, וגם אם לא היה מגיע תבונתם לידע זאת מצד שכלם והכרתם היו מאמינים באמונה שלימה, ורק אחרי כי היתה הקבלה מאברהם חזק אצלם ליסוד מוסד יתד אשר לא תמוט חקרו גם המה על זה, וה' עזר להם כי גם המה באו על זה להכיר את אחדות הבורא מצד תבונתם. והנה מאז אשר הכיר אברהם אבינו את הבורא ית"ש וקרא בשם ה' אל עולם, מאז אין עוד שום ספק על זה ואין מהצורך לחקור על זה, וזה כוונת הגמ' כי אמר ואעשך וכו' זה שאומרים אלהי אברהם כי הכיר את הבורא, וכן יצחק ויעקב הכירו ג"כ את הבורא מצד חקירתם, נוסף על מה שהיתה האמונה חזק אצלם מצד מה שקבלו מאברהם. יכול יהו חותמין בכולם, ונאמר כי כל אחד מהאבות לא היה לו האמונה מצד מה שקבל מאביו ורק מצד חקירתו, ת"ל והיה ברכה בך חותמין ולא בכולם, כי העיקר האמונה הוא מצד אברהם, ומאז אשר הכיר אברהם את הבורא והודיע אחדותו בעולם, לא עלה עוד על דעת זרעו זרע קודש שום ספק על זה ואין צורך עוד לחקירה, וכמ"ש דוד לשלמה דע את אלהי אביך כי אב אינו מוריש שקר לבנו ואין מהצורך לבלבל את עצמו בחקירות ובהבלי הפילוסיפים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר עכ"ד ודפח"ח ש"י: (ג) בדף ג' ע"א אמר ריב"ל לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתב שמנה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה עיין ברש"י ז"ל ד"ה אשר איננה טהורה כו' ואע"ג דבאורייתא כתיב טמא שני קרא בחד דוכתא וכו' ע"ש: וע' בפי' הרי"ף שעל העין יעקב לכאן מ"ש על דברי רש"י אלו וינעם לך, ועיין בס' משיב נפש על פסחים שהביא קושי' המפו' (ובס' אור חדש הביאו בשם החזקוני) אמאי לא יליף מקרא המוקדם שאמר הקב"ה לנח ומן הבהמה אשר לא טהורה היא ועיי"ש תירוצו בזה ולא זכר שסברתו כתובה כבר בפי' הרי"ף הנ"ל. ועיין בחי' חת"ס ז"ל למסכתין שהביא ג"כ קושי' זו וכתב דודאי כשדבר עם נח לא הומ"ל טמאה כי איננו טמא לב"נ כ"א לא טהורה היא להקרבה דמש"ה ציוהו שיקח מהטהורים ז' שיקריב ממנו כידוע אך הכא שהוא רק סיפור שכתבם נותן התורה ית' לנו איך הי' המעשה שבאו להתיבה שנים שנים א"כ הו"מ למכתב לן בקצרה והטמאות שנים שנים אע"כ משום לישנא מעלי' נקט עכ"ל, ובס' תורה תמימה פ' נח כתב וז"ל, ויש מן המפרשים שהעירו למה לא הביא ריב"ל לראי' זו את הפסוק המוקדם אשר לא טהורה היא ובו ג"כ ח' אותיות יתרות, וכתבו בזה כמה תירוצים, אבל לפלא מאד שלא העירו שבמדרש רבה פרשה זו (פי' ל"ב) מביא באמת ריב"ל לענין זה את הפסוק הקודם וא"כ מה שהובא כאן פסיק זה לאו דוקא הוא עכ"ל:

ועי' בס' שיחת חולין החדש דף ע"א מה שהביא בזה בשם המגיד מדובנא עפ"י משל (כדרכו בקודש בכ"מ) והנמשל הוא דבאמת במקום שאין נ"מ לדינא אם הוא טמא או טהור הקפידה התוה"ק לדבר בלשון נקי' ולכך עיקם הכתוב שמונה אותיות כדי לכתוב בלשון צח ונקי, אמנם במקום שהצריכה התורה להזהיר על האיסור ולהרחיק את האדם מן העבירה בודאי אין להקפיד על לשון נקי' כי הצריכה לצעוק ולומר בפירוש שהוא טמא למען ינזרו בני ישראל מאכילת איסור עיי"ש דפח"ח, אך לא זכר הרב המוציא לאור דקשה על זה דא"כ מאי פריך הגמ' לקמן בעמוד ב' "ובאורייתא מי לא כתב טמא" עיי"ש:

ועי' בהגהות מלא הרועים ז"ל לכאן שהקשה כיו"ב על רבינו יונה ז"ל בס' שערי תשובה עיי"ש: ועיין כאן בדברי רבינו בעל המאור ז"ל ותמצא שדברי המגיד מדובנא ז"ל הנ"ל קרובים מאד ואולי הם ממש דברי הרב בעל המאיר ז"ל, ועיין במהרש"א בחידושי הלכות לכאן שכתב, ועוד יש לבעל המאור דרך אחרת בשמעתין וסוגיין דשמעתין ק"ק להולמו לפי דרכו ע"ש ודו"ק עכ"ל, אמנם בחידושי חת"ס ז"ל לכאן כתב, ועי' בהרז"ה שדבריו נכונים מאוד לנבון וק"ל עכ"ל. ועיין עוד בפתח עינים להחיד"א זצ"ל מ"ש בזה ודו"ק:

ד בדף מ"ו האופה מיו"ט לחול רבה אמר אינו לוקה הואיל ומקלעי לי' אורחים אורחים חזי לי' ופירש"י לאחר שגמר כל סעודתו, ותמה הצל"ח ז"ל דהול"ל הואיל ומקלעי לי, אורחים חזי להו ומה הלשון חזי לי' וכתב בהקדמה לס' מלא הרועים ח"ב עפ"י מ"ש בסה"ק בוצינא דנהורא בפי' הפסוק צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר דהכוונה שהצדיק כשמזמין עניים על שלחנו הגם שהוא שבע כבר בכ"ז אוכל כדי שהעניים ג"כ יאכלו ולא יתביישו אבל ובטן נשעים תחסר דגבי רשעים הוא להיפוך שהגם שבטנם חסר והמה רעבים בכ"ז אינם אוכלים כדי שעניים ג"כ לא יאכלו, וזה כוונת הש"ס אם יקלעו לי' אורחים ממילא יהי' צדיק אוכל לשובע נפשו ויהי' חזי' לי' באמת ע"ד הצחות עכ"ד ודפח"ח:

ה בדף מ"ט תנא שנה ופירש קשה מכולם:

עיין מ"ש בפנים וכעת מצאתי בס' יין הרקח מהגאה"ק ר' משה טייטעלבוים זצ"ל שכתב ג"כ לפי שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, א"כ זה ששנה תורה יצרי גדול יו ר מזה שלא למד, רק לעומת זה יש לו תורה תבלין, וזה שפירש מהתורה ודאי דיצה"ר לא אזיל ומשם זה, וא"כ נשאר יצה"ר בלי תבלין כנ"ל עכ"ל הנעים:

ו בדף נ"ג ע"ב אין מברכין על האור אלא במוש"ק:

וכ' התוס' הקשה ה"ר יוסף למה אין מברכין בכל שעה שנהנה ממנו דאסיר ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה ותירץ דה"מ כשגופו נהנה אבל שאר הנאה לא עכ"ל וא"כ בריח שאין הגוף נהנה ממנו שפיר סד"א דאין מברכין כמו שאין מברכין על האור לפי שאין גופו נהנה ממנו ולכך שפיר שאל רב בברכות מ"ג ע"ב מנין שמברכין על הריח ע"ש, ובחנם נתקשה בזה הצל"ח ז"ל לברכות שם עיי"ש. והנה ראיתי בס' לקוטי שלמה לברכות שהביא דבס' קול רמז תמה דברכת ריח לא נזכר בשום משנה עכ"ל ואני תמה על תמיהתו, דהרי נזכרה ברכת ריח בברכות פ"ו משנה ו' והיא אומר על המוגמר, ועי' בב"ח בטוא"ח ר"ס רט"ז, ודו"ק:

ז בדף כ"ב ע"ב שמעון העמסוני הי' דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש וכו' עד שבא ר"ע ודרש את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים כתב בס' תפארת יהונתן פ' עקב יש להבין וכי שמעון העמסוני לא הי' יכול לדרוש דרש הזה, אך י"ל כי הסברא נותנת שעם הארץ יש לו לאהוב את הת"ח בכל לבבו ולירא מפניו דידוע מה שאמרו על ג' דברים העולם עומד וחד מנייהו הוא התורה ואם לא יהי' הת"ח אשר הוא עוסק בתורת ה' ועל ידו יקוים העולם זולת זה יחזור העולם לתוהו ובוהו, ולכך שמעון העמסוני לא הי' יכול לדרוש זה דבלא"ה הסברא מחייבת שיהא ירא מת"ח ויאהב אותו וא"צ לקרא לקרא להשמיענו זאת, וכמ"ש בכ"מ למ"ל קרא סברא היא, אכן ר"ע שפיר דרש דאיתא בפסחים מ"ט ע"ב דאמר ר"ע כשהייתי ע"ה אמרתי מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור, ומוכח דעם הארץ אינו אוהב לת"ח ואינו ירא ממנו כלל, ושפיר דרש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח, עכ"ד ודפח"ח:

ולפענ"ד י"ל דפלוגתייהו תלי בפלוגתא דהפנ"י והצל"ח ז"ל בר"פ כיצד מברכין, דלהפנ"י ז"ל כל מה דהוי סברא הוא גם מצוה דאורייתא, ולהצל"ח ז"ל אי לאו קרא אע"ג דהוי סברא מ"מ עדיין אינו מצוה דאורייתא דאל"כ לחנם נכתבו כל המצות שהם שכליות עיי"ש, ולפי"ז י"ל דשמעון העמסוני הי' סובר כהפנ"י ז"ל וכיון דהוי סברא לא צריך קרא, אבל ר"ע סובר כהצל"ח ז"ל ולכן אע"ג דהוי סברא לירא מהת"ח מ"מ כתב רחמנא "את" כדי שיהי' מצוה דאורייתא, וא"ש ודו"ק:

ובגוף המאמר מראה מקום אני לך לעיין בחדושי חת"ס ז"ל לכאן (דפוס ירושלים תרנ"ד) ד"ה שמעון העמסוני וכו' ובספר המקנה מהגאון בעל הפלא"ה ז"ל קידושין דף נ"ז ד"ה בגמרא וכו' אריכות גדול בזה, וע"ע בס' תורה תמימה פ' ואתחנן פסוק את ה' אלקיך תירא, אמנם כל דבריו בזה הלא הם כתובים בפי' הרי"ף שעל העין יעקב לכאן והו"ל לומר דבר בשם אומרו, ועיין בס' דמשק אליעזר פ' ואתחנן אות י"א הביא מדרש פליאה (שמובא במנחת עני) ראה משה את רע"ק שדרש את כל אתין שבתורה לכך ביקש ליכנס לא"י, והוא תמוה, ועיי"ש מה שפירש, ומש"ש בשם בנו הרה"ג הצדיק מהו' יוסף ליב נ"י הוא נדפס ביתר ביאור בספרו ילקוט סופר פ' ואתחנן להספד אות כ"ד יעו"ש וינעם לך (ואגב ראיתי בס' הנ"ל דף ע"ב שהביא פי' נעים במחז"ל ברכות א"ל לריו"ח איכא סבי בבבל וכו' כיון דאמרי לי' מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו, וכתב בס' וידבר משה עפ"י מוסר, כי מי שיאריך לו בביהכנ"ס חצי שעה מה שצריך שם להאריך יותר מאלו התפלל בביתו ביחיד, איך יעיז לבקש חיים ארוכים של ע' ופ' שנה, הלא לו יחשב חצי שעה זמן ארוך, וז"ש מקדמי ומחשכי, ממהרים לבוא ומאחרים לצאת ולא יאריך להם הזמן, לזה מדה כנגד מדה מאריכים ימים ושנים עכ"ד ודפח"ח ש"י) ובאמת הי' יכול לומר בפשיטות יותר עפ"י מ"ש בס' בנין אריאל בפ' ואתחנן דאחד מן הטעמים שרצה משה ליכנס לא"י הוא עפ"י מ"ש במס' סוטה אין המצוה נקראת אלא על שם מי שגומרה שנא' ויקח משה את עצמות יוסף וכתיב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל כו' לפי שגמרו ישראל נקראת המצוה על שמם ולכך נתאוה משה ליכנס לא"י כדי שתגמר המצוה הזאת של לקיחת עצמות יוסף על ידו ותהי' נקראת על שמו עיי"ש, וז"ש המדרש, ראה משה את ר"ע שדרש כל אתין שבתורה, ואע"ג דמתחלה הי' שמעון העמסוני דורש את כולם, אבל כיון שאח"כ פירש, ובא ר"ע ודרש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח נקרא דרשת כל אתין שבתורה על שמו לפי שהוא גמרם ואין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה, לכך ביקש משה ליכנס לא"י, כדי שהוא יכניס עצמות יוסף לא"י ותהי' המצוה נקראת על שמו, ועיין ותראה כי פי' זה הוא נכון יותר עפ"י ההקדמה מס' בנין אריאל הנ"ל:

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה