ילקוט הגרשוני אורח חיים ב· רבי גרשון שטרן
סימן תסז
א במחבר ס"א דגן שנטבע בנהר וכו' אלא מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו קודם הפסח -- וכתב בביאור הגר"א ז"ל אלא מוכרו. גי' הרמב"ם קבא קבא כי היכי כו' ול"ג לישראל וקאי אמ"ש בתחלה לזבוני' לעכו"ם אבל לישראל כיון שמודיעו מותר בכל ענין (ר"ל אפי' הרבה) כמ"ש בפ"ג דדמאי משנה ג' ר' יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו עכ"ל -- והוא פלא גדול דהא כ' שם בפי' המשניות לרמב"ם דאין הלכה כר' יוסי משום דחיישי' שמא ישכח להודיעו וכ"פ בחיבורו פ"ו מה' מעשר ה"ו דאין שולחין טבל זכו' עיי"ש (ועיי"ש בכ"מ מירושלמי) והנה בהגהות חכמת שלמה לא ראה ד' הגר"א ז"ל והקשה מדנפשי' ממתני' דפ"י יה הנ"ל, והניח בצע"ג ואולי י"ל לחומר הריש דדוקא בטבל דשכיח גזרו שמא ישכח אבל בדגן שנטבע בנהר וכדומה דהוא מלתא דלא שכיח לא גזרו, אך ד' הגר"א שציין המקור לדברי הרמב"ם מהך דר' יוסי עדיין צ"ע דאדרבה הוא ראי' לסתור:
ב במג"א סק"ב הניח בצ"ע דברי הכ"מ דהטעם דשרי קבא קבא משום דלצורך ביתו קנאו ע"ש ובס' שבילי דוד תי' דכוונת הכ"מ ג"כ מטעם ס"ס דמסתמא לצורך ביתו קנאו ואפי' ימכרנו עפ"י איזה סיבה לישראל ג"כ יכלה קודם הפסח ע"ש, וכבר קדמוהו רבנן בס' חמד משה ופרמ"ג ז"ל:
ג ברמ"א ס"ב אבל לאכלן בפסח אסור ולא מהני ספק ספיקא -- כתב בביאור הגר"א ז"ל הטעם כיון שיש לו מתירין לא מהני ס"ס יעו"ש וצ"ע דהא הרמ"א פוסק בתורת חטאת דחמץ ל"ה דשיל"מ משום דחוזר ונאסר לשנה הבאה כמ"ש בש"ך יו"ד ס"ס ק"ב ובמג"א כאן ס"ק י"ג שוב מצאתי שכבר העיר בזה בשדי חמד מערכת חומ"צ סי' ב' אות א' ע"ש אריכות בזה, והנה הפרמ"ג הביא בשם עולת שבת שכ' הטעם משום דס"ס כרוב וחמץ במשהו לא הלכו אחר הרוב וע"פ עד הלילה מהני ס"ס, וכתב הפרמ"ג דצריך לחלק בין ההיא דסעיף י"ב ע"ש, ונלע"ד החילוק משום דכאן בסעיף זה הספק הוא בדאוריי' וכמ"ש הטו"ז דרמ"א עכ"ח מיירי שאין ס' נגד האיסור ע"ש א"כ סד"א לחומרא וא"כ הא דמהני ס"ס עכ"ח הטעם כהרשב"א דס"ס כרוב, ע"כ בחמץ דבמשהו ל"מ ס"ס, אבל בסעיף י"ב דהספק רק בדרבנן משום תערובת משהו ול"צ לומר דס"ס כרוב רק בס"ס לא מחמירין לכן מהני גם בחמץ וק"ל:
ד בטו"ז סק"ה הקשה סתירה שבסעיף ב' כתב הרמ"א אם גשמים מזלפין על החטים אפי' לא נתבקעו אסורות ובסעיף ד' שהביא השו"ע פסק הרשב"א שבירדו גשמים על הערימות שבשדות אין חוששין, לא הגיה הרמ"א דעתו לאסור ובתשו' בנין ציון החדשות סי' ה' מחלק בין חטים שהגשמים מזלפי' עליהם ובין שבלים שירדו עליהם גשמים שבחטים שהם בלי לבוש המים נכנסים מיד תוך החטה ונתלחלח ויש חשש חימוץ אבל בירדו על השבלים שהם לבוש להחטה שבתוכה, המים נבלעים תוך הלבוש והחטה שבתוכה לא נתלחלח רק מעט, וכמעט בלתי אפשר שתחמיץ, וא"כ מיושב קו' הטו"ז דשאני חטים מהערימות ששם עדיין החטים הם בשבלים כנראה מדברי הרשב"א שכתב שהיו קצת מהשבלים שעל הערמות מעלין צמחים ולכן לא החמיר רק אם הי' חשש לבטן הערימה ששם עומדים המים ונשרו החטים במים עיי"ש:
ה במחבר ס"ח דבש של עכו"ם וכו'. עיין חק יעקב ס"ק ט"ז ומה שכתבתי עליו לעיל סי' תמ"ח ענף ב' ע"ש, ומה שתי' הח"י קושי' המג"א סי' רט"ז עיין בס' גינת וורדים לפמ"ג ז"ל כלל כ"א פלפול נחמד על זה: (ו) במג"א סק"י מ"כ טאבא"ק דרך לשרותו בשכר. עיי' בתשו' מהר"י אסאד ז"ל או"ח סי' ק"נ דמסיק דאם כעשה הטאבאק קודם הפסח מותר לשואבו אבל אם שרה עכו"ם טאבאק בשכר בפסח אסור לשואבו. וכ"ז ברוי"ך טאבאק דאיכא ג"כ הנאת הגוף ותענוג אבל בשנופ"ף טאבאק בכל ענין מותר לשאוף משום לרפואה מותר שלכדה"נ עיי"ש, ועיין בתשו' מהר"מ שיק זצ"ל או"ח סי' רמ"ב שהביא דהמדקדקין אין שואפין רק הגעלבין שנופ"ף טאבאק ובס' זכרון יהודא כתב שהגאון ר' מאיר א"ש זצ"ל לא שאף שנו פ"ף טאבאק כי חשש אולי הגייסטער אשר נותנים בהטאבאק המה מיי"ש של דגן ע"ש: (ז) במג"א ס"ק י"ג חולק על הטו"ז דסובר דאם נאסרה חתיכה מחמץ משהו ונפלה לקדירה אחרת' אינה אוסרת בפליטתה דתרי משהו לא אמרינן (עיין טו"ז יו"ד סי' צ"ב ס"ק נ"ז באריכות). וכעת יצא לאור חדושי חת"ס על חולין וראיתי בו בדף ק' שחולק ג"כ על הטו"ז וכ' וז"ל. בשקדם וסלקו וכו' ועכ"פ הענין בנוי דכל ענין חנ"נ משום לתא דבב"ח וא"כ חתיכה הנאסר במשהו אינו דומה לבב"ח וא"א שיעשה החתיכה נבילה ממש לאסור בפליטת עצמו במשהו. ורק מטעם משהו דמשהו, המעורב בו מחתיכת נבילה קמייתא, וזה אינו דומה לדם הפר ודם השעיר כמה כרכורים כרכרו הרשב"א ור"ן בסוגי' דזרוע, איך יאסר פליטה במשהו הא לא דמי לדם הפר שהגוש עצמו מעורבים זה בזה, והעלו שזהו מטעם טע"כ שהפליטה הוא טעם כעיקר, אבל כשהפליטה בעצמה מעורב בא' מאלף אין לנו, ולפ"ז אין מכאן ראי' לדעת טו"ז דחמץ שנאסר במשהו וחזר התערובת ונתערב דלא אמרינן תרי משהויין ואין זה ענין לכאן וק"ל עכ"ל הטהור:
אמנם ראה זה מצאתי בס' נפש דוד עה"ת מהגאון מו"ה דוד טעביל זצ"ל אבדק"ק ליסא יע"א נדפס בסופו קונטרס מכתב לדוד ושם כ' הגאון הנ"ל בזה"ל:
הש"ך בסי' צ"ב בנקה"כ חולק על הטו"ז בענין תרי משהו והפר"ח והא"ר בסי' תמ"ז פסקו כהטו"ז, ושורש מחלוקתם הוא מהש"ס דחולין דף ק' ותוס' שם ד"ה בשקדם וסלקו, ופי' הא"ר והמ"ז דברי התוס' כיון דלא נתן טעם בחתיכה שוב אין בו כח לילך לחוץ ולאסור וכמאן דליתי' דמיא, זו סברת הטו"ז, אבל הש"ך ס"ל וכו' מעורב בחתיכה זו כח היתר וכו' אבל לא אמרינן דחשיב כמאן דליתי' כהטו"ז אלא דהוי כאינו מינו ולפי"ז בחמץ דאפילו א"מ אסור במשהו גם תרי משהו אסור ונ"ל להכריע כהטו"ז דהנה כ' התוס' בפסחים דף ל' ס"א ד"ה אמר רבא וכו' רש"י פסק בחולין וכו' ור"ת חולק וסבר דהא דאמר רבא במשהו כרב היינו כרב ולאו מטעמי' דאלו רב סבר כר"י ורבא ס"ל בכל האיסורין מב"מ בטל רק בחמץ מחמיר, וכתב הפנ"י דרב ס"ל הטעם בחמץ דגזר א"מ אטו מינו ורבא ס"ל אדרבה א"מ חמור דטע"כ דאוריי' אלא דבחמץ השוו חכמים מינו וא"מ, וכתב עוד די"ל דבא"מ לא הי' שייך לגזור במשהו כיון שהטעם נרגש היכא דלא יהיב טעם הוי כמאן דליתי' אבל במינו דלא יהיב טעם שייך לאסור במשהו לכך קאמר הש"ס דגזר א"מ אטו מינו. ואם נאמר כפי' הב' של הפנ"י אין מקום כלל לסברת הש"ך, כיון דבא"מ לא שייך לגזור במשהו רק משום מינו, ובתרי משהו לא משכחת לעולם במינו כיון דכח אחר מעורב בו הוי כא"מ. ואפשר שזו באמת כוונת רבא באמרו במשהו כרב. פי' כרב דגזר א"מ אטו מינו:
אבל באופן דלא משכחת מינו כגון בתרי משהו באמת מותר א"כ מזה ראי' כדעת הטו"ז - שוב מצאתי בתוס' במס' ע"ז דף ס"ו ע"א ד"ה מכלל דרישא כו' סייעתא לדברינו דהא דאמר רבא במשהו כרב היינו דגזר א"מ אטו מינו עיי"ש ותמצא להדיא כדברינו, ואף אם נאמר דהש"ך ס"ל כפי' הראשון של הפנ"י א"כ אין סתירה לדבריו מן הש"ס, מ"מ מהתוס' יש ראי' דס"ל כפי' הב' של הפנ"י דלפי' הראשון יש לאסור אף נטלפ"ג כיון דלא תלוי בגזירה אטו מינו עיי"ש ודו"ק -- ועוד יש להביא ראי' מהא דאיתא ההם אמר רב קדירות בפתח ישברו ופריך לשהינהו אחר פסח וליעבד בהו שלא במינו דהא מודה רב דחמץ שלא בזמנו שלב"מ מותר במשהו והאי משהו חשיב לי' עיי"ש ברש"י ותוס', ומשני גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינו, ולהש"ך קשה מה משני דלמא אתי למיעבד בהו במינו, תיכי משכחת לה במינו, הלא תמיד מעורב כח משהו חמץ עם בלוע היתר ואפי' בפסח עצמו יש להתיר הקדרות דהא בודאי ס"ל לרב דאין הבלוע נעשה נבילה דאל"כ מה פריך וליעבד שלא במינו הא קיי"ל דאין במה שבקדירה ס' נגד הבלוע בתוכה א"וו דלא נ"נ בפרט כיון דמשהו חשיב לי' מש"ה לא נ"נ הבלוע, א"כ רב דאמר בפי' דגזר א"מ אטו מינו והכא אמר ישברו קשה וצע"ג ליישב דעת הש"ך [א"ה כן הקשה גם בס' בית מאיר בשם חתנו החריף מהו' יהודא עיי"ש שהניח ג"כ בצ"ע] א"וו כהטו"ז, ומ"מ משני שפיר בקדירות דלמא אתי למיעבד בתו במינו אף דלא בלעו כ"א משהו דכבר ביאר הא"ר דבכלי דאין בה פליטה מגופה פולטת שפיר אף המשהו בתבשיל שני וראי' זה כיתד תקועה בל תמוט להקל בב' משהו אפי בחמץ בפסח ובזה מוכח כדעת הא"ר דבכלי אסיר ב' משהו ודלא כמ"ז שם דאל"כ מה פריך ולשהינהו ומשני גזירה כו' הא הוי ב' משהו ומותר עכ"ל ודפח"ח ש"י:
ח בטו"ז ס"ק י"ד ונראה דיליף איסור מטומאה וכו' שכל הטומאות כשעת מציאתן -- עיי' בס' שב שמעתתא (שמעתא ג' פרח ה') מה שהקשה עליו וכבר קדמו בס' חמד משה ס"ק י"ד ע"ש - והנה המג"א בס"ק י"ח מתרץ קושי' הטו"ז דלא אמרי' כאן נמצא וכאן הי' אלא ממקום למקום או מחתיכה לחתיכה אבל במקום א' כגון במליגה דהיינו מזמן לזמן מחזקינן איסורא - וכ"כ גם בס"ק ט"ז -- והוא לכאורא כהלכתא בלא טעמא, וכתב הגאון מהריש"ן זצ"ל מלבוב בס' עדות ביוסף להסביר הדבר דכבר נודע מ"ש הרשב"א והובא ביו"ד סי' פ"א דבגבינות ל"ש לאוקמא אחזקה דכל שראינו שיצא מהחזקה ולא ידענו כמה גבול תתן לו ל"ש לאוקמי אחזקה, ולפ"ז בשלמא ממקום למקום אנו אומרים דבמקום זה אירע לו הענין וזה גבולו, אבל במזמן לזמן לא נוע לנו מתי יצא ולכך מחזקינן מזמן לזמן ועיי' מקו"ח שהאריך ולפמ"ש יש ליישב הרבה קושיות עכ"ל:
ט במג"א ס"ק כ"ב מכח ס"ס שמא עתה נפלה ואת"ל היתה קודם בתרנגולת שמא נתעכלה -- בפליתי יו"ד סי' פ"ג סוף סק"ז העיר דלפי"מ. דפסק הרמב"ם דשיעור עיכול בעופות מעל"ע א"כ איך שייך להתיר מטעם עיכול דמי יימר ששהה במעי' מעל"ע, ובהגהות חכמת שלמה העיר זה כאן מהנפשי' ולא ראה הפליתי, ושו"ר בהגהות מנחת פתים שכ' שמצא ברוקח סי' רצ"א שכתב להדיא כהפליתי, ובס' פתחי תשובה הביא דבתשו' משיבת נפש סי' י"ב נסתפק דאפי' אי תימא דלא הוי עיכול אפשר דמ"מ אינה מחמצת עוד כמו בחליטה שחום הטבעי פועל בו כשריפת האור ע"ש:
יו"ד בטו"ז ס"ק י"ח דלפעמים אף בדיעבד אסור אפי' קודם לפסח דהמים המחומצים נשארו למעלה אף כי נתערבו קצת מ"מ הם קוו וקיימו וכאלו הם בעין - ובס' חיי אדם כלל קכ"ב אות י"ט הוליד מזה דין חדש שאם נשתבר כד של חלב לתוך הבור ובשלו בו בשר קודם ששאבו מן הבור והי' הרוטב מלבין מן החלב אסור ע"ש, ואי"ה בחידושי ליו"ד אכתוב מה שיש לפלפל בזה:
י"א במג"א סוף ס"ק כ"ה ועיין בנדה דף ג' וכו' עיי' בס' שב שמעתתא שמעתא ג' פ"ה מה שהקשה עליו - ובהגהות מעשה רוקח כתב, דברי המג"א בסוף ס"ק כ"ה תמוהים להמעיין בסוגי' דריש נדה דקיי"ל כר' יוחנן שם וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז מאבות הטומאה ה"ב וא"כ ממקום למקום בחד כלי הוי כמו מזמן לזמן והארכתי בביאור הענינים הללו בח"א מספרי שו"ת שמן רוקח סי' א' ועיי"ש עכ"ל. ועיין בשו"ת מהר"ם שיק חא"ח סי' רמ"ה מ"ש אדמו"ר הגאון זצ"ל בענינים הללו:
י"ב במג"א ס"ק ל"ג דדוקא בדין תתאה גבר שאינו אלא חומרא בעלמא לכן אין הקליפה אוסרת החתיכה אבל במקום שצריך קליפה מדינא אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת החתיכה -- כ' בתשו' מהרי"א הלוי ז"ל ח"ב ס"ס קנ"ו בזה"ל:
ודע דמ"ש המג"א סי' תס"ז דמה דצריך קליפה בחם לתוך צונן משוםדאדמוקי לי' בלע פורתא, קליפה זו הוא חומרא בעלמא ומדינא גם קליפה לא בעי, לכאורה מוכח מדברי התוס' להיפך שכתבו בזבחים דף צ"ה ע"ב דהא דמוגלשין ע"ג קמח פטור מחלה לשמואל דאמר תתאה גבר אף דלא נתבשל מהקמח רק כדי קליפה, וכתבו התוס' שם דמיירי דאיכא רק שיעור חלה מצומצם ואחר הקליעה לא ישאר כשיעור חלה ע"ש, הרי מבואר דמועיל גם לקולא לפטור מחלה מחמת שנתבשל כ"ק ואם נאמר כדברי המג"א דהוא חומרא בעלמא לא הי' מועיל להקל עכ"ל, והוא הערה נשגבה על המג"א וצע"ג - שוב ראיתי בפליתי סי' צ"א סק"ב שהוכיח בלא"ה מתוס' פ' כיצד צולין דס"ל דהך קליפה מדינא ולא מחומרא ע"ש, וא"כ י"ל דהתוס' בזבחים אזלי בזה לשיטתייהו, אבל המג"א פסוק כהאו"ה כלל כ"ט ד"ב (המובא ביו"ד סי' צ"א במשבצות סק"ה) דקליפה זו לא הוי אלא חומרא בעלמא ע"ש ולק"מ כנלע"ד כעת: