ילקוט הגרשוני אורח חיים ב· רבי גרשון שטרן
סימן תה
א במחבר ס"ז ואם נפתחו דפני ספינה בשבת וכו' הקשה הע"ש הא שבת כיון שהותרה למקצת הותרה לכל, וכ' הא"ר סק"ח דלק"מ דלא אמרי' הכי אלא במוקף מחיצות ואיני יודע מה חידש בזה הלא הוא כתוב הדר כאן במג"א סק"ט עיי"ש:
ב שם ברמ"א ואם באמצע יש לו מחיצות עשרה וכו' דאמרינן חוקקין להשלים -- הקשה המג"א ס"ק י"י הא לא קיי"ל בזה כר"מ, וכ' הא"ר סק"י דשאני הכא בעירובין דקיי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב כדאית' בעירובין דף מ"ו עכ"ל- והמג"א דלא ניחא לי' בהכי, אולי סובר כשיטות הפוסקים שהבאתי נע ל סי' ש"ס דהלכה כד' המיקל בעירוב דוקא אבל לא במחיצות יעו"ש:
ג במחבר ס"ט פירות שהוציא חוץ לתחום והחזירם אפי' במזיד לא הפסידו מקומם וכו' ואם הוא שבת מותרין באכילה במקומם אפי' לאותו ישראל שהחזירם לצרכו במזיד מ"ט אנוסים הם והקשה המג"א ס"ק י"ד מ"ש מהמטביל כליו והמעשר בשבת דאף דאיסורא דרבנן הוא אפי"ה קנסינן לי' כדאי' בפ"ב דתרומות ונדחק] בזה -- ובס' ישועות יעקב תי' דדוקא במעשר בשבת דכיון דקודם שעישר לא הי' ראוי כלל לאכילה וא"כ ע"י שעישר בשבת נעשה ראוי לאכילה ע"כ אסרינן לי' כדי שלא יועילו מעשיו אבל בפירות הללו דכל זמן שהיו במקום הזה היו מותרין והוא הוציאן חוץ למקומם והחזירן כמו שהיו בתחילה א"כ לא ניתקנו ע"י האיסור יותר ממה שהיו קודם לכן, ע"כ מותרין, וזה ברור [א"ה כבר קדמו בזה הא"ר ס"ק י"ב, והחמד משה סק"א, והקרבן נתנאל פ"ד דעירובין אות ח' והבינה לעתים לה' יו"ט פ"ה ה"י ועוד בשאר מחברים] ועוד תי' באופן אחר דבמעשר ובמטביל כליו עיקר האיסור הוא שמתקן ואי אמרינן דלא יאכל לא מיחזי כמתקן כמ"ש התוס' דבעינן שיהי' התיקון בעת העשיי' ולא נהנה ממלאכת שבת וא"כ ניתקן האיסור ע"י זה דלא יאכל משא"כ בפירות שיצאו חוץ לתחום והחזירן אף אי נימא דלא יאכל לא מיתקן האיסור בכך ודו"ק בזה עכ"ל:
ד בטו"ז סק"ו השיג על מהרש"ל פ' אין צדין דמשיג על הרי"ף וכתב דזה טעמא דתנא קמא עיי"ש באריכות ובס' בית מאיר דחה דברי הטו"ז, וכבר קדמו בזה בס' חמד משה כאן סק"כ, ובעיקר קושי' מהרש"ל על הרי"ף מהא דר' גמליאל דאמר אסורים המה באכילה ומותרים בטלטול, תי' הגאון ר' יונתן בס' בינה לעתים פ"ב מה' יו"ט הלכה י' הא דהחליט הרי"ף דמאי דאסור באכילה אף בטלטול אסורה הוא לר' יהודא דאית לי' מוקצה מדעת ואף זה הוא מוקצה מדעת דלאדם לא חזיא ולכלבים לא הי' דעתו למיתבי להו, אבל לר"ש דלית לי' מוקצה כלל מדעת, ודאי ליתא להאי סברא, דמ"ש דלא חזיא לאדם הא מ"מ לא דמי' לאבן וחזיא לכלבים ואף דאין דעתו ליתן לכלבים מ"מ הא ר"ש לית לי' מוקצה מדעת כלל, וא"כ דברי הרי"ף נכונים דהא הוא פוסק במוקצה ביו"ט כר"י ולכך פוסק נמי כיון דאסורה באכילה אסור אף בטלטול ולק"מ קושי' מהרש"ל מהא דר' גמליאל דהא ר"ג ס"ל כר"ש דלית לי' כלל מוקצה מדעת ולר"ש ליתא כלל האי סברא דאסורה באכילה אסור אף בטלטול וא"ש [ובס' בית מאיר כאן כ' ג"כ כזה ולא ראה שכבר קדמו הגאון ר' יונתן ז"ל]: