אור ברסלב

ילקוט הגרשוני אורח חיים ב· רבי גרשון שטרן

סימן שסט

סימן שסח

א במחבר ס"א הנותן מעות לנחתום [נ"ל דחסר בטוש"ע תיבות או לחנוני דו"ק ותשכח] וכו' אינו עירוב (דמעות אינן קונות) אבל אם אמר לו ערב לי קנה עירוב, ובטו"ז סק"ב הקשה ממ"ש הרא"ש גבי המשאיל טבעת לאוהבו לקדש בו אשה אנן סהדי שדעתו ליתנו בכל יפוי לשון שמועיל ואם לא יועיל לשון שאלה יתנהו במתנה ע"מ להחזיר א"כ ה"כ נימא דאף שאמר זכה לי נתכוין בלשון דמהני כגון ערב לי. והנה ראיתי בס' מתא דירושלים לירושלמי עירובין דכ' דהברכי יוסף מיישב קושי' הטו"ז, דשאני בנותן מעות לחנוני דהוי מחוסר מעשה משיכה, לא מהני לאשוי' מעשה עכ"ד בקיצור (והס' ברכ"י אינו בידי כעת), ואולי יש ליישב קושי' הטו"ז עפ"י מ"ש בתשו' שערי צדק לאו"ח (חידושי סוגיות סי' כ"ה) דדוקא בשאלה ומתנה לזבן ע"מ להחזיר דחד ענין הוא מתקנין לשונו כאלו אמר לשון טוב, אבל הא וודאי לא נאמר מחמת האומדנ' לשנות הענין ממה שאמר וכו' ע"ש, וה"נ איך נימא בשואל מחבירו לעשות איזה ענין עבור מעות דכוונתו בחנם הא זהו ענין אחר לגמרי ואם יזכני ה' עוד אדבר מזה במק"א: (ב) במג"א סק"א הקשה אמאי אמרי' הכא בעירוב מעות איכן קונות ובחו"מ סי' קצ"ט כ' הרמ"א דהקונה יין לקידוש קנה במעות דבמקום מצוה העמידו דבריהם על דין תורה דומי' דד' פרקים ע"ש שהניח בצ"ע, ובק"נ וכן כתב כאן בנתיב חיים דלק"מ דקידוש על היין סמכו על הקרא זכור את יום השבת לקדשו והוי כעין דאוריתא משא"כ עירובי חצירות וכן מחלקין תוס' להדי' בשבת דף ל"ד בד"ה ל"ק בהך מילתא בין עירובי תחומין ובין עירובי חצירות ע"ש עכ"ל, והנה עיינתי בתוס' שם וראיתי שכתבו דבעירובי תחומין מחמרינן משום דאית להו סמך מן המקרא יעו"ש ומזה הוליד בעל קרבן נתנאל סברתו לחלק יצאה בין יין קידוש לעירובי חצרות, אמנם עדיין לא יצא ידי חובת ביאור איך יתיישב קושי' מג"א לדעת הרמב"ם דמפרש שנה דנותן מעות לחנוני בעירובי תחומין כמבואר כאן בב"י והלא עירובי תחומין דומה ממש ליין קידוש והדק"ל, ואולי מטעם זה תפס הרמב"ם בפי' המשניות טעם הירושלמי דשאני חנוני דאיכא למיחש שמא ישכח ויוציאנו ופי' הקרבן עדה (פ"ז דעירובין הלכה י') שאני חנוני דחיישינן שמא ישכח ויוציאנו דהחנוני טרוד ויוציא מעות אלו ולא יערב עליו (פי' דהנותן יבא לידי מכשול שיסמוך על החנוני שעירב ובאמת הוציא המעות ולא עירב עליו) וממילא ל"ק קושי' המג"א דכאן טעמא רבה איכא לדבר שלא יקנו המעות ומשא"כ ביין קידוש:

ג ומריש הוה אמינא ליישב בזה ולפרש לשון הירושלמי בשמעתין התמוה לכאורה מאוד וז"ל רבי אבהו בשם ר' יוחנן זאת אומרת שהמעות קונות דבר תורה (כן גורס בקרבן העדה) מעתה אפילו בא לו אצל החנוני שנייא הוא שמא ישכח ויוציאנו, ולכאורה ק' מאוד ומה בכך שמעות קונות ד"ת הלא מדרבנן אינו קונה אלא דהירושלמי ה"ק זאת אומרת מדקתני בסיפא ומודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו ש"מ שמעות קונות ד"ת ובמקום מצוה העמידו דבריהם על ד"ה וע"ז מקשה הירושלמי מעתה אפי' בא לו אצל החנוני נימא דמעות קונות וכקושי' המג"א וע"ז מתרץ שאני חנוני דטרוד הוא וחיישינן שמא ישכח ויוציא המעות ולא יערב עליו ונמצא שיבא הנותן לידי מכשול והוא פי' יפה לכאורה, אלא דלפי"ז יקשה לן טובא מ"ש בירושלמי אח"כ מודין בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו שכן החנוני מזכה להן על ידי אחר ופי' הק"ע הא דמודים חכמים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו שכן החנוני עצמו אם זיכה להן ע"י אחר מהני כ"ש אם נתן מעות לאחר דמהני ע"ש, ולהנ"ל תיפוק לי' דבשאר כל אדם שאינו טרוד וליכא למיחש שמא ישכח ויוציא המעות בלא"ה המעות קונות כמו ביין קידוש (ודוחק לומר דהירושלמי הנ"ל אזיל אליבא דר' חיננא או אליבא דרב דס"ל משיכה מפורשת מה"ת כמ"ש שם בירושלמי זאת אומרת שאין המעות קונות ד"ת) וע"כ דברי הירושלמי צריכים ביאור, שוב ראיתי בישועות יעקב כאן כתב ג"כ דהרמב"ם בפי' המשנה נקט טעם הירושלמי, אך מ"ש לפרש דברי הירושלמי במחכ"ת הרמה הוא פי' זר ואינו מסכים עם לשון הירושלמי ואינני רוצה להאריך יותר בזה:

ד ועל קושיית המג"א ראיתי איזה תירוצים והנני מעתיק אותם כאן (א) כתב בס' כרם שלמה (ובאמת כבר קדמו בזה בס' אלי' רבה עיי"ש בקיצור כדרכו בקודש) דגבי קידוש תיקנו דמעות קונות דלפעמים לא יהי' למוכר יין מבעוד יום ולא יכול הלוקח לקנות בשאר קנין לכן הקילו בי' דמעות קונות כדי שיעשה המצוה, אבל הכא בעירוב בדיבור קל שיאמר ערב לי ובאמירה בעלמא יכול להשתתף לא תקנו עכ"ל (ב) בספר המקנה ח"ב (כלל כ"ח פרט ו') מביא בשם ידידו המאוה"ג מו"ה עמרם גרינוואלד זצ"ל דעד כאן לא אמרו חכמים במקום מצוה שקנה רק לענין שמחוייב ליתן ואינו יכול לחזור בו, אבל שיהי' נקנה לו גוף החפץ זה לא אמרו, לפי"ז גבי יין קידוש ודאי דצריך ליתן לו, אמנם גבי עירוב דנימא שיקנה לו כבר גוף החפץ שיהי' יכול לערב עבורו כה"ג לא תיקנו עכ"ל, וכתב עלי' הגאון המחבר זצ"ל שמצא גם תפארת ישראל על משניות כן אמנם הקשה ע"ז כי בד' פרקים העמידו דבריהם על ד"ת ושם אם מת מת ללוקח ונראה שקנה גוף החפץ (ג) עיי' בס' ישועות יעקב כאן סק"ב ודבריו דחוקים, ואשר אנכי אחזה ביישוב קושי' מג"א הוא עפ"י מה שחידש הגאון כתב סופר ז"ל בתשו' חיו"ד סי' ק"ס בד"ה ולולי דמסתפינא וכו' הא דהעמידו חכמים על דין תורה בד' פרקים היינו דוקא בגוונא דאיירי מתני' שאין לו ללוקח רק חלק בבהמה כדמפרש אפי' שור שוה אלף דינרים ואין לו ללוקח אלא דינר, א"כ ליכא פסידא ללוקח דאין לחוש שיאמר נשרף חלקך דהא המוכר טרח ומציל בשביל חלק שלא מכר, על כן אף דבכל ימות השנה משום לא פלוג אמרו דלא קנה בלא משיכה, וכמ"ש גם הגאון מליסא ז"ל בנתיבות סי' קצ"ח אות ד' ובס' לב ארי' חולין דף פ"ג יעו"ש] אבל בד' פרקים העמידו על הדין דניחא לי' ללוקח דנקני דהא אין לו פסידא אבל בלוקח שקונה בהמה כולה ממוכר טבח בכה"ג לא העמידו על הדין, דיצא שכרו דיש לו בשר, בהפסידו שיאמר נשרף בהמתך, וכן נראה מלשון הרמב"ם וביותר מלשון הטור סי' קצ"ט שכתב פירוש כגון שור שוה אלף וכו' מדכתב פי' משמע דוקא כה"ג אבל כל הבהמה לא ועיין סמ"ע שכ' וה"ה אם קנה כל הבהמה ולפענ"ד יש מקום לומר דוקא כשלא קנה כל הבהמה מטעם שכתבתי עכ"ל הגאון כתב סופר ז"ל - ולפי"ז י"ל ה"ה ביין קידוש דוקא בקנה מדה אחת ושאר כל היין נשאר למוכר ול"ש נשרף יינך, אבל בקנה כל היין באמת אין מעות קונות, ובזה א"ש מה דנקט הרמ"א דוקא יין לקידוש ולא נקט נמי פת דהא מקדשין נמי על הפת, ובאמת הקצוה"ח ז"ל כתב שם דה"ה נמי פת, אבל להנ"ל בדיוק נקט הרמ"א דוקא יין דבזה אין חשש שיאמר נשרף יינך אבל בקנה חלת לחם דשייך נשרף פתך בכה"ג לא ניחא לי' ללוקח דנקני - וממילא מיושב קושו' המג"א דהא כאן מיירי שהחנוני מוכר כל הככר לבני החצר כמבואר בטוש"ע והוא נותן לו מעות שיהי' גם לו חלק בו ואם נימא מעות קונות אזי יש לחוש שיאמר נשרף ככרך ובכה"ג ודאי לא ניחא לי' ללוקח דליקני ולא העמידו דבריהם על ד"ת וא"ש:

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני אורח חיים ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה