אור ברסלב

ילקוט הגרשוני אורח חיים ב· רבי גרשון שטרן

סימן תמב

סימן תמא

א כ' הטור דנוקשה ותערובות לר"א בלאו, והקשה ב"י דהא תניא כוותי' דר"י דר"א ל"ל נוקשה ונ"ל בקיצור דלכאורה קשה מה ראי' מהא דתניא כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי וכו' ואלו נוקשה לא קאמר, דילמא היינו טעמא דלא תני נוקשה משום דהוא לא אתי מכל מחמצת, רק דלפינן לי' מתודה ומנחות, כמ"ש תוס' חולין כ"ג ב' ד"ה ואי, דיש שום יתור בתודה ובמנחות דחמץ נוקשה חשיב חמץ גבייהו עיי"ש, וצ"ל דהגמ' מיאן בזה משום דא"כ דחמץ נוקשה איקרי חמץ א"כ כרת נמי ליחייב, וכ"ז למאי דמסיק הש"ס דברי ר"א בקשיא אימא כל לרבות נשים כי כל לרבות ערובו בכרת, אבל אנן דצריכין לתרוצי להאי קשיא (ע' אור חדש עה"ת פ' בהעלתך) עכ"ח צ"ל כמ"ש המהרש"א בשם הר"ן ובעל המאור, דהכתוב מיעט בפירוש נוקשה ותערובת מכרת דכתיב כי כל אוכל חמץ כל האוכל הוא בכרת ואין כל חמץ בכרת, א"כ שפיר ילפינן נוקשה מתודה ומנחות ולכך לא תני לי' בההיא ברייתא דפורט רק מה דאתי מכל מחמצת וליכא סייעתא לר"י ודו"ק:

וארשום כאן מה שאמרתי בלימוד השיעורין על דקדוק הצל"ח ז"ל בגמ' פסחים מ"ג א' הרי אלו באזהרה מאן תנא דחמץ גמיר עי"ת ונוקשה בעינא בלאו, אמאי לא מקשים ארישא דמשנתינו ואלו עוברין תאן תנא, בשלמא לשיטת ר"ת ניחא דאלו עוברין מעל השלחן א"כ עדיין לא נזכר שהם בלאו, עד הסיפא הרי אלו באזהרה, אבל רש"י דפי' עוברין היינו בל יראה א"כ כבר מפורש שהוא בלאו עיי"ש. ואמרתי דהנה הקשה הפמ"ג בגנת וורדים סוף כלל נ"ז מה פריך מאן תנא, הלא גריעותא דנוקשה הוא משום דאין ראוי לאכילה כ"א ע"י הדחק א"כ לר"ש דכ"ש למכות וסובר דשלכד"א לוקה (ע' מהרש"ל שבועות כ"ג) א"כ לדידי' ודאי דאנוקשה לקי שפיר אף דהוי לכד"א ואמאי לא מוקי למתני' כר"ש ע"ש. ונ"ל ליישב דהנה כ' הר"ן ריש פסחים דטעמא שאמרה תורה בל יראה בחמץ הוא משום דלא בדילי מיני' כולי שתא וגם יש בו כרת, א"כ לפי"ז בנוקשה שאין בו כרת ליכא ב"י, אבל ז"א כי הר"ן לא כ' כן אלא למיסבר אבל לא למילף מיני' מידי לדינא להקל דהא אנן לא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא וכמבואר בחו"מ סי' צ"ז ס"ד, אמנם לר"ש דדריש טעמא דקרא באמת ליכא לאו דב"י בנוקשה מאחר שאין בו כרת וא"כ ל"ק אמאי לא מוקי למתני' כר"ש כיון דקתני אלו עוברין בב"י וב"י ולר"ש אפי' איכא לאו באכילתן מ"מ אינו חייב עליהן בב"י כנ"ל. וא"כ א"ש דקדוק הצל"ח דעל אלו עוברין לא יכול להקשות מאן תנא, די"ל ר"ש הוא כחושי' הג"וו הנ"ל ובאמת גם כרת יש בהם לכן מעמיד הקושי' על הסיפא דקתני הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת, וע"ז שפיר מקשה מאן תנא, דשוב א"ל ר"ש היא, דאי ר"ש א"כ אין עוברין בב"י וב"י מאחר דליכא כרת ואיך קתני ואלו עוברין וא"ש ודו"ק:

ב במג"א סק"א ונ"ל דאם נתערב מב"מ כגון קמח בקמח אז אם נתבטל ברוב אינו עובר על"ו דהא מדאוריי' מותר לאכלו לכתחלה כמ"ש ביו"ד סי' צ"ח ומכ"ש דשרי לשהותו מדאוריי' אבל מבשא"מ אע"ג דכי ליכא כזית בכא"פ לא לקי על אכילתו היינו משום שאין מצטרף הכזית כיון שאינו אוכל אותו בב"א אבל חייב לבערו שהוא מצורף ממילא עכ"ל - ותמה עליו בס' חמד משה דאם דעתו כל היכי שאסור באכילה מה"ת ה"ה שיש בו בל יראה וסובר כמ"ד דמבשא"מ ביותר מכא"פ מ"מ אסור מה"ת כמו ח"ש א"כ למ"ל לכתוב אבל חייב לבערו שהוא מצורף כו' בפשיטות הו"ל לכתוב משום דאסור מה"ת באכילה ה"ה בשהי' ואם דעתו דזה לא תלי' באיסור אכילה מה"ת רק משום דמצורף ממילא וכסברת הרמ"ך המובא במ"מ (והביאו המג"א בשם י"א) א"כ גם במין במינו אף שמותר באכילה מה"ת מ"מ כזית חמץ בכ"מ שהוא עובר עליו - ובאמת הוא קושיא קדומה מראש מקדם נסוכה עמדו עליה כל חכמי לב ככתוב בס' יערות דבש להגאון מהר"י ז"ל בדרשה האחרונה שבסוף הספר, והוא ז"ל ביאר לנו שם דברי המג"א, לפי מה דהעלו הפוסקים ראשונים ואחרונים ביו"ד סי' צ"ט דבמין במינו לא אמרינן חזור וניעור ובמבשא"מ אמרינן חוזר וניעור, ובזה א"ש דברי המג"א, דלכאורה אין מקום לדבריו דהואיל דמה"ת מותר באכילה לא יעבור בב"י וב"י דנבילה בשחוטה יוכיח דטהור במגע ומותר באכילה ואעפ"כ מטמא במשא כדאיתא בבכורות דף כ"ג מטעם דהרי נושא את כולו משא"כ באכילה דאינו אוכל בגרונו כולו בב"א וכמ"ש התוס' שם חילוק זה ואף בב"י וב"י כן דמ"ש שנושא כולו בב"א ומ"ש ב"י הרי חמץ ומצה כ"א בביתו. רק זהו הכל אי אמרינן חתר וניעור וטומאה כמאן דאיתא דמי אבל אי אין חוזר וניעור אף במשא לא מטמא וה"נ לב"י, וחד דינא אית להו, וא"כ צדקו דברי המג"א דמב"מ דמה"ת בטל ברוב ולית בי' חוזר וניעור לא יתכן שיעבור עליו בב"י משא"כ באינו מינו אף דמותר מה"ת באכילה כהנ"ל מ"מ חוזר וניעור אמרינן בי' וכ"א איסורו כמאן דאיתא דמי ומטמא במשא וה"ה לב"י וב"י וא"ש ודו"ק עכ"ל. [וע' עוד בתשו' שואל ומשיב מהדורא רביעאי ח"ב סי' קצ"ה מ"ש בזה]: (ג) עוד שם במג"א ולדעת הטור (דס"ל למ"ד נוקשה בעינא אסור באכילה רק מדרבנן מותר לשהותו בעין) צ"ל דההיא דשיאור מיירי ביו"ט שא"א לאפותו דהא אסור באכילה מדרבנן ואם יניחנה כך תחמיץ גמור וצונן לא מהני כיון שהתחיל להחמיץ לכן ישרף ומקשים העולם כיון דמיירי ביו"ט איך רשאי לשרפו (ועיי' בדגו"מ ובמחצה"ש וביד אפרים) ואדמ"ו הגאון זצ"ל במהר"ם שיק או"ח סי קצ"ח כתב ליישב, ולפי שכבר קדמו הגאון מו"ה ברוך פרענקל ז"ל בהגהותיו לכאן, לכן אעתיק דברי הגהות הנ"ל וז"ל, מקשים העולם הא הטור בעצמו פוסק דאסור לשרוף חמץ ביו"ט ולע"ד דשאני שריפת חמץ דמשום חיוב המצוה שיש לשורפה מקרי מלאכה שצריכה לגופה כמבואר מדברי התוס' ב"ק דף צ"ד ד"ה אבל משא"כ בשריפת שיאור שעדיין אינה למצות שריפה אלא דשורפים אותה כדי שלא יבא לידי חמץ והוי כמלאכה שאצ"ל כמו במוציא מת לקוברו וביאור הדברים מובן מתוך דברי הרשב"א בחדושיו למס' שבת דף צ"ד ע"א ד"ה פוטר הי' ר"ש כו' ולר' יהודה דאמר שיאור ישרף אף שהוא סובר משאצ"ל חייב יש לומר דלשיטתו שסובר מקלקל בהבערה פטור ושאני בהבערת בת כהן דמה לי בישול פתילה מה לי בישול סמנים כדאיתא במס' שבת דף ק"ו הבערת שיאור כדי שלא תחמיץ הוי מקלקל במשאצ"ל דהא בגוף הבערת שיאור ליכא תיקון מצוה וא"כ א"ש הך דינא דשיאור ישרף בין לר"י בין לדידן עכ"ל (ואף שעדיין אסור לשרוף מדרבנן עכ"פ י"ל דישרף ע"י גוי דהוי שבות דשבות וכ"כ אדמ"ו זצ"ל במהר"ם שיק הנ"ל וצ"ע) ועיין בילקוט הגרשוני ח"ר במערכת ה' אות הבערה ללאו יצאה" שמה כתבתי יישוב לדברי המג"א וכתבתי שכמדומה שכבר קדמני הגאון מו"ה בצלאל הכהן זצ"ל מווילנא בספרו שו"ת ראשית בכורים עיי"ש: (ד) עוד שם במג"א בשם הרשב"א כל דבר שתיקונו בכך לא בטיל - עיין בילקוט הגרשוני ח"ר מערכת ב' אות ביטול תלי"ת דברים נעימים בזה. ועיין בשדי חמד (פאת השדה) מערכת הבי"ת סימן נ"א שבשפלנו זכר לנו: (ה) במג"א סק"ט ריצה לומר דהטור סובר דדבר המעמיד לא בטיל מדאורייתא, ועיי' במחצה"ש, ובכרתי ופלתי יו"ד סי' פ"ז ס"ק י"ז בד"ה אך לבי אנסני וכו' ע"ש:

ו עוד שם בשם רדב"ז ח"ב גבינה שהעמידו בקיבה שהיתה בכלי חמץ אסור לאוכלה כו' - כתב הבאר היטב הראשון ונ"ל שהעמיד בפסח ודו"ק, ובאר היטב השני (שלפנינו) כתב ולא ידעתי למה -- והמעיין במחצית השקל כאן יבין תיכף כוונת הבאה"ט הראשון ולדבר זה כיוון הפרמ"ג באשל לכאן ע"ש:

ז עוד שם במג"א ודוקא שהיתה הקיבה מעל"ע בכלי חמץ עיי' בעטרת זקנים הגה"ה מחתנו של המג"א ז"ל, ועיי' מ"ש עליו בס' דברי שאול ויוסף דעת ליו"ד ר"ס ק"ה - וע"ע בעט"ז שכ' דשמרים במי דבש אין להם דין מעמיד דאין נותנין אותן לתוכו אלא כדי שיהי' תוסס וכו' ע"ש, והמקו"ח דחה, אמנם בהגהות חכמת שלמה הביא דגם התורת חיים בע"ז דף ל"ד כתב כהעט"ז וכתב שיש לצרף דעתו בזה לעת הצורך, ועיי' בחדושי רז"ה בהגהותיו לכאן:

ח בעטרת זקנים סוף הסימן "וצ"ל דיש נ"מ גדול מזה גם בזמן הזה לענין קידושי אשה דאם אסור מן התורה וחייב מלקות עליהם אינה מקודשת" וכ' בהגהות חדושי רז"ה, לא דק דגם חצי שיעור שאין בו מלקות כיון דאסור בהנאה מן התורה אינה מקודשת עכ"ל. על מה שנחלקו כאן הפוסקים אם שייך ח"ש בלאו דבל יראה, ראיתי בס' יד שאול יו"ד סי' רל"ח שכ' בשם הרה"ג מו"ה יצחק נאטהאנזאהן זצ"ל דל"ש ח"ש בב"י דכל הטעם דח"ש הוא משים דחזי לאצטרופי והרי התוס' כ' בפסחים דף מ"ו ד"ה הואיל, דהואיל ואי בעי פריק לא אמרי' דא"כ הי' קונה אותו דאטו נחשוב חמץ של עכו"ם כשלו הואיל ואי בעי קני לי' ולפ"ז באמת חמץ אינו ברשותו של אדם רק דעשאן הכתוב כאלו הם ברשותו והיינו כל זמן שישנו בביתו אבל כל שאין לו רק ח"ש ל"ש חזי לאצטרופי דאטו נחשוב מה שאין לו כדי שיעבור עליו כיון דכעת אין לו רק ח"ש וכמו דאינו עובר על חמץ של עכו"ם כל זמן שלא קנה אותו ועל חצי שיעור גרידא ל"ש ב"י עכ"ל ודפח"ח -- ועיי' אריכות קצת בזה בס' מנחת חינוך מצוה י"ט ודעתו דלב"ה דילפי ביעור מאכילה א"כ כמו באכילה ח"ש אסור מקרא דלא יאכל ה"ה גבי ביעור, ואדמ"ו זצ"ל במהר"ם שיק לתרי"ג מצות סוף מצוה כ' העלים עין ממנו]:

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני אורח חיים ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה