אור ברסלב
ילקוט הגרשוני על השס חלק א ילקוט גרשוני על מסכת עירובין

ילקוט הגרשוני על השס חלק א· רבי גרשון שטרן

ילקוט גרשוני על מסכת עירובין

ילקוט גרשוני על מסכת שבת

עם קונטרס נחלת אבות כולל ליקוטים לפרקי אבות. יג:

אמר ר' אחא בר' חנינא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רי מאיר כמותו וכו':

מה שכינה כאן את הקב"ה בשם מי שאמר והי' העולם, עיין בס' "עיון יעקב" לכאן שכתב על זה, נ"ל פי' ע"ד הדרש וכו' עיי"ש:

ומלבד מה שדבריו סתומים וקשים להבין. קשה עוד מה יענה בהך דמגילה י"ג ב' אר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים וכו' ע"ש, וכן בהך דחולין ס"ג ב' תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שבהמות טמאות מרובות על הטהורות וכו' וגלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעופות טהורים מרובים על הטמאים וכו' ע"ש, ולכן דברי הרב בעל עיון יעקב בזה צ"ע: תניא תלמיד ותיק הי' ביבנה שהיה מטהר את השרץ בק"ן טעמים:

ובסנהדרין דף י"ז סע"א אר"י אמר רב אין מןשיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התירה ע"ש, והקשו התוס' דמה לנו בחריפות של הבל לטהר השרץ שהתורה טמאתי בהדיא יע"ש ועיין בס' ערוך לנר על מס' סנהדרין שם שכתב תירוץ נכון לקושי' התוס' ע"ש, וע"ע אריכות בזה בס' יערות דבש חיש דפוס לובלין דף קמ"ט ע"ש ותמצא נחת. ובעת כותבי כ"ז הרהרתי דאפשר שע"ז כיוון התנא ר' מאיר באומרו, אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, כלומר אל תסתכל בק"נ טעמים שיכולים לטהר בהם את השרץ, כי זה רק חריפות של הבל כיון שהתורה טמאתו בהדיא, ולכן אל תסתכל בקול ק"ן ק"ן טעמים הללו לחושבם לדבר אמתי, אלא במה שיש בו, כלומר אלא תסתכל במה שיש בו מן השכל וחכמת התלמוד, אולי תמצא בי איזה נפקא מינה למקום אחר, להבין פי דבר מתוך דבר שזה תכלית כל הפלפול, ואם אפי' במקום זה לא יהי' אמת אפשר שבמקום אחר תוכל לבוא על ידו אל האמת וא"ש:

ת"ר שתי שנים ומחצה עי' בזה בפתח עינים להחיד"א ז"ל בשם רבינו ר' יונתן ז"ל מפראג] נחלקו ב,ש וב"ה הללו אומרים ניח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא כו' נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא כו' ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו. (י"ל ע"י תשובה מאהבה דזדונות נעשו לו כזכיות א"כ עי"ז המ"ע הם מרובים על הל"ת וקרוב יותר לשכר מלהפסד וממילא טוב שנברא, עיין בעץ יוסף בשם מהרש"א בח"א מכות פ"ג וק"ל). וראיתי בסידור באר חיים, בנוסח הברכה שלא עשני גוי, כתב שם וז"ל במנחות איתא עוד נוסחא שעשני ישראל, הגירסא תליא בפלוגתא דב"ש וב"ה בעירובין אם נוח לו לאדם שנברא או שלא נברא (ועיין טו"ז או"ח סי' מ"ו סק"ד) ובזה אמרתי ליישב מה דיש לדקדק מדוע נחלקו ב"ש וב"ה, הא מאי דהוה הוה, דנפ"מ לענין נוסח הברכה עכ"ל, ודפח"ח ואולי י"ל עוד לפי מה דאיתא ביוצא דף ה ע"ב דהיכא דנפ"מ למסבר קראי לא שייך להקשות מאי דהוה הוה, א"כ י"ל דה"נ נפ"מ למסבר קראי, דהרי הקשה האבן עזרא ז"ל על מה שאמר הקב"ה במעמד הר סיני, אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, נלמה לא אמר אנכי ה' אלהיך אשר בראתיך, ותירצו המפרשים משום דבאמת נוח לו לאדם שלא נברא, א"כ לפ"ז מיושב קושי' האבן עזרא ומוסבר הקרא דאנכי ה' אלהיך אשר הוצאת מאמ"צ, ובכה"ג לא שייך להקשות מאי דהוה הוה וכן נפ"מ עוד למסבר קראי דתהלים סי' קמ"ח שאמר הללוהו כל מלאכיו וגו' הללוהו שמש וירח וגו' הללוהו שמי השמים וגי' יהללו את שם ה' כי הוא צוה ונבראו ופי' הגאון בעל ההפלא"ה ז"ל דלהמלאכים וצבא השמים שאינם חוטאים ודאי טוב שנבראו ויוכלו להלל את שם ה' על הבריאה כי הוא ית' צוה ונבראו, משא"כ בני אדם העלולים לחטוא הם אין יכולים להלל את שם ה' על כי צוה ונבראו, כי באמת נוח להם שלא נבראו יותר משנבראו וק"ל. [וע' באוהל יעקב פ' חוקת ביריעות האוהל מ"ש בזה בשם הגאון מ' ישראל סלאנטער זצ"ל ע"ש ודו"ק]:

ועוד י"ל עפ"י מ"ש בספר עיון יעקב במס' חגיגה דף י"ב בהא דת"ר ב"ש אומרים שמים נבראו תחלה ואח"כ, ארץ, וב"ה אומרים ארץ נבראת תחלה ואח"כ שמים, וכתב בעל עיון יעקב שם, דב"ש אזיל לשיטתו דסבר לו לאדם שלא נברא יותר משנברא לכך איחר השי"ת בבריאתם כי אקדומי פורענות לא מקדמינן, משא"כ ב"ה דס"ל נוח לאדם שנברא לכך ס"ל דצרכי בני אדם נבראו תחלה ע"ש. (ולדבריו צ"ל דאחר שנמנו וגמרו נוח שלא נברא גם ב"ה מודו לב"ש דשמים נבראו תחלה), א"כ תי לא קשה מדוע נחלקו ב"ש וב"ה אי נוח שלא נברא או נברא הא מאי דהוה הוה, דהא נ"מ לאידך פלוגתא אי שמים נבראו תחלה או ארץ, ואין לומר דשם ג"כ קשה מאי נ"מ אם זה קדם או זה, ז"א דכבר כתב בעץ יוסף שעל הע"י חגיגה שם בשם יפ"ת דשם לא קשה כנ"ל יען דנפקא מינה למסבר קראי כדאמר בפ"ק דיומא גבי בגדי אהרן דבעי כיצד הלבישן וכו' ע"ש, וא"ש ודו"ק. (שוב לאח"ז ראיתי בהגהות מהר"ץ חיות ז"ל ליומא ה' ע"ב שכתב, ואולי דכלל זה דמאי דהוה הוה לא שייך להקשות בעניני אגדה ע"ש):

נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא:

עיין בענף יוסף שעל הע"י לכאן שהביא דברים מתוקים בזה בשם יערות דבש ז"ל ובשם הכתב והקבלה ז"ל ע"ש וינעם לך:

ולא נצרכה אלא להעדפה פירוש חדש שראיתי בזה בפי' הגר"א ז"ל על יונה סי' ד' ועוד בשאר ספרים קדושים, דמה שנברא האדם פעם אחר זה הוא טוב ונוח לאדם שנברא, אבל מה שנברא עוד יותר משנברא כבר פעם אחד. דהיינו מה שמוכרח לבוא בגילגול פעם שנית לעוה"ז, זה רע ומר מאוד וז"ש נמנו וגמרו כוח לו לאדם שלא נברא "יותר" משנברא כבר, ור"ל שהי' די לכל אדם להיות נברא פעם אחד אבל לא יותר משנברא כבר והבן:

והנה בספר עיון יעקב כתב וז"ל:

נוח לאדם שלא נברא. אפ"ה ברא הקב"ה את עולמו בשביל צדיק אחד כדאיתא ביומא דף ל"ח ובמדרש בשביל יעקב ומשה עי' במדרש בראשית וכו' עכ"ל:

ובזה נ"ל לפרש נוסח התפילה:

ברוך שאמר והי' העולם ברוך הוא ברוך עושה בראשית, דבא לתרץ היאך מברכין ברוך שאמר והי' העולם הלא נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ועז"א ברוך הוא ברוך עושה בראשית, דהכל נעשה ונברא בראשית בשביל משה שנקרא ראשית שנאמר וירא ראשית לו וא"כ שפיר מברכין על הבריאה, והארכתי עוד בדרושים שונים בזה בכמה מקומות ולא עת האסף פה:

ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו:

עיין בהריטב"א, ובענף יוסף בשם מסלות ישרים פ"נ, גם הביא לנו בשם נחלת יעקב הוספת דברים ע"ד הריטב"א במ"ש ימשמש במעשיו, כי המפרשים העירו אחרי כי הצור תמים פעלו א"כ איך ברא את האדם ונתן לנו התירה במנין הלאוין מרובין על העשין, והרי עי"ז האדם עלול להפסד יותר מן מן השכר ונוח לו שלא נברא כמ"ש מהרש"א ז"ל בח"א ספ"ב דמכות על "נמנו" וגמרו וכו' עיי"ש, ותירץ הגאון בעל בנין אריאל ז"ל לפי מ"ש חז"ל בקידושין דף ל"ט ע"ב דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה לעשה לא כן מחשבה רעה עיי"ש, א"כ הרמ"ח מ"ע עם המחשבות עולים כי למספר תצ"ו, לא כן הל"ת אין עולים כי אם שס"ה, ושפיר טיב לאדם שנברא כי אין קרוב להפסד עכ"ל, וז"ש ואמרי לה ימשמש במעשיו, שיזהר מכאן ואילך לדקדק במעשיו וליזהר בהם שיהיו במחשבה זכה ויהיה נחשב כל מצוה לשתים, דהיינו המחשבה והמעשה כנ"ל :

ואני אמרתי לפרש בזה דברי המדרש המובא ביערות דבש דרשה ג' (דף כ"ד ע"א) על הפסוק היש ה' בקרבנו אם אין, אמרו ישראל אם יודע מה אנו מהרהרין בלבנו נעבדהו ואם לאו לא נעבדהו, ופלא. ולפי"ז א"ש דלכאורה קשה על האדם לקבל עליו עבודת ה' ושמירת תרי"ג מצות אחרי כי הלאוין מרובין על העשין והאדם קרוב יותר להפסד מלשכר. אך ע"י שהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה ומחשבה רעה אינו מצרפה למעשה א"כ העשין מרובין כנ"ל. אך התינח אם הקב"ה יודע הרהורים שבלב אבל אם ח"ו אינו יודע המחשבות והרהורי הלב, א"כ אי אפשר לומר כנ"ל וממילא אי אפשר לאדם לקבל עליו עול תר"יג מצות. וז"ש אם יודע מה אנו מהרהרין בלבנו נעבדהו ונקבל עלינו עול תרי"ג מצות, אבל אם לאו אי אפשר לנו לעבדו, וא"ש:

י"ח והנה עלה זית טרף בפיה, אמרה יונה לפני הקב"ה רבש"ע יהיו מזונותי מרורין כזית ויהיו מסורין בידך ואל יהיו מתוקין כדבש ותלויין ביד בו"ד:

עיין באהבת איתן שבגליון הע"י לכאן דזית רמז ליסורין וז"ש יהיו מזונותי מרורין כזית וכו' עיי"ש. ובזה י"ל כוונת המסורה ב' טרף המובא בבעה"ט פ' נח, עלה זית טרף בפיה, כי הוא טרף וירפאנו, כלומר דלכך חביבין יסורין הנרמזים בזית, יען כי היא ית' טרף וירפאנו, דתכלית יסורין רפואת הנפש, ודו"ק:

י"ט ב' תמרים יש בגי בן הנם ועולה עשן מביניהם וזו היא ששנינו ציני הר הברזל כשרות וזו היא פתחה של גהינם:

ופלא להבין דברי חכמים וחידותם. ושמעתי מכבוד דודי הגאון ר' משה צבי פוקס שליט"א אבדק"ק גראססווארדיין יע"א שאמר לפרש בדרך מליצה כי ידוע כל זמן שהעם מכבדין את הרב שלהם, ולא יצאו לריב מהר כשרואים ח"ו כי עולתה בי, כמאמרם ז"ל אם ראית ת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו וכו' וכמאמר שהמע"ה כי אין אדם צדיק בארץ וכו' אז חפץ ה' בידו יצליח ודבריו יכו שורש אך יעשו פרי:

והכל סרים למשמעתו, ויכול לנהלם ולהדריכם בדרכי התורה והיראה, אבל אם ח"ו מיד כשרואים בו איזה חסרון. יקחו את התוף בידם להעביר קול במחנה, כזאת וכזאת עשה הרב אב"ד ומה לנו ולתוכחהו, טול קורה מבין עינך. אז לא יפעל כלום בדבריו, ואיש כל הישר בעניו יעשה, [ועי' בזה בס' תורת משה ממרן ח"ס ז"ל פ' חקת שהביא בשם מחצית השקל שאמר על בנו הגאון מ' וואלף באסקאוויץ בימי חורפו בק"ק פרוסטיץ פי' הפסוק, אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו, אי לך ארץ מוסב על שריך ולא על מלכך נער כי הנה מי שזכה בנערותו למלכותו כגון שלמה שמלך בן י"ב שנה ויחכם מכל אדם אשריו ואשרי דורו ואם בנערותו כך בזקנותו עאכו"כ, אך האדם בטבעו איננו מלאך וא"א בשום אופן שלא ירתיחהו רתיחת הילדות ובפרט חכם גדול המוסיף דעת מוסיף לו מכאוב וכעס, אך על כל זה יעמדו שריו וזקניו ויחפו עליו ויכפו פסכתר על כל מכשיליו עד הביאונם אל מקומו הראוי, ומעלתו ומדרגתו הגדולה, ואז אשרי הדור שיזכו ליהנות מאורו הגדול, אך אי לך ארץ שאם זכית למלך נער, אך שריך שסביביו בבוקר שלו וימי נערותו יאכלהו ויכלוהו ולא יסבלו ממנו מאומה, ומגדילים כהר מכשוליו הקטנים כחוט השערה, אז טרם יזקין כבר הבאישו ריחו, ולא יזכו אנשי דורו ליהנות ממנו עכ"ד ודפח"ח], אמנם הנסיון מלמדנו כי העמי הארצים אינם מריבים ומחרחרים ריב עם הרב אביר, אבל עפ"י הרוב ימצא בעוה"ר איש חכם למדן מופלג בתורה וצדיק בכל דרכיו. שלא ישר בעיניו דרכי הרב, עקב הי' עמו רוח אחרת ושיטה אחרת ולדעתו כך צריך כל ירא ה' לעשות ולא כמעשה רב והנה אם כי יש לדונו לכף זכות ויש לומר שלש"ש מתכוין, אבל בעוה"ר זו היא פתחה של גהינם, שעי"כ פוגמים בכבוד הרב וחברך חברא אית ליה להורידו מכבודו ושלא לשמוע בקילו, וז"ש ב' תמרים (כלומר ב' צדיקים דצדיק מכונה בשם תמר ע"ש צדיק כתמר יפרח ועיין ברש"י בשלח ושבעים תמרים כנגד ע' זקנים) יש בגי בן הנם ועולה עשן המחלוקה ואש המריבה מביניהם, וכל אחד מהם כונתו לשם שמים. וזו היא ששנינו ציני הר הברזל כשרות, שניהם כאחד טובים וכשרים באותה שעה, אמנם אעפי"כ, זו היא פתחה של גהינם. עי"כ הקהלה חריבה ושוממה, ופתחה פתוח לפתח של גהינם. אלו דברי דודי שליט"א ודפח"ח ש"י:

כא:

במהרש"א ד"ה ד"ה שד"ת יש בהן כו' כתב דמ"ש כל העובר על ד"ס חייב מיתה ביד"ש היינו בדבר שגזרו לעשות גדר על דבר עבירה שיש בגופה חיוב מיתה אבל גזרו בדבר שיש בי עשה ול"ת אינו דומה כעובר על גדרם שיהא חייב מיתה דלא יהא טפל חמור מן העיקר וכו' עכ"ל:

וכבר תפסי עליו מכמה דוכתי בגמ' בבלי וירושלמי דסותר להך כללא דכייל מהרש"א ז"ל, ועיין אריכות בזה בס' "שדי חמד" חלק הכללים מערכת חי"ת ככל צ"ב עיי"ש:

ולהג הרבה יגיעת בשר א"ר פפא וכו' א"ל רבא מי כתיב לעג להג כתיב אלא כל ההוגה בהן טועם בהן טעם בשר. פירש"י כל שעה שאדם מחזר עליהם על דברי תורה מוצא בהם טעם ונ"ל דקאי אדלעיל שאמר ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ. ועיין בתרגום קהלת דשהמע"ה מזהיר ומצוה לנו לעשות ספרים הרבה אין קץ וא"ת איך יהי' אפשר לנו לחבר ספרים לאין קץ, לז"א ולהג הרבה כו' כל שעה שאדם מחזר וכו' מוצא בהם טעם. א"כ אין קץ לתורה ולחכמה וממילא תוכל עשות ספרים הרבה אין קץ וא"ש ודו"ק:

בשעה שתקן שלמה עירובין ונט"י וכו'. עיין מ"ש בזה במס' שבת דף י"ד ע"ב וינעם לך:

דרש רבא מ"ד לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים אל תקרי בכפרים אלא בכופרים אראך בני עשו שהשפעת להם טובתך וכפרו בך, נשכימה לכרמים אלו ב"כ ובמ"ד נראה אם פרחה הגפן אלו בעלי מקרא פתח הסמדר אלו בעלי משנה הנצו הרמונים אלו בעלי תלמוד שם אתן את דודי לך שאראך כבודי וגדולת שבח בני ובנותי:

כ' בספר המקנה מהגאון בעל ילקוט אליעזר בהקדמה לח"ר וח"ב הכוונה כי בעת שבעלי מקרא משנה ותלמוד עומדים על גפי מרומי קרת ההצלחה וכבוד חכמים ינחלו, אין שבח כ"כ שעוסקים בתורה כי יוכל להיות שלומדים עבור תקות עישר או כבוד, אבל בזמן שתורה מונחת בקרן זוית ולומדי תורה בבזיון ושפלות, לא יפרח הגפן זה בעל מקרא ולא יניץ הרמון זה בעל תלמוד, ואעפי"כ מגדלים את בניהם לתורה ומשיאים בנותיהם לת"ח בזה ניכר שבח בני ובנותי וז"ש נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן וכו' ואעפי"כ מגדלים בניהם לתורה ונותנים בנותיהם לבחורי חמד, שם אתן את דודי לך בזה אראך כבודי וגדולת שבח בני ובנותי וא"ש. כ"ט:

מעשה בר' חנינא בן דוסא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו וחלה ונטה למות ובקשו עליו חביריו רחמים וחיה מפני שהשעה צריכה לו:

וכ' במהרש"א בהרבה מקומות בתלמוד אשכחן דבקשו רחמים על חביריהם ולא קאמר כי הכא מפני שהשעה וכו' וי"ל משום דר"ח שהוזכר הכא היינו ר"ח בן דוסא שהוא בעל המעשים בכ"מ להתפלל על חבריו וקאמר הכא דבקשו חבריו רחמים עליו ולא בקש הוא רחמי שמי' על עצמו וקאמר טעמא מפני שהשעה צריכה לו שיתרפא מחליו ואין בקשתו על עצמו מועלת כבקשת אחרים עליו כדאמרינן אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים וק"ל עכ"ל ועיין "אוצר בלום" דמציין ברכות ה' ע"ב דשם אמרי' אין חבוש כו'. אמנם קשה טובא ע"ד מהרש"א דהוא נגד דברי רש"י בחומש פ' וירא בפ' כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם פרש"י מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים עליו והיא קודמת להתקבל, וכ"א במדרש רבה שם בפ' הנ"ל ופירש"י שם מכאן אמרו יפה תפלת החולה לעצמו יותר מכל תפלות אחרים דכתיב וישמע אלקים את קול הנער עכ"ל, ואיך כתב מהרש"א להיפוך מזה וצע"ג, [ברם זכור אותו האיש לטוב ידידי הרה"ג מ' יצחק יוסף הכהן נ"י אבדק"ק

סאמאש אויוואר יע"א, שהקשה סתם על פרש"י הנ"ל דהא אדרבה אמרי' אין חבוש מתיר עצמו כו', ואני הראיתי לו אז דיותר קשה על מהרש"א דכאן, ומצוה ליישב ולפשר הענינים]. ועיין במזרחי וגור ארי' ברש"י פ' וירא הנ"ל וצ"ע:

מ"ג. אלא אמרינן לב"ד הגדול אתא:

כ' בחידושי והגהות מהר"ץ חיות ז"ל, מכאן ראיה ברורה לשיטת הרמב"ם בפי' המשנה פ"א דסנהדרין דגם בזה"ז יש אפשרות לסמיכה אם יתקבצו כל חכמי ישראל וכו' דאל"כ לא תמצא ב"ד הגדול לפי שיצטרך שיהיה הב"ד סמוך עכ"פ וכו':

ובמח"כ נעלם ממנו דבני האורים ותומים חו"מ סי' א' סוף סק"ב שכתב לפמ"ש רוב המחברים דאלי' יבוא לפני משיח וכמשמע בפשיטות מגמ' כאן א"כ הוא מוסמך מאחי' השלוני ואף הוא ישית ידו לסמוך אחרים ויחזור הסמיכה למקומו וזהו אמרם לב"ד הגדול אתא הרצון צורך ביאתו יהי' להעמיד ב"ד הגדול בישראל ולהקים סנהדרין ב"ד הסמוכים עכ"ל ועיי"ש עוד דפח"ח: נ"ג. ויקם מלך חדש על מצרים רב ושמואל חד אמר ן חדש ממש וחד אמר שנתחדשו גזרותיו:

פי' בס' נטע שורק פ' וירא דמ"ד חדש ממש יען כי לפי השכל האנושי לא אפשר שינוי ותמורה גדולה כזאת באדם אחד להיות לבו מלא אהבה לעם הישראלי ואח"כ ישתנה לבו ונפשו לשנוא אותם ולרדפם עד חרמה ולהכחידם ח"ו. אין זה בחק האפשרות אצל אדם אחד. ואין זה כי אם מלך חדש קם תחת המלך הראשון אשר בטבעי שונא ישראל היה, וחד אמר לא כן הוא כי הוא המלך הראשון והוא פרעה ברשעתו מתחלתו ועד סופו, והטוב אשר עשה והראה לעם ה' בראשיתו, כמו כן ברעה היתה, וברשעתו חפץ להכחיד ח"ו שם ישראל מקרב הארץ, בחשבו שהטובות אשר יעשה להם יהיו בידו לכלי יוצר להעבירם מאמונתם ויתאחדו עמהם והיו אתם לעם אחד, וכאשר ראה שלא הועיל עצתו בזה מול ישראל, יעץ לקום עליהם בחזקה בעינוי סבל, אולי מלחץ סבלם יטו שכם להבלם וישקרו באמונתם, לכן כל הטובות שעשה עם ישראל בראשונה ג"כ גזירות רעות היו כפי מחשבת רצונו, אכן היו הגזירות בפנים אחרות בפנים שוחקות, ואח"כ חידש עליהם הגזירות באופן אחר, במטה חובל בזעם ועברה, וז"ש שנתחדשו גזירותיו פי' שהיה פרעה אחד ברשעתו מתחלה ועד סוף, והכל היה גזירות רעות, רק אח"כ נתחדשו גזירותיו בפנים אחרות עכ"ד ודפח"ח:

נ"ד. א"ל שמואל לרב יהוד' שיננא חטיף אכול חטוף אישתי דעלמא דאזלינן מיניה לבי הלולא דמי:

הכוונה כי הצדיקים לא באו לעוה"ז למען ישבעו ויתענגו מטוב העוה"ז ומעדניו כ"א למען יעסקו בתורה ובעבודת ה' ויוכל כל העולם להתקיים ולחיות בזכותם כמאמר חז"ל כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. נמצא כי להצדיקים האי עלמא לבי הלולא דמי. דכמו אצל חתונה לא יאכלו ויתענגו כי אם הקרואים. אבל הבעל חתונה עצמו אינו אוכל ומתענג רק הולך תמיד סביב השלחן. ושואל את כל אחד אם כבר הביאו לו הבשר והדגים ויין רב כיד המלך. כן הוא הצדיק אשר בזכות תורתו ויראתו ניזון כל העולם כולו, הוא עצמו אינו אוכל ומתענג רק חיי צער יחיה ובתורה הוא עמל, א"כ דומה ממש לבעל חתונה הנ"ל. וז"ש שמואל לר"י חטוף אכול חטוף אישתי כלומר לא תאכל במתינות לאט לאט כדרך בעלי עוה"ז בעלי תענוג האוכלים למעדנים, כי אם חטוף אכול ושתה, דעלמא דאזלינן מיניה לבי הלולא דמי, כלומר דהעולם הזה דומה לנו לחתונה, וכשם שלא נעשה החתונה בשביל שיהנה הבעל חתונה, רק בשביל שיהני הקרואים. כן לא נברא העולם בשביל שנהנה אנחנו בזכות תורתנו ומעשינו הטובים, אלא בשביל שיהנו ויתענגו ויחיו כל העולם כולו מזכות התורה והעבודה אשר אנחנו עושים פה היום וא"ש. ובס' בית שמואל אחרון פרשת:

בהר מביא בשם אחיו הגאון לפרש למה דומה האי עלמא להלולא, ואמר בדרך משל דהנה החתונה עיקר דהחתן מקדש הכלה ואגב זה עושין סעודות ושוררין בכלי זמר. והנה דרך העולם. על הקידושין אין משגיחין אם יהיו כדין דלפעמים מקדש החתן בטבעת שאולה ולפעמים איך עדים רואין הקידושין. ועל הטפל דהיינו הסעודות וכלי זמר עיקר הוא אצלם. כן העולם הזה. דעיקר שבא אדם לעולם הוא לעבוד הבורא אך כיון שבא לעולם מוכרח גם לאכול ולשתות וללבוש בגדים ולהתעסק בסבת פרנסה והוא הטפל. והנה על העיקר שבא אדם לעולם אין משגיחין כלל ודברים הטפלים צורכי עוה"ז עיקר הוא אצל בני אדם, לכך דימה העולם להלולא ודפח"ח. ולפי פירושו כך א"ל שמואל לר"י חטוף אכול כו' כלומר לא תעשה סעודתך קבע אלא עראי, ועשה עבודת הבורא עיקר וצורכי עוה"ז טפל, דעלמא דאזלינן מיני' לבי הלולא דמי, כלומר כי דרך העולם לעשות העיקר לטפל והטפל לעיקר כמו בחתונה. אך אתה לא תעשה כן. ובזה מיושב הדקדוק שדקדק בס' בש"א על פירוש זה ודו"ק]:

ל"א:

אימתי שמחה לאיש במענה פיו בזמן שדבר בעתו מה טוב הכוונה עפ"י מחז"ל סוף מס' תמיד איזהו חכם הרואה את הנולד. דמי שרואה השתנות העת בימים העתידים לבוא יכיר ויודה כי טוב פתר החכם ומענה טובה היתה בפיו בעת ששאלוהו, איך איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת מלפנים, אמנם אח"כ כשכבר רואה בעיניו שנשתנו העתים גם הוא יודה מה טוב היה תשובת החכם שראה מכבר את הנולד. ואז שמחה להחכם שכבר הכל יודעים כי דבר אמת היה בפיו. וז"ש אימתי שמחה לאיש במענה פיו, בזמן שדבר בעתו מה טוב, כלומר בזמן שהדברים בעתם שלאח"כ בעצמם אומרים מה טוב השיב אותו האיש מקדמת דנא וא"ש ודו"ק:

אימתי תאות לבו נתת לו בשעה שארשת שפתיו בל מנעת סלה עיין באלשיך תהלים סי' כ"א פסוק ג'. אז תבין כוונת חז"ל בזה:

זכה תאות לבו נתת לו לא זכה וארשת שפתיו בל מנעת סלה פירש"י זכה אם יש לו מזל טוב עכ"ל:

עיין ברש"י ב"ב ט' א' זכה הלא פרוס לרעב לחמך כו' פירש"י ג"כ זכה למזל טוב. ותמה שם הרי"ף שעל הע"י למה שינה ממשמעותי דזכה במעשיו להיות צדיק וכו' ע"ש. ובס' "עיון יעקב" שם ע"ב בד"ה ר' יהושע כו' כתב דשמע שטעות נפל שהיה כתוב זכה למ"ט שהיא ראשי תיבות למעשים טובים. וטעה המדפיס וכתב מזל טוב עיי"ש. והנה כמו כן י"ל בפירש"י דכאן. עכ"פ יש להפליא על הני גדולים שעמדו על רש"י דב"ב ולא עמדו גם על רש"י דכאן וצ"ע. [וגוף כוונת המאמר כ"ל ע"ד המאמר שלאח"כ חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים לעולם ועד" פי' הוא שאל בפיו סתם חיים ואתה נתת לו כפי תאות לבו וכפי כוונתו שמכוין בחיים דהיינו חיי העוה"ב והוא אורך ימים לעולם ועד. וז"ש זכה, תאות לבו נתת לו, דהיינו חיים כפי כוונת לבו כלומר חיי העוה"ב, לא זכה, רק, וארשת שפתיו בל מנעת סלה, שאז תתן לו רק חיים בעוה"ז, כמשמעות הלשון שהוציא בשפתיו וא"ש]:

אילמלא לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל:

י"ל דמה"ט אמר לו הקב"ה למשה אשר שברת יישר כוחך ששברת. עפי"מ שכתבו ז"ל דהשכחה היא טובה להאדם דאלמלי ששוכחין היו לומדין התורה פעם א' ושוב לא היו לומדין ע"ד אבל ע"י ששוכחים מה שלומדים עי"כ מוכרחים ללמוד התורה בתדירות בלי הפסק, והנה אלמלי לא נשתברו הלוחות לא היה שכחה וממילא לא היו לומדים בתמידות, ולכך א"ל הקב"ה יישר כחך ששברת וק"ל. [וגוף הדבר היאך נרמז באשר שברת יישר כחך ששברת, מבואר יפה בשיורי המדות אשר לספר המדות מהמגיד מדובנא ז"ל דף ע"ח ע"א כי משפט וחק האהבה הנעימה לשכח ולהעביר מן הלב וכש"כ שלא ישמע על פיו דבר שעשה לו רעהו מן הרע. כי כן טבע בני אדם שלא יערב להם לשמוע את השגגה אשר יצאה מתחת ידם. וא"כ מה זה שהזכיר השי"ת בימי הרצון פסל לך כו' את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת (אם משה לא יפה עשה במה ששיבר הלוחות), אם לא שבאמת שבירת הלוחות תפיק רצונו ית' ומגיע לו בעבור זה יישר כח, על עשותו הנכון והישר. לכן יפה הוכיחו חז"ל ממה שהזכיר בפניו מאמר אשר שברת מסתמא יישר כח ששברת והבן]:

נ"ה. לא בשמים היא לא תמצא בגסי הרוח (שמגביהין עצמם עד לשמים) ולא מעבר לים היא לא תמצא בסחרנים ולא בתגרים:

פי' בפתיחה שם משמואל לתשו' כתב סופר חא"ח. לא בגסי הרוח המה האנשים הלומדים תורה רק לעשות עטרה להתגדל בה וזה תכליתם המבוקש ממנה ומגביהם עד לשמים, כמו שהשמים עליון על כל, כן רוצים גם הם להיות לשם ולתפארת עליון על בני אדם, ואמרו ז"ל למה נמשלה תורה למים מה מים יורדין ממקום גבוה למקום נמוך כך ד"ת אינן מתקיימין אלא בענוים ושפלי רוח, ולא בסחרנים ולא בתגרים, היינו אלו שעושים מסחר בלימודם, ולימוד התורה אינה תכלית העצמיי רק סיבה להמסובב, לעשות ממנו פרנסה קרדום לחפר בה מחליף תורתו בממונו כסוחר ותגר ועל דרך זה אם יתמידו בלימודם לא תתקיים התורה בידם עיי"ש אר"ה אמר רב כל עיר שאין בה ירק אין תלמיד חכם. רשאי לדור בתוכה:

והקשו תוס' הא אמרי' בשבת ק"מ ב' בר בי רב לא ליכול ירקא משום דגריר. וכתב בס' אהבת יונתן (הפטרת בלק) וי"ל עפ"י הלצה דאיתא במדרש וה' ברך את אברהם בכל אפי' ספינה המוטרפת בים היתה ניצולה בזכותו של אברהם ופריך אם היתה הספינה מלאה יין נסך איך ניצולה בזכותו הלא אי אפשר לשתות הימנה, ומשני הא מוזיל חמרא על גבה דאם יש הרבה יין נסך נעשה יין כשר בזול, וא"כ אין מקום לקו' התוס' דודאי אסור לת"ח לדור במקום שאין בו ירקות כי שם יתייקר הבשר ביותר ואפ"ה לא יחוייב מזה לאכול דוקא הירקות. וזהו מאמר רב חסדא לא בעניותי אכלי ירקא משום דגריר ולא בעתירותי דהיכא דעייל ירקא ליעול בשרא וכוורי בזול ע"י מציאות הירק תמיד וא"ש עכ"ד ודפח"ח:

ס"ג. כל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב מפרשים העולם בדרך הלצה עפ"י מה שאנו רואים דכשני בלי דינים מריבים על סך עצום העולה למאות ולאלפים אז הולכים לדון בערכאות של עכו"ם, אבל כשדנים רק על סך קטן אז חולקים כבוד לרב והולכים לדון אצלו. וז"ש כל מקום "שיש" היינו כל מקום שדנים על סך גדול שיש בו ישות וממשות, אז חילול ה' כלומר אז הולכים לדון בדיני עכו"ם וגורמים חילול ה' כמ"ש רש"י בחומש ר"פ משפטים שכל המביא דין ישראל לפני עכו"ם מחלל את השם וכו' ע"ש. "אין כלומר אבל כשדנים על דין פרוטה שהוא כאין, אז "חולקין כבוד לרב" והולכין לדון אצלו וק"ל. (וכבר הבאתי זה לעיל בהשמטות לברכות אות כ' ע"ש):

ס"ד. לא יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו: עיין בענף יוסף בשם מעין הברכות פי' יפה על זה. והנה שמעתי הרבה פירושים בזה ואזכיר א' מהם דהנה הצדיק כל מחשבותיו מחוברים ודבוקים בה' ית"ש כמ"ש שויתי ה' לנגדי תמיד ואסור להסיח דעת ממנו ית' אפילו רגע אחד, אמנם כשלימד דבר הלכה אז צריך שיהיה כל מעינו בה ואם יסיח דעתי הימנה לחשוב מחשבות בענין אחר אז לא ישאר אותה הלכה חקוק בזכרונו כאשר יעיד ע"ז הנסיון. על כן בדבר הזה הותר מכללו היסח הדעת מהבורא ית"ש על אותו שעה שמעמיק ושם עיונו בדבר הלכה. וז"ש לא יפטר אדם מחברו כלומר אי אפשר לאדם להפטר מחיבוק ודביקות מחשבתו בהבורא ית"ש, אלא מתיך דבר הלכה, יען שמתוך כך שמסיח דעת מן הכל ומשים כל מעיני בה, זוכרו. לאותו דבר הלכה ונשאר חקוק בזכרוני ודו"ק:

רב פפא אמר אפילו מצא מציאה [יקח ספר תורה]. בזה פי' מהר"ם שי"ף ז"ל מה שאחז"ל בתיקוני זוהר, הכל תלוי במזל אפילו ס"ת שבהיכל דלולא מצא מציאה לא היה קונה ס"ת וז"ש הכל תלוי במזל כו' ודפח"ח:

[ולכאורה צ"ע לשון יקח בהן ס"ת דנקט כאן דלדעת הרבה פוסקים אין יוצאין י"ח כלל בקניית ס"ת אלא בכתיבה דוקא א"כ הול"ל יכתוב ס"ת ואפשר דר"ל דאף שכבר יצא י"ח בכתיבת ס"ת מ"מ יקח עוד הפעם ס"ת ודו"ק]:

אמר רמי בר אבא דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין אר"נ אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא ששתה כדי רביעית אבל שתה יותר מרביעית כל שכן שדרך טורדתו ושינה משכרתו:

כתב בקונטרס הארות השמש להגאון מ' משה מישל שמואל שפירא נ"י אבדק"ק ראגאווא, וז"ל:

בשו"ע או"ח סי' תרצ"ה ס"ב בהג"ה וי"א דא"צ להשתכר אלא ישתה יותר מלמודו ויישן ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. שמעתי מהגאין מ' שאול זעליג הכהן זצ"ל אבד"ק דינאבורג שהתפלא ע"ז איך יתכן לומר על ישן שאיננו עם חושיו, עד דלא ידע כו' ואיך שייך לכנות על שינה, בלי דעת ואמר לי שלדעתו ופירש ד' הרמ"א עפמש"א עירובין ס"ד דרך מיל ושינה כ"ש מפיגין את היין אר"נ ארב"א ל"ש אלא ששתה כדי רביעית אבל שתה יותר מרביעית כ"ש שדרך טורדתו ושינה משכרתו ע"ש. וזה ג"כ כוונת הרמ"א דישתה יותר מלמודו ואח"כ יישן מעט וכשיתעורר ויקץ והשינה משכרתו יותר, וזש"א ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן כו' וקאי אדעת המחבר שנר' שחייב להשתכר הרבה, והשכיל הרמ"א שא"צ רק שתיה מעט יותר מלמודו, ושינה מעט, עכ"ד ודפח"ח עכ"ל:

סה. אר"ש משים ראב"ע יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שחרב בהמ"ק ועד עכשיו שנא' לכן שמעי נא זאת עניה ושכורת ולא מיין. מיתבי שכור מקחו מקח וכו' כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבר אלא שפטור מן התפלה. מאי יכולני לפטור נמי דקאמר מדין תפלה:

וקשה סוף סוף ראב"ע אמר יכולני לפטור מן הדין ומשמע מכל דין, ואם נאמר שחזר בו הש"ס, הול"ל "אלא" מדין תפלה קאמר:

ותי' הגאון ר' נפתלי כהן ז"ל בס' סמיכות חכמים בשם א"ז ז"ל עפ"י דאיתא (לעיל מ"א ב') ג' דברים מעבירין את האדם ע"ד ועל דעת קונו. ואלו הן, עכו"ם ורוח רעה ודקדוקי עניות, למאי נפ"מ למיבעי עלייהו רחמי:

א"כ התינח מי שחייב וגם יכול להתפלל, אבל כיין דאמר יכולני לפטור מדין תפילה שנא' ושכורת ולא מיין, א"כ אין יכולים להתפלל, וממילא יש להם אמתלא על כל חטאים. דעכו"ם ודקדוקי עניות מעבירין את האדם ע"ד קינו עכ"ד ודפח"ח ומאז אמרתי לפרש בזה הפסוקים בתהלים סי' כ"ה ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי, ראה אויבי כי רבו וגו' דמתחלה אמר ראה "עניו "ויעמלי" ולכך. ושא לכל חטאתי, כי דקדוקי עניות מעבירין את האדם ע"ד קונו, וא"ת הרי אפשר לי למיבעי רחמי עלייהו, לז"א ראה אויבי כי רבו וגו' א"כ גדלי הצרות והריני שכורת ולא מיין ופטור מתפלה ושוב אית לי אמתלא דעניות וא"ש. (ובס' יין הרקח מהגה"ק ר' משה טייטעלביים ז"ל דף י' ע"א כתב עפ"י שאמרו חז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו, ומבואר באלשיך ובאור החיים פ' כי תבא בפסיק ונצעק אל ה' וכו' דעזר הקב"ה לנגד היצה"ר הוא ע"י הפלה, ועפ"ז מבואר הגמרא הנ"ל מאי מן הדין דקאמר שיפטור בטענת שכרות היינו מדין תפלה וממילא יפטרו לגמרי מן הדין ע"י טענת היצה"ר גרם והבן עכ"ל, וכ"כ גם הגאון ר' שלום חריף ז"ל בסו"ס דברי ר"ש יעו"ש ודפח"ח):

אר"י לא איברא ליליא אלא לשינתא, אר"ל לא איברא:

סיהרא אלא לגירסא בחוט המשולש מסופר מהגאון בעל כתב סופר ז"ל, כי לא נתן שנה לעיניו והי' משתוקק ביותר לעבוד עבודתו עבודת הקודש בלילה, וכאשר שאלו אותו בניו למה מונע מעצמו השינה כ"כ. וכו, השיב בצחות כי בגמ' נחלקו ב' מ"ד ח"א לא איברא ליליא אלא לשינתא וח"א דלא איברא אלא לגירסא, וי"ל ששניהם לדבר אחד נתכוונו. כי ביום כל בני אדם ניעורים ועוסקים בהוויות העולם ומטרידים זא"ז וא"א לת"ח לעבוד ה' כ"כ, אבל בלילה שהכל ישינים ובא לילה. בא מנוחה כלתה ונגמרה מלאכה של יום, אזי הלומדים תורה פנוים יותר לעבודת ה' וללמוד. וא"כ לעוסקים בהוויות העולם לא איברא לילה אלא לשינתא, ועי"ז לא איברא לילה חלא לגירסא להלומדים תורה כי אז אין להם מפריעים מלימודם עכ"ד ודפח"ח:

אר"נ בר יצחק אנן פועלי דיממא אנן:

כתב מהרש"א ז"ל בסד"ה השתא כו' ורב נחמן דאמר אנן פועלי דיממא משום דעיקר לימודה ביום שמחדד יותר כדלעיל (דאמרי לי' לר' זירא מחדדין שמעתתך א"ל דיממא נינהו) ולימוד הלילה אינה אלא פריעה על מה שביטל זמנה ביום וק"ל עכ"ל:

ונלע"ד דרב יהודא דאמר לא איברא ליליא אלא לשינתא, היינו ג"כ לפי שהי' חריף ומחודד כדאשכחן לעיל דף נ"ד ע"א א"ל שמואל לר' יהודה שיננא פתח פימך קרי וכו' ועיי' במהרש"א לשם בשם הערוך, שיננא פי' מחודד כמו חץ שנון ע"ש, וע"ע בענף יוסף לשם בשם ס' גאולת עולם ע"ש, ומסתמא הי' ג"כ שמעתתי' מחדדין משום דיממא נינהו כמ"ש ר' זירא הנ"ל ולכך אמר רב יהודא דייקא, לא איברא ליליא אלא לשינתא:

וראיתי בסידור באר חיים שמתרץ בהנ"ל קושי' בעל דובר שלום מדוע נשתנה ברכת התורה שהולכין בה הלילה אחר היום משארי מצות אשר היום הולך אחר הלילה, ולהנ"ל א"ש דאנן פועלי דיממא אנן ולימוד הלילה אינה אלא פריעה על מה שביטל זמנה ביום וא"כ שפיר הלילה הולך אחר היום עכד"ה:

אר"ח כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו:

כתב הריטב"א ז"ל כל המתפתה ביינו כלומר שמתרצה לחבירו ע"י שמחת יין שעושה עמו:

הא דעשה הריטב"א "כלומר" נלע"ד משום דהקשה לו לשון המתפתה, דהא כ' הטו"ז באו"ח סס"י קכ"ז דאין לומר מתרצה ברחמים "ומתפתה" בתחנונים משום דכ' הרמב"ן בפ' משפטים פתוי הוא על דברי שקר ע"ש, א"כ קשה אמאי נקנו ר' חנינא לשון המתפתה ביינו, לכן עשה הריטב"א "כלומר" שמתרצה, והיינו דלשון מתפתה לאו דוקא אלא שמתרצה לחבירו וא"ש. ולענין מה שמקשים על הטו"ז הנ"ל מפיוט דר"ה בשופר אפתנו, עיין בתשו' בית שערים חאו"ח סי' רפ"ד מ"ש מו"ח הגאון זצ"ל תי' נחמדים ע"ז ואכמ"ל):

אר"ח כל המתיישב ביינו (פירש"י השותה יין ואן דעתו מטורפת) יש בו מדעת שבעים זקנים עיין רש"י, ולולי דבריו ז"ל נ"ל פשוט דה"פ דיש בו מדעת של ע' זקנים דכתיב בהו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו א"כ מאחר דראו במראות אלהים עכ"ח שלא נטרפה דעתם מחמת שתיית היין וז"ש כל המתיישב כו' ופשוט:

נכנס יין יצא סיד:

עיין בגאון "יעקב" שעל גליון הע"י לכאן מ"ש בזה וינעם לך. וע"ד דרוש נלע"ד דהנה המג"א או"ח סימן רמ"ב מביא בשם ירושלמי (פ"ב דמו"ק הל' ג') לוין בריבית לצורך סעודת שבת או סעודת מצוה. ופי' הפמ"ג שם לוין בהיתר עיי"ש. וקשה לי דא"כ פשיטא ומאי קמ"ל. לכן נ"ל הפי' עפמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' ק"ס סט"ו וז"ל, י"א דמותר לישראל לומר לחבירו ישראל לך והלוה לי מעות מפלוני ישראל בריבית ומותר לתת הריבית לשליח להביאו לו דלא אסר' תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה והשליח אינו עושה שום איסור דהאי רבית לאו דידי' הוא ואי משום ששלוחו ש"א כמותו אין שליח לדבר עבירה ואין לפרסם הדבר בפני עם הארץ (מרדכי בשם רש"י) וכן עיקר אע"ג דיש מפקפקין בהיתר ומחמירים לאסרו יש לסמוך עליו לעת הצורך עכ"ל. ונ"ל דז"כ ירושלמי ליין בריבית מישראל ע"י שליח כנ"ל לצורך סעודת שבת או סעודת מצוה וז"ש נכנס יין דהיינו בסעודת שבת או מצוה (דבלא"ה אין לתלמיד חכם לשתות יין כדאי' בכמה דוכתי) אז יצא סוד דהיינו שלוין בריבית ע"י שליח:

דהוא סוד, דאין לפרסם הדבר בפני עם הארץ כנ"ל ודו"ק:

פ"ה:

פ"ו. בוניוס בן בוניוס וכו'. אעתיק לשון זהב מס' עולת חודש ח"ר מאמר ק"כ קכ"א קכ"ב וז"ל:

אמנם בעונינו הלא חנוף תחנף הארץ, ובכל יום גברה אגרופה של חנופה, וגם קצת לומדים מחניפים לעשירי עם וקורין לנבל נדיב, וסומכים בשטות עצמן, במה דאמרו ז"ל רבי מכבד עשירים, [בדרך מליצה י"ל רבי מכבד עשירים, כלומר לולי שהיה רבי אמרתי, אלו שאין להם חלק לעוה"ב העשירים, כי לאו כל אדם זוכה לשתי שלחנות. (עיין בתוס' ברכות ה' ע"ב ד"ה לא). עוה"ז ועוה"ב וע"כ העושר שמור לבעליו לרעהו ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. וכי יעשיר איש וירבה כבוד ביתו בחייו משלם לו הקב"ה גמולו הטוב ולא במותוו יקח שכר הטוב הצפון לצדיקים. אמנם בעבור שרבי היה הון ועושר בביתו עכ"ח שגם העשירים זוכים לעוה"ב, וא"כ רבי מכבד עשירים, ע"י רבי כיבוד לעשירים, שגם המה זוכים לעוה"ב] ר"ע מכבד עשירים, ומוסיפין חטא על פשע להוציא לעז על גדולי ישראל קדושים אשר בארץ המה, כמו רבי ור"ע, והם אינם מבינים שיחה של תלמידי חכמים הנה לא מצינו בשום מקום שהיו מכבדים עשירים יותר מעניים, או חלילה עניים לא היו מכבדים. או בלשון זה שחנפו לעשירים, אלא הסוגיא כך במסכת (עירובין פ"ו א') רבי מכבד עשירים. ר"ע מכבד עשירים כדדרש רבה בר מרי ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרוהו, אימתי שב עולם לפני אלהים בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו. וה"פ הנה הסברא נותנת והדעת מכרעת לכבד לעניים כי מחויב האדם לדבק במדותיו של הקב"ה שהוא אוהב עניים וה' חפץ דכאו וראיות רבית לזה, קמ"ל מרבי ור"ע, שהיו מכבדים לעשירים כי המה גומלי חסדים שמתדבקים במדותיו של הקב"ה והיינו דסיים תלמודא כודדר רבה בר מרי ישב עולם לפני אלהים וגו' אימתי וכו' בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו. והשתא דאתית להכי מיושב נמי מה שמובא בגמ' (שם לעיל מזה) כי אתא בוניוס בן בוניוס לקמי' דרבי אמר להו פנו מקום לבן מאה מנה כי אתא אינש אחרינא אמר פנו מקום לבן מאתיים מנה, אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי רבי, אביו של של זה יש לו אלף ספינות בים, וכנגדן אלף עיירות ביבשה, אמר לו לכשיגיע אצל אביו אמור לו אל תשגרהו בכלים הללו לפני, ופשוט וברור כשמש הכל על דרך זה, פנו מקום לבן מאה מנה. לאיש אשר ערכו ליתן לקופת הצדקה מאה מנה וכן נמי לבן מאתים מנה, הכל על ערך צדקה, א"ל ר' ישמעאל בר"י שיש להחמיר בערך של זה יותר מכלל מאתים מנה, כי יש לו לאביו אלף ספינות בים, ולכך אמר רבי, אמור לאביו שלא לבוא עוד בכלים הללו לפני, כ' אוכל לטעות בו בערכין, והמכשלה הזאת תחת ידו, אבל חלילה וחלילה להחניף לשום אדם וכו' עכ"ל הזהב:

ועיין בס' עיון יעקב וביד יוסף לכאן מ"ש בשם ליקוטי מהרי"ל בהא דרבי מכבד עשירים. וראיתי עוד בס' דברי שאול להגאון מ' יוסף שאול ז"ל מלבוב שכתב דבאמת לכאורה כל המעלות כגון חכמה וגבורה וכדומה הם קנינים התלוים בגוף. אבל מעלת עשירות הוא ענין חיצוני וקנין אשר יכול להסיר ממנו וישלל מאתו אבל כאשר נשכיל בדבר נראה כי עכ"פ הוא ענין אשר נוכל לבוא אל ידה לכל המעלות כי אם נהי' טרודים בבקשת הפרנסה וכל הצרכים לא נוכל להשיג כל דבר שלימות וע"י עשירות נוכל לבוא לכל השלמות וזה מעלת עשירות אשר בהתחברות המעלות היא מעלה גדולה, וחכמת המסכן בזויה, והמופת לזה שהרי ראינו שרבינו הקדוש אשר זקף עשר אצבעותיו ואם כי לא נהנה אפילו כאצבע קטנה אפ"ה הי' עשיר גדול וכן ר"ע ולמה נתן הקב"ה להם זאת על חנם, ועכ"ח שהי' להרחיב דעתם, ועי"ז יוכלו לכתוב ספרים ולהרחיב גבולם בתלמידים, ומזה ניכר מעלת העושר, וז"ש רבי מכבד עשירים, כמו שאמרו הלל מחייב עניים ור"א בן חרסום מחייב עשירים, והיינו שהי' בהילל ענין מחייב עניים, ובר"א בן חרסום ענין וחייב עשירים. כמו כן ענין של רבי מכבד עשירים שעכ"ח שמעלה גדולה היא והבן כי ענין נפלא הוא עכ"ל: אימתי ישב עולם לפני אלהים בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו:

כ' בחידושי והגהות מהר"ץ חיות ז"ל. וביאר ע"ד מאמר בן זומא (ברכות נ"ח א') כמה יגיעית יגע אדם הראשון ואני משכים ומוצא כל וכו' ע"ש. דהכונה דבהעדר הכנתם אין אפשרות לאדם שלם מבעלי הסגולה להשיג שלימות ואם יתעסק האדם כל ימיו לעמוד לפני ה'. מי ישמור חסד ואמת. ועתה כל אחד מסייע לחבירו. החכם מורה דעת ומלמד העם והעם מכין לו את כל צרכיו ואיש את רעהו יעזורו עכ"ל:

ובס' פתח עינים מביא פי' רבינו בעל מל"מ ז"ל בפרשת דרכים במ"ש ז"ל בראשית ברא אלהים בתחלה עלה במחשבה לבריא העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים ושתף מדת רחמים שנא' ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. והיינו דקשי' לי' איך אמר ישב עולם לפני אלהים דהוא מדה"ד ועז"א בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו והכוונה דאמרו חז"ל השקיפה ממעון קדשך וברך וגו' כל השקפה לרעה חוץ מזו שהיא לטובה שגדול כח מתנות עניים שמהפך מדה"ד למדת הרחמים וא"כ בצדקה יש מציאות לישב עולם לפני אלהים שמהפך אלהים מדה"ד למדת רחמים ענ"ד ודפח"ח. [ועיין בס' מקדש מעט לתהלים ס"א שמביא בשם מהר"י הרופא ז"ל בספרו מעלות המדות שכתב. בשביל גמ"ח שאדם עושה בממונו הקב"ה משמר לו יתר הממון שנשאר לו, וזש"ה ישב עולם כלומר למה ישב העשיר בעשרו לפני אלהים. בעבור חסד ואמת שהכין ועשה לעניים, ינצרוהו לאותו ממון שנשאר לו, והיינו דאמרו מלח ממון חסד ואמרי לה מלח ממון חסר וכן אמר שלמה בחכמתו (משלי י "א) יש מפזר ונוסף עוד עכ"ל]: צ"ו תנא מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחי בה חכמים פירש"י דהוי כתוספת על דברי תורה שפטרה נשים ממ"ע שה"ג עכ"ל. ועיין בתוס' שחלקו עליו:

ועיין בספר "אלה המצות" לידידי הגאון מ' חיים משולם קויפמאן הכהן שליט"א אבדק"ק גאסטינין (וכעת בפולטוסק פלך ווארשא) כלל ד' בענין בל תוסיף סי' א' אריכות בביאור שיטת רש"י ז"ל ואכמ"ל. רק בדבר א' אעורר במה שהקשה שם דף מ"ד ע"ד בהא. דכתוב בתורה ארבעים יכנו לא יוסיף, למ"ל כלל הלאו דלא יוסיף כיון דמ"ע מן התורה להלקות את הרשע מספר ארבעים ממילא אם לוקה יותר חייב על בל תוסיף, ועיין מ"ש בזה בהשמטות שבסוה"ס דף סי). ולענ"ד אולי י"ל עפימ"ש בספרי ומובא בתורה תמימה פ' כי תצא. "לא יוסיף ואם הוסיף עובר בל"ת ואין לי אלא בזמן שהוסיף על מנין של תורה מניין שעובר אם הוסיף על אומד ב"ד ת"ל לא יוסיף פן יוסיף מכל מקום" ע"כ. וכתב בתו"ת דאיירי כשאמדוהו שיכול לקבל עשרים הכאות והוא הכהו אחת יתירה עיי"ש. א"כ שפיר איצטריך למכתב הלאו דלא יוסיף דאם רק מצד לאו דבל תוסיף לא הוי ידעינן שעובר גם אם הוסיף על אומד ב"ד וא"ש:

סליק מסכת עירובין בס"ד:

השמטות. בבואי ללודאש, ודרשתי במקראי קודש, אמר לי ח"א מי יודע כמה שבועות יגע אדוני על זה לסדר לו דרוש אחד. אבל בזאת אדע כי בכחו לדרוש טוב, אם יפרש לי הפסוק (בפ' מטות) וחמורים אחד וששים אלף: ואמרתי עפימ"ש בס' דברי שאול חגיגה דף י"ד, על מאמר חז"ל (המובא בע"י עירובין דף נ"ג), אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים ואינו מובן. (וע"ש בענף יוסף פי' בשם נחלת יעקב כוונתם בזה אם אנו משיגים ומבינים מעלת הראשונים שהם כמלאכים, אזי אנו כבני אדם, אבל אם נדמה בנפשותינו מעלת הראשונים כבני אדם, אנו כחמורים) והוא ז"ל פירש עפי"ד הקול יעקב על המדרש אדם אחד מאלף מצאתי זה אברהם, ואשה בכל אלה לא מצאתי זה שרה עיי"ש תוכן דבריו, דבקיבוץ אלף אנשים יראים ושלמים ימצא בם כל המעלות ומדות שהי' באברהם וכו' עיי"ש באריכות, והנה המלאך הוא גדול בפ"ע ושלם בכל מיני שלימות, משא"כ בבני אדם שם צריך לקבץ הרבה בני אדם, אשר בכללם יושלם המעלות ומדות שיש באדם גדול אחד. וז"ש אם הראשונים כמלאכים והי' גדולים ומושלמים בפ"ע, אזי אנו שנפלנו במדרגה כבני אדם, ומהרבה בני אדם יושלם אדם גדול אחד, אבל אם הראשונים ג"כ לא היו מלאכים, רק אנשים מקובצים מפרטים רבים אזי אנו כחמורים שלא יתן ולא יוסיף אף אם יקובץ מחמורים רבים, מכל מקום חמור הוא, וזה נכון עכ"ל הזהב: והנה מצינו בכמה מקומות וי"ו מחלקת כמו או, (כמו ומכה אביו ואמו מות יומת שפירושו מכה אביו או אמו וכדומה הרבה), וכן כאן אחד וששים אלף פירושו אחד או ששים אלף הכל חד רק לחמור נחשבו, כולם, וז"ש וחמורים הם חמורים, בין אם הוא אחד, או ששים אלף, מכל מקום חמורים הם וד"ל: בדף י"ג ע"א שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת:

עיין בעין יעקב, אמר הבונה, שמא אתה מחסר וכו' ואין לעבור מלתת לב על דברי התוס' ז"ל שפירשו או מייתר אות אחת כגון בראשית ברא בראו אמאי לא ניחא להו הדמיון שנתן רש"י ז"ל וידבר ה' אם תוסיף אות אחת ותכתוב וידברו וכו' וחידוש בעיני שלא זכר שר דרש"י ז"ל בסוטה דף כ' ע"א ד"ה אם תחסר וכו' ג"כ פי' כפי' התוס' דכאן, או תייתר אות אחת כגון בראשית בראו אלקים עיי"ש:

בדף ס"ג ע"א ר' אליעזר אומר לא מתו בניו של אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן וכו' והקשה בס' עיון יעקב הא ביבמות דף ס"ד ע"א איתא אבא חנן אמר משום ר' אליעזר דכל מי שאין עוסק בפו"ר חייב מיתה שנא' ובנים לא היו להם הא אם היו להם בנים לא מתו, א"כ דברי ר"א סותרין זא"ז וע' בהגהות מהרל"ח לאהע"ז ר"ס א' שכתב דמכח קושיא זו גריס הרב"י שם בגמ' דיבמות הנ"ל אבא חנן אמר משום ר' יוסי יעו"ש ר וע"ע בש"ס דפוס וויען עירובין ס"ג א' מובא בגליון הש"ס גירסת הב"ח ז"ל ר"א בן יעקב אומר לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה וכו' ולפי גירסא זו ג"כ נסתלקה קושי' העיון יעקב ז"ל ויותר אין להאריך: בדף כ"ד ע"א חש בראשו יעסוק בתורה:

בהגהות רבינו עקיבא איגר ז"ל כתב ע"ז, עיין תורת חיים שבועות דף ט"ו ע"ב ד"ה אסור להתרפאות עכ"ל :

ולח ידעתי מה הציון הלז, דהלא כל דברי התורת חיים שם כבר המה כתובים כאן במהרש"א חידושי אגדות בד"ה רפאות תהי וכו' ומה תועלת יגיע לנו אם יוספים אנחנו לעיין בדברי תורת חיים הנ"ל, ועיין בענף יוסף שעל העין יעקב שבועות דף ט"ו שהעתיק דברי הת"ח בזה ואין בהם שום הוספה על דברי המהרש"א ז"ל בכאן:

בדף כ"ב ע"א שחורות כעורב במי אתה מוצא וכו' רבא אמר במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כי הא דרב אדא בר מתנא הוה קא אזיל לבי רב א"ל דביתהו ינוקי דידך מאי אעביד להו א"ל מי שלימו קורמי באגמא (איזט דענן אויסגעגאנגען גראז פאן פעלד):

בס' שער בת רבים פ' בראשית מביא בשם נחלת עזריאל פ' בא שכתב, הנה בודאי לא היו דברי רב אדא בר מתנא כאיש משוגע שיאכלו בניו עשב השדה כבהמות, אך ידוע דמיעוט הפרנסה הוא רק מסיבת העבירות כמחז"ל קידושין פ"ב א' מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנוני והם מתפרנסין שלא בצער ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני וכו' אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, וז"ש רב אדא בר מתנא אם אני אלך ללמוד תורה ולא ארע את מעשי אז בוודאי ה' יפרנס אותם. כי הלא איכא קורמי באגמא למזונות הבהמות, קי"ח האדם מבחר הברואים עכ"ל, והוא פי' נכון לכאורה, אלא דלשון הגמ' קצת לא משמע כן מדאמר במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל ב"ב כי הא דרב אדא בר מתנא, ומשמע דר"א בר מתנא באמת שם עצמו אכזרי על בניו ודלא כפי' הנ"ל, אמנם י"ל דגם כוונת הגמ' הוא עד"ז דבאמת לא הי' אכזרי רק שם עצמו כאלו הי' אכזרי, וי"ל דהיינו דקאמר שחורות כעורב, בכ"ף הדמיון כעורב ולא עורב ממש, כי כ"ף הדמיון אינו השואה גמורה כמ"ש בתשו' חכם צבי י' ע"ז שדבר זה מבואר בתלמוד וזוה"ק ומדרש רבה כי טבע כסף הדמיון אינו השואה גמורה, ועיין בשדי חמד חלק הכל"לים מערכת כף כלל ע"ה ע"ו בזה, ואין להאריך:

בדף ס"ד ע"ב ושלשה דברים למדנו באותה שעה למדנו שאין מעבירין על האוכלין ולמדנו שהולכים אחר רוב עוברי דרכים וכו' ופירש"י מדלא שרי לי' לר"א למכלינהו דאחזקינהו בחזקת פיתן של עכו"ם שרוב עוברי דרכים עכו"ם הם:

בענף יוסף שעל הע"י לכאן הביא קושי' הבכור שור ז"ל ק"ק פשיטא ומאי אשמועינן בכה"ת אזלינן בתר רובא ואפי' רובא דליתא קמן וכו' עיי"ש, ובהגהות וחידושי הרש"ש ז"ל כתב וז"ל, נראה דר"ל אף דר"ג חייש למיעוטא כר"מ כדאיתא בחולין ו' ע"א מ"מ לא סמיך עליה להקל אף באיסור פת עו"ג דדבריהם עכ"ל וכ"כ גם בהגהות מצפה איתן עיי"ש. וכל זה אנו צריכין לומר לפי פירש"י הנ"ל, אבל לפי פי' רבינו יהונתן ז"ל על הרי"ף ז"ל לכאן לק"מ, שהרי הוא כתב וז"ל, אין מעבירין על האוכלין המוצא אוכלין בדרך אינו רשאי לעבור עליהן ולהניחם שם אלא יסלקם לצדדין או יקחם שהולכין אחר רוב עוברי הדרכים ולא נזרקו שם לשם כשפים עכ"ל, וא"כ לפי"ז ה"פ למדנו שאין מעבירין על האוכלין ולמדנו שהולכים אחר רוב עוברי דרכים ולא נזרקו שם לשם כשפים, א"כ לפי"ז טובא קמ"ל אע"ג דמיעוט יש שזורקים שם האוכלין לשם כשפים ואיכא סכנת כשפים ובמקום סכנה לא אזלינן בתר רוב כמבואר ברש"י חולין דף י' ע"א בד"ה אי נמי וכו' עיי"ש (וע' בתשו' נוב"י קמא חלק. אהע"ז סי' י' ע"ש), אפ"ה התיר ר"ג לר"א ליטול הגלוסקין מן הדרך משום שהולכים אחר רוב עוברי דרכים ולא נזרקו שם לשם כשפים, והטעם י"ל משום דאותן הזורקים האוכלין שם לשם כשפים הוי מיעוטא דמיעוטא ובכה"ג אפי' ר"מ לא חייש כדאיתא בגמ' ריש גיטין וא"ש ודו"ק. (ודע דבמדרש רבה סוף פרשת בחקותי נשמט לגמרי הך שהולכים אחר רוב עוברי דרכים, אלא כ"ה הגירסא שם, למדנו ג' דברים שחמצו של גוי מותר לאחר הפסח, שצפה ברוח הקודש ששמו מבגי, ושאין מעבירין על האוכלין עכ"ל עיי"ש, ואפשר דבכיוון השמיטו המדרש מכח קושי' בכור שור הנ"ל דפשיטא דאזלינן בתר רובא):

בדף כ"א ע"ב כתב במהרש"א מהדורא בתרא הטעם שתמיד אחר שאומרים פרקי אבות אומרים רבי חנניא בן עקשיא וכו' שנאמר ה' חפץ וגו' באשר כל מילי דאבות היא דברים חדשים נוספים על התורה ומצות דצוה להם הקב"ה ושמא תאמר מי שמך לאיש לעשות עצמך שותף להקב"ה שנתן תורה ומצות ואתה מוסיף עוד תורה ומצות לזה מביא פסוק ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר לומר שאדרבה הקב"ה חפץ ומבקש דבר זה לעשות למען צדקו, למען שיהי' האדם צדיק ולא יעבור על התורה שנתן לנו הוא חפץ שיגדיל האדם את התורה ויוסיף עוד תורה ומצות כדי שיהי' צדיק במצות השי"ת, ויאדיר, כלומר הקב"ה חפץ שהאדם יאדיר ויחזק את מה שהוא מגדיל, דהיינו מה שהוא מגדיל יהי' יותר אדיר וחזק מן גוף התורה של הקב"ה כמו שמצינו בגמ' חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, וכמו שדרשו לעיל, ויותר מהמה בני הזהר בדברי סופרים יותר משל תורה שהללו יש בה עשה ול"ת והללו דברי סופרים כל העובר עליהם חייב מיתה ביד"ש, ומה שאמר, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, יש לפרש שהקב"ה נתן רשות להם לישראל להרבות להם תורה ומצות ודו"ק, עכת"ד ודפח"ח:

ולפענ"ד י"ל טעם אחר על מה שאומרים תמיד אחר פ"א רבי חנניא בן עקשיא וכו' בכדי שיהי' החתימה מעין הפתיחה ויהי נעוץ סופה בתחלתה, שמתחילים תמיד קודם פ"א במשנת כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, דהא מילתא ג"כ טעמא בעי, מדוע טרם יצמיח כל שיח בפ"א פתח דברינו יאיר במשנת כל ישראל וכו', וראיתי לבעל מדרש שמואל ז"ל בהקדמה לפ"א שכתב בזה, כי בהיות שכל המוסרים הללו ניתנו למשה מסיני והאדם צריך לקיימם ואיפשר שכשישמע האדם יכבד עליו עול כובד המשא ואולי יתיאש מן הרחמים בחושבו שלא יזכה לחיי העוה"ב עד שיקיים כל מילי דאבות ויראה בעיניו כי אפי' מעט מזעיר ממילי דאבות קשה לאדם לקיימם וכ"ש כולם ויתיאש לומר שא"א לו לזכות לחיי העוה"ב לכן הקדימו הבבא הזאת דעת את העם שכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ואף אם לא יקיימו כל מילי דאבות שאי אפשר לכל ישראל שיקיימו את כולם אעפ"כ יש להם חלק לעוה"ב וכו' עכ"ד קדשו:

ומן הטעם הזה עצמו חותמין ג"כ במאמר רבי חנניא בן עקשיא וכו' כי מאמר זה מאשר ומחזק הענין הלז שבעבורו פותחי' במשנת כל ישראל, וכמ"ש רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בעפי' המשניות (סוף מס' מכות) על המשנה ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל וכו' מעיקרי האמונה בתורה כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה הנה זכה בה לחיי העוה"ב וע"ז אמר ר' חנניא כי המצות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחי' נפשו באותו מעשה וכו' עיי"ש בדבריו הקדושים, ואם בתורה הוא כן דע"י עשיית מצוה אחת מתרי"ג מצות בשלימות זוכים לחיי העוה"ב וודאי גם במוסרים הכתובים ומסורים לנו בפרקי אבות כן הוא דגם אם יקיים רק קצת מאותן המוסרים בשלימות כראוי יזכה על ידיהם לחיי העוה"ב וא"ש החתימה במאמר ר' חנניא בן עקשיא מעין הפתיחה במשנת כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ודו"ק כי נכון הוא בס"ד:

בדף פ"ו כתב במהרש"א בח"א וז"ל. ובערוך בערך מן פירש דאיתא בילמדנו אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע ישב עולמך בשוה העניים והעשירים אור לי' אם כן חסד ואמת מן ינצרוהו:

וראיתי בזה בס' טל אורות (דפוס פ"פ דאדר דף ק"י ע"ב) וז"ל. ועוד זאת יתירה מנהג עירי שאנשי החבורה הקדושה שמו להם לחוק. שכל א' מהם מחויב לצאת לביה"ק לגמול חסד עם המתים אם דל ואם עשיר הוא, ובשאר קהלות ראיתי שקונים עצמם עשירים בחבורה לבד לכבוד ולתפארת, מבלי שיתעסקו עם המתים, ואמרתי להם היינו שדרשו רז"ל בפסוק (תהלים ס"א) ישב עולם לפני האלקים חסד ואמת מן ינצרוהו שביקש דוד שיהיו כולם עשירים והקב"ה השיבו א"כ חסד ואמת מן ינצרוהו וי"ל בדרך הלציי שכך השיב הקב"ה אם כולם יהיו עשירים א"כ חסד ואמת שהוא חסד שעושים עם המתים שנקרא חסד ואמת מן ינצרוהו, הלא העשירים אינם משפילים כבודם להתעסק עם המתים עכ"ל ודפח"ח ועיין מ"ש בזה בילקוט הגרשוני ח"ג אות קבורה בשם מו"ח הגאון זצ"ל ע"ש וינעם לך:

בספר שיר החיים על פרק שירה דף י"א הביא מה ששאל לו משכיל אחד איך פליגי ב"ש וב"ה אם כוח לו לאדם שנברא או לא הלא כבר אמר שלמה המע"ה בחכמתו וטוב משניהם את אשר עדן לא היה כו' וא"כ רואין אנו שנוח לו שלא נברא. (וביותר קשה על הגר"א ז"ל שכתב בביאורו למשלי שפלוגתתם רק על גלגול שני אבל פעם הראשון ודאי יותר נוח שנברא) עיי"ש שהאריך ליישב זה. ואמנם לפי פי' הר"ע ספורנו ז"ל על קהלת שפי' ושבח אני את המתים שכבר מתו, בעת החורבן קודם הגלות, וטוב משניהם את אשר עדן לא הי' עד ימי הגאולה העתידה עיי"ש בלא"ה לק"מ כמובן:

שו"ר שקושי' המשכיל הנ"ל כבר כתובה בשל"ה הקדוש בקונטרס בית דוד דפוס יוזעפאף דף ט"ז ע"א ועיי"ש מ"ש על זה באריכות ואשרי הזוכה ומבין דבריו הקדושים על בוריים. ואח"כ ראיתי בס' אור חדש לפסחים דף כ' ע"ב שהקשה ג"כ כקושי' המשכיל הנ"ל וכתב דתלוי בפלוגתא דפ"ק דמגילה אי קהלת ברוח הקודש נאמר או באו ומ"ד דהוי סבר כוח לאדם שנברא ס"ל דלאו ברוח הקודש נאמרה ופי' בזה המשנה דמס' ידים בו ביום נמנו דקהלת אינו מטמא את הידים ע"ש. וראיתי מביא שם דברי מהרש"א ז"ל בח"א סוף מס' מכות בהא דנמנו וגמרו כו' דאחר דהמ"ע הם רמ"ח והמצות ל"ת הם שס"ה והוי קרוב להפסד מן השכר שהעבירות אשר יוכל האדם להכשל בהם המה מרובים מן המצות אשר נוכל להשיג שכר עליהם וז"ש נמנו היינו בשביל שמנו המצות והוי לאוין מרובין מהעשין לכן גמרו נוח לו לאדם שלא נברא יע"ש ודפח"ח וע"ז כתב האו"ח שראה במפורשים דעדיין מקום לומר דנוח לאדם שנברא משום דאמרינן בקידושין תלמוד גדול יותר מן המעשה הרי יכול להשיג יותר ע"י לימוד בתורה, ובזה פי' מאמרם ז"ל בפ"ב דברכות כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, דהנה הטעם דתלמוד גדול שהלימוד מביא לידי מעשה וזה שייך במי שלומד תורה לשמה לשמור ולעשות ולקיים משא"כ מי שלומד שלא לשמה תכליתו של לימוד זה אינו להביא לידי מעשה א"כ הדרן לכללא לזה ודאי מעשה עדיף והויין עבירות מרובים מן העשים לכן דייק רבא דהלומד שלא לשמה הרי היא בכלל נוח לאדם שלא נברא כסברת מהרש"א הנ"ל וק"ל ע"כ דפח"ח, ויש לפרש בזה פסוק ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, דלכאורה כיון שנמנו וגמרו נוח לאדם שלא נברא שלא ביושר ושלא בצדק ברא ה' את האדם אך כיון דהתלמוד גדול מן המעשה א"כ טוב לאדם שנברא כדברי האו"ח בשם המפורשים הנ"ל, וזאת הסברא אהני לי' להבורא י"ת שע"כ בצדק וביושר ברא את האדם, וז"ש ה' חפץ למען צדקו, דהיינו למען שיהי' הצדק אתו במה שברא את האדם, לכן יגדיל תורה ויאדיר, ר"ל לכן הגדיל התורה והאדירה שיהי' התלמוד גדול מן המעשה וממילא יהי' טוב לאדם שנברא וא"ש ודו"ק: קונטרס "נחלת אבות" כולל ליקוטים לפרקי אבות:

א פ"ד ראב"י אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, העובר עבירה אחת קונה לו קטגור אחד, תשובה ומעש"ט כתריס בפני הפרענות. וצ"ב לכאורה כ"ז פשיטא ומה קמ"ל הלא קרא כתיב אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וכו' ואם לא עשה מצוה איך ימליץ ובע"כ ע"י עשיית מצוה קונה לו מליץ וכן מ"ש העובר עבירה א' ג"כ פשיטא הלא זה עסקו של שטן יורד ומסית עולה ומסטין, וכן מ"ש תשובה ומעש"ט כתריס וכו' ג"כ פשיטא כמבואר בכמה מקראות בתנ"ך:

עיין בס' מדרש שמואל שפירש דהתנא דקדק באומרו אחת לומר שאפי' לא קיים אלא מצוה אחת (וכל ימיו בעבירה) והמצוה היא יחידה עם כל זה נבראת ממנה פרקליט אחד להליץ בעדו וכן מי שכל ימיו הי' צדיק ולא עבר רק עבירה אחת לבד קנה לו קטיגור אחד וכו' עיי"ש בכל דבריו, ולפענ"ד י"ל לפי"ז בדרך דרוש כוונת התנא שסיים תשובה ומע"ט כתריס וכו' עפי"מ שחקר רבינו הפמ"ג ז"ל בסוף ספרו תיבת גומא עה"ת דאם עשה אלף מצות ועבירה אחת הו"ל לומר דבטל העבירה ברוב מצות וכמ"ש אחר"ל וילפי' מינה ביטול חד בתרי ומכ"ש באלף, וא"כ לפי"ז יקשה איך אמר התנא העובר רק עבירה אחת וכל ימיו עסק במצות קונה לו קטיגור א' הלא הו"ל לומר דבטל העבירה באלף מצות ובכל ביטול קיי"ל דהמיעוט כמאן דליתא דמיא, אמנם אפשר לומר כיון שאפשר לו לעשות תשובה על העבירה שעשה וכמ"ש בפ' נצבים כי קרוב אליך הדבר וגו' א"כ הוי בגדר דבר שיש לו מתירין וכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל, וז"ש התנא והעובר אפי' רק עבירה אחת וכל ימיו עשה מצות ג"כ קונה לו קטיגור אחד, אמנם ע"ז קשה מדוע לא נימא דבטל העבירה באלף מצות שעשה כבר, לז"א תשובה ומע"ט כתריס וכו' א"כ כיון דאפשר לו לעשות תשובה הוי בגדר דשיל"מ וכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל וא"ש:

ועפ"י פי' המד"ש הנ"ל אמרתי ליישב קושי' שמובא בס' דורש לפרקים על פ"א אמאי המצוה והעבירה בסוג א' שבמצוה קונה פרקליט אחד ובעבירה ג"כ אחד הא במצוה הקב"ה מצרף מחשבה למעשה והי' לו לקנות שני פרקליטין אחד במחשבה ואחד במעשה (ומ"ש ע"ז בשם ספר "בשם בצלאל" הוא דחוק למעיין) ולפי פי' מד"ש דכוונת התנא העושה בכל ימיו רק מצוה אחת וכל ימיו בעבירה ג"כ קונה לו פרקליט אחד מיושב שפיר דהא טעם דמחשבה טובה מצרף הקב"ה למעשה ומחשבה רעה אין מצרפה למעשה כתב בס' עיון יעקב קידושין דף מ' בשם של"ה הקדוש על מ"ש התוס' שם בדף ל"ט דבעכו"ם הוי איפכא, והטעם דכל אחד אוקי אחזקת אבותיו שבישראל החזקה שלא יעשה הרעה וחזקה שיעשה הטוב משא"כ בעכו"ם יעו"ש, וא"כ לפי"ז התינח במי שעוסק במצות ומונע עצמו מעבירות, משא"כ כאן דמיירי התנא במי שכל ימיו בעבירה ולא עשה רק מצוה אחת א"כ כבר איתרע חזקה דאבהתי' וממילא מחשבה טובה אינו מצטרף למעשה וא"כ שפיר קאמר התנא דקונה לו רק פרקליט אחד ומיושב שפיר קושי' הס' הנ"ל ודו"ק:

ועפ"ד של"ה הקדוש הנ"ל דלכך בעכו"ם מחשבה רעה מצרף למעשה ומחשבה טובה אינו מצרף ובישראל הוי להיפך משום דאוקי כל אחד בחזקת אבותיו כנ"ל, אמרתי לפרש ד' חז"ל במדרש בשעה שקבלו ישראל התורה נתקנאו בהם אוה"ע ואמרו מה ראו אלו להתקרב יותר מאלו מיד סתם הקב"ה את פיהם ואמר להם הביאו לי ספר יוחסין כדרך שבני מביאים שנא' ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, דבאמת נמנו וגמרו ב"ש וב"ה דנוח לאדם שלא נברא משנברא, ופי' מהרש"א בח"א דנמנו היינו שמנו המצות ומצות ל"ת הם רבים מן המ"ע דל"ת במנין שס"ה ומ"ע במנין רמ"ח א"כ האדם קרוב להפסד יותר מלשכר ולכך גמרו טוב שלא נברא משנברא, אך כבר כתבו המפורשים להצדיק הבורא ית' שברא את האדם משום דמחשבה טובה מצטרף למעשה ומחשבה רעה אינו מצטרף א"כ במ"ע מנין רמ"ח הוי כפול דגם המחשבה טובה נחשב למצוה בפ"ע משא"כ בל"ת נשאר רק שס"ה דהא מחשבה רעה אינו מצטרף למעשה, והתינח בישראל דאוקי לי' בחזקת אבותיו כנ"ל משא"כ בעכו"ם הוי להיפוך כנ"ל א"כ איך יקבלו אוה"ע את התורה הלא מאחרי דהל"ת מרובים במנין מן המ"ע א"כ קרובים המה להפסד יותר מלשכר, וז"ש חז"ל מיד סתם הקב"ה את פיהם וא"ל הביאו לי ספר יוחסין כדרך שבני מביאים שנא' ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, דבישראל תיכף מלידה ומבטן יש להם חזקת בית אבותם, וחזקה שיעשו הטוב ולא יעשו הרע, א"כ מחשבה טובה מצרף למעשה ומחשבה רעה אינו מצטרף, משא"כ באוה"ע יש להם חזקת אבות להיפוך, ואם יקבלו התורה אז טוב להם שלא נבראו משנבראו וא"ש ודו"ק:

ב שם ר"מ אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם, יל"פ עפ"י פירוש המפו' בפסוק פ' ויחי, וירא מנוחה כי טוב וגו' ויט שכמו לסבול, דיששכר הי' יושב ועוסק בתורה ולזה צריך מנוחה גדולה, ואיך אפשר להשיג מנוחה הלא הת"ח יש לו שונאים שמדברים עליו לה"ר ומסבבים לו מחלוקת, לז"א ויט שכמו לסבול, כלומר אחז במדת סבלנות לסבול הכל, ולהיות מהנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ולא משיבים, ועי"כ אפשר להיות מנוחה לו מכל אויביו מסביב, וז"ש וירא מנוחה כי טוב לעסק התורה, ולכן ויט שכמו לסבול הכל ולשתוק לכל הזלזולים והבזיונות שעושים לו שונאיו ומתנגדיו וא"ש, נמצא בלא מדת סבלנות ושפלות רוח (כפי' רש"י על ומשה הי' עניו וגו' שפל וסבלן) א"א לעסוק בתוה"ק, וז"ש ר"מ הוי ממעט בעסק, כלומר הוי ממעט במחלוקות ומריבות, ע"ד שכתוב בפ' תולדות ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו (ופירש"י נתעסקו עמו עלי' במריבה וערעור), ועסוק בתורה, כי ע"י שתמעט במריבות, יהי' לך מנוחה לעסוק בתורה, וא"ת מה אעשה בקמים עלי מרעים לז"א התרופה לזה, והוי שפל רוח בפני כל אדם, כלומר תקנה בלבך מדת הכניעה והסבלנות, ואז תוכל לעסוק בתוה"ק באין מפריע וא"ש: (ג) עוד שם ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך, יבואר עפ"י מ"ש חז"ל בברכות דף ה' כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב"ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו שנא' נאלמתי דומי' החשיתי מטוב וכאבי נעכר ואין טוב אלא תורה שנא' כי לקח טוב נתתי לכם וגו' ופי' בס' עץ יוסף כל שאפשר לו לעסוק בתורה וכו' כלומר שהוא ברצונו אינו רוצה לעסוק בתורה הקב"ה מביא עליו יסורין מכוערין וקשין ועוכרין אותו שאע"פ שירצה לעסוק בתורה לא יוכל מכובד היסורין הקשין לא יתנוהו השב רוחו יעו"ש, וז"ש ואם בטלת מן התורה שאתה ברצונך לא תרצה לעסוק בתורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך, ר"ל הקב"ה יביא עליו יסורין מכוערין הרבה ש שיבטלו אותך מלימוד התורה "כנגדך" פי' כנגד רצונך שאע"פ שתרצה לעסוק בתורה לא תוכל מכובד היסורין הקשין, ומ"ש ואם עמלת בתורה וכו' יתבאר עפ"י מ"ש בס' תורת משה ממרן החת"ס ז"ל בפ' בחקתי בפסוק אם בחקתו תלכו ופירש"י שתהיו עמלים בתורה דהנה המפורשים הקשו הא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ותירצו שכר עבור המצוה גופא ליכא אבל שכר טרחתו שטרח עצמו עבור המצוה איכא וז"ש אם בחקתי תלכו פי' שתהיו עמלים בה ותטרחו אתכם בשביל התורה עבור זה ונתתי גשמיכם בעתם אבל לא עבור גוף המצוה כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כנ"ל עכ"ל יעו"ש, וז"ש ר"מ ואם "עמלת" בתורה יש לו שכר "הרבה" (ר"ל שכר כפול ומכופל בעוה"ז ובעוה"ב) ליתן לך, כי עבור העמל והטורח בתורה איכא שכר גם בהאי עלמא וא"ש: (ד) שם ר' יוסי אומר כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות:

המפורשים מדקדקין בתיבת גופו שהוא מיותר לכאורה והול"ל בקיצור כל המכבד את התורה מכובד על הבריות וכל המחלל את התורה מחולל על הבריות ומה רצה התנא במלת גופו, והנה עוד יל"ד על אומרו את התורה והול"ל בקיצור כל המכבד התורה כו' וכל המחלל התורה כו', לכן נ"ל דכוונת התנא דכל את היינו לרבות הטפל כמ"ש חז"ל בפסוק ולא יאכל את בשרו דשור הנסקל את הטפל לבשרו ומאי ניהו עורו, וכן בפ' וערלתם ערלתו את פריו את הטפל לפריו ומאי ניהו שומר לפרי, וה"נ את התורה היינו המעיל של הס"ת דהיא טפל להס"ת, וז"כ התנא כל המכבד "את" התורה, דמכבד ומנשק גם המעיל של הס"ת שהוא טפל ולבוש אל הס"ת, בשכר זה מדה כנגד מדה, גופו דייקא שהוא לבוש אל הנשמה, דהנשמה הוא עיקר האדם והגוף הוא בבחינת לבוש אל הנשמה, ג"כ מכובד על הבריות, דהבריות מכבדים גם גופו ודואגים עבורו לפרנסו ולהחזיק גופו במאכל ומשתה וכל דבר אשר יחסר לו, אמנם כל המחלל "את" התורה דהיינו שאינו מכבד ומחבק ומנשק המעיל של הס"ת שהוא בבחי' לבוש אל הס"ת, אזי עונשו ג"כ מדה כנגד מדה אשר גופו שהוא לבוש לנשמתו, מחולל על הבריות ואין דואגים עבורו להחזיק גופו ולתומכו ולסעדו בכל מילי דמיטב וא"ש ודו"ק:

ה שם בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, דרשתי במקהלות לעת הצורך, דכוונת התנא שירוץ האדם למצוה קלה דהיינו שירוץ לבהכנ"ס להתפלל מנחה ומעריב בצבור שזהו מצוה קלה על האדם לעשותה דאין בה חסרון כיס וגם אינו צריך כ"כ התגברות נגד היצה"ר כמו לילך לבהכנ"ס לתפלת השחר שכ' בשו"ע יתגבר כארי וכו' לכבוש תאות שנה של שחרית המונעתו מלילך לבהכנ"ס, וז"ש הוי רץ למצוה קלה להתפלל מנחה ומעריב בביהכנ"ס ובאותו שעה תהי' בורח מן העבירה, לישב בבית המשתה ולשחק במשחק הקארטין ר"ל, וע"ז אמר התנא שמצוה קלה זו של תפלת מנחה ומעריב בבהכנ"ס שהיא קלה על האדם לעשותה, גוררת מצוה חמורה וקשה על האדם לעשותה דהיינו נתינת צדקה שהיצה"ר ושאור שבעיסה מעכב מלעשותה כי עפ"י הרוב בשעת תפלת מנחה ומעריב הולכים אנשים לקבץ בביהכנ"ס נדבות אחב"י לעניים העוברים ושבים מכפר לכפר ומעיר לעיר, ועל נתינת צדקה שקשה על האדם לעשותה, כבר מקבל האדם שכר גדול כמ"ש חז"ל לפום צערא אגרא, ועבירה של ישיבת בתי משתאות ומשחק הקארטין ר"ל, גוררת עבירה של ביטול תפלת מנחה ומעריב כידוע, וע"ז מגיע להאדם עונש גדול כמבואר בגמ' ובסה"ק וא"ש ודו"ק:

ו שם ר' יוחנן הסנדלר אומר כל כנסי' שהיא לש"ש סופה להתקיים וכל כנסי' וכו' אין סופה להתקיים, עיין בס' מד"ש בשם, הר"י אברבנל ז"ל שהנה בכל קיבוץ עפ"י הרוב כל א' אומר דעתו וכל א' רוצה שיקבלו דעתו, אמנם כל א' פונה לדרכו לפי תועלתו הפרטי, ועי"ז יולידו קטטות ומריבות כ"פ, כי איך אפשר שיהיו כולם מכוונים לדעת אחת, ולכן כל כנסי' שאינה לש"ש אין סופה להתקיים, משא"כ אם כל א' כוונתו לש"ש ואז היראת שמים ואהבת השם שבקרבם מאחד אותם והיו לאחדים אחר שכל א' כוונתו אל התכלית הטוב, ואז כולם יבחרו במה שהוא טוב, וכל א' יביט אל תועלת הכללי (געזאממט אינטערעססע) ולא אל תועלתו הפרטי (אייגענע אינטערעססע), וזהו סופה להתקיים. משא"כ באם אינו לש"ש, והוא נכון מאוד, ועיין בס' מקוה ישראל על פ"א, שמביא בשם בעל עקידה ז"ל בפסוק משלי, נפש רשע אותה רע לא יוחן בעיניו רעהו, כלומר רעהו רשע כמותו (כמ"ש רש"י ז"ל בפ' למה תכה רעך רשע שכמותך) והטעם כי כל רשע יש לו תאוה בפ"ע ותאותו של זה אינו תאותו של זה, משא"כ הצדיקים כל פניות שהם פונים אינו אלא לימין ה' עושה חיל, וכל כוונתם לש"ש, ולכן אף אם בתחלה חולקים זע"ז עכ"ז אהבה בסופו כמ"ש חז"ל בפ' את והב בסופה בסוף הם נעשים אוהבים זל"ז מפני שכל א' כוונתו עכ"פ לברר האמת יעו"ש, וזה כוונת המסורה המובא בבעה"ט פ' בשלח, ולא קרב זה אל זה, וקרא זה אל זה קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, ושמעתי קצת ממו"ח הגאון ר' עמרם בלום זצ"ל והוספתי נופך משלי, דענין קדוש היינו מופרש ומובדל מכל תועלת פרטי ומכל כבוד עצמו, כמ"ש הגאון ר' שלמה קלוגר זצ"ל בשו"ת קנאת סופרים לבאר המשך הפסוקים בר"פ קדושים, קדושים תהי' כי קדוש אני ה' אלקיכם איש אמו ואביו תיראו, עפ"י מה שאחז"ל בפ' יודוך ה' כל מלכי ארץ, דבשעה שאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך אמרו לכבוד עצמו הוא דורש וכשאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו לדברו' הראשונות, וז"ש קדושים תהי' שתהי' פרושים ומובדלים מכל תועלת פרטי ולא תדרשו לכבוד עצמכם, כי קדוש אני ה' אלקיכם, פרוש ומובדל מכל תועלת פרטי ואיננו דורש לכבוד עצמי, והראי' לזה שהרי אמרתי, איש אמו ואביו תיראו ודו"ק ודפח"ח וז"כ המסורה הגם ולא קרב זה אל זה, שבתחלה חולקים הצדיקים זא"ז וכנראה שכל א' כוונתו לתועלת פרטי ולכבוד עצמו הוא דורש, מ"מ בסוף, וקרא זה אל זה קדוש קדוש ה' צבאות, כשם שהוא פרוש ומובדל מכל תועלת פרטי וכבוד עצמו, כך גם אנו צריכים להתדמות אליו יתב' ולהיות פרושים ומובדלים מכל תועלת פרטי וכבוד עצמיי, אלא צריכים אנו לראות התועלת הכללי והתכלית הנרצה לברר האמת ולכן כיון שכל א' כוונתו לש"ש ולא לשום תועלת פרטי הכל הולך אחר הכוונה הזאת שמאחד אותם והי' לאחדים בלי פירוד לבבות ולכך כל כנסי' שהיא לש"ש סופה להתקיים וא"ש: (ז) שם ר' יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני. כתב בס' בית שמואל אחרון פ' מטות וז"ל:

והנה קשה בשלמא עונש שיהי' עני שפיר כיון שהי' יכולת בידו לקיים את התורה מעושר ולא קיים לכן עונש שלו שיהי' עני אבל העונש סופו לבטל התורה מעוני למה והלא הבחירה חפשית ואין הקב"ה מביא תקלה לאדם וכו' ואמרתי ליישב עפ"י מ"ש הרמב"ם ז"ל ע"פ עת לעשות לה' הפרו תורתך, דאף דבא לטמא אין מסייעין לו מן השמים מ"מ אם השי"ת רוצה לייסר את האדם בשביל איזה עבירה שעשה וכל זמן שעוסק בתורה זכות התורה מגין עליו ואין הקב"ה יכול לענוש אותו מגלגל לו הקב"ה ביטול תורה כדי שיענוש אות וזה פירוש עת לעשות לה' ר"ל כשהקב"ה רוצה לנקום מן האדם, הפרו תורתך, מביא לו ביטול תורה כדי שינקום ממנו, וזה פי' כל המבטל את התורה מעושר וא"כ העונש שלו שיהי' עני ואם יעסוק בתורה לא יהי' עני דאורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, לכך אמר סופו לבטלה מעוני דקב"ה מגלגל עליו ביטול תורה כדי שיהי' לו עוני עכ"ד ודפח"ח ואמנם לענ"ר כוונה אחרת יש בדברי התנא ובזה יתיישב גם מה שהקשו כולם דהלא עינינו הרואות שיש ת"ח שכל ימיהם לומדים תורה מתוך הדחק ואיך נתקיים בהם המשנה ויש עשירים שמבטלים התורה מעושר ובכ"ז הם עשירים כל ימיהם ועיין מ"ש בזה בס' דברי שאול על אגדות הש"ס מהגאון מלבוב מהרי"ש נ"ז זצ"ל דף קל"ד ע"ד, ובס' מגן אבות מהגאון ר"ש קלוגר זצ"ל על משנתנו ע"ש), לכן נלע"ד דכוונת התנא על חיזוק ת"ח ותלמידיהם דהיינו מקיים את התורה כי מי שמחזיק ת"ח ותלמידיהם הוא המקיים את התורה שלא תאבד זכרה מישראל, ועיין בתוס' סוטה דף ל"ז ע"ב בד"ה ר"ש וכו' בשם ירושלמי כתיב אשר לא יקים את דברי התורה וכי יש תורה נופלת וכו' ר' אחא בשם ר' תנחום ב"ר חיי למד ולימוד שמר ועשה והיתה סיפוק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור, ר' ירמי' בשם ר' חיי ב"ר אבא לא למד ולא לימד לא שמר ולא עשה ולא היתה סיפוק בידו להחזיק והחזיק הרי זה בכלל ברוך עכ"ל יעו"ש, וע"ז קאמר התנא כל המקיים את התורה מעוני דהיינו שלא הי' סיפוק בידו להחזיק ואעפי"כ החזיק ת"ח כי צמצם מפיו ומשאר צרכיו כדי להחזיק ת"ח ותלמידיהם, הנה איש כזה בודאי דסופו לקיימה ולהחזיק ת"ח מעושר, דמה אם הי' עני ולא סיפוק בידו להחזיק אעפ"כ החזיק, מכש"כ אם יתעשר אח"כ בודאי שיקיים התורה ויחזיק ת"ח, אבל כל המבטל את התורה מעושר, דהיינו שהי' סיפוק בידו להחזיק ת"ח ולקיים התורה ואעפ"כ לא החזיק, איש כזה בודאי שסופו לבטלה מעוני, דמה אם הי' עשיר ביטל את התורה ע"י שלא החזיק ת"ח מכש"כ אם יעני אח"כ בודאי שיבטל התורה ולא יחזיק ת"ח וא"ש ודו"ק:

ח שם במשנת בן זומא איזהו עשיר השמח בחלקו שנא' יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב, פי' בס' מדרש שמואל ז"ל איזהו עשיר השמח בחלקו כלומר שהוא שמח בחלקו שהוא צריך אליו בהכרח ולא יבקש מותרות רק יגע וטרח כדי אוכלו לבד כי זהו חלק הצריך בהכרח אליו שמבלתו לא יוכל להתקיים וע"ז אמר שנאמר יגיע כפיך כי תאכל כלומר כשאתה לא תיגע להעשיר רק שיעור אכילתך לבד, וזהו כי תאכל דקאמר, עליך נאמר אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז שאינו נצרך לבריות רק נהנה מיגיעו וטוב לך לעוה"ב, לפי שאחר שיגיע שיעור אכילתו, את כל העודף מן היום יניח לו למשמרת לעסוק בתורה עכ"ל. ועיין בס' בית שמואל אחרון פ' בראשית שנגע בקצה המטה ביערת דבש הפירוש הזה, ומן התימה שלא ראה דברי המדרש שמואל כאן במקומו:

ט שם ר' יהודא אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. כתב בס' מדרש שמואל ז"ל. ומתוך דברי הרב מתתי' היצהרי ז"ל משמע הוי זהיר בלימוד אשר למדת לקיימו לפי ששגגת לימוד ששגגת במה שלמדת ולא קיימת אותו עולה זדון' כי עמי הארץ ממך יראו וכן יעשו בזדון, והם אינם יודעים שאתה לא עשית אלא בשוגג, נמצא ששוגג שלך יעלה לזדון אחרים ע"כ. וע"ד זה שמעתי שאמר דהע"ה ואתה נשאת עון חטאתי והל"ל ואתה נשאת עוני וחטאתי, אמנם הכוונה העון שעש אחרים במזיד ונמשך ונגרר מחטאתי מהשוגג שלי שחטאתי עכ"ל הטהור:

ובעמדי במקהלים אמרתי לפרש בזה הפסוקי' בתהלים קאפ' י"ט גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב וגו' עד ונקיתי מפשע רב והנה רב טובך אשר צפנת, ועקב הוא כמו עקב אשר שמע אברהם בקולי ע"ש ולפע"ד י"ל שכך אמר דוד גם עבדך נזהר בהם בשמרם, היינו שהי' נזהר מאוד בשמירת המ"ע והל"ת שלא תבוא תקלה על ידו אפי' לחטוא בשוגג, עקב רב, בשביל העם רב אשר יסובבוהו תמיד, וחטאו בשוגג. יעלה לזדון אחרים כנ"ל, ורב הוא כמו פן יהרסו אל ה' לראות וכפל ממנו רב (שמות י"ט כ"א) ופי' האבן עזרא ז"ל ונפל ממנו עם רב ויתורגם בל"א (איינע גראססע פאלקס מאססע) אמנם אע"פי שאני נזהרתי מאוד אעפ"כ שגיאות מי יבין ואי אפשר לאדם להזהר שלא יפול ברשת השגיאה ע"כ אבקש אליך ה' אתה נקני מנסתרות שנסתרו ממנו ולא ידעתי בחטאי בשגגה, ואם תנקנו מנסתרות ומשגיאות אזי אנצל משני מיני חטאים א' תחטא גופא בשוגג שגם הוא חטא יחשב מדצריך להביא עליו קרבן וב' שלא ימשך מזה שאחרים הרואים ממנו יראו וכן יעשו במזיד, וז"ש גם מזדים הסובבים אותי חשוך עבדך אל ימשלו בי כלומר אל יעשו בי משל ולא ישימוני למשל (עיין מקדש מעט על תהלים בשם מהר"ו הצרפתי ז"ל) לומר כשם שאני חוטא כך יחטאו גם הם, אז איתם, אז אהי' תם וישר, כלומר כי רק אז אהי' תם אם ונקיתי מפשע רב, אם אהי' נקי מפשע עם רב אשר ימשך על ידי חטאי בשוגג ויתורגם בל"א (נור דאנן ווערדע איך איין רעכט פראממער מאנן זיין, ווענן איך פאן דער פערזינדיגונג דער גראססען פאלקסמאססען ריין ווערדע) וא"ש:

ועיין בספרי ילקוט הגרשוני על פרקי אבות שנדפס בפאקש בשנת תרס"ו מ"ש על משנתנו בשם ספר טל אורות וינעם לך]:

י שם ר' שמעון אומר שלשה כתרים הן כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן. פי' רש"י ז"ל וכתר ש"ט עולה על גביהן שהוא משובח מכולם מי שיש לו שם טוב ומעשים טובים נמצאות בו שנא' טוב שם משמן טוב:

טוב שמם של חנני' מישאל ועזרי' שהיו בעלי מעשים טובים מנדב ואביהו שנמשחו בשמן המשחה שהרי הללו נשרפו והללו לא נשרפו ונראה מזה דעיקר כוונת התנא לומר כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. וכשם שכתר חנני' מישאל ועזרי' שהיו בעלי מעשים טובים הי' גדול מכתר כהונה של נדב ואביהו, כך כתר שם טוב ומעשים טובים גדול מכתר תורה וכתר מלכות וכדאיתא בברכות דף י"ז מרגלא בפומא דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים. ועיין בס' טל אורות דפות פ"פ דאדר דף צ"ו ע"ב שהאריך בענין זה וסיים בזה"ל:

ומצינו במדרש אמר ר"א איזה ברכה בירך משה בתורה תחלה ברוך אשר בחר בתורה הזאת וקדשה ורצה בעושי' ע"כ. דקדק לומר בעושי' ולא בהוגי' ולומדי' לבד עכ"ל:

י"א שם ר' ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים. פי' הרע"ב ז"ל אין בידינו כמו לא היי בידיה כלומר אין הדבר הזה ידוע לנו מדוע דרך רשעים צלחה ומפני מה הצדיקים מדוכאים ביסורים עכ"ל וכן פי' רש"י ז"ל. ולכאור' קשה דהא מקרא מלא דיבר הכתוב בס"פ ואתחנן ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו ופירש"י ומשלם לשונאיו וגו' בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העוה"ב, וכ"ה בתרגום אונקלס שם, ולמה אמר ר' ינאי שאין ידוע לנו מדוע דרך רשעים צלחה, ואם נאמר כפי' הגאון ר' יחזקאל בנעט ז"ל מנייטרא (המובא בילקוט אליעזר על תהלים קאפ' ל"ז) דצעקת הנביא ירמי' מדוע דרך רשעים צלחה איננו מוסב על מה שהרשע מצליח כי לא נעלם מהנביא מה שאמרה תורה ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, רק הומה לבו מדוע בדרך שהולך לחלל שבת מצליח, יצליח בימי החול, ולא בשבת, וז"ש מדוע "דרך" רשעים צלחה, ולא אמר סתם מדוע רשעים מצליחים עכ"ד ודפח"ח, ודאי קשה אם לזה נתכוין ר' ינאי א"כ העיקר חסר מדבריו דהלא מדברי ר' ינאי משמע דשלות הרשעים על הכלל ואין ידוע לנו מדוע הם שקטים ושלוים ומצליחים בעוה"ז וע"ז כבר אמרה תורה שזהו מטעם שמשלם הקב"ה לשונאיו אל פניו להאבידו, וגם חוץ לזה כבר כתבו הרבה מחברים ז"ל שאין לשאול על זה ומוכרח להיות כן דאל"כ תתבטל והבחירה מכל וכל, ופירשו בזה הפסוקים בתהלים ל"ז אל תתחר במצליח דרכו באיש עושה מזמות וגו' כי מרעים יכרתון וקוי ה' המה ירשו ארץ ועוד מעט ואין רשע, ר"ל שלא יקנא בהצלחת רשעים כי מוכרח להיות כן למען תהי' הבחירה חפשיית, כי אם יהי' נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה שמרעים יכרתון ויקבלו עונשם מיד, ולעומת זה וקוי ה' המה ירשו ארץ ויהי' להם כל טוב בעוה"ז, הלא אז, עוד מעט ואין רשע, כי מי פתי יהי' רשע אם מיד בפועל כפיו יהי' נוקש רשע במצודה רעה ואין מי אותו לפודעה, וע"כ למען שלא תתבטל הבחירה מוכרח להיות צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, ולא קשה מידי לא על שלות הרשעים ואף לא על יסורי הצדיקים וגם כבר מובא בס' קטן ויכוחא רבה בשם הרב הצדיק משפיטיווקא זצ"ל תירוץ על הקושי' דרשע וטוב לו צדיק ורע לו, עפי"מ שאחז"ל (נדה ט"ז ב') דהמלאך הממונה על ההריון נוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו רבש"ע ופה זו מה תהא עלי' גבור או חלש חכם או טפש עשיר או עני ואילו רשע או צדיק לא קאמר כדר"ח דאמר ר' חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים יעו"ש א"כ כיון דכבר נגזר על האדם עוד טרם יצירתו אם יהי' עשיר או עני גזירה זו מתקיימת גם אם אח"כ זה צדיק וזה רשע דהא רשע או צדיק לא קאמר מחמת דהבחירה הוא חפשיית ובשביל שהאדם צדיק לא ישתנה הגזירה שנגזר עליו קודם יצירתו שיהי' עני לכך מצינו צדיק ורע לו, ואם נגזר עליו קידם יצירתו שיהי' עשיר אף אם יהי' אח"כ רשע וטוב לו ומתורץ שפיר הקושי' מפני מה צדיק ורע לו רשע וטוב לו ודפח"ח, ובודאי לא נעלם זה מהתנא הקדוש ר' ינאי ולמה יאמר אין בידינו לא משלות הרשעים, ולכן נלע"ד מלבד הפירוש שכתבתי בספרי ילקוט הגרשוני על פ"א דפוס פאקש תרס"ו בדברי ר' ינאי, עוד כוונה אחרת בדבריו, והוא עפי"מ שאחז"ל שלהי מס' מכות בעובדא דר"ג וראב"ע ור"י ור"ע שהיו מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי וכו' והתחילו בוכים ור"ע משחק א"ל עקיבא למה אתה משחק א"ל למה אתם בוכים א"ל עכו"ם הללו שמשתחוים לעצבים ומקטרים לאלילים יושבים בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש ול נבכה א"ל לכך אני משחק אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ, נמצא לפי"ז אם אנו רואים שלות הרשעים בעוה"ז יש לנו ליקח מוסר ולהרבות בידינו מצות ומעש"ט דאם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ שיגדל השכר וכן ג"כ להיפוך אם אנו רואים יסורי הצדיקים בעוה"ז יש לנו ליקח מוסר ולמלא ידינו מצות ומעש"ט כמ"ש רש"י ז"ל בפ' שמיני בפ' הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, כשהקב"ה עושי דין בצדיקים מתיירא מתעלה ומתקלס אם כן באלו כ"ש ברשעים וכה"א נורא אלקים ממקדשיך א"ת ממקדשיך אלא ממקודשיך, וא"כ כשאנו רואים הצדיקים מדוכאים ביסורים יש לנו ללמוד קו"ח אם לעושי רצונו כך לעוברי רצונו עאכו"כ, וע"ז אמר ר' ינאי בגודל ענותנותו, אין בידנו וכו' כלומר לא לקחנו מוסר למלא ידינו מצות ומעש"ט ולא למדנו, לא משלות הרשעים, לומר אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ יגדל שכרנו אם נעשה רצונו, ואף לא מיסירי הצדיקים, גם מהם לא לקחנו מוסר למלא ידינו מצות ומעש"ט ולומר אם לעושי רצונו כך לעוברי רצונו עאכו"כ יגדל עונשנו אם לא נעשה רצון השי"ת רק נשארנו בידים רקניות מבלי מצות ומעש"ט ולא היינו מעושי רצונו של מקום ב"ה וא"ש ודו"ק כי פירוש נכון הוא בעזהי"ת:

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה