ילקוט הגרשוני אורח חיים ב· רבי גרשון שטרן
סימן שע
א במחבר ס"א הדר בבית שער וכו' אינו אוסר על בני החצר שאינם חשובים דירה - כ' בס' חיי אדם כלל ע"ג אות א' בסופו. נ"ל שבית שאין בו ד"א על ד"א הדר שם א"צ עירוב ואינו אוסר וצ"ע. ומאי דמיבעי' לי' לחיי אדם פשיטא לי' לפר"מ באשל סק"ב שאינו אוסר דבעינן בית דירה ע"ש [שוב ראיתי שהוא רש"י מפורש בסוכה ג' ע"ב ד"ה דלא חזי לדירה ע"ש]: (ב) במחבר ס"ב דברים שאינם ניטלים בשבת וכו' הנה בלח"מ פ"ד מה' עירובין הלכה י"ד הקשה על הרמב"ם שכ' אבל אם נשאר לו בכל בית מהן כלים שמותר לטלטלן הואיל ואפשר שיוציאם היום ולא ישאר לו שם תפיסת יד הרי אלו אוסרין עליו עד שיעכבו אמאי לא נימא כיון שהותרה מקצת שבת הותרה כולה כמו בא' מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחר שכתב הרמב"ם שכל שהסיח דעתו ה"ז אינו אוסר וכתב הרה"מ אפי' שנמלך וחזר באמצע השבת ה"נ נימא הכי כיון שהסיח דעתו מלהוציאן אעפ"י שיוציא אמאי אסור כיון שהותרה הותרה והניח בצ"ע, ותי' בס' נשמת אדם כלל ע"ג דכל כלים שמותר לטלטל בשבת אין אדם מסיח דעתו מהם מלהשתשמש ודומה לגוסס בסוף סי' שע"א ולמבוי שנפלו קורותיו בשבת סוף סי' שס"ה דכל שאינו עשוי לעמוד כל השבת ל"א הואיל והותרה, ולעד"נ (וכן מצאתי אח"כ בעזהי"ת בס' תוס' שבת סי' שע"א ובס' הקובץ על הרמב"ם) דבלא"ה הוא קולא גדולה שיועיל תפיסת ידו דליהוי כאלו הוא דר שם לכן לא רצו להקל טפי מזה דהבו דלא להוסיף עלה, ועוד דהסיח דעתו במחשבה לא מהני רק בעינן שיאמר בפירוש שהסיח דעתו כמ"ש הק"נ (וכ"כ בנתיב חיים סי' שע"א על הטו"ז שם) א"כ כל היכא דלא אמר בפירוש שהסיח דעתו מלהוציאן אין להתיר:
ג במחבר ס"ג אבל מי שיש לו מלמד או סופר בביתו וכו' אינם אוסרים - בקרבן נתנאל פ"ו דעירובין אות צ"א כ' בטעמא דתוס' והרא"ש כיון דמצות הללו כתיבת תורה ולימוד תורה ולשנן לבניו מוטלים עליו והוא מחזיק אותם המה כשלוחיו מ"ה שלוחו של אדם כמותו ונגררים אחר בעה"ב ע"ש, ולולי דבריו הי' נ"ל דאין כוונת התוס' והרא"ש על סופר שכותב ס"ת אלא כוונתם כמ"ש בכמה דוכתי דסופר היינו ת"ח, סופר מברך ובור יוצא וכהנה טובא, וקאמרי דמי שמחזיק ה"ח בביתו ללמוד (וכמנהג הגבירים שמחזיקים ת"ח בביתם וכל מחסורו עליהם) אינו אוסר עליו כנלע"ד:
ד בטו"ז סק"ו מעתיק דברי התוס' עירובין דף ע"ב ע"א ד"ה ומודין שכתבו שני טעמים וכתב ע"ז בשם ב"י שעיקר ההיתר בצירוף טעם השני דוקא (דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו) ואין לסמוך להתיר משום טעם הראשון במקום שאין שם שייכות טעם השני עכ"ל וקשה לי דהא בפסקי תוספות עירובין דף הנ"ל העתיקו רק טעם הראשון של התוס' כיון שבתוך הבית משתמשים באפיי' ובישול ומשמע דטעם זה הוא העיקר וצ"ע: (ה) במחבר ס"ח המתארח בחצר אפי' נתארח בבית בפ"ע אם לא נתארח דרך קבע אלא לל' יום או פחות אינו אוסר על בני החצר וכו', והגאון בעל אבן העוזר חולק ע"ז והביא ראיית דאורח שיש לו חדר מיוחד לאכול שם ה"ז אוסר על בני החצר מיד ודלא כשו"ע, ובס' קיצור שו"ע כלל ציד אות י"ד הביא דעתו בשם י"א וכתב עליו וכן יש להחמיר לכתחלה ויש להם לערב בלא ברכה יעו"ש, אמנם גאון עוזינו בעל בית מאיר ז"ל השיג כאן על אבן העוזר וסיים בזה"ל לכן לענ"ד מכל דברי האבן עוזר איני רואה מקום להחמיר נגד הש"ע וכו' ע"ש: