ילקוט הגרשוני על השס חלק א· רבי גרשון שטרן
ילקוט גרשוני על מסכת יומא
בספר ח"מ דייק על שם המסכתא דאין בו מהות ותכלית היום וכמו במס' פסחים ר"ה סוכה. וכאן רק שם יומא. וכתב בס' ל"ש עפ"י המדרש (ב"ר פ"נ) ויהי ערב אלו מעשיהן של רשעים, ויהי בוקר אלו מעשיהן של צדיקים, יום אחד שנתן להם הקב"ה יום אחד ואי זה זה יום הכפורים. ולפי שבתורה נרמז יוה"כ ביום אחד, לכן קראו שם המסכתא יומא עכ"ל:
ד':
בשבעה לחודש נתנה תורה לישראל:
והנה אצלינו המנהג לחוג חג שבועות בששה בסיון. ובמג"א סי' תצ"ד תמה על זה שהרי קיי"ל כר' יוסי דבשבעה בסיון נתנה תורה עיי"ש. ועיין בס' "תורה תמימה" ס"פ משפטים שכתב לדעתי הדבר פשוט וכו' עיי"ש, והנה כבר קדמו בזה הפר"ח או"ח סי' תצ"ד בשם הריב"ש סימן צ"ו עיי"ש:
ט:
רשעים הם אלא שתלו בטחונם בהקב"ה וכו' לפיכך הקב"ה הביא עליהם ג' פורעניות כנגד ג' עבירות שבידם:
כ' בדברי שאול במהדו"ב לכאן בשם אביו הגאון מ' ליבוש נאטהאנזאהן ז"ל. דהנה יש מומר שהוא כופר בכל התורה. בו אין שייך עבירות חלוקות שכולם באו משורש אחד שכפר בכל התורה, אבל מי שהוא ישראל וחוטא בעבירות. בזה שייך עבירות חלוקות ועונש חלוק. וז"ש אמת שרשעים היו אבל תלו בטחונם בהקב"ה א"כ לא כפרו. לפיכך הקב"ה הביא עליהם ג' פורעניות כנגד ג' עבירות שבידם ודו"ק:
אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתוב"מ. ובגמ"ח מפני מה חרב מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם והקשו בתוס' ב"מ דף ל' ע"ב בד"ה לא כו' דהאמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין. ועיין בס' תורה משה ממרן ח"ס ז"ל בפ' משפטים בפסוק כי תראה חמור שונאך מ"ש בזה בשם הגאון מ' יעקב ווירמיז זצ"ל מפפד"מ וופפר"ת ש"י:
ראשונים שנתגלה עונש נתגלה קבם אקבונם שלא נתגלה עונם לא נתגלה קיצם :
עיין בתסרשאן ז"ל ובסי' עולת חודש חיב פ"י בעבור שנתגלה עונם אבן קיצם כיי מתוך שעונותיהם היו גלים וידועים, פלחרואחהם היו מוכיחים אותם על פניהם בתוכחות מגולה, ועי"כ שבו מדרכיהם הרעים ולכן נתגלה קוצם וקץ שם לחושך הגלות, אבל אחרונים שלא נתגלה עונם כי עונם הי' צפון וטמון בחדרי הלב בשנאת חנם, נראים כאוהבין ובקרבם הוות, וכל רואיהם חשבו כאלו כולם קדושים ובתוכם ה' ואיך יעלה ויבא על דעת שום מוכיח להוכיח אנשים כאלה, לכן לא נתגלה קיצם והיינו טעמא דרבא העזובה בקרב הארץ עכ"ד י"ח:
רבנן אודועי הוו מודעי להו מקדם הוו מקדמי ומשדרי שלוחי עיין בס' מקרי דרדקי ר"פ מצורע מ"ש ליישב כפל הלשון. ולפי פירושו שם צ"ל אודועי "הוי" וכו' ולא "הוו" כמובן ודו"ק ואכמ"ל בזה:
משביעין אנו עליך כו' שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך:
על קושי' העולם דאם הוא צדוקי ולדבריו בענן אראה אל הכפורת היינו ענן הקטורת והמצוה לתקן מבחוץ א"כ הוי נשבע לבטל את המצוה ולא חלה השבועה. עיין בהגהות מהר"ץ חיות ז"ל לכאן. ועיין בתשו' חת"ס חא"ח סי' קע"ו מ"ש בזה. ועיי' בס' "תורה תמימה" ויקרא ט"ז פסוק י"ג דהביא קושי' הנ"ל וכתב אבל י"ל דלא קשה וכו' עיי"ש, ולא זכר שכבר קדמוהו רבנן בתראי הנ"ל:
י"ט:
א"ל אליהו לר"י כו' אמריתו אמאי לא אתי משיחא והאידנא יומא דכפורי הוא ואיבעול כמה בתולות בנהרדעא, א"ל הקב"ה מאי אמר" א"ל לפתח חטאת רובץ, ופירש"י יצה"ר הוא מחטיאם בעכ"ח ובס' "תורה תמימה" (בראשית ד' פ' ז') כ':
ולדעתי פירוש זה אינו מרווח. דלפי"ז עדיין תשאר השאלה אמאי לא אתי משיח, אחרי שאין החוטאים אשמים כיון דהיצה"ר מחטיאם בעכ"ח, ולולא דבריו הי' נראה לפרש כוונת המאמר של הקב"ה דבאמת החטא מעכב, והבאור הוא ע"פ מ"ש באגדה דחלק צ"ד א' דמשיח יושב אפתחא דרומי ומחכה לצאת לגאול את ישראל, ומפני חטאינו מתמהמ' לבא אלינו וע"ז אמר שהקב"ה אומר ברמז דק לפתח, כלומר לפתח הידוע ששם יושב משיח ומחכה לצאת "חטאת רובץ" ומעכב עליו לצאת ממנו ודו"ק, עכדפח"ח:
כ. ת"ר אלמלא קול גלגל חמה נשמע קול המונה של רומי ואלמלא קול המונה של רומי נשמע קול גלגל חמה ידוע פי' המפרשים ז"ל דגלגל חמה מפרסם מציאתו ית' בעולם כענין השמים מספרים כבוד אל וגו' לשמש שם אוהל בהם והוא כחתן יוצא וגו' וז"ש אלמלא קול גלגל חמה היה נשמע קול המונה של רומי שם רות לחכמת הפילוסיפיא המכחשת מציאותו ית' ואלמלא קול המונה של רומי הממלאה פני תבל מינות ואפיקורסות ר"ל היה נשמע קול גלגל חמה המכריז ומודיע בעולם שיש בירא ית' המניע הגלגלים תמיד בלי הפסק וא"ש:
כ"א:
ה' דברים נאמרו באש של מערכה, רבוצה כארי וכו' והתניא אר"ח סגה"כ אני ראיתיה ורבוצה ככלב. ל"ק הא במקדש ראשון הא במקדש שני: בי' הגאון ר' חוים סופר ז"ל אבדק"ק מונקאטש ופעסט יע"א כי בבית ראשון הי' אש המערכה, אש שלהבת יה אשר תאכל החטאות והאשמות בבחינת ארי, כי דירות ראשונים מסרו נפשם על קדושת השם, ע"כ הי' דומה האש אשר תוקד בקרבם, רבוצה כארי אשר לא יפחד ולא יחת מפני כל כמ"ש כי כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו אשר יקרא עליו מלא רועים מקולם לא יחת ומהמונם לא יענה וגו' (ישעי' ל"א) והשמיעו קולם בבואם אל הקודש בקול חוצב להבות אש בלי שום מורא ופחד מהמון רשעים רבים, אבל במקדש שני, דורות אחרונים לא מסרו נפשם על קדושת השם, והיה האש להבות שלהם רק בבחינת כלב שיריע ויצריח מרחוק, וכאשר יקרב האדם אליו, בורח לנפשו מפני מקל חובלים שמגביהים לנגדו עכדפח"ח:
כב:
ר"י רמי כתיב והיה מספר בנ"י כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר. ל"ק כאן בזמן שעושין ישראל רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצש"מ:
וקשה לשון הגמ' דלפי פשוטו הול"ל להיפך ל"ק כאן בזמן שאין עושין רצש"מ אז והי' מספר כאן בזמן שעושין וכו' אז אשר לא ימד ולא יספר. ואמר מו"ח הגאון מ' עמרם בלום זצ"ל דהנה ראינו אשר בדורות הראשונים הי' לרבנים הצדיקים אנשי קידש ז"ל רק מאה חסידים או מאתים. ועכשיו יש להם ב' אלפים חסידים או ג' אלקים, וקשה וכי אכשור דרא. אבל הענין הוא דבדורות הראשונים נסעו אל צדיקי הדור רק אותן שרצו ללמוד מרבם יראת שמים וטהרה ופרישות. לכן היו רק במתי מעט כי ראיתי בני עליה והמה מועטים, אבל עכשיו נוסעים בשביל שהצדיק ישפיע להם שפע ברכה ופרנסה, על כן הן רבים עתה עמי הארץ המתעטפים בטליתו של חסיד ובצל אדמו"ר יתלונן. והיינו קושית ר"י כתיב והיה מספר. וכתיב אשר לא ימד ולא ולא יספר. ומתרץ ל"ק כאן בזמן שעושין ישראל רצש"מ אז והיה מספר. כאן בזמן שאין ישראל עושין רצש"מ אלא לטובת עצמם ולהנאתם. אז אשר לא ימד ולא יספר וכתירוץ הנ"ל, ודפח"ח. ועי' בס' שיחת חילין של ת"ח פרק ג' מ"ש בגמ' שלפנינו בשם דרשן אחד ע"ש:
אר"ה כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה שאול באחת ועלתת לו דוד בשתים ולא עלתה לו, שאול באחת מאי נינהו מעשה דאגג, והא איכא נמי מעשה דנוב עיר הכהנים, במעשה דאגג כתיב נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כ' בס' עין הבדולח בשם א"ז הגאון מוהר"ל ז"ל מלבוב. כי יש שני דיעות, לחד מ"ד שאול היה מלך גמור ושאול הוא שמו ממש, ולחד מ"ד נקרא שאול על שם שהיה מלכותו שאולה, ואמר הוא ז"ל נפ"מ לתרי גיסא, כי במלחמת עמלק כתיב כי יד על כס יה וגו' ודרשו חז"ל צוה למלך שילחם עיי"ש. ואם לא הי' מלך גמור לא חטא במעשה דאגג שלא היה מוטל עליו ויש נפ"מ להיפך בנוב עיר הכהנים שהיו מורדים במלכות ואם הי' מלך גמור לא חטא במה שתרגם רק אם היתה מלכות שאולה, ועפ"ז הקסה הוא ז"ל בכתוב שנאמר לו אל תצדק הרבה על מעשה דאגג ואל תרשע הרבה על מעשה דנוב ונחשב לו שניהם לחטא, וזה לא לא יתכן. ממ"נ אם הי' לו דין מלך לא חטא בנוב, ואם לא הי' לו דין מלך לא חטא באגג ותירוץ דבאמת הי' מלך וחטא באגג וכשחטא באגג אמר השי"ת נחמתי כי המלכתי ולא היה שוב מלך וחטא שוב גם בנוב ואמר הוא ז"ל דהש"ס פריך שאול באחת כו' והאיכא מעשה דנוב והקישיא כנ"ל מה דחשבו הכתוב לתרתי וליכא רק חדא, ומשני במעשה דאגג כתיב נחמתי וגו' וניחא דנחשבו בתרתי, תחלה היה מלך וחטא באגג. ואח"כ אמר השי"ת נחמתי ובג' והעבירו ממלכותי וחטא גם בנוב. ותירץ מזה מה דקאמר תחלה שאול באחת ולא פירש איזה כי לס"ד הי' אחת ממ"נ ולא נודע איזה ודו"ק, ודפח"ח:
בן שנה שאול במלכו, אריה כבן שנה שלא טעם טעם חטא:
ענין מ"ש בזה בס' דברי שאול לכאן. ולפי שכבר העתקתי דבריו בספרי ילקוט הגרשוני ח"ר על תנ"ך דף מ"ג ע"א. על כן איני רוצה לכפול הדברים:
כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח עיין בענף יוסף בשם איי הים וכבר קדמוהו בספרים רבים וכנודע. ואזכיר מה שראיתי בס' א' מליצה נאה בפסוק והבור רק אין בו מים ודרשו חז"ל מים הוא דאין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. דידוע דאין מים אלא תורה כמ"ש היי כל צמא לכו למים. והנה יש הרבה בני אדם שהם רקים מתורה אבל לענין נקימה ונטירה כנחש עושין עצמן ת"ח ואומרים כל ת"ח וכו'. וז"ש והבור רק אין בו מים של תורה. ועז"א חז"ל מים של תורה הוא דאין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו. כלומר לענין מדת הנקימה והנטירה כנחש. מחזיק את עצמו לת"ח וק"ל. [ובגוף המאמר עיין בתל תלפיות משנת עת"ר מה שכתבתי שם בסי' י"א בזה עיי"ש]:
כ"ג. מעשה בב' כהנים כו' נטל סכין ותקע לו בלבו עמד ר' צדוק כו' ואמר אחינו ב"י שמעו ה"ה אומר כי ימצא חלל וגו' אנו על מי להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות געו כל העם בבכיה. ופריך וירושלים בית אתויי ע"ע היא והתניא י' דברים נאמרו בירושלים כו' אינה מביאה ע"ע ועוד לא נודע מי הכהו כתיב והכא נודע מי הכהו אלא כדי להרבות בכיה בישראל:
בס' עילת חודש ח"ר הביא ראי' מכאן כדי להרבות בבכי רשות נתונה למוכיח לעמוד דבריו על המקרא כי האי דר' צדוק אעפ"י שהמוכיח בעצמו יודע שאין כוונת הקרא כן, ואין בכלל מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. העושה לשם שמים לעורר העם בתשובה שלימה. ופי' בזה הפסוק באיכה. נביאיך חזו לך שוא ותפל ולא גלו על עונך להשיב שבותך, ר"ל נביאיך המוכיחים חזו לך שוא ותפל, כל כוונתם להראות גבורתם במלבושים חדשים פירושים ודרושים לכל חפציהם, וזהו בנין של שוא ותפל, אמנם אולי היו עושים כן כדי שיתאונן אדם חי יתן אל לבו גבר על חטאיו, כמו. שעשה ר' צדוק וע"ז סיים הנביא, ולא גלו על עונך להשיב שבותך, כ"א לכבוד עצמן הם דורשים וק"ל:
[ובגוף המאמר מי' ביערות דבש בדרשה הראשונה בברכת שים שלום ע"ש]: כ"ח:
אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הוה כו' יצחק אבינו כו' יעקב אבינו זקן ויושב כו' :
עיין הע"י בשם הריטב"א מה שהקשת בזה, ומתירוצו נראה דלא שמ עש כלומר לא אסהל פרש בהרבה שהרי אאר אפה הגאון הבאחת סהשר ז"ל ושאר גדולים דהעוסק בתורה לשמה אין התורה מתשת כוחו אמנם בגוף קושי' הריטב"א י"ל עפמ"ש בכתב סופר עה"ת (כמדומה פ' חיי שרה) דחכז"ל הוכיחו דהאבות הקדושים כולם תופסי ישיבה היו ועשו קיבוץ וריבוץ ופעלים לתורה, דאל"כ למה להם הזקנה הלא כתב הרמב"ם ז"ל לבנו ודע בני כי האדם המסכן כו' ואשרי למי שחתמו ימיו מהרה כו', כמבואר כוונתו ז"ל בהקדמה פתוחי חותם לתשו' חיו"ד יעו"ש, אלא ודאי דהיו יושבים בישיבה ולכך היו צריכים ימי הזקנה לטובת תלמידיהם שיהנו מאורם וישלימו גם הם נפשם וא"ש:
אמר רב קיים אברהם אבינו כה"ת כילה כו'. עיין מהרש"א דהק' מאי קע"ל הא מתני' היא סוף קידושין :
וי"ל דבמתני' שם איתא "שעשה" ורב קמ"ל "שקיים" והחילוק בין "עשה" "לקיים" מבואר בדברינו לעיל שבת דף קי"ח עיי"ש:
ובס' עין הבדולח כתב, דלשון "שעשה" משמע שעשה כה"ת כולה מעצמו דהיינו עפ"י שכלו והשגתו לא כמקיים גזירת תמלך, אמנם "קיים" משמע שקיים הכל מצד ציווי הקב"ה:
קיים אברהם אבינו אפי' עירוב תבשילין:
ע' בת"י ומהרש"א מדוע נקט ע"ת טפי משאר עצות דרבנן. ובס' "עיון יעקב" כתב שמעתי משום דאמרינן בפסחים דמותר לבשל מיו"ט לשבת הואיל ואי מקלעו אורחים ואברהם שהיה ראשון להכנסת אורחים וא"כ הו"א דא"צ לע"ת ואפ"ה קיים אותו עכ"ל. והנה בילקוטי ח"ג אות ע"ת כיוונתי לזה ב"ה, וי"ל הה"ג מ' יהודא יואל דייטש נ"י מגאניטש כתב לי שקדמני בזה בס' ייטב לב פ' תולדות, ועיציך הרואות שגם אותו קדם הרב "עיון יעקב" ז"ל. והנה אז הקשה הרה"ג הנ"ל מה מהני הע"ת לאאע"ה דעיקר ההיתר משום הואיל. והרי אז לא היו ישראלים בעולם כלל וקי"ל לכם ולא לנכרים, א"כ אף אי אורחים לפנינו אסור לבשל לנכרים. וכעת ראיתי שכבר קדמו בזה בס' "דברי שאול" לכאן וע"ש מ"ש בזה:
כ"ט. הרהורי עבירה קשין מעבירה:
במאמר זה יש אריכות גדול בס' שדי חמד (כללים) מערכת המ"ם כלל כ' עיי"ש וינעם לך. וע' בעין יעקב החדש בבא מציעא ס"פ המפקיד בד"ה אמר הבונה וכו' ותמצא נחת]:
אשתא דסיתוא קשה מדקייטא וסימניך תנורא קרירא פי' עולת חודש ח"א כוונתם ז"ל אם אדם עובר עבירה בימי זקונים דהמה ימי הסתיו כי כבר טבעו מקורר, קשיא מאוד מדקייטא, כלומר מימי נעורים, כי בימי נעורים י"ל יצרו אנסהו וחומו כפהו, אבל לעת זקנה סימניך תנורא קרירא, ואיהו מגרה יצה"ר בנפשי' ומשרה על עצמו רוח הטומאה. ר"ל וק"ל:
מגמר בעתיקא קשה מחדתא וסימניך בר טינא פי' בעוללות אפרים מאמר ר"ד עפמ"ש בזוה"ק בפ' מפני שיבה תקום נ"ל קודם זמן השיבה תשוב אל ה' וז"ש מגמר בעתיקא קשה מחדתא. קשה ללמד את זקן וכסיל שכבר הזקין ברשעו ואין טוב לאדם כי אם להעביר העבירה מכנגד פניו בעוד היותה חדשה. וסימניך טינא בר טינא. כי החומר שכבר הוליד כמה תולדות קשה לבטל מציאותו. (ועיי"ש עוד פי' שאר המאמרים המובאים בגמ' דבאן): למה נמשלה אסתר לשחר לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים והא איכא חנוכה ניתנה ליכתב קא אמינא:
עיין בענף יוסף בשם טל אורות. וקרוב לזה כ' גם ביערות דבש ח"ר. ועיין בס' ילקוט אליעזר ערך חנוכה ריש אות כ' יעו"ש. ועיין בס' שבט סופר מהרה"ג מ' ישעי' עהרענפעלד ז"ל על בראשית שעות בדף האחרון מ"ש בזה:
ל"ז. אר"י המהלך לימין רבו הרי זה בור:
שמעתי בשם הגאון ע' שאול עהרענפעלד ז"ל, דא' ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם הוא פלפול התלמידים, דע"י שהתלמיד מביא ראיות נגד דברי רבו והרב דוחה אותו עי"כ יבורר ההלכה כשמלה, אבל אם התלמיד מביא תניא דמסייע לך אז א"א לברר הלכה וכמ"ש בב"מ פ"ד א' דאמר ל' יוחנן לר"א בן פדת, את כבר לקיש? בר לקישא כי הוה אמינא מלתא הוה מקשי לי כ"ד קושייתא ומפריקנא לי' כ"ד פירוקי וממילא רווחא שמעתא ואת אמרת תניא דמסייעא לך אטו לא ידענא דשפיר קאמינא עיי"ש. והנה תלמיד חריף אומר על ימין של רבו שהוא שמאל ומקשה לי' הרבה קושיות אבל התלמיד שהוא בור ריק אינו מקשה שום קושיא על דברי רבו רק אדרבה מביא ראיות לדבריו שהאתמ אתו, והנה האמת מכונה בשם ימין והשקר בשם שמאל. וז"ש תלמיד המהלך לימין רבו שאומר שהאמת אתו ודבריו צדקו יחדיו. הרי זה בור. כי התלמיד החריף צריך לעשות להיפך ולהראות לו שדרכו אינו דרך ימין רק שמאל. וע"י הפלפול רווחא שמעתא ויתברר ההלכה ודפח"ח:
ל"ח:
בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. פירש"י שהי' קושר ד' קולמוסין בד' אצבעותי והי' כותב שם של יו"ד ה"א וא"ו ה"א ביחד:
כתב בס' מנחת חינוך מצוה תד"ז וז"ל ולכאו' קשה לי דהכותב שם הוי' ב"ה דכותב יו"ד ה"א והוי שם ואח"כ כותב הוא"ו ובאותו רגע הוי קלקול כי אין זה שם אלא אח"כ כשכותב ה"א האחרונה נגמר השם וכו' ולמה לא התקינו חז"ל בכותב שם הוי"ה ב"ה דיכתוב היו"ד לבסוף ויכתוב תחלה אותיות הוה ואח"כ יכתוב היו"ד בראש התיבה ונגמר השם ובזה אין שום מכשול. ומזה ראי' ברורה דהשם צריך להיות כסדרן א"כ א"א בענין אחר ומצותו בכך. וע' בנו"ב מה"ק היו"ד סי' ע"ד דמביא בפשיטות דהשם צריך להיות נכתב כסדר ובאמת ל"מ זה בשום מקום ולפמ"ש יש מכאן ראי' ברורה מדלא התקינו חז"ל כן ע"כ מבואר דהיו"ד אסור לכתוב בסוף מחמת שלא כסדרן. וע' בספר יהושע שכ' ג"כ על ד"ז דלא נמצא בשום מקום ולענ"ד הוא ראי' ברורה. ובזה ניחא לי מאי דחז"ל מגנין בן קמצר דלא רצה ללמד על מעשה הכתב ומאי נ"מ ע' בתויו"ט ולפמ"ש דהי' כותב שם הקדוש בב"א ולא הי' כאן קלקול רגע אחת משא"כ כשאינו יכול לכתוב בב"א דא"א בענין אחר ובן קמצר הי' כותב בשלימות ע"כ מזכירין אותו לגנאי ע' ביומא וע' שם בתויו"ט ובן קמצר הי' כותב תיבה בת ד' אותיות בב"א ע"ש עכ"ל הזהב: מנא הא מלתא דאמור רבנן ושם רשעים ירקב א"ל הא כתיב ושם רשעים ירקב מדאורייתא מנלן דכתיב ויאהל עד סדום וכתיב ואנשי סדום רעים וחטאים וגו' בס' "תורה תמימה" פ' לך לך כתב. אמנם צריך ביאור איפה מרומז בלשון ואנשי סדום רעים וחטאים הא שצריך להזכירו בלשון קללה, כי הלא בלשון רעים וחטאים לבד אינו מרומז לשון קללה עיי"ש. והנה במח"כ נעלם ממנו כל מ"ש מהרש"א לכאן בד"ה מדאורייתא מנלן כו' יע"ש, ואין אנו צריכים לשינויא דחיקא שכ' הרב תורה תמימה שם:
אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו שנא' וזרח השמש ובא השמש וכו':
עיין מ"ש הרב "עיון יעקב" בזה. ועפ"י דבריו מיושב מה שחמה בס' שם משמעון דרוש ג' על הרב מהר"ש יפה כיעוי"ש ודו"ק:
ל"ט ת"ר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה. פירש"י מניחין אותו ליטמא הרבה והכי קאמר קרא אל תטמאו בהם ואם תטמאו סוף ונטמתם בם עכ"ל (וכן איתא בתורת כהנים ומובא בילקוט שמיני, אם אתם מטמאים בהם סופכם ליטמא בם) וראיתי בס' אסיפת חכמים פ' אחרי שמביא פי' ע"ז בשם הרב משפט שלם. לפימ"ש הרמב"ן במס' ע"ז בפרק השוכר את הפועל. הטעם שהאיסור בטל בהיתר ולא היתר בהיתר הוא כן משום דהאיסור אדם מבטלו ואינו מחשבו לכלום כי אינו, מצפה שיוסיף לכן שפיר בטל איסור בהיתר משא"כ בהיתר שאדם מצפה שיוסיף ההיתר. ולפ"ז י"ל דברשע שאוכל האיסור ושביק ההיתר וא"כ להרשע חשוב האיסור יותר ויותר מן ההיתר וא"כ לפי"ז שוב לא מועיל גביה ביטול דהוי ביטול היתר בהיתר. והנה ביומא ס"ד ע"א איתא אליבא דר' יוחנן כי משחתם בהם בעינייהו הוא דלא מרצו מדלא כתיב בם דהוי משמע ע"י תערובת (ע"ש. ברש"י ד"ה מבם בהם) ולפי"ז יש לפרש אל תטמאו בהם בעינייהו, ואם תטמאו סוף ונטמתם בם אפילו ע"י תערובת, כי להרשע אינו בטל האיסור כי הוא מחשבו יותר מן ההיתר וכפי שיטת הרמב"ן הנ"ל ודפח"ח:
נ"ב. איסי ב"י אומר חמש מקראות בתורה אין להם הכרע שאת משוקדים מחר ארור וקם --- בס' "תורה תמימה" פ' תרומה בפסוק ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה, כתב וז"ל:
ודע שבס' יבין שמועה כלל תע"ג כתב בשם הרא"ש, דהא דחמש מקראות אין להם הכרע הוא עד דאתא עזרא ופסק טעמים אבל מימות עזרא ואילך יש להם הכרע, וכ"כ הריטב"א בחידושי יומא. ותמה עליהם בס' יד מלאכי כלל רע"ח וז"ל בשלמא בכל הפסוקים שחשיב הגמ' ניחא חידוש זה אבל במשוקדים אף דאפסקינהו עזרא אכתי כדקאי קאי ולא מכרע מלתא כלל דכיון דיש אתנחתא על מלת גביעים וזקף קטן על משוקדים אכתי לא אתברר אם קאי אגביעים שלפניו או אכפתרי' ופרחי' שלאחריו, ולכן כתב דלאו דוקא על חמשתן קאמרי הרא"ש והריטב"א אלא רק אארבעה, ולא אדעה מה אדון בדבריו, דהא הענין מתבאר היטב, האתנחתא שעל גביעים הוא המפסיק המלה הזאת, ומשוקדים מוסב על כפתורי' ופרחי' והכל עולה יפה וצ"ע עכ"ל --- והנה נעלם ממנו שגם זקף קטן הוא נגינה מפסקת, וכמבואר בתשו' חת"ס חא"ח סי' יו"ד בשם מגן גבורים בשם בנו של המחבר יכין ובועז יעו"ש, וא"כ כיון דיש אה אתנחתא על גביעים וזקף קטן על משוקדים שפיר קאמר היד מלאכי דאכתי לא אתברר אם קאי משוקדים על גביעים שלפניו או אכפתרי' ופרחי' שלאחריו וזה ברור. [שוב הראני בני הב' החו"ב כ"ה יוסף דוב שי' ברש"י חגיגה דף ו' ע"ב ד"ה לפסוקי טעמים דשם כ' רש"י בפירוש דזקף קטן הוא נגינה מפסקת כמו אתנחתא עיי"ש]:
נ"ג: תנ"ה המתפלל צריך שיפסיע ג' פסיעות לאחריו ואח"כ יתן שלום ואם לא עשה כן ראוי לו שלא התפלל -- פי' בס' ילקוט אליעזר ח"ר בדרוש לחינוך בהכנ"ס עד"מ כי יש ד' מדרגות דומם צומח חי מדבר ואם אדם יחשוב בלבו שנפשי כעפר לכל כי מה אנוש שיתגאה, מתוך כך יהיה אוהב שלום עם כל אדם. וע"י שלום ואחדות השכינה שורה ותפלתו תקובל וז"כ שיפסיע ג' פסיעות לאחריו שייציר במחשבתו ג' מדרגות מאחוריו, ויהי רק בפמינת דומה כעשו ואח"כ והי שלום לכל, אדם ודו"קיר ר ומשה ומית הבאוול מא עמרם בלום זאאל סמכתי. הכוונה דהזמזפלב לאד נשר לפנים לשנות שם לשון ומלבוש ח"ו כי אז אביהם לא יכירנו וישראל לא ידענו ולא יועיל לנו זכות אבות אשר עי"כ אנו מקויים שתכנס תפלתנו לפני ולפנים רק צריך שנפסיע ג' פסיעות אלה לאחור ולהתנהג בשם לשון ומלבוש. כמו שהתנגו אבותינו הקדושים ואז תקובל תפלתנו בזכות אבות המליצים יושר בעדינו וז"ש המתפלל צריך שיפסיע ג' פסיעות לאחריו וא"ש (ויש לצרף אלו ב' פירושים יחד, דצריך שיפסיע ג' מדרגות מאחוריי ויהי' בבחינת דומם כעשר, ויועיל לו זכות אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר, ואח"כ יתן ש' ל' ו' ם' ראשי תיבות שם לשון ומלבוש, ואז תפלתו תקובל ודו"ק]:
נד. בשעה שהיו ישראל עולין לרגל כו' ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זב"ז והיו אומרי' להם ראו חבתכם לפני המקום כתבת זכר עם נקבה -- בס' "תורה תמימה" פ תרומה בפ' ועשית שנים כרובים. כתב וז"ל:
ועיין ברבינו בחיי כו' ולבד זה איני יודע מי מלל לרבותינו דלהכרובים הי' לא' צורת זכר ולא' צורת נקבה דמה שלמדו זה מסוגיא דיומא נ"ד א' וכו' אין זה מוכח כלל שהי' להם צורת זכר ונקבה אלא שהיו מעורים זב"ז באהבה וחבה כמו זכר ונקיבה ודמות צורתם באמת היו שניהם צורת זכר כו' עכ"ל והנה נעלמו ממנו דברי הזוהר פ' אחרי מות דף נ"ט. רבי יצחק אמר מכאן אוליפנא דבכל. אתר דלא אשתכח דכר ונוקבא לאו כדאי למחמי אפי שכינתא כו' אוף הכא כרובים דכר ונוקבא כו' עיי"ש:
בשעה שנכנסו עכו"ם להיכל מצאו כרובים המעורין זה בזה וכו'. הקשה הריטב"א דהא בב"ב אמרינן שלא היו פניהם איש אל אחיו אלא כשהיו עושין רצונו שנ' מקום. ותי' ביערות דבש ח"ר דרשה י"ג כי ידוע מ"ש במדרש לעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וי"ט אפי' בשבת של חול. (והכוונה כי כל מועדים נקראים שבת כנודע וז"ש אפי' בשבת של חול ר"ל אפי' י"ט ב' של גליות שהוא באמת חול דבקיאי אנן בקביעא דירחא ואמרו לגבי מת כחול שוויוה רבנן ומ"מ לא זזה שכינה). ומבואר בירושלמי דתענית בחורבן בית ראשון היה חורבן הבית באחד באב כי בט' תמוז הובקעה העיר וכ"א יום מקל שקד הוא א' באב וידוע בגמרא דעירובין כי ט' באב היה ביום א' א"כ ר"ח אב היה בשבת והיה אז השכינה שורה בנו ושפיר מצאו פניהם איש אל אל אחיו וא"ש:
סט. למה נקרא שמם אנשי כנה"ג שהחזירו את העטרה ליושנה (עיין בסי' "עיון יעקב מ"ש בזה) אתא משה כו' אתא ירמי' אמר עכו"ם מקרקרין בהיכלו אי' נוראותיו ל"א נורא אתא דניאל אמר עכו"ם משתעבדין בבניו אי' גבורותיו כו' הן' הן גבורותיו הן הן נוראותיו שאלמלא נוראותיו אומה אחת היאך יכולה להתקיים בין ע' אומות ידוע פי' מכך ח"ס ז"ל בזה "עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר עורבה גבורתך וקנאתך וכו' עד מתי תראה עוזך וגבורתך בזה שישראל יכולים להתקיים בשבי וביד צר וכו' וכנודע) ורבנן היכי כו' ועקרי מה דאמר משה אריבר"א מתוך' שיודעים בהקב"ה שאמיתי הוא לפיכך' לא שזכו לו -- פירוש המאמר הזה תמצא בס' נטע שורק פ' בשלח עייש"ה ויונעם לך וקרוב לדבריו נמצא ג"כ בס' "גאון יעקב" שבגליון העין יעקב לכאן ואינם רוצה להאריך:
עא אמר רבה כי מפטרי רבנן מהדדי בפומדתיא אמרי הכי, מחיה חיים יתן לך חיים ארוכים טובים ומתוקנים:
צ"ב לשון מחיה חיים, ועיין בס' עין הבדולח מ"ש בזה, ולפענ"ד נראה פשוט דהנה החיים של העני אינו נחשב לחיים וכמ"ש חכז"ל עני חשוב כמת, לכן אם הקב"ה מקום מעפר דל ונותן לו עושר וכבוד אז הוא נותן חיות בהחיים שלו. ולז"א מחיה חיים וא"ש ודו"ק:
ועיין עוד לקמן דף ע"ו מש"ש בזה וינעם לך:
אתהלך לפני ה' בארצות החיים אמר רב יהודה זה מקום שווקים הכונה נ"ל דידוע דכל עבודת השי"ת קל הוא לאדם כמש"ה כי קרוב אליך הדבר, לבד המשא ומתן באמונה וביושר הוא קשה מאוד, וכפי' המהרש"א ז"ל בפ' מקשה אחת זהב טהור, כלומר דבר אחד מקשה הוא והיינו זהב טהור ר"ל שיהי' הזהב של אדם טהור ונקי מתערובת גניבה וגזל ואונאה ורבית זה קשה מאוד לכל אדם ועל זאת התפלל החסיד דוד המע"ה, כי לא רק בבהכנ"ס וביהמ"ד יתהלך לפני ה', רק גם בארצות החיים זה מקום שווקים דשם קונים ומוכרים ונושאי' זע"ז יהי' נוכח ה' דרכו וישא ויתן באמונה וביושר וא"ש ודו"ק:
כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך, וכי יש שנים של חיים ושנים שאינם של חיים, אמר ר"א אלו שנותיו של אדם שמתהפכין לו מרעה לטובה :
בס' תורה תמימה פ' ויגש כתב לבאר עפי"ד הגמ' שלפנינו תשובת יעקב לפרעה ששאלו כמה ימי שני חייך וגו' מעט ורעים היו ימי שני חיי, דלכאורה השיבו על מה שלא שאלו ע"ש:
ונעלם ממני דברי האלשיך ז"ל ר"פ ויחי שקדמו בזה:
ועל הפסוק כי אורך ימים וגו' הנ"ל, ראיתי בס' צבי לצדיק שהביא בשם לחם שמים פ"ב דאבות שכתב וז"ל: ומפי אבא מ"ה (היינו החכם צבי זצ"ל) שמעתי הלצה נאה בזה הפסיק, כי הנה מצאנו שנים של מתים, כההיא דריש חגיגה, על הפסוק ויש נספה בלא משפט, דא"ל רב ביבי סוף סוף שניה מאי עבדת להו, א"ל כי חזינא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא ליה והויא חילופיה, נמצא לזה צריך מריבה וקטטה מבני אדם ולעבור על מדותיו ומתוך כך זוכה לאריכות ימים כאלה שהן שנית מתים, אמנם התורה מבשרת באורך ימים של שנות חיים בעצם. לא של מתים שנתקצרו שנותיהם, וא"ת מאי נפקא לך מינה, ומשני קרא. ושלום יוסיפו לך, כלומר יש ריוח גדול בדבר, שהרי תרויח שלום עכ"ד ודפח"ח:
אליכם אישים אקרא וגו' א"ר ברכי' אלו ת"ח שדומין לנשים ועושין גבורה כאנשים :
[הכוונה נ"ל דנודע דאשה היא בחינת מקבל, ואיש הוא בחינת משפיע, ולכך אמר דת"ח דומין ונראין כנשים שהם מקבלים. אבל באמת הן הם המשפיעים ברכה לישראל בזכות תורתם. וכפי' המפרשים ז"ל על מאמר חז"ל ארון נושא את כושאיו בנודע, וז"ש ועושין גבורה כאנשים וא"ש ודו"ק], עיין פי' רש"י ז"ל "בראש פרשת ושנות חיים הוא להכי נקט ליה" עכ"ל, וכבר העיר במסורת הש"ס כי הרואה יראה שהפסוקים רחוקים זה מזה כי פ' ושנ"ח כתיב (במשלי ג' ב') ופ' אליכם אישים אקרא כתיב (שם ח' ד') והכן מצוה לכוון דעת רש"י וע' בח"א עכ"ל:
וראיתי בקונטרס תל תלפיות מסברת י"ג אות צ"א שהביא בעם הה"ג בן ר' אהליאב (הוא ידידי הגאון מ' שלמה אישר נ"י אבדקמ"ק קרילסבורג יע"א) שכתב ע"ד רש"י אלו אחרי דרך מבוא כל מ"ש מהרש"א והגהות רש"ש בזה ואחרי שדחה דבריהם בטוב טעם פתח ואמר:
ומעתה מצוה עלינו לישב ד' רש"י ז"ל ומצוה זו הבאה לידי אקיימנה בזה: הנה ראשון לציון מה שיל"ד בלשון רש"י ז"ל שכ' בראש פרשת ושנות חיים "הו" ולמה לא כ' כנהוג בראש פ' ושנית חיים כתיב אלא נ"ב כי בכוונה גדולה השתמש בלשון "הוא" במקום "כתיב" כי ודאי אין רצונו לומר שבראש פ' ושנות חיים כתיב אליכם אישים אקרא. שהרי זה הכתוב מכחישו, אבל רצונו לומר מה דכתיב בראש פרשת ושנית חיים הוא במשמעותו מה שדרש כאן ר' ברכי' על מה דכתיב אליכם אישים אקרא, וזה יתבאר לנו כשנרד לתוך עומקו של ענין להבין דברי חכמים וחידותם, כי הנה ידוע שמדתו של אב ומדתה של אם, לגידול בניהם לתורה ולמצוה, חלוקות זו מזו, דרכו של אב שיוכיח את בניו וידבר אתם קשות לאמור שמעו בקולי זאת עשו או או השמרו לכם מעשות זאת הלא צויתיכם. ודרכה של אם שתקרב אל בניה בתורת חסד על לשונה ותשתדל באמירה רכה שיקבלו תוכחת אביהם וישמעו למצותיו, ולהכי גבי כבוד הקדים הכתוב אב לאם לפי שדרכו של בן לכבד האם יותר וגבי מורא הקדים האם לאב לפי שדרכו של בן לירא האב יותר כמ"ש רש"י בפ' קדושים. ופוק חזי גם בס' משלי מיחס שלמה המלך המוסר והמצוה לאב והתורה לאם. שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך (א' ח') נצור בני מצות אביך ואל תטוש תורת אמך (ו' כ'), ותרווייהו צריכי התורה והמצוה, ר"ל תורת חסד על לשונה של אם אשר אמריה אמרי נועם, והמצוה והמוסר בפי האב אשר לעת הצורך לא ימנע מליסר את בנו בשבט פיו ויוכיחו בדברים קשין כגידין, כי רק אם יהי' זה לעומת זה, המקל נועם לעומת המקל חובלים, חפץ ה' ביד האבות יצליח להדריך את בניהם ובנותיהם בדרך ישרה:
וכן תלמידי חכמים אשר דבריהם כדרבונות, להדריך העם דרך חיים בהוכחות מוסר, טוב להם להשתמש באמירת רכה, למען לא יאטמו אזנם משמוע לקול תכיחתם וכדכתיב דברי חכמים בנחת נשמעים ואז גם את גזרותיהם יקבלו ברצון ולא יסורו מן הדבר אשר יגידו להם ימין ושמאל. וכן אמר הקב"ה למשה קח לך את יהושע ב"נ איש אשר רוח בו, ר"ל שיש בו חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה לדעת איך ידבר אל העם שישמעו לקולו, וכמו שתרגמוהו במדרש שידע להלוך עם כל או"א מהם לפי דעתו, שיהי' עם הקפדנים לפי דעתן ועם המתונים לפי דעתן, הרי בהנהגת חכמים צריך שתחוברנה יחדיו מדת האב ומדת האם והיינו דאמר ראב"ע לר"א (סנהדרין ק"א) טוב אתה לישראל יותר מאב ואם וכו' ולמה לא די לו לומר מאב, אבל הוא הדבר אשר דברתי כי בהנהגת החכמים להדריך את העם דרך חיים צריך שיחדיו יהיו תמים דרכו של אב ודרכה של אם, צריך שיהיו דומין לנשים בענותנותן ובתורת חסד על לשונם, ועושין גבורה כאנשים שישמרו לעשות ככל אשר יורום, וגם כשיעשו גדרים ויגזרו גזירות יקשיבו אל מצוותיהם: ועתה שא נא עיניך וראה דכי אורך ימים ושנ"ח הוא פסוק ב' בפרשה ג' ומה כתיב בראש אותה פרשה בפסוק א'? "בני תורתי אל תשכח ומצותי יצור לבך. ולפי הצעתנו דלעיל יש לתת לב, דברי מי אלה א אם דברי האב הם, יפלא הלא דרכו במשלי ליחס תמיד התורה לאם ולא לאב וא"כ תורת אמך אל תשכח ומצותי יצור לבך היל"ל, ואם דברי האם המה, יפלא הלא דרכו ליחס המצוה לאב ולא לאם וא"כ תורתי אל תשכח ומצוה אביך יצור לבך הול"ל, אלא מוכח מכאן שבתלמידי חכמים שהם כאב ואם לישראל הכתוב מדבר דומין לנשים בענותנותם ובתורת חסד על לשונם ועושים גבורה כאנשים שישמעו לקולם ומצוותיהם ינצורו. הרי פסוק תורתי אל תשכח ומצותי יצור לבך" דכתיב בראש פרשת כי אורך ימים ושנ"ח יוסיפו לך הוא ממש מה שדרש ר' ברכי' על הא דכתיב אליכם אישים אקרא. וזהו לדעתי כוונת רש"י וא"ש הא דכתב "בראש פרשת ושנות חיים הוא' וגם מדוקדק לשון "הוא" דנקט: ודיקא נמי הכי ממה שפירוש שדומין לנשים "ענותנין ותשושי כח" ולכאורה איכא למידק מה דחקי' לדבר בפירושו מענותנותן של נשים, הלא לעומת הגבורה שעושין האנשים היה די לומר שנראין כנשים שהן תשושי כח. ועוד בשלמא תשושי כח לחיי, אבל מהיכי תיתי לייחס לנשים ענותנות טפי מלאנשים, הלא מצינו אפי' נשי חיל כדבורה וחולדה הנביאה שנהגו ביוהרא כדאיתא במגילה י"ד ע"ב, אבל בגידול בנים ודאי הנשים בענותנות ובתורת חסד על לשונם, ולא באב אשר לעת הצורך דרכו למלוך ביד חזקה על בנ, ומשום דכוונת ר' ברכי' דבהנהגת העם דומין ת"ח לנשים בגידול בניהן יתכן שפירש רש"י ענותנין ותשושי כח. ונתפשטו כל הקמטין. כנ"ב נכון בס"ד עכ"ל הנעים:
מעשה בכ"ג אחד כו' לסוף אתו שמעי' ואבטליון כו' א"ל ייתון בני עממין לשלם דעבדי עובדי דאהרן ולא ליתו בני אהרן לשלם דלא עבדי כו: הכוונה לע"ד כי עובדא דאהרן היינו להוריד ההשפעה האלקית ורב טוב לבית ישראל מלמעלה למטה (עיין באוהל יעקב פ' אמור בפ' וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב) אמנם זה הכהן גדול דע"ה ולא מעלי הוה כמבואר במהרש"א ז"ל) אין בכוחו להשפיע שפע ברכה לישראל וא"כ לא עביד עובדא דאהרן, וז"ש שמעי' ואבטליון ייתון בני עממין לשלם דעבדי עובדא דאהרן פי' שבכח תורתם וצדקתם מורידים השפע מלמעלה למטה, ולא ליתו בני אהרן לשלם דלא עבדי עובדא דאהרן כנ"ל וא"ש. ובס' עבודת ישראל להרה"ק המגיד מקאזניץ זי"ע בדרוש ליוהכ"פ כתב עפי"ד מורו הגאון מהד"ב זי"ע על ר' ישמעאל בן אלישע שנכנס להקטיר קטורת וראה אכתריאל י"ה ה' צבאות ואמר לו ישמעאל בכי ברכנו כו' שר' ישמעאל הגם שהי' גדול החכמים לא בזכותו לבד זכה להמראה נפלאה כ"א ע"י הקנה התנא שהי' בימיו והוא הרימו ונשאו בקדושתו כדרך הצדיקים להרים הש"ץ בקדושתם וע"י זכה לכל אלה ע"כ. ובודאי מורינו הצדיק אמר אלו הדברים עפ"י רוח קדשו שהופיע עליו. אכן עפי"ד ועפ"י שכלנו נראה לומר כי מסתמא הכהן שהי' בימי שמעי' ואבטליון בבית שני ולא הי' כ"כ כהוגן מסתמא לא זכה לעלות לק"ק ביוהכ"פ כ"א ע"י שמעי' ואבטליון שהיו אז ראשי הדור והם הרימוהו ונשאוהו לזאת המדרגה, ולכן השיבו לכה"ג שלא יתגאה עליהם, כי הם עבדו עובדא דאהרן פירוש שעיקר העבודה הי' על ידיהם והבן. עכ"ד הקדושים ודפח"ח ש"י:
ע"ב:
אריב"ל מ"ד וזאת התורה אשר שם משה, זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה:
בס' צל הכסף להגאון מ' אהרן פריעד אבד"ק ביסערמין ז"ל מביא פי' רבינו הגאון ר"א מווילנא ז"ל. דהתורה הוא כמו המטר כמ"ש יערוף כמטר לקחי, והנה המטר בא על כל הארץ בשוה וגם עושה פעולתו בשוה, אך פעולתו לפי המקבל, דמקום שזרוע חטין צומח חטין, ומקום שזרוע קוצים וסם המות יצמח כן. אך המטר עצמו נקרא לעולם טוב, הנה כמו כן לב האדם הוא כמו ארץ זרוע, ותורה מן השמים היא כמו מטר שיורד עליה. ואם הלב זרוע מיראת השם אז התורה שלומד מצמיח ומרחבת דעתו ומגדלת אורה, אך אם הלב מחוסר אמונת השם וזרוע בו מינות, אז התורה שלומד מצמיח ומגדל המינות שבלבו, וזהו כוונתם זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו התורה סם המות הכל לפי המקבל, וכמו שהיו דואג ואחיתופל גדולים בתורה ולא נתקנו בה אדרבה נתקלקלו ע"כ דפח"ח. ובדרוש לז' אדר פירשתי בזה מאמר חז"ל בחולין קל"ט ע"ב אסתר מן התורה מניין, ואנכי הסתר אסתיר, ואמרתי ע"ד שכתבו המפורשים דאסתר שלחה למרדכי לך כנוס את כל היהודים. יען דהמן הרשע קיטרג שאין אחדות בישראל כמו שאמר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים. דאע"פ שהם בין העמים והי' להם להיות באחדות אעפי"כ הם מפוזר ומפורד ויש ביניהם פירוד הלבבות, ע"כ צותה אסתר נעשות בהיפך זה, לאסף ולכנס את כל היהודים שיהיו באגודה אחת ואז אין שום חומה ולשון שולטת בהם, וע"ז שאלו חכמי התלמוד, אסתר מן התורה מניין, פירוש מהיכן הי' לה זה שצוותא דווקא על שלום ואחדות, המבלי אין תקנה אחרת להשמיד אויבי ישראל, ולמה לא ציותא אסתר שיעסקו בתורה, כדשלח לי' ר"א למר עוקבא (גיטין ז' א') השכם והערב עליהן לבית המדרש והם כלים מאליהן יעו"ש, ע"ז מתרץ הגמ' משום דכתיב ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא וגו' כי פנה מל אלהי' אחרים, וא"כ אז שהשתחוו לצלמו של נבוכדנצר היה לבם מחוסר אמונת ה' והיה זרוע בו שמץ כפירה ושמץ ע"ז ר"ל, א"כ לא היו מועיל להם לימוד התורה, כי לא זכה אדרבה נעשית לו סם המות ר"ל, וע"כ צוותה אסתר רק לאחוז במדת השלום והאחדות, דבזה אפי' כשעובדים ע"ז אין שטן ואין פגע רע כמו שאחז"ל (בב"ר פ' ל"ח) גדול השלום אפי' עע"ז אמר הקב"ה כביכול איני יכול לשלוט בהם כיון ששלום ביניהם שנא' חבור עצבים אפרים הנח לו יעו"ש וא"ש ודו"ק:
ע"ה. וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו שנאסרו להם וכו':
עיין במהרש"א שהקשה למה נתעוררו על איסור עריות בזמן תרעומתן על המן ובאומרם מי יאכילנו בשר ע"ש:
ועיין בהקדמה נפלאה מבעל קצוה"ח ז"ל על ספרו שב שמעתתא אות ח' וט' מ"ש בזה ותמצא נחת ולענ"ד נראה לומר בדרך הפשוט עפ"י מאמרים ז"ל (סנהדרין ס"ג ב') לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא יעו"ש, הרי דבכל מקום ובכל זמן שישראל פרשו מן המקום ב"ה לא הי' זה עיקר התכלית כ"א עיקר התכלית הי' כדי להתיר להם עריות בפרהסיא והנה כאן שטענו מי יאכילנו בשר איתא בילקוט שמעוני בשם הספרי (ומובא גם בפירש"י בחומש) וז"ל, ויאמרו מי יאכילנו בשר, וכי מפני שלא היה להם בשר היו מתרעמין, והלא כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן וגו' יכול שאכלום במדבר ת"ל בכניסתן לארץ ומקנה רב היה לבני ראובן וגו' אלא שמבקשין עלילה לפרוש מאחרי המקום עכ"ל:
ואם נרצה להבין מה היה התכלית בבקשת עלילה לפרוש מאחרי המקום. הלא בודאי אין זה כי אם כדי להתיר להם עריות בפרהסיא כמחז"ל הנ"ל, וז"ש וישמע משה (מלשון הבנה כמו וישמע אברהם אל עפרון) את העם בוכה למשפחותיו, ר"ל שהבין משה שכל מה שמבקשים עלילה לפרוש מאחרי המקום וכל מה שבוכים ואומרים מי יאכילנו בשר, הכל הוא רק למשפחותיו, על עסקי משפחות, כדי להתיר להם עריות שנאסרו להם, וא"ש ודו"ק:
והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר כו' מדבר שירד להם בבקר בבקר מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן:
עיין במדרש שמות רבה פ' ל"ג מובא זה המאמר בלשון אחר, ועי"ן בס' דברי שלום להגאון הגדול מ' יצחק אדרבי ז"ל פ' תרומה מ"ש בזה וינעם לך: ע"ו:
והיינו דאמר רבא חמרא וריחני פקחין:
כ' בדרשות מהרי"א הלוי ז"ל (שנדפסו בסוף ח"ב מתשובותיו) בשם הגאון מ' מרדכי זאב זי"ע אבדק"ק לבוב עפ"י מאמרם ז"ל במנחות דף פ"ז ע"א כשם שהדיבור יפה לבשמים כך דיבור רע ליין. הרי דהבשמים והין הא שני הפכים. דהטוב לזה הוא רע לזה וכן להיפוך. דדיבור יפה לבשמים ושתיקה יפה ליין. ובענין עבודת ה' והנהגות האדם" מצינו ג"כ שני ענינים הפכיים דפעמים הדיבור טוב מאוד כמו בתורה ותפלה ובתוכחת מוסר. ולפעמים השתיקה טובה מאוד כמו שאמרו חז"ל בשומעין חרפתן ואינם משיבין וכן במונע עצמו מלשה"ר חנופה וליצנות וכדומה. ולז"א רבא שהוא הי' בידו שתי המדות גם יחד. דהיה עובד את ה' וגם מתנהג בין אנשים במדת השתיקה ומדת הדיבור בכל אחד לעת הצורך. ולזה אמר חמרא דהיינו יין דהשתיקה טובה לו וריחני דהיינו בשמים אשר הדיבור יפה להם. פקחין דע"י השתמשותו לעת המצטרך בשני הדרכים לכן נעשה פיקח ודפח"ח:
ואגב אעתיק גם מ"ש בדרשות הנ"ל על מאמר חז"ל לעיל ע"א א' אתא משלח מצאו בשוק לכה"ג אומר לו אישי כה"ג עשינו שליחותך מצאו בביתו אומר לו "מחיה חיים" עשינו שליחתו ע"ש ולא מצינו במקרא ובגמ' אשר יכנו להקב"ה בשם מחיה חיים. אמנם באמת תכלית החיים אשר חנן הבורא ב"ה את האדם בעוה"ז איני לאכול ולשתות ולבלות ימיו בתענוגי הבל. כי למה לו חיים כאלה ולאיזה צורך בראו ואחרי לקצר ישולח ובלה בשרו ועורו אך זה כל פרי חיי האדם לטהר מחשבותיו ורעיוניו לאהבה וליראה את השם הנכבד והנורא ולעשות מצותיו וחקותיו כמצווה עלינו בתוה"ק כי אז יצליח ויזכה לחיי הנצחיים כנודע. ואת אשר אשר נמצא לפעמים במקרא מלת חיים על דברים המתנועעים. זהו חיים על צד ההשאלה והכינוי ואין זה חיים האמתיים. ולכן כל ימות השנה תכלים בהבל ומלאים חטאים ופשעים בעוה"ר לא באלה חפץ הבורא ב"ה ועפ"י האמת הימים האלה מתים המה. וכאשר אמרו חז"ל רשעים בחייהן קרוי. מתים. אמנם בבוא יום הקדוש יוה"כ וישראל מתחרטים ומתמרמרים על עונותיהם ושבים בתשובה והקב"ה מוחל להם ונעשו נקיים כמלאכי השרת כמבואר במדרש. אז יחיו הימים המתים ויבוא בהם רוח חיים האמתיים. ולזה בפעם ראשונה אשר פגע המשלח את הכה"ג בביתו. אשר ע"י המשלח הי' סליחת העון כמבואר בפרשה. כינה את הבורא ב"ה בשם מחיה חיים כי על ידי רב טובו וחסדו לבית ישראל לקדשם ולטהרם ביוה"כ הפיח בימי השנה העברה רוח חדשה רוח חיים וכו' עכ"ל ודפח"ח. [אמר המלקט בפשיטות י"ל עוד עפי"מ שאחז"ל בברכות, דצדיקים קרוים חיים ורשעים אפי' בחייהם קרוים מתים, והנה הצדיקים נכתבים לאלתר לחיים, והרשעים נכתבים לאלתר למיתה, וז"ש מחיה "חיים" דהיינו הצדיקים הקרוים "חיים" וא"ש ודו"ק]:
עח. מעין היוצא מבית קדשי הקדשים בתחלה דומה כו' מכאן ואילך מתגבר ועולה עד שמגיע לפתח בית דוד כיון שהגיע לפתח בית דוד כיון שהגיע לפתח בית דוד נעשה כנחל שוטף שבו רוחצין זבין וזבות נדות ויולדות שנא' ביום ההוא יהי' מקור נפתח לבית לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנדה אדעי"ר הגאון ז"ל בתשו' מהר"ם שיק חיו"ד סס"י ק"ץ כתב וז"ל: והנה מהא דאמרינן דהיו נשים טובלות בנהר היוצא מבית קדשי קדשים קשה על דברי רשב"א בתשו' סי, תתי"ט שכ' דבעי' לכתחלה שיהיו המים למעלה מהטבור זרת, וקשה הא אמרינן שם ביומא דאסור לעבור בנהר למעלה ממתנים וא"כ ע"כ הא דטבלו נשים בו שם לא הי' למעלה ממתנים ואיך משתבח קרא בי' דיהי' מקור נפתח הא לכתחלה אסור עכ"ל:
ולי תלמידו הקטן נראה דלק"מ דהא דאסור לעבור בנהר למעלה ממתניים ה"ד בזה"ז דמלאך המות שולט בעולם ע"כ אסור מחשש סכנה שלא ישטפוהו המים אבל לע"ל דאמרי' כאן בגמ' אף מלאך המות אין לו רשות לעבור לשם וכו', ועיין בספר "עיון יעקב" בד"ה נעשה כנחל שוטף שכ' וז"ל, נראה דהכל בא לרמז על גאולה האחרונה שגם הישועה תהיה מעט מעט עד שיתגבר כנחל שוטף ואז אף מלאך המות לא יהיה לו כח לעבור ויקוים בלע המות לנצח אמן ב"ב עכ"ל א"כ כיון דאז לא יהיה סכנת מיתה שפיר דמי לנשים לטבול בנהר הזה למעלה ממתניים וא"ש פ. תנ"ה שיעורין של עונשין הלמ"ס אחרים אומרים ב"ד של יעב"ץ (פרש"י הוא עתניאל בן קנז) תקנוח והכתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה אלא שכחים וחזרו ויסדום:
מכאן נראה דרק שיעורין של עונשין נשתכחו והחזירן ב"ד של עתניאל בן קנז אבל שיעורין של מצות לא נשתכחו מעולם ובזה מיושב קו' המפורסמת מהגאון ר' יהונתן ז"ל על הירושלמי המובא בתוס' קידושין ל"ז דליתי עשה דמצה ולידחי ל"ת דחדש עיי"ש והא אמרינן בימי אבלו של משה נשתכחו שיעורין והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו א"כ לא ידעו אז בכניסתם לא"י כמה יאכלו אי יאכלו ב' זיתים דילמא השיעור כזית וכו' כנודע ולהנ"ל שיעורין של מצות לא נשתכחו מעולם וידעו דהשיעור דהשיעור כזית ושפיר עשה דמצה דוחה ל"ת דחדש, וכמדומה לי שכבר כתב כן בשי"ת דברי חיים להגאון מצאנז ז"ל ואינו תח"י כעת לחפש בו:
פ"ו תניא ר"א אימר א"א לומר ונקה שכבר נאמר לא ינקה וא"א לומר לא ינקה שכבר נאמר ונקה הא כיצד מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים, עייי בספרי ילקוט הגרשוני על סדר א"ב, ח"ג בקי"א אות תשובה, מ"ש בזה בשם ספר שיירי קומץ המנחה ואין לכפול הדברים:
שאל ר' מתיא כו' שמעתי ד' חלוקי כפרה שהי' ר' ישמעאל דורש א"ל שלשה הן ותשובה עם כל אחד ואחד (עיין מהרש"א דג' הן בחלוקי כפרה (א) עבר על ל"ת (ב) עבר על כריתות ומיתות ב"ד (ג) עבר על חילול השם, אבל עבר על עשה לא חשיב עיי"ש), וראיתי בס' בני יששכר במאמר גדולה תשובה אות כ"ט וז"ל, והנה כבר כתבנו כ"פ בענין ד' חלוקי כפרה שהי' דורש עבר אדם על ל"ת ושב תשובה תולה ויהכ"פ מכפר. עבר על כריתות ומיתות ב"ד תשובה ויהכ"פ תולין ויסורין ממרקין. חילול השם ח"ו כולן תולין ומיתה ממרקת. הנך רואה כי לא על כל העבירות מהני התשובה לבדה. והנה קשה ע"ז ממשנה שלימה המקדש את האשה ע"מ שאני צדיק גמור ונמצא רשע גמור מקודשת שמא הרהר בתשובה ולפי הנ"ל הנ"ל מאי מהני תשובה לחודא וכו' עיי"ש שנדחק בזה. ואנו שזכינו לס' מנחת חינוך אנו רואים דלק"מ כי כן כתיב בס' הנ"ל ריש מצוה שס"ד וגם בסופו דצדיק ורשע אינו תלוי בכפרה כלל אלא כיון שמתחרט ושב הוי צדיק אף דעדיין אין לו כפרה עיי"ש. [והנה עוד ראיתי בס' בני יששכר מאמר הנ"ל אות ל"ט בשם הרב החיד"א ז"ל ד' חלוקי כפרה אינם רק להשב מיראה אבל השב מאהבה א"צ לד' חלוקי כפרה רק מתכפר הכל בתשובה לבד כתב כן בשם גדולי קדמונים ולא נודע לי מקומו אי' וכו' עיי"ש.. והנה נעלם מעינו הבדולח שכן כתב כאן ברי"ף שעל הע"י וכן נעלמו דברי הרי"ף הנ"ל מהגאון בעל מנחת חינוך שכ' בסוף מצוה שס"ד וז"ל גם נ"ל הא דתשובה לחוד אין מועיל בחמורה היינו תשובה מיראה דאין זה תשובת גמורה אבל תשובה מאהבה דזדונות נעשו לו כזכיות א"כ אפי' על החמורה מועיל כיון דנעשין כזכיות א"כ למפרע ה"ל מצות עיי"ש. ולא זכר שר דברי הרי"ף ז"ל. ולפי"ז מיושב ג"כ קושי' הנ"ל ממשנה דקידושין דהא י"ל דחיישי' שמא הרהר תשובה מאהבה בלבו וממילא מתכפר גם בעבר על החמורות ודו"ק. והנה לפי"ד החיד"א ועוד גדולים הנ"ל י"ל גם בעבר על חילול השם שהוא בכלל חלוקי כפרה כמ"ש המהרש"א ז"ל, אם שב מאהבה התשובה לבדה מכפרת בלא מיתה. ועפי"ז פירשתי בדרוש א' מאמר הכתוב ומל ה' אלהיך את לבבך וגו' לאהבה את ה' אלהיך וגו' למען חייך. דעון חילול השם אינו מתכפר עד שימות כמבואר בגמ' דכאן. ואם הת"ח אינו זהיר ומדקדק הרבה בכל עניני התורה ועבודת ה' כבר יש בידו חילול השם כמבואר ג"כ בגמ' דכאן לפי שבני אדם למדין הימנו לזלזל בתורה ועבודה. ומי יאמר זכיתי לבי טהרתי מעון חילול השם החמור מאוד עד שאינו מתכפר כ"א במיתה. על כן התרופה לזה לשוב בתשובה מאהבה וזה מועיל אפי' בחמורה שבחמורות ויוכל לחיות. וז"ש ומל ה' אלהיך את לבבך וגו' לאהבה את ה', אלהיך וגו' היינו שיתן בלבך לשוב בתשובה מאהבה, ולמה יעשה כן, כז"א למען חייך, כלומר למען שתוכל לחיות ולא תצטרך למות בשביל עון חילול השם רחמנא ליצלן וא"ש]:
גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם וכו':
כתב בס' אוהל יעקב בדרוש לער"ה לכאור' יפלא הלא גם בכל המצות כן הוא כמ"ש והארכת ימים למען יאריכון ימיך גם מדוע לא אמרו מאריכים לו ימיו כו' כמ"ש (ברכות ח') המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכים לו ימיו ושנותיו, אבל יתכן כי כבר אמרו (שם י"ח) רשעים בחייהם קרואים מתים, א"כ מי שהיה רשע כל ימיו ועשה תשובה יום א' קודם מותו, אין חייו רק יום יום אחד, והדבר לא כן הוא, כי סגולת התשובה השלימה היא מה שכל החטאים יהיו כלא היו וכאלו לא הרשיע מאומה, ועוד ירויח כי נעשה מהם מצות וזדונות נעשו לו זכיות א"כ הוא כחי מיום הולדו, וזהו, גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם, ר"ל השנים אשר היה חי עד הנה המה נחשבים לו כולם לשנות חיים א"כ התשובה היא המארכת לו ימיו ושנותיו לא הוא ית' כי אינו חי יותר רק התשובה תחיה השנים אשר עברו עליו וק"ל:
תניא אר"י בר"י עבר אדם עבירה פעם ראשונה כו'. וגירסת הרי"ף והרמב"ם ז"ל היא. תניא עבר אדם עבירה פעם ראשונה מוחלין לו, שניה מוחלין לו, שלישית אין מוחלין לו שנא' הן כל אלה יפעל אל אין מוחלין, לא קשיא הא ביחיד הא בצבור ע"כ:
פעמים שלש עם גבר. והתניא שלישית מוחלין לו רביעית ועיין בס' תורה תמימה' פ' שלח שפירש עפ"י גירסא זו הפסוק והמתה את העם הזה כאיש אחד עיי"ש:
והנה כבר קדמו בזה בס' משכנות יעקב עה"ת להגאון מ' יעקב ז' נעים מחכמי ספרדים ז"ל בשם חכם אשכנזי וכמובא כבר בספרי ילקוט הגרשוני פרשת שלח עיי"ש:
ת"ר עבירות שהתודה עליהם יוה"כ זה לא יתודה עליהם יוה"כ אחר ואם שנה בהן צריך שיתודה עליהם ביוה"כ אחר ויש להקשות לכאור' הך אם שנה דצריך לחזור ולהתודות, משנה שאינה צריכה, אטו משום ששנה באולתו יהיה נשכר שאפי' וידוי לא צריך. וכ' בעילת חודש ח"ר מאמר כו' דכוונת הברייתא דצריך לחזור ולהתודות על העבירות שכבר התודה עליהם מכמה שנים כי בעבור ששב על קיאו קיא צואה העבירה מראה את עצמו כאלו תוהא על הוידוים הראשונים משנים קדמונים כאשר אמרו הקדמונים על הפסוק שנאת תעורר מדנים. ולכך צריך לחזור ולהתודות על הראשונות ועל האחרונות וא"ש:
האומר אחטא ואשוב כו' אין מספיקין בידו לעשות תשובה:
עיין ביאור נחמד על זה בס' יריעות האוהל אשר לאוהל יעקב מדובנא ז"ל פרשת צו עיי"ש וינעם לך:
אר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנא' וזרקתי עליכם וגו' ואומר מקוה ישראל ה' מה המקוה מטהר את הטמאים הקב"ה מטהר את ישראל:
כבר כתבתי בזה בכמ"ק בחיבוריי, וכעת נ"ל עפימ"ש בתשו' חת"ס חיו"ד סי' רי"ג מקדמון אחד דהמקוה מטהר יען דהמים מחוברים לקרקע ואינם מקבלים טומאה דאל"כ המים מתטמאים מהטובל בהם וחוזרים ומטמאים הטובל עיי"ש, נמצא דטהרת המקוה ע"י שהמים מחוברים לשורשם, וכן הוא בעצם טהרת הקב"ה ע"י שהאדם מחובר לשרשו דהיינו הקב"ה שנפח באפיו נשמת רוח חיים והיא חלק אלוק ממעל. וז"ש ר"ע אשריכם ישראל כו' ומי מטהר אתכם הקירוב וההתחברות לאביכם שבשמים מצד הנשמה שמצד זה הוא אביהם כמחז"ל ג' שותפין יש באדם כי', ואומר מקוה ישראל ה' מה המקוה מטהר את הטמאים ע"י שהמים מחוברים לשורשם ואין מקבלים טומאה מהטובל, אף הקב"ה מטהר את ישראל, ע"י שהם מחוברים לשורשם ועיקרם השם ית"ש, כנפש הבן הקשורה בנפש האב וא"ש ודו"ק וע"ע לקמן בהשמטות שבסוף המסכתא מ"ש עוד בזה]:
פ"ח. תנא תנא קמי' דר"נ הרואה קרי ביוה"כ עונותיו מחולין לו והא תניא עונותיו סדורין לו מאי סדורין סדורין לימחל:
פי' בס' אמרי שפר להגאון רש"ק ז"ל מבראד בפ' הברכה עפ"ד הפנים יפות ז"ל בפ' לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וכ' הכוונה שאם היה חטא האדם תלוי בארץ מחמת שהוא עפר מן האדמה אז היה צריך למעט בחטא כל מה שמזקין יותר ומתרחק מן הארץ ונהיות כל פעם שמזקין צדיק יותר אך כיון שבאמת יצר לב האדם רע מנעוריו ר"ל רע בזקנותו יותר מבנעוריו וחוטא כל פעם יותר מוכח שאינו מן הארץ עיי"ש. ולפי"ז הנה אם האדם חוטא בנערותו יותר מבזקנותו וממעט אח"כ בחטא זה הוי עונותיו כסדר דרך הטבע אבל אם האדם מגדיל בחטא בזקנותו יותר אז הוי שלא כסדר. והנה יש חוטא דבעי יוה"כ לכפר, ויש שאף יוה"כ אינו מועיל לו לכפר, ויש דאף יוה"כ לא בעי כלל לכפר, לכך זה שהיה רואה קרי ביוה"כ והראו לו מן השמים שאין חפצים בעינוי שלו כמו שפרש"י י"ל בו שני אופנים. או דלא בעי יוה"כ, ולכך אם לא היו עונותיו סדורין לו כסדר והי' להיפך שלא כסדר שבזקנותו חטא יותר מבנערותו מוכח דלא הועיל לו יוה"כ כלל לכך ידאג כל השנה, אבל אם עלתה לו שנה אז מוכח להיפך שעונותיו היו סדורים, לו כסדר הטבע שבזקנותו חטא מעט ובנערותו יותר אז יכול לתלות הדבר בעבע הארץ וממילא לא בעי יוה"כ כלל לכפרה דיוכל לתלות בארץ היינו שטבע הארץ גרמה לו כל זה ולכך אמרו מהו סדורין סדורין בעי לימחל ר"ל כיון שהם סדורים ממילא הוי למחול ודו"ק כי הדברים נכונים, עכל"ה:
סליק מסכת יומא בס"ד. השמטות בדף נ"ג ע"ב בתפלת כהן גדול לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודא. קשה מדוע לא אמר בלשון הקודש לא יסור שבט מיהודה. עיין תרגום ויחי ואמרו בשם הגר"א ז"ל יען שלא הביא עמו ספר לבית ק"ק ול"ה יכול לאמרו בלה"ק בע"פ דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ לכן אמרו בלשון הרגום (עיין בתוס' ב"ק דף ג' ע"ב ד"ה כדמתרגם ע"ש). וכתב לי גיסי הרה"ג מ' בן ציון בלום נ"י אבדקה"י בעעקעש סארוואש יע"א, כי ברמב"ם פ"ד מעבודת יוהכ"פ הנוסח בלשון הקודש ופלא. ולענ"ד י"ל ד' הרמב"ם. כי לומר בע"פ אותו הענין ואותה הכוונה שנאמר בכתב זה אסור לומר בע"פ, אבל כאן דכוונת הכתוב בדרך נבואה שלא יסור שבט מיהודה, וכוונת הכה"ג בדרך תפלה ובקשה שלא יסור וכו, א"כ אין זה הענין הנאמר בכתב, על זה לא שייך איסור דדברים שבכתב א"א רשאי לאומרם בע"פ וא"ש:
[שוב אמר לי בני החרוץ ושנון כ"ה יוסף דוב שיחי' דהרמב"ם ז"ל דייק בלשונו, ולא כתב כלשון הכתוב ולא יסור שבט מיהודה, אלא ולא יסור שבט מבית יהודה עיי"ש ולק"מ ודו"ק]:
בדף ע"ה. והנשיאים הביאו את אבני השוהם תנא נשיאים ממש וכה"א (משלי כ"ה) נשיאים ורוח וגשם אין:
ראוי להעתיק מ"ש בס' ראש דוד להחיד"א ז"ל פרשת ויקהל פקודי בשם הרב הגדול. מהר"ר ישראל זאבי זלה"ה להבין שינוי הכתובים ויקחו לי תרומה ואחר זה כתיב תקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וגם להבין שינוי אחר דכתיב זהב וכסף ונחושת וכו' כולם בוי"ו העטוף אך בשמן כתוב פ' תרומה בלא וי"ו שמן למאור וכו' וכן כתיב אבני שהם וכו' ומדוע שינה הכתוב בפרשת תרומה לכתוב כל הדברים בוי"ו חוץ משמן ואבני שהם. אך הנה אמרו רז"ל שהנשיאים נתעצלו בנדבת המשכן הם אמרו יתנדבו ישראל ואח"כ עלינו להשלים מדי העבודה אבל ישראל קדושים הפליגו בנדבתם עד כי המלאכה היתה דים והותר ונשארו הנשיאים מבחוץ מבלי יכולת להתנדב שום דבר והיינו דכתיב והנשיאים הביאו את אבני השוהם וכו' והנשאים חסר וכמו שפרש"י. ואמרו רז"ל והוא בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל על פסוק והנשיאים הביאו וז"ל. וענני שמיא אזלין לפישון ודליין מתמן ית אבני בורלוות חילא וית אבני אשלמתא לשקעא באפודא ומחתן יתהון באפי מדברא אזלין רברבני ישראל ומייתן להון לצורך עבידתא ותייכן ענני שמיא ואזלין לגן עדן ונסבין מתמן ית בושמא בחירא וית משחא דזיתא וית אפרסמא דכיא וכו' ע"ש. אמר המלקט ראה ראיתי בס' "תורה תמימה" ס' ויקהל שכתב על מאמר חז"ל שלפנינו וז"ל:
אך צ"ע היאך אפשר לומר דהפירוש נשיאים:
עננים, הא כתיב שהם הביאו גם שמן למאור, ושמן למאור מפורש קי"ל דצריך שמן זית, כמבואר ריש פ' תצוה ובמנחות פ"ט א', וזה אי אפשר בשמן שהביאו עננים ואפשר לומר ע"פ מ"ש במנחות פ"ט ב' חטים שירדו בעבים ועיי"ש ברש"י ותוס' וכו' עכ"ל:
ולפי התרגום הנ"ל קושית התורה תמימה מעיקרא ליתא וכמובן] אמור מעתה דאבני השוהם ואבני מילואים ואת הבושם ואת השמן נתונים נתונים המה מאתו יתברך על יד העננים. וכביכול נתן מנת חלקו למראה עיני ממש בנדבת המשכן בשגם לה' הארץ ומלואה והכל שלו, הני מילי באו מאת ה' ממש שלא על יד בני אדם:
וזה רמז הכתוב ויקחו לי תרומה מאת כל איש והדברים כפשטן שאיש איש מישראל יתנדב למשכן. ואחר זה אמר, תקחו את תרומתי כלומר גם אני אתן תרומה כביכול לצורך המשכן וזהו תרומתי בכינוי, ונמצא ששתי תרומות הן אחת מישראל ואחת תרומת ה': והדר מפרש הכתוב, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף וכו', הכוונה, לחלק יצא בין נדבת ישראל לחלק גבוה, ואמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם מנדיבי ישראל זהב וכסף ונחושת וכו' עד עצי שטים הן כל אלה נדבת ישראל ומשום הכי כתוב בכולן וי"ו העטוף:
אך שמן למאור כתוב בלא וי"ו לרמוז דעצי שטים הוא סוף נדבת ישראל, ומכאן ואילך הוא נדבת המקום ומשו"ה כתוב שמן למאור וכו' דהני משמן ואילך אינם נדבת ישראל רק נדבת המקום ב"ה ומשום כבוד הנשיאים נכתב ברמז. עכדפח"ח ש"י: עוד שם מבואר בגמרא ובמהרש"א בח"א ד"ה צדיקים לחם וכו' דהמן שירד לישראל לא היה נאכל כמות שהוא חי, אלא לצדיקים, משא"כ לבינונים ולרשעים עיי"ש:
ומיושבים בזה דברי הרדב"ז בתשובה דדבר שנאכל כמות שהוא חי אינו חייב עליו משום מבשל בשבת ולמד כן בדעת הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' שבת ה"ג שכתב המבשל דבר שא"צ בשול כלל פטור עיי"ש, והקשה על זה בס' חמדת ישראל דף נ"ב בשם הגאון מקינצק שליט"א הרי מפורש בתוה"ק במן את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו אע"ג דמן בודאי היה נאכל כמות שהוא חי עיי"ש, ולפענ"ד פשוט דהרדב"ז אזיל בשיטת הגמ' שלפנינו דזה רק לצדיקים אבל לבינונים ולרשעים לא היה המן נאכל כמות שהוא חי, ולא קשה מידי:
בדף כ"ח: תמר רבא ואיתימא רב אשי קיים אברהם אבינו אפי' ערובי תבשילין וכ':
עיין מ"ש בפנים על הקושי' מאי רבותא דערובי תבשילין יותר משאר מצות דרבנן והבאתי דברי העיון יעקב ז"ל בזה:
והנה כעת ראיתי בהגהות מהר"ץ חיות ז"ל שכתב דנראה לו להגיה עירובי תחומין מפני כי "עקב" (אשר שמע אברהם וגו') היינו שאדם דש ברגליו וזה תחומין שהמצוה מונח בפעמי רגלים שלא ילך בשבת יותר מן אלפים אמה עכ"ל:
ובשו"ת יד יצחק להגאון מטאלטשווא ז"ל ח"ב סי' קי"ד אות הב' הביא החכם השואל דברי מהר"ץ חיות הנ"ל בשם רבינו הגר"א ז"ל, והקשה דא"כ קשה קושי' הנ"ל מא' רבותא דעירובי תחומין יותר משאר מצות דרבנן, ועיי"ש תשובת הגאון ז"ל בדרך רחוקה, אמנם לפענ"ד אין כאן אפ אפילו ריח קושיא ותמהני מאוד על הגאון ז"ל שמטפל בקושיות כאלו, דודאי לפי הגירסא עירובי תבשילין ולמדו זה ממה שנאמר ותורותי א' דברי תורה וא' דברי סופרים, א"כ הך תיבה ותורותי" כולל לפי דבריהם כל מצות דרבנן א"כ שפיר קשה מדוע בחרו לרמז עירובי תבשילין יותר מכל שארי מצות דרבנן. אבל כפי הגירסא עירובי תחומין לא קשה כלל מדוע בחרו עירובי תחומין יותר מכל שארי מצות דרבנן, דהא תשובתו בצדו דלכך בחרו לרמז עירובי תחומין משום דזה לרמז בפרטות בתיבת "עקב" אשר שמע אברהם בקולי, דהיינו מה שהאדם דש בעקביו וזה תחומין, שהמצוה מונח בפעמי רגלים שלא ילך בשבת יותר מן אלפים אמה כמש"נ בשם מהר"ץ חיות ז"ל, ולזה נתכוין גם רבינו הגר"א ז"ל באמרו שעיקר הגירסא הוא ערובי תחומין וא"ש: בדף ל"ט: טרף בקלפי כז' אמר רבא קלפי של עץ היתה ושל חול היתה ואינה מחזקת אלא שתי ידים, מתקיף לה רבינא בשלמא אינה מחזקת כו' אלא של חול ניקדשוה:
כתבו בתוספות ישנים וז"ל אלא של חול אמאי ליקדשיה, לפי שכבוד המצוה בשל קודש וא"ת לרב יהודה דאמר מצות ליהנות ניתנו (בר"ה דכ"ח) כיון שעושה בשל קודש מצוה שיכול לעשות בשל חול דהגרלה לאו עבודה היא א"כ יהנה משל קידש וכו' עכ"ל :
והקשה בהגהות מהר"ץ חיות ז"ל מה הקשו הת"י הרי בעל האומר כאן דשל חול היתה הוא רבא ורבא ס"ל בר"ה שם) מצות לאו ליהנות ניתנו והניחו בצע"ג עיי"ש ולפענ"ד לק"מ דהא מבואר בסוגי' דר"ה הנ"ל דמתחילה אמר רבא א' זה וא' זה לא יצא, והדר אמר א' זה וא' זה יצא מצית ללה"נ ע"ש א"כ מקמי דהדר רבא הי' סובר מצות ליהנות ניתנו א"כ שפיר הקשו הת"י מנלי' לרבינא להקשות אלא של חול ניקדשי' דילמא הא דאמר רבא ושל חול היתה מקמי דהדר בי' אמרה וכיון דאז עדיין הי' סובר מצית ליהנות ניתנו א"כ שפיר אסור לעשותו בשל קודש כיון דאפשר לעשות בשל חול א"כ יהנה משל קודש:
ומ"ש הת"י וא"ת לרב יהודה וכו', ולא כתבו וא"ת לרבא קודם חזרה, זה אינו קושי' כלל, די"ל דהת"י ס"ל דהא דאמר רבא בתחלה לא יצא והדר אמר יצא, לא אליבא דנפשי' אמר כן אלא הכל אליבא דרב יהודה אמר' וכמ"ש הריטב"א ז"ל דהא דאמר רבא א' זה וא' זה לא יצא היינו דרב יהודה אמר כן, וכ"כ הבעל המאור ז"ל שם וז"ל, ונראה מדברי הרי"ף ז"ל דהא דאמר רבא א' וא' זה לא יצא תירוצא הוא למימרא דרב יהודה דכי איתמר הכי א איתמר וכו' עכ"ל עיי"ש וא"ש ודו"ק היטב:
והנה חפשתי בספרים המדברים בענין מצות ללה"נ, ולא מצאתי בשום א' שיתעורר בסרגי' שלפנינו, ואגב סחפשתי בספר "אלה המצות" לידידי הגאון החריף מו"ה חיים משולם קויפמאן הכהן שליט"א אבדק"ק גאסטינין פלך ווארשא יע"א, לראות אם לא דבר בזה, מצאתי מרגניתא חדא, מש"ש בדף ל"ה ע"ד, על הקושי' המפורסמת לשיטת הרשב"א ז"ל דגם היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו א"כ האיך ילפינן דעשה דוחה ל"ת מכלאים בציצית הא כלאים אינו חייב אלא דוקא בנהנה דומיא דלבישה דאית בי' הנאה וכמ"ש ביבמות (ד"ד ע"ב) וכיון דמצות ללה"נ והוי כמו שאינו נהנה וליכא איסור כלאים, ואיך ילפינן מזה דעדל"ת הא הכא ליכא עבירה כלל, (וכבר פלפלו בזה רבים מהאחרונים ז"ל בתשובותיהם), וע"ז הביא ידידי הגאון הנ"ל סברא ישרה, בשם הרב הגה"ק אבדק"ק קוטנא ז"ל בעמ"ס ישועות ישראל, דהמצוה רק בהציצית אבל לא בהטלית, והוי כמו מזוזה בבית דהמצוה רק במזוזה, ואם הבית אסור בהנאה כגון בית מוחלט פשוט דאסור לדור בתוכו אף דאיכא ביה מזוזה, הה"ד הכא דהתורה אמרה דבבגד של ארבע כנפות חייבים לעשות בה ציצית, והציצית היא המצוה אבל לא הבגד, ואם עושה ציצית של צמר בטלית של פשתן דכל הטלית אסור משום כלאים אין להתיר משום מצות ציצית ולומר מצות ללה"נ וז"ב עכ"ל, ודפח"ח:
ועל קושי' הגאון מהר"ץ חיות ז"ל על התוס' ישנים הנ"ל נלע"ד עוד, לפי מ"ש הגאון מהו' צבי מליסקא זי"ע בס' הישר והטוב ח"ב דף כ"ח ע"ב בלקוטים לשבועות וז"ל, הנה במס' ר"ה דף כ"ח פליגי אמוראי אי אמרינן מצות ליהנות ניתנו או לאו ליהנות ניתנו, והנה באמת אלו ואלו ד"א חיים, דהנה אחז"ל (ברכות ו') גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים שנא' יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב כך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב, והענין הוא דהנה באמת שכר מצוה מצוה, (היינו המצוה עצמה היא שכר על המצוה), כי הצדיקים הגמורים הם עושין מאהבה מצות השי"ת ונהנים מהם, וכמו שאמרו (ברכות י"ז) עולמך תראה בחייך, אבל לפשיטי בני אדם הם לעול ולמשא, רק שהם מקבלים עול מלכות שמים, וז"ש גדול הנהנה מיגיעו, פי' מי שנהנה מהמצוה בעשותה, יותר מירא שמים (שעושה רק מיראה, ואינו נהנה)(שנא' יגיע כפיך כי תאכל, אם תאכל ותהנה מיגיע כפיך אז, אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב, ולכן אצל הצדיקים גמורים אמרינן מצות ליהנות ניתנו, אבל לפי פסק הלכה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו, דלרבוא דעלמא המצות הם עליהם כגזרת חיק על עבדיו, ולכן אמרינן בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא עכ"ד קדשו:
וא"כ שפיר הקשו תוס' ישנים הנ"ל מאי מקשה רבינא על רבא, אנא של חול ניקדשי' הא לר"י מצות ליהנות ניתנו ואפי' לרבא דפליג עלי' הא בצדיק גמור י"ל דמוידה לר"י, וא"כ איך עביד הכהן גדול, דהוא מסתמא צדיק גמור, ההגרלה בשל קודש, הא נהנה משל קודש, וא"ש ודו"ק. (ועפ"י דברי' הקדושים של הגאון מליסקא הנ"ל, מיושב מאוד קושי' הנ"ל, איך מוכח מכלאים בציצית דעדל"ת דילמא, התם מותר מטעם מצות לאו ליהנות ניתנו כמש"ל, אמנם לפי הנ"ל ניחא דהרי אפי' לצדיקים גמורים התירה תורה כלאים בציצית, ובצדיקים גמורים מצות ליהנות ניתנו, אעכ"ח מטעם דעדל"ת הוא וא"ש, והי' ברצוני להאריך בכלל זה, אלא שאין זה מכוונת החיבור הזה, ולכן קצרתי וישמע חכם ויוסיף לקח):
בדף פ"ו תניא א"ר יוסי בר' יהודה עבר אדם עבירה פעם ראשונה מוחלין לו. שני' מוחלין לו. שלישית מוחלין לי. רביעית אין מוחלין לו. שנא', (עמוס ב' כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו והנה צריך להבין לפי"ז סוף הפסוק (בעמוס שם) על מכרם בכסף צדיק, וראיתי בזה בהקדמה לס' מנוחת אשר להגאון מטשענגער ז"ל שכתב לבאר הענין עפימ"ש בתורה שאם יחטאו ישראל יזכור להם השם זכות אבות כמ"ש בפ' בחקותי וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור, לכן מהני זכות שלשה אבות להגין על ישראל בחטא הראשון זכותא דאברהם רחימא יעמוד למחול העון, ובחטא השני יגין זכותא דיצחק עקידא, ובחטא השלישי יגין זכותא דיעקב שלימא. ולכן על שלשה פשעי וחטאי בית ישראל אשיבנו ואסלח ועל ארבעה שפסק זכותא דאבות להגין לא אשיבנו ולא אסלח ולא יקשה לך הא יש גם זכות שבטי יה הצדיקים, ע"ז משיב הקרא כי שבטי יה חטאו על מכרם בכסף צדיק שמכרו את יוסף. לכן די שיפקיעו את עצמן ולא להגין על זרע זרעם, ע"כ דפח"ח ש"י בענין שמעי' ואבטליון שאמרו לכה"ג ייתן בני עממין לשלם דעבדי עובדא דאהרן וכו' ראיתי בס' מעגלי צדק עה"ת פ' וירא שמביא בשם אביו בעל מראה יחזקאל זצ"ל, שהעיקר בהקרבנות הי' הכוונה הכל הולך אחר הלב וכן היי באהרן אמנם הכהנים שבבית שני שלא היו ראוין לא היו עושין רק בפועל ולא במחשבה וע"כ הוצרכו הגדולים האלה לעמוד על הקרבנות ולכוון הכוונות (כעין דאיתא בהל' ר"ה בתק"ש המקרא מכוין) וא"כ הם היו עבדין עובדא דאהרן עכ"ד קדשו. ומעין הפירוש הזה הבאתי בשם ס' עבודת ישראל להרה"ק המגיד מקאזניץ זי"ע יעו"ש:
וראיתי ביד יוסף שבגליון העין יעקב ליומא דף ע"א ע"ב שכתב: עיין בשו"ת חות יאיר שהאריך בזה שבוודאי לא דברו (כה"ג ושמעי' ואבטלין) חדודין זה לזה עכ"ל. ואני חפשתי בשו"ת חות יאיר ולא מצאתי בכל הספר שיזכיר הך עובדא דשמעי' ואבטליון בשום מקום. ועיין בעין יעקב הקטנים דפוס ווילנא מ"ש בזה החיד"א ז"ל בפתח עינים ואן להאריך יותר:
במשנה שבסוף המס' "ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל" אמרתי בדרשה א' לליל כל נדרי הפי' דא' מתנאי טהרת המקוה שלא יהי' חציצה בשום דבר ליכלוך בין מי המקוה לגוף איש הטובל ואז המקוה מטהרתו, וכמו כן צריכין אנחנו לעשות תשובה על עבירות שבידינו ולהסיר כל דבר החוצץ בינינו לבין אלהינו ית"ש וכמאמר ישעי' הנביא ע"ה בסי' נ"ט הן לא קצרה יד ה' מהושיע ולא כבדה אזניו משמוע כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם וחטאתיכם הסתירו פנים מכם משמוע, הרי שהעבירות שבידינו הן הם הדברים החוצצים בינינו לבין אלהינו שבשמים ית"ש, וכאשר נעשה תשובה שלימה על כל עונותינו ונסיר כל הדברים החוצצים והמסכים המבדילי' בינינו לבין אלהינו ית"ש אז יושיט לנו הוא ית' את שרביט זהב חסדו וצדקתו ויזרוק עלינו מים טהורים לטהרנו מעונינו, וז"ש מה מקוה מטהר את הטמאים בתנאי ובאופן שלא יהי' חציצה בין גוף הטובל להמים שבמקוה, אף הקב"ה מטהר את ישראל, בתנאי ובאופן שלא יהי' חציצה מהעונות וחטאים ופשעים בינינו לבין אלהינו שבשמים ית"ש וא"ש:
ובדברי שאול (דרשות לש"ש ושה"ג) דף ל"ז ע"א כתב דלכאו' יל"ד דהכוונה הפשוטה של מקוה ישראל הוא לשון קיווי ומה ענין למקוה, אלא י"ל דהנה מה שצריך ריצוי חבירו הוא אף לאחר שהשיב את הגזילה צריך שירצה את חבירו ויפייסנו שלא יהי' לו עליו תרעומת כמבואר בב"ק דף צ"ב ובהל' יוכ"פ סי' תר"ו, והטעם הוא כדי שיהי' שלום בין אדם לרעהו ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום, ועיין במדרש רבה פ' פינחס שגדול השלום שאף שחטאו בעגל בו' שנא' חבור עצבים אפרים הנח לו חלק לבם עתה יאשמו. וזה המליצה מקוה ישראל. שענין המקוה שנאסף למקום אחד מ' סאה שיעור מקוה ובזה נטהר הטמא. בך ישראל אינם מטוהרים רק בשעה שיתקבצו כולם ויהיו לאגודה אחת, ולפי"ז לא יצא מקוה ממשמעותו שהוא לשון קיווי, ורק שהתקוה הוא ע"י השלום והוא ענין מליצה על מקוה ישראל שיתקבצו יחד. ובלצ"ג אמן עכ"ל הטהור:
באורח ישרים על אגדות הש"ס ח"ב כתב על הגמ' כתובות דף ק"ג ע"ב ההוא יומא דאשכבתיה דרבי נפקא בת קול ואמרה כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העוה"ב ב ע"כ. הגאון הצדיק מו"ר ר' ישראל סלאנטער זצל"ה. פעם אחת בעת התעוררו לתשובה ביוה"כ קודם כל נדרי, בכה עד מאד ופתח ואמר. אוי נא לנו מה נעשה כי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, ובאר את דבריו. כי רבי סבר שיוה"כ מכפר אף בלא תשובה. כי היום עצמו מכפר ורבנן ס"ל כי דוקא עם התשובה מכפר יוה"כ, ואמר כי באם היינו פוסקים שהלכה כרבי מחביריו, לא היינו יראים כלל מאימת יום הדין, כי היום עצמו הי' מכפר על עונותינו אף בלא תשובה, אבל לא כן עכשיו שאין הלכה כרבי נגד חביריו, והלכה היא כרבנן כי דוקא עם תשובה מכפר היוה"כ, ובלא תשובה אינו מכפר, וא"כ עלינו לעשות תשובה אמיתית, ואז יכפר עלינו גם היום עצמו, ובאר בתוך דבריו גם את המאמר הזה, מדוע דוקא ביום פטירתו של רבינו הקדוש יצא בת קול כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העוה"ב ומדוע לא יצא הב"ק הזה גם בעת פטירת תנא אחר ? ואמר כי נמצא בזוה"ק שביום שהי' נפטר איזה תנא, אותו היום היה נקרא הילולא שלו ובאותו היום היו פוסקים במתיבתא דרקיע כאותו התנא, ככל פסקיו ודיניו, והנה ידוע מאמרם ז"ל כשם שיוה"כ מכפר כך מיתת צדיקים מכפר, וא"כ לדעת רבי שסובר שיוה"כ מכפר אף בלא תשובה, כך הי' יום מיתתו מכפר נ"כ כיוה"כ בלא תשובה, וכאשר פסקו אז במתיבתא דרקיע באותו היום ככל פסקיו, א"כ כיפרה מיתתו אף בלא תשובה, וא"כ כל מי שהי' אצלו בעת פטירתו נתכפר לו, והוא מזומן לחיי העוה"ב, ע"כ דפח"ח. והנה העתקתי דבריו לפי שהם יקרים ונחמדים מאד, אבל בגוף הקושי' לא הבנתי, לפי מה דאיתא במדרש רבה על קהלת פ"ט סי' י' (המובא בעץ יוסף על הע"י כתובות דף ק"ג ע"ב) שביום שמת רבי הספידוהו י"ח פעמים ונתארך להם היום עד דאתא כל אחד ואחד מישראל לביתו ומדליק לו את הנר וצולה לו דג וממלא לו חבית של מים ועד שעשה האחרון שבהם שקעה החמה וקרא התרנגול התחילו להצטער אמרו ווי שמא חללנו שבת יצתה בת קול ואמרה כל שלא נתעצל בהספדו של רבי מזומן לחיי העוה"ב ע"כ. אם כן לא קשה כלל מדוע לא יצא הב"ק הזה בעת פטירת תנא אחר:
אך אולי יועילו לנו דברי הגאון הנ"ל לתרץ בהם קושי' התוס' בכתובות שם שהקשו על הב"ק שאמרה מזומן לחיי העוה"ב, הלא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ולהנ"ל י"ל דאעפ"י דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב היינו דוקא כשעשו תשובה לפני מותם ומתו מתוך תשובה, אבל באשכבתי' דרבי יצאה ב"ק דמזומן לחיי העוה"ב אפי' בלא תשובה משום דפסקו באותו היום כרבי דיוה"כ מכפר אף בלא תשובה והה"ד מיתת צדיקים כנ"ל, כן אפשר לומר. מיהו קושי' התוס' הנ"ל גם בלא"ה יש ליישב דחיי העוה"ב היינו בעולם שאחר תחיית המתים וכמ"ש בפי' הרע"ב בסנהדרין פ"י מ"א יע"ש ולזכות לתחה"מ צריך שיהי' לו חלק בתורה כמ"ש חז"ל בכתובות דף קי"א ע"ב בפ' כי טל אורות טלך כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכו' אלא התקנה להנות ת"ח מנכסיו, ועי"ז יש לו חלק בתורה וזוכה לעמוד בתחה"מ, וז"ש כל ישראל יש להם חלק בתורה המביאם לעוה"ב, (ולכן לא קאמר סתם כל ישראל יש להם עוה"ב ודו"ק) והתנא על הרוב ידבר דרובו ככולו, אבל כל דהוה באשכבתי' דרבי יצתה ב"ק ואמרה מזומן הוא לחיי העוה"ב אף אם אין לו חלק כלל בתורה וא"ש ודו"ק:
תם ונשלם מסכת יומא תהלה ותפארת לשומר ישראל ומסכיבם כחומה: