ילקוט הגרשוני אורח חיים ב· רבי גרשון שטרן
סימן שפז
א ברמ"א ונ"ל הטעם וכו' - והקשה עליו הטו"ז תיפוק לי' דאנן בפת ערבינן ובפת קיי"ל דלכ"ע סגי להו בחדא, ובס' שבילי דוד כ' דלק"מ דרמ"א נחית לתת טעם להתיר אפי' לשיטת הב"י דאפי' למ"ד סומכין על שיתוף למ"ד בפת ולמ"ד ביין בעי ג"כ עכ"פ עירבו חצירות לעצמן ע"ש, וכבר קדמו בזה בס' חמד משה (ורמזו ג"כ הפמ"ג בקיצור כדרכו בכ"מ) - ודרך אגב אעורר במה שכ' הפמ"ג כאן דכיון דבעי' שיהא העירוב מונח במקום שיוכל ליטלו משם א"כ אם העירוב מונח במקום שיש מת בר מינן וא"א לכהן לילך וליקח משם לא מהני (ועיין לעיל בפמ"ג ס"ס שס"ו שם כ' דכבר בביה"ש יש שם מת ב"מ) ולפענ"ד צ"ע בזה לפי דעת הרא"ש המובא לעיל בסי' שע"ב סעיף ט"ו דאילן אינו צועיל משום דאיסור שבת גרם לו אבל אשירה מועיל דפתחא הוא אלא ארי' דאיסורא הוא דרביע עלי' ע"ש א"כ ה"נ כיון דמצד איסור שבת יכול ליטלו משם רק מצד איסור טומאת כהנים לא יכול ליטלו א"כ לדעת הרא"ש זה אינו מזיק דכל שאין איסור שבת גורם לו חשיב מניעה מצד דבר אחר וכאילו הי' ארי מונח עליו דלא חשוב עי"כ לא יכול לטלו ה"נ בזה, וכיון דלדעת הרא"ש מהני העירוב בכה"ג אף שלדעת הרמב"ם החולק על הרא"ש בזה לא מהני מ"מ הלכה כדברי המיקל בעירוב (ועיין בעירובין פ' ע"א כל שיש לך להקל בעירובין הקל ע"ש) וכוותי' דהרא"ש נקטינן להקל ומהני העירוב ועיין בב"י לקמן סי' שצ"א שכ' ולע"ד נראה דכדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו בכל התורה כולה וכ"ש דיני עירוב דקיי"ל הלכה כדברי המיקל בו, וע"ע בפמ"ג סי' שע"ב באשל ס"ק כ"ו ודו"ק] כנלע"ד נכון בזה: