ילקוט הגרשוני אורח חיים ב· רבי גרשון שטרן
סימן שפו
א במחבר ס"ה ולא בכמהין ופטריות - בביאור הגר"א ז"ל חולק ע"ז וכ' דודאי מעכבין בכמהין ופטריות מבושלין דודאי אוכל הן ובש"ס דעירובין כ"ז ע"א חסר תיבת וכו' וכצ"ל בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח וכו' ותו ליכא והאיכא כמהין ופטריות וקאי עיקר קושי' הש"ס על ניקח בכסף מעשר וכמהין ופטריות אינן נקחין כדאיתא בתורת כהנים פ"א פיסקא ח' ובהגהות הגאון ר' בצלאל ראנשבורג זצ"ל לעירובין מביאו וקלסו אף שהוא דלא כרי"ף ורמב"ן ע"ש, ובס' שלום ירושלים לירושלמי רפ"ג דעירובין מפקפק על דברי הגר"א ז"ל עי"ש:
ב שם במחבר וי"א שמערבין בתבלין עיין בתוס' שמתמה על המחבר שלא פסק כאן כהי"א האלו שהם הרי"ף והרמב"ם כדרכו תמיד ולמה החמיר כ"כ בעירובין, נגד הכלל דהלכה כמאן דמקיל בעירוב- ובתשו' חת"ס או"ח סי' צ"ג הסכים עמו בזה גם כתב שם דמערבין עירובי תחומין בפלפלין - אך בס' חיי אדם כלל ע"ב אות ח' כ' ובשעת הדחק מערבין אפי' בתבלין ונ"ל לא בפלפלין וע' ביו"ד סי' ק"ח בנקה"כ וביומא דף פ"א ע"ב בתוס' שם עכ"ל - ועיין בס' כרם שלמה לעיל ס"ס שד"מ דהמנהג להניח עירובי תחומין מתבלין "אינגבער" לאטה - אמנם בס' מעשה רב מהגר"א ז"ל ה' שבת אות קמ"ב כ' אין לילך חוץ לתחום עפ"י ערוב האינגבער כ"א ב' סעודות לכאו"א פת או ללפת בו את הפת עכ"ל -- ודע דבענין התבלין הרמב"ם עצמו סותרים דבריו אלו עם אלו כמ"ש הכפת תמרים יומא פ"א והקרבן נתנאל פ"ג דעירובין אות ג' ואולי מה"ט לא פסק הב"י כוותי' לענין עירובין ונחה שקטה תמיהת התו"ש הנ"ל - לאחר כותבי מצאתי בהגהות מנחת פתים לקמן סי' ת"ט שהביא פלוגתת חת"ס דמערבין בפלפלין (שיעור ב' לויט וג' קווינט לכל א') ובח"א כתב שאין לערב בפלפלין כנ"ל, והראה לעיין בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"א סי' רנ"א שפוסק כהחת"ס, ומצטער אני ע"ז שאינו בידי לעיין בו:
ג במחבר ס"ח משתתפין אפי' באוכל שאינו ראוי לו אם ראוי לשום אדם כגון לנזיר ביין ולישראל בתרומ' כן פסקו כל הפוסקים ודלא כסומכוס דבעינן שיהא ראוי לו דוקא, וז"ל הרא"ה פ"ג דעירובין סי' ב' ולית הלכתא כסומכוס ואע"ג דסתם משנה דמס' כלים פי"ז כוותיה משום דב"ה סברי כרבנן וכן רב הונא דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה -- ובס' תוס' שבת תמה מאוד דהא בהא גם סומכוס מודה דשרי דאי בעי מיתשל עלה ואין לומר דהרא"ש פסק כרבנן דרבי דגזרו על שבות בה"ש ולכך לא דמי לנזיר ביין כיון דהתם יכול למיתשל על נדרו כדי שיהא מותר לשתות יין בשבת דהוי צורך שבת כמ"ש התוס' דף ל' משא"כ בככר זה דיכול לאכול ככר אחד דא"כ קשה על הטור דפסק כר' בסי' שמ"ב ולא הביא דעת אביו כלל ע"כ והגאון בית מאיר ג"כ הביא קושי' זו בשם אומרו ולא תירץ כלום -- ולענ"ד נראה בפשיטות עפ"י מ"ש בס' מלוא הרועים ערך שבות אי גזרו עליו בה"ש אות ז' דהך מלתא אי גזרו על השבות בה"ש תלי' בזה אי ספק מה"ת לחומרא דאם נאמר ס' מה"ת לחומרא א"כ בה"ש דספיקא הוא מה"ת לחומרא והוי דינו כיום השבת עצמו ולמה לא נגזור בו שבות כמו בשבת עצמו אבל אם נאמר ספק מה"ת לקולא א"כ בה"ש עיקר איסורו אינו אלא מדרבנן דהחמירו בספק תורה וכיון דהוא גופא גזירה לא גזרו על השבות דהוי גזירה לגזירה, ומעתה הרי כ' במלוא הרועים ערך ספיקא דאורייתא ודרבנן אות י"ז דרבי אבא ורב הונא ס"ל סמה"ת לחומרא אף לדעת הרמב"ם וראי' מנדה י"ב ע"א דבעא מיני' ר"א מר"ה אשה מהו שתבדוק עצמה כדי לחייב בעלה אשם תלוי ומדחייב בזה אשם אע"ג דליכא חתיכה אחת מב' חתיכות עכ"ח דס' מה"ת לחומרא ע"ש, וממילא לרב הונא גזרו על שבות בה"ש וא"כ שפיר הוכיח הרא"ש דרב הונא סובר כרבנן דהא אין לומר טעמא דר"ה דנשבע שלא יאכל ככר זו מערבין לו בה משום דאי בעי מיתשל עלה דהא ביה"ש לא מצי למיתשל דהרי ר"ה סובר גזרו על שבות ביה"ש אעכ"ח משום דראוי לאחרים וכרבנן ודו"ק כי נכון הוא ב"ה:
ד כתב הפמ"ג באשל ס"ק י"ג ואם איסור דרבנן והוא חולה שמותר לו לאכול צ"ע אם מערבין בו עכ"ל ותמיה בעיני דממ"נ לחולה שאב"ס אסור לאכול אפי' איסורי דרבנן כמ"ש הרמ"א ביו"ד ס"ס קנ"ה ע"ש ולחולה שיב"ס מותר אפי' איסור דאורייתא - ובגוף הספק י"ל לענ"ד כיון דעירוב מצוה הוא שהרי מברכין על מצות עירוב ממילא אין לערב בדבר איסור דהגם דמותר מ"מ אין לעשות בו מצוה וכמ"ש בילקה"ג ח"ר אות חדש בשם ס' הישר והטוב להגה"ק מליסקא זצ"ל דאף דבשעת כיבוש הותר אפי' קדלי דחזירי מ"מ מצוה לא היו יכולין לעשות בזה המאכל וכ"כ בס' מקרי דרדקי פ' אמור אות תשל"ה ויהיב טעמא משום דמאיס לגבוה כנלע"ד: