ילקוט הגרשוני אורח חיים ב· רבי גרשון שטרן
סימן תרמט
א בתוס' סוכה ל' א' למ"ל לכם משלכם להוציא את הגזול (סוכה מ"א ב') תיפוק לי' דהוי מצהב"ע ותי' דמשום שאול אצטריכא, והוא דוחק דגמ' אמר בהדי' להוציא את הגזול (וע' בביאור הגר"א ז"ל כאן) ונלע"ד לתרץ בפשיטות עפימ"ש בכפות תמרים פ' לולב הגזול במתני' דערבה גזולה כ' דערבה מידי דלא קפדי אינשי היא דהוא אילן דאין בו לא פירות ולא ריח ומידי דלא קפדי אין כאן גזל ואפי' ללולב הי' ראוי להכשירו בערבה גזולה אלא דגזיה"כ לפוסלה וזה שפרש"י ערבה גזולה פסולה דלכם אכולהו קאי כלומר משום דלכם קאי גם לערבה לפיכך פסולה עיי"ש, וא"כ מיושב שפיר קו' התוס' דהא איצטריך לכם להוציא גזול בערבה דאין בה עבירת גזל דמידי דלא קפדי אינשי היא וליכא משום מצהב"ע ולא מיפסלא אלא משום דל"ה לכם וא"ש - אלא דלפ"ז יוצא לנו דין חדש דאף לדידן דקיי"ל גזול פסול כל ז' כרמ"א בהג"ה ס"ה משום דה"ל מצהב"ע היינו דוקא בשאר המינים אבל ערבה גזולה אינו פסולה אלא ביום ראשון מגזה"כ דלכם וצ"ע: (ב) בס' שדי חמד מערכת ד' מינים הביא בשם תשו' תפארת יוסף או"ח סי' י"ד שנסתפק בלולב הגזול וקיים אח"כ מצות השבת גזילה בדמי שיווי אם מתקן הלאו שעבר למפרע ויוצא או נימא כיון דבשעה שעשה המצוה הי' בעבירה לא מהני מה שמתקן אח"כ, וצד זה נראה דהא תנן לולב הגזול והיבש קתני גזול דומי' דיבש מה יבש פסול לעולם אף גזול פסול לעולם וטעמא משום כיון דהמצוה נאמרה לקיים בשלו ולא בשל חבירו אף כי פקע אח"כ עבירה דגזל ע"י השבה מ"מ הרי אז לא מקיים המצוה עכ"ל: (ג) בשעה"מ פיה מאישות הכ"ג מסופק אם יוצא באתרוג ולולב שנתמשכן אצלו כיון דבעל חוב קונה משכון ועובר עליו בב"י לענין חמץ הרי שנחשב כשלו והניח בצ"ע - וע' בשדי חמד כללים מערכת הבית אות ק"א ובס' אמרי בינה להגאון מ' מאיר אויערבאך זצ"ל דיני יו"ט סי' כ"א אות י"ג ובס' בכורי יעקב בקונט' תוס' בכורים לסי' זה מש"ש בזה ומסקנת דבריהם דכל היכי דבעינן לכם משלכם ואפי' של שותפין פסול אינו יוצא במשכון ע"ש: (ד) בטו"ז סק"ג פלפל בענין אתרוג המורכב והרבה להשיב על הלבוש וע' בס' בכורי יעקב ס"ק י"ט דעשה לו עזר כנגד הטו"ז - וראיתי בענין זה בס' מקרי דרדקי פ' אמור סי' תשכ"ד שכ' על קושי' תשו' מהר"ם אלשיך דילמא כוונת התורה שאמרה פרי עץ הדר על אתרוג המורכב שג"כ טעם עצו ופריו שוה, אפשר לומר דהנה בירושלמי פ"ג דסוכה כתב בעל קרבן העדה בשם אביו דמש"ה נקרא אתרוג הדר משום שקיים מצות השי"ת שאמר תוצא הארץ עץ פרי שטעם עצו ופריו שוה. מה שלא עשו כן שאר אלינו מעתה הרי אז היתה מצות ה' גם עושה פרי למינו כיון שרק מש"ה נקרא הדר עבור שקיים מצות ה' א"כ היאך יעלה על הדעת לומר שכוונת התורה שאמרה פרי עץ הדר הוא על המורכב, הלא אין ראוי לו עוד שם זה שיהי' נקרא בשם הדר מאחר שעבר על מצות ה' שגזר ואמר עושה פרי למינו ודפח"ח:
ה רמ"א ס"ה ויש פוסלין בגזול כל ז' ימים והכי נהוג - הטעם מבואר בטו"ז משום דה"ל מצהב"ע ע"ש וכתב בתשו' תפארת צבי חיו"ד סי' ס"ג דהיינו דוקא גזול אבל אתרוג של ריבית ל"ה מצהב"ע כיון דקנאו ורק מוטל עליו להחזירו עיי"ש. (וצ"ע לענ"ד אם מברך עליו ע' לעיל ס"א): (ו) במג"א סק"כ כ' במאמר מוסגר בין ב' חצאי עיגול ומה שפסול כל ז' כו' כיון שהפסול בגוף האתרוג כו' ע"ש - וכתב בס' בית מאיר דלכך סגרו המג"א משום דליתא דהא חסר ויבש דג"כ הפסול בגופו אפי"ה כשר להמחבר בשאר ימים. ולפ"ז הדק"ל אמאי פסול להמחבר אתרוג האסור באכילה כל ז' הרי הא דבעי' היתר אכילה מתיבת לכם נפקא ולכם לא בעינן אלא ביום א'. והנכון כמ"ש הב"מ והפמ"ג בשם פי' המשניות להרמב"ם דהא דבעי' היתר אכילה לאו מלכם נפקא אלא אם אסור באכילה לא נקרא פרי ולכך פסול כל ז' והיינו נמי טעמי' דהמחבר וא"ש והגר"א ז"ל בביאורו לכאן יש לו שיטה חדשה בדעת המחבר דאתרוג האסור באכילה היינו תרומה טמאה וערלה שהן מהנשרפין ופסולי' מטעם כתותי מיכתת שיעורא דלא כפרש"י ותוס' משום לכם עיי"ש, וצע"ג לענ"ד דא"כ היינו בכלל מ"ש המחבר אח"כ או שהם חסרים השיעור ולאיזה, צורך כתב מפני שאותו אתרוג אסור באכילה ויש ליישב בדוחק:
ז ברמ"א ס"ה וחזזית פוסלת כל ז' הימים - בשערי תשובה סק"ז הביא מח"ב בשם מטה יהודה שהקשה דהו"ל לרמ"א לכתוב וי"א דחזזית כו' דלהמחבר כשר בשאר ימים וכן הקשה בפ"מ וכו' - ובמח"כ לא ראה שכבר הקשה כן רבינו הטו"ז סוף סק"ט ע"ש:
ח ברמ"א ס"ו יש מכשירין לולב יבש כו' וכן נוהגין לברך על לולבין יבשים כו' - בשו"ת אבני צדק להגאון מסיגעט זצ"ל חאו"ח סי' פ"ו נתקשה היאך מברכין על לולב של אשתקד הא דיו"ט א' דאשתקד לאחר שיצא בו נותנו לקטן כדי לחנכו וקטן קונה ואינו מקנה א"כ ל"ה לכם ע"ש -- ובס' שדי חמד מערכת ד' מינים סי' ג' סוף אות כ"ד הביא בשם תשו' שואל ומשיב מהדו' ג' ח"ג סי' קל"ז שכ' דאה"נ דבלולב שנתנו לקטן אין יוצאין בו לשנה אחרת ביום א'. ומ"ש הפוסקים להכשיר לולב יבש במקום שאין חדש מצוי הוא בתנאי שידעו בבירור שלא נתנוהו אשתקד לינוקא ע"ש. [וע' בהגהות מנחת פתים לקמן סי' תרנ"ח מש"ש בזה]:
ט ראיתי בס' פתחי תשובה שכ' בשם תשו' בנין עולם ס' ל"ג שהאריך באתרוג שהניח תחת המטה שרוח רעה שורה עליו כמ"ש ביו"ד סי' קט"ז ס"ה אי רשאי לצאת בו ומסיק אם לא מצא אתרוג אחר ודאי דיש ליטלו ולענין ברכה הניח בצ"ע -- ולענ"ד ברור דיוצאין בו דהרי כ' בפ"ת יו"ד סי' הנ"ל בשם תשו' שבו"י אם נתן אוכלי' ומשקי' תחת המטה מותרי' בדיעבד ואין בזה רק אזהרה לכתחלה ע"ש, א"כ ודאי דאין איסורו מדאורייתא אלא מדרבנן. והרי מבואר בפסחים מ"ח א' דפריך ואי אמרת אי' מוקצה דאוריי' מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר ע"ש, מוכח דבאיסור דרבנן שפיר מחלקינן בין איסור גופו לאיסור שדבר אחר גורם לו, וא"כ אתרוג שהנ"ח תחת המטה שאסור רק מדרבנן ואין איסורו מגופו רק מחמת ד"א ודאי שאינו בכלל אתרוג האסור באכילה (וע' בס' אמרי בינה דיני יו"ט גבי אתרוג שתלאו לנוי סוכה שכ' ג"כ כזה לענין מוקצה למצותו ע"ש). ומה שמסופק המג"א בסק"כ באתרוג שנאסר מחמת בליעת איסור דהיינו בנאסר מדאוריי' דאז לא מחלקינן בין איסור גופו לאיסור דבר אחר משא"כ באיסור דרבנן כנלע"ד פשוט: