ילקוט הגרשוני אורח חיים ב· רבי גרשון שטרן
סימן תמה
א במג"א סק"א תמה על הרמב"ם אמאי פסק שמותר לשורפו כיון דלחכמים ה"ל מן הנקברין ואפרן אסור -- ובמשניות דפוס ווילנא תרנ"ט נדפס על הגליון פסחים פ"ב מ"א בשם הגאון מו"ה לוי יצחק זצ"ל אבדק"ק בארדיטשוב שתי' בב' אופנים (א') דהא הטעם דכל הנקברין לא ישרפו אפי' אם רוצה שלא ליהנות באפרו הוא משום דחיישינן שמא יבא לידי תקלה ליהנות באפרן ולפי"ז שפיר יש לחלק בין חמץ בפסח לשאר נקברין דכל הנקברין אפרן אסור איסור עולם ושייך שפיר למיחש לתקלה הואיל דאיסורו הוא לזמן מרובה חיישינן דבזמן מרובה כזה יבא לידי תקלה משא"כ חמץ בפסח אף שהוא מהנקברין ואפרו אסור מ"מ אין איסורו אלא לזמן מועט בז' ימי הפסח וע"כ סברו חכמים דמותר לשורפו ג"כ והיינו שלא ליהנות באפרו ואין לחוש לתקלה דבזמן מועט כזה לא חיישינן לתקלה, וע' ביו"ד סי' כ"ז ובש"ך ס"ק מ"ז (ב') עפ"י מ"ש התוס' סוף תמורה דנשרפין אפרן מותר משום דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו משא"כ בנקברין אין הקבורה מצוה אלא קוברין אותן שלא לבא לידי תקלה לכך אפרן אסור דלא נעשית מצותו בזה והתינח בשאר נקברין אבל בחמץ בפסח דמקיים בקבורה מ"ע דתשביתו א"כ כיון שנעשית מציתו אפרן מותר אף לאחר קבורה דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו וכיון דאפרן מותר אין חילוק בין שריפה לקבורה עיי"ש ודפח"ח [אח"כ מצאתי כ"ז בהגהות הגאון מהרב"פ ז"ל ובס' מקו"ח, ודע דבתי' הב' אינו מיושב רק הגירסא אף מפרר וכו' שהביא המג"א בשם הב"ח אבל הרמב"ם אינו מיושב בזה וכ"כ בחידושי חת"ס ז"ל לה' פסח דלכן לא הקשה מג"א אגירסת הב"ח רק אהרמב"ם דכ' להדי' אפרם אסור קשה שפיר ע"ש, ועיי' אריכות בזה בתשו' שואל ומשיב תנינא ח"ר סי' פ"ח]:
ב הבאה"ט והח"י הביאו בשם תשו' הב"ח דאסור לתת לעבדו ולשפחתו חמץ הנשאר ביום י"ד אם החמץ רב שא"א לאכלו קודם זמן איסורו מאחר דמזונותיהם עליו ה"ל כפורע חובו באיסורי הנאה ע"כ, וכתב בהגהות חכמת שלמה, וכבר קדמו בס' חמד משה סק"ה בזה"ל, לא ידעתי איזה איסור יש בדבר זה וה"ז דומה למי שהי' חייב מעות לעכו"ם וזמן הפרעון בפסח והוא נותן לו קודם פסח חמץ בעד מעותיו וכי אינו רשאי לעשות כן וה"נ כן הוא ממש דהוא חייב ליתן לעכו"ם זה מזונות בימי הפסח או דמי מזונות והוא נותן לו עתה החמץ זה כדי שיפטרנו מחיוב זה, ומ"ש שפורע חובתו בזמן האיסור וכו' אין זה פירעון אז כיון שכבר פרעו מקודם הגעת זמן ושוב כשיגיע הזמן לא חל עליו החיוב כלל שכבר פטרו העכו"ם מחיוב זה וכו' ע"ש:
ג במג"א סק"ה כתב דהיכי דמשהו אסור אף זו"זג אסור ע"ש -- ולכאורה קשה עליו מ"ש ממדבר המעמיד דקיי"ל דאפי' באלף לא בטיל ואפי"ה זוז"ג מותר כדקיי"ל ביו"ד סס"י פ"ז ע"ש, ובהגהות חכמת שלמה כ' שבחיבורו עבודת עבודה על מס' ע"ז כ' ליישב זה ואנחנו לא זכינו לראות החיבור הזה מעולם אך נלע"ד פשוט כי ענין דבר המעמיד היינו משום שהעמיד הדבר הזה ומכוחו בא ע"כ הו"ל כניכר האיסור ולא בטיל, וכ"ז רק כשיש בכוחו לבד להעמיד רק בצירוף ההיתר לא שייך לומר דניכר האיסור ולכך אינו בגדר דבר המעמיד כלל, וכדמות ראי' לזה נ"ל מלשון הד"מ ביו"ד סי' הנ"ל אות ח' שכ' "מטעם זה אין להחשיבו דבר המעמיד דהא זו"ג" משמע דכל דהוי זוו"ג אינו חשוב דבר המעמיד כלל, והטעם כמ"ש דכל דבלעדי ההיתר אין בו כח להעמיד וההיתר גורם ההעמדה לא שייך לומר דהוי כניכר האיסור ובטיל שפיר בסמ"ך כנלע"ד נכון ב"ה [וע' מ"ש אדמ"ו זצ"ל במהר"ם שיק א"ח סי' רכ"א ליישב מה שמקשים על המג"א דכאן]. סימן תמ"ו (א) במג"א סק"ב ובשל"ה כתב וכו' וצ"ע דה"נ אעפ"י שנותנו לעכו"ם עדיין אינו מקיים העשה עד שיבערנו מן העולם וכ' בנתיב חיים כיון דמוציאו עכו"ם מביתו שוב ליכא למיחש דילמא אתי למיכל מיני' ונתקיים גם בזה מ"ע דהשבתה מדרבנן וכ"כ גם בחמד משה סוף סק"ג ע"ש:
ב עוד שם והטעם נ"ל כמ"ש התוס' דף כ"ט שהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהי' וכו' וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף וכו' --- עיין בס' חמד משה סק"ג שהרבה להשיב ע"ד המג"א וקשה עלי להעתיק כל דבריו בזה. והנה ראיתי בתוך דבריו שהקשה א"כ למה הצריכו חז"ל ביטול משום שמא ימצא גלוסקא יפה ועכ"ח היינו שמא לא יבערנו תיכף ולתוס' הנ"ל כיון שיבערנו אח"כ מה בכך שישהנו מעט, ובשלמא לפרש"י שם לק"מ דכ' דיחוס עלי' וא"כ אין דעתו לבער ועובר עלי' אבל התוס' שם מיאנו בפרש"י ולשיטתם קשי' אדידהו וכו' עיי"ש, ולכאורה הוא קושי' גדולה, וחפשתי במפורשים ומצאתי שהרגיש בזה הצל"ח בפסחים ו' ע"ב וכתב בזה"ל ועוד נלע"ד דרש"י ס"ל שהמשהה חמץ כדי לבערו וכו' והתוס' שג"כ כתבו לקמן דף כ"ט ע"ב שהמשהה כדי לבערו אינו עובר וא"כ הי' לו (להמקשן שהקשה וכי משכחת לי' ליבוליהו) להקשות כי ושכחת לי' לישרפי' ואם ימצא בשבת או ביו"ט לשרוף למחר וא"כ משנה כדי לבערו, וצריך לומר שהחשש שמא ימצא בשביעי של פסח שאז אינו משהה כדי לבערו כי אחר הפסח שוב ליכא מצות ביעור וא"כ עבר עליו ביום שביעי עכ"ל --- ואני בעניי יש לי דקדוק עצום על דבריו הקדושים דא"כ דהמקשן כבר אסיק אדעתי' שמא ימצא בז' של פסח ולכן הקשה כי משכחת לי' לבטלי' ולא הקשה לשרפי' א"כ כבר אסיק אדעתי' שמא ימצאנו לאחר זמן איסורו רק דהי' סובר דגם אח"ז איסורו מצי לבטלו א"כ למה האריך התרצן בלישני' דילמא משכחת לי' לבתר איסורא ולאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטל וכו' הלא החשש דילמא משכחת לי' לבתר איסורא גם המקשן ידע אותו, והול"ל בקיצור בתר איסורא לאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטל, ויותר קשה דהא לפי שיטת התוס' דהמשהה חמץ ודעתו לבערו א"ע עליו א"כ כל החשש דשמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עליו עכ"ח רק בשביעי של פסח דאל"כ מה בכך שישהנו מעט ולא יבערנו תיכף א"כ כל השקלי וטריא אזלא בתר זמן איסורו ומה חידש התרצן דילמא משכחת לי' לבתר איסורא הא החשש זה ידוע לנו מכבר וצ"ע:
ג במג"א סק"ג גם לשרפו במקומו אסור וכו' וכתב הכ"מ כיון דלית בי' צורך היום כלל לא אמרינן מתוך אלא בהנאה השוה לכל הגוף ובזה אין הנאה לגוף ואע"ג דאיכא מצוה בשריפתו אפ"ה אסור מידי דהוי אשריפת קדשים דאין דוחה יו"ט ע"כ, מיהו בתוס' פסחים דף ה' ע"ב משמע דמותר לשרפו כיון דיש מצוה בשריפתו מקרי צורך היום, וצ"ל דזה כהס"ד דאך ביום הראשון תשביתו היינו ביו"ט אבל להמסקנא ביום הראשון היינו מעיו"ט א"כ אסור לשרפו ביו"ט, וכתב בס' שבילי דוד וצ"ע דמ"מ גם עכשיו מצות תשביתו הוא גם ביו"ט אם נולד החמץ ביו"ט וכו' ע"ש וראיתי בביאור הגר"א ז"ל שכ' אע"ג שאמרו בפסחים ה' ב' וכו' התם לפי מאי דס"ד דהבערה דוקא ביו"ט אבל השתא דזמנו בי"ד הוי כדבר שאפשר מעיו"ט עכ"ל, וגם זה אינו מספיק דמ"מ כשנמצא החמץ ביו"ט לא הי' אפשר לבערו מעיו"ט ועיין גם בפמ"ג ז"ל מ"ש לפרש דברי המג"א ודבריו סתומים ולא זכיתי להבין כוונתו בזה:
והנה בספרי ילקוט הגרשוני ח"ג בחלק המכתבים דף ט"ז הבאתי פירוש ע"ד המג"א בשם אדמ"ו הגאון מו"ה אברהם יהודא הכהן זצ"ל אבדק"ק בערעגסאז יע"א שאמר לפרש הדברים באופן צח ומצוחצח דלהס"ד דתשביתו ביו"ט מקרי צורך היום ולהמסקנא דתשביתו מעיו"ט לא מקרי צורך. דהגה צריך להבין סברת התוס' שכ' דמה שמבערו חשוב צורך והלא לא אמרינן מתוך אלא היכא דאיכא הנאת הגוף, א"כ אע"ג דאיכא מצוה בביעורו מ"מ הא קיי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו, וי"ל דהנה איתא בתשו' הרשב"א המיוחסות לרמב"ן דבלאו הניתק לעשה אם מקיים העשה לתקן הלאו ולפטור ממלקות בזה לכ"ע מצות ליהנות ניתנו דהרי טעם הדבר דאמרינן מצות ללה"נ הוא משום דהמצות לעול על צוארם ניתנו, אבל בעשה הבאה לתקן הלאו ולפטור את האדם ממלקות הרי חזינן שכל עיקרו של העשה אינו בא אלא ליהנות את האדם וכיון דהעשה הזאת להנאתו ולטובתו הוא לכך לכ"ע אמרינן בזה מצות ליהנות ניתנו. ומעתה א"ש דהנה כבר כ' האחרונים בטעמו של הרמב"ם דפוסק דבל יראה לא הוי לאו הניתק לעשה משום דתשביתו מתחיל מחצות ואילך ולאו דב"י ליכא עד הלילה א"כ הו"ל לאו שקדמו עשה, והתינח אי תשביתו מעיו"ט אבל להס"ד דתשביתו היינו ביו"ט א"כ הוי שפיר לאו הניתק ע"י השבתה מתקן הלאו א"כ בכה"ג מצות ליהנות ניתנו, ושפיר כתבו התוס' דמה שמבערו חשוב צורך דמה שמקיים המצוה חשיב הנאה כגוף והתינח בהס"ד, אבל להמסקנא דתשביתו מעיו"ט א"כ ב"י ל"ה לאו הניתק לעשה ומה שמקיים המצוה בשריפתו לא חשוב הנאה לגוף כיון דמצות ללה"נ, א"כ א"ש פסק הרמ"א ז"ל דלדידן לא אמרינן מתוך בשריפת חמץ ודפח"ח:
ואם כי דבר חכמה אמר מ"מ לענ"ד אין להעמיס זה בכוונת המג"א ז"ל כי לפי"ז להמסקנא דתשביתו מעיו"ט, ב"י ל"ה לאו הניתק לעשה וכהרמב"ם שסובר כן, ואדונינו המג"א ז"ל בסק"ב פוסק כדעת התוס' דב"י הוי לאו הניתק לעשה ובעכ"ח דס"ל דגם להמסקנא דתשביתו מעיו"ט הוי ב"י לאו הניתק לעשה ע"כ נלע"ד לפרש דברי המג"א באופן אחר, והוא עפ"י מה שאמרתי ב"ה מכבר (ונדפס בשמי בתל תלפיות מחברת ו' אות צ"א) ליישב קושיית השאגת ארי' בסי' פ"א לדעת התוס' דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו א"כ היאך הוכיח רבא בפסחים ה' דרע"ק לית לי' מתיך דילמא אית לי' ואפייה ביו"ט לא דכיון דיכול להשהותה עד סוף הפסח במשהה ע"מ לבערו א"כ אין בהבערה זו צורך כלל עיי"ש. ונלע"ד דמה שכתבו התוס' דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר עליו היינו דוקא למסקנא דתשביתו מעיו"ט אבל אם נימא תשביתו היינו ביו"ט אז גם התוס' מודו דמשהה ע"מ לבערו עובר עליו, וא"כ שפיר הוכיח רבא דרע"ק ל"ל מתוך דאם אית לי' א"כ איך הוכיח דתשביתו מעיו"ט דילמא לעולם ביו"ט וגם משהה ע"מ לבערו עובר עליו א"כ מה שמבער הוי צורך, דהנה כתב בס' שלום ירושלים לירושלמי (ר"פ אלו עוברין) לדברי הר"ן דטעמא דרחמנא דעוברין בבל יראה הוא משום שלא יבא לאכלו ויתחייב כרת והכי משמע פשטא דקרא שבעת ימים שאור לא ימצא וכו' כי כל אוכלתחמצת וכו'. י"ל גם במשהה ע"מ לבערו עכ"פ עובר על ב"י בשעה שמשהה את החמץ מטעם דילמא אתי למשכח ולמיכלי'. ולפי"ז קשה אמאי סברי תוס' דלא כר"ן הא פשטא דקרא מוכח כוותי' וצ"ל כמ"ש השלום ירושלים שם דהתוס' הוכיחו דליתא לסברת הר"ן דהא בע"פ אחר חצות ודאי דליכא כרת ואעפי"כ עשה דתשביתו הוא בע"פ, וכתיב בקרא אך ביום הראשון וכו' כי כל אוכל חמץ וכו' ואי ס"ד כטעמא דר"ן א"כ הא כאן א"א לומר כן, ומוכח דלא כר"ן, ולכן סברי תוס' דמשהה ע"מ לבערו א"ע עליו ע"ש, והתינח למסקנא דתשביתו מעיו"ט, אבל אם נימא תשביתו ביו"ט ואז כבר איכא כרת ואין סתירה לסברת הר"ן א"כ שוב כ"ע מודו דמשהה ע"מ לבערו עובר עליו והוי צורך ומותר מצד מתוך ולא מוכח כלל דתשביתו מעיו"ט, אעכ"ח דרע"ק לית לי' מתוך ומיושב שפיר קושי' השג"א זצ"ל ודו"ק:
והשתא א"ש גם דברי מג"א דלהס"ד דתשביתו ביו"ט א"כ טעם ב"י משום דילמא אתי למיכל מיני' ממילא הוי צורך היום דהא משהה ע"מ לבערו ג"כ עובר בב"י לטעם הנ"ל משום דילמא אתי למשכח ולמיכלי' ולכך מותר לשרפו, אבל למסקנא דתשביתו מעיו"ט ומוכח דליתא לסברת הר"ן, וב"י הוי גזיה"כ ומשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו, א"כ ל"ה צורך היום ולכך אסור לשרפו וא"ש ודו"ק:
וע"ד הפלפול אמרתי ליישב בזה קושי' השג"א (וכ"ה בהגהות מעשה רוקח כאן) במשנה דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט וכתב רש"י ולשהותה לשורפה לערב אי אפשר שלא תחמיץ כו' ולשיטות התוס' אכתי הו"ל לשהותה ולשורפה לערב ואף אי תחמיץ הא משהה כדי לבערו א"ע עליו. ולפי הנ"ל ניחא, דהא כ' בתשו' חת"ס ז"ל או"ח סי' קכ"ז דר"א מתלמידי ב"ש דחמץ בככותבת ולפי"ז ליכא בהחלה שיעור ככותבת יעו"ש, ועכ"ח דס"ל לר"א דעוברין בב"י גם בחצי שיעור, וקשה הא בב"י ל"כ חזי לאצטרופי כמ"ש השג"א סס"י פ"א, וצ"ל דב"י הוא משום דילמא אתי למיכל מיני' וכיון שבאכילה שייך חזי לאצטרופי ע"כ ח"ש אסור בב"י אף דל"ה בי' חזי לאצטרופי (וכמ"ש האשל אברהם מהגאון רא"ד זצ"ל מבוטשאטש סס"י תס"ז לדעת הפר"ח ע"ש) וכיון דב"י הוא משום דילמא אתי למיכל מיני' א"כ גם משהה חמץ ע"מ לבערו עובר עליו, והארכתי עוד בזה בכמה דרכים שונים, ולע"ע די בזה:
ד במחבר ס"ד מצא פת בפסח בביתו ואינו יודע אם הוא חמץ או מצה מותר אפי' באכילה דאזלינן בתר בתראה בפירוש רבינו חננאל הנדפס על גליון הש"ס ווילנא פסחים דף ז' ע"א איתא אם רבו ימי מצה מותרת היא פי' אחר הפסח, ומדברי המחבר ושאר פוסקים משמע דבכה"ג מותר אפי' תוך הפסח וצ"א לדינא:
ה בהגהות חכמת שלמה כאן כ' דבחיבורו עה"ת פ' תצא הביא ראי' דלא כהרי"ף ורש"י שהביא המג"א אלא לדחות נמי מצרפינן לל"ת [ומצאתי שהוא נדפס בספרו אמרי שפר עה"ת פ' הנ"ל בפסוק וכי יהי' באיש חטא משפע מות והומת עיי"ש פי' הפסיקתא המובא בילקוט ראובני והומת ולא בשבתות וימים טובים] ולפענ"ד צ"ע דהא עדיין קשה מה"ת הוי ס"ד דקבורת מת מצוה תדחה שבת הא שבת הוי ל"ת שיש בו כרת ועוד קשה דאי עשה ול"ת דוחין עשה ול"ת איך הוכיח ר"ע תשביתו מעיו"ט דלמא לעולם ביו"ט ועשה דתשביתו ול"ת דב"י דוחין עשה ול"ת דיו"ט וצ"ע: