אור ברסלב

ילקוט הגרשוני אורח חיים ב· רבי גרשון שטרן

סימן שסה

סימן שסד

א כתבו הטו"ז והמג"א דיש חילוק בין מבוי לחצר דמבוי פירצתו בד' אי בקעי בה רבים אבל חצר אפילו בקעי בה רבים פירצתו בי' והגאון בעל אבן העוזר הקשה עליהם מהא דעירובין דף ה' דיליף דמהני עומד מרובה על הפרוץ במבוי קו"ח מחצר ומה חצר דלא מהני לחי וקורה וכו' ופריך מה לחצר שכן פירצתו בי' ומשני מבוי נמי פירצתו בי' ולפי דברי הט"ז ומג"א אכתי איכא למיפרך מה לחצר שכן פירצתו בי' אפי' בקעי בה רבים תאמר במבוי שפירצתו בד' אי בקעי רבים ובס' דברי ר"ש עירובין ה' להגאון ר' שלום חריף ז"ל האריך לדחות דברי אבן העוזר ותוכן דבריו דוקא בחצר הניתר ע"י עומד מרובה על הפרוץ מהני אפילו בקעי בה רבים אבל בחצר הניתר ע"י פס ודאי אסור בקעי בה רבים ע"ש --- ועיין בס' שבילי דוד שתי' קושי' אבן העוזר דהא דבחצר לא מזיק רבים בוקעים היינו משום דלא ניחא תשמישתי' מפני בעה"ב דמשתמש שם תדיר וא"כ זה לא מצד קולא או חומרא רק דלא ניחא תשמישא ואין זה תשמיש גמור לבטל הפירצה וכו' ע"ש וכעין זה מובא כבר בתשו' חת"ס או"ח סי' ל"ז בשם הגאון ר' סענדר מייזילש (בן הגאון תוס' שבת) ז"ל עיי"ש (וחידוש שהחת"ס ז"ל לא כ' לו שקושייתי היא קו' אבן העוזר) ובסוף התשובה כ' החת"ס תירוץ אחר על קושיית אהע"ז הנ"ל, ולפי שספרי חת"ס שכיחים ומצויים במדינתינו ביד כל אדם ע"כ אחשוב למותר להעתיק דבריו הקדושים בזה -- ודע דבהעברה בעלמא בסוגי' דעירובין הנ"ל הי' קשה לי טובא איך ילפי' דמהני עומד מרובה על הפרוץ במבו בקו"ח מחצר שאינו ניתר בלחי וקורה ואעפ"כ ניתר בעומד מרובה והא אין למדין ק"ו מהלכה, א"כ כאן נמי מה דמהני עומד מרובה עה"פ בחצר הוא הלממ"ס כמ"ש התוס' (בד"ה שפרצתו בד') ועיי' במהרש"א שם, ואיך למדין ממנו ק"ו למבוי (עיין שבת קל"ב ע"א ואי ס"ד הלכה ק"ו מהלכה מי אתי והתניא וכו' ואין דנין ק"ו מהלכה) וצ"ע לכאורה [ולומר דבמילי דרבנן דנין ק"ו מהלכה לא ידעתי מנלן הא]:

ב במחבר ס"ו כיון דמידי דרבנן הוא מוטב שיהיו שוגגת וכו' וכתב המג"א צ"ע דהא אפי' במידי דאוריי' לא מחינן וכו' ועיי' בס' תוס' שבת ובביאור הגר"א ז"ל מ"ש בזה ועיין במחצית השקל לקמן סי' תנ"ח סק"ג דבמקום שאין חשש סכנה אדרבה יש להחמיר יותר בדורותינו בעוה"ר וכמ"ש בשטה מקובצת על ביצה ר"פ המביא ח"ל העיד הריטב"א ז"ל בשם רב גדול מאשכנזים שהעיד בשם רבותיו הצרפתים ומכללם ר"י ומהר"ם מרוטענבורג שלא נאמרו דברים הללו לחלק בין איסור תורה לדרבנן אלא לדורותם, אבל בדור הזה שמקילים בכמה דברים ראוי לעשות סייג לתורה ואפילו בדרבנן מחינין וקנסי' להו עד דלא לעברו לא בשוגג ולא במזיד, ושכן הוא במדרש ירושלמי והדבר נראה נכון עכ"ל (ועיין בחדושי חת"ס ביצה דף למ"ד מ"ש בשם תשו' תשב"ץ ח"ב סי' מ"ז ע"ש (ג) בב"י סוף הסימן מביא תשו' תה"ד סי' ע"ג שאם הכשר המבוי נמצא שבור ואין ידוע אם נשבר מבעוד יום דשרי משום דמוקמינן לי' אחזקתי' והשתא הוא דנשבר עכ"ל (ומובא גם ברמ"א בהג"ה בקיצור) ומדכתב סתמא משמע שאפילו יש לחוש דעכו"ם שברוהו ג"כ מוקמינן לי' אחזקתו, וזה דלא כמ"ש בתשו' שואל ומשיב מהדורא חמישאה סי' י"ד בסופו דכל שבידו לעשות הדבר מתי שירצה לא שייך חזקה, ובזה חולק על הפלתי בסי' ס"ט ס"ק י"ג דאם ספק אימתי נשחטה הבהמה ואם עברו עלי' ג' ימים בלי הדחה מוקמינן הבהמה בחזקת חי עד עכשיו, ולפ"ז ליתא כיון דאנו דנין מתי נשחטה בזה ל"ש חזקת חי דהרי בידו לשוחטה בכל עת שירצה ע"ש, וא"כ ה"נ בנשבר תיקון המבוי דיש לחוש שנשבר ע"י עכו"ם ל"ש לאוקמי אחזקה, וצ"ע על הגאון שואל ומשיב שלא הזכיר מזה: העתק תשובה שהשבתי להגאון מו"ה צבי פלאטא נ"י אבדק"ק קעלין אם רהיין יע"א, כאשר הוציא לאור ספרו היקר, קונטרס קונדיסין וצורת הפתח, וז"ל:

ירד אדוני לגנו ללקוט שושנים מבין ערוגות החכמה ובידו מאזני משפט לשקול בפלס סברות ישרות, עמוקות וטמורות, בכידין קונדיסין וחוטין מתוחין מקונדס שקורין (טעלעגראפהענלייסו) המקיפים עיר פרוצה סביב. מהו לסמוך עליהם משום ציה"פ להתיר הטלטול בתוך העיר, וסלקא לי' שמעתתא אליבא דהילכתא דלא מהני אומר אני כל דילדה אימא כוותי' תלד ואע"ג דאית לי' פירכא בקצת מקומות כאשר אבאר:

הנה בגוף דין זה ראיתי להגאון מו"ה שלמה קלוגר זצ"ל מבראדי בספרו שו"ת יוסיף דעת סי' כ"ו שהביא לאסור משום דלא נעשה לשם צוה"פ ובמג"א סי' תר"ל סק"ב הביא בשם הירושלמי דלא מהני לענין סוכה בכה"ג וכש"כ לשבת החמורה, ועיי' במג"א שם שציין לסי' שס"ג סכ"ו, משמע נמי דדעתו לומר דגם לענין שבת לא מהני, אמנם הגאון זצ"ל הביא ראי' דמהני, מגמ' עירובין דף י"א ע"א דפליגי אמוראי לענין פיתחי סימאי ח"א דל"ל שקפי וח"א דל"ל תקרי, ואם איתא דכל שלא נעשה לשם צוה"פ לא מהני למה לא מפרש פיתחי שימאי בכה"ג דהוי רבותא טפי, א"וו דמהני הנה לדעת הגאון זצ"ל יהי' מגמ' זו ראי' אף נגד דעת התבו"ש בחי' בכור שור עירובין י"א דצוה"פ שהרחיקו ג"ט מן הכותל פסולה, דאל"כ למה לא מפרש פיתחי שימאי בכה"ג, אבל במחכת"ה קושיות כאלו לק"מ דהא איכא כמה גווני צוה"פ דלא מהני כגון צוה"פ מן הצד וצוה"פ שאינה בריאה לקבל דלת ולר"ל משום ר' ינאי צוה"פ שאין לה היכר ציר כדאיתא בעירובין י"א ב' ועכ"ח דס"ל להני אמוראי דפיתחי שימאי הכי הוויין ולא באופן אחר, דלשון שימאי היינו מקולקלים ושוממים ולא יפול לשון זה אלא על חסרון מפאת עצמו ולא מפאת הדין, ועיי' מנחות דף כ"ג ב' מאי פיתחי שימאי ח"א דלית להו תקרה וח"א דל"ל שקופי ע"ש, ופלא על הגאון זצ"ל איך פלטה קולמוסו ראי' כזאת:

והנה ראי' בכו"ש הנ"ל הוא מתוס' שם ד"ה איפכא שהקשה ר"ת תיפוק לי' משום לחי ותי' דנ"מ במבוי מפולש או ביתר מעשר ע"ש ולא קאמר דנ"מ ברחוק ג"ט מן הכותל דמצד לחי פסול ומשום צוה"פ כשר א"וו דאף לצוה"פ פסול ע"ש ולפענ"ד אין ראי' דאטו ר"ת כי רוכלא ליחשב וליזל מה שמצד לחי פסול ומצד צוה"פ כשר (א"ה כעת ראיתי שגם בתשו' חת"ס או"ח רס"י צ"א כ' כן ע"ש) דהא לשיטת ר"ת דפוסק כרבא דלחי העומד מאיליו לא מהני, בלא"ה משכחת לה דמצד לחי פסול כגון שלא הזמינו מתחלה לכך ומצד צוה"פ כשר, וא"כ אליבא דהלכתא שפיר קמבעי' לי' לש"ס איפכא מתי וא"כ לא הקשה ר"ת מיד, ואין לומר דלר"ת באמת י"ל דצוה"פ שלא נעשה מתחלה לשם צוה"פ לא מהני וכמו לחי העומד מאיליו דלא מהני, ועד כאן לא נסתפק המג"א אלא לדידן דקיי"ל כאביי אבל לר"ת דפוסק כרבא דין לחי וצוה"פ שוים בזה ז"א דא"כ אדפליגי אביי ורבא בלחי ליפלגי טפי בצוה"פ א"וו דבצוה"פ כ"ע מודו, ואפי' רבא דפליג בלחי ה"ט משום דס"ל לחי משום היכירא אבל בצוה"פ דלכ"ע הוי משום מחיצה ודאי מהני אפי' עומד מאליו ומה קשי' לי' לר"ת, א"וו ידע ר"ת דאיכא לאשכוחי כמה גווני דמצד לחי ל"מ ומצד צוה"פ מהני, אלא דמתרץ בפשוט יותר דנ"מ במבוי מפולש וביתר מעשר:

ובאמת צריך להבין כיון דצוה"פ מחיצה גמורה אמאי נימא דבעינן דוקא נעשה לשם צוה"פ, ועל צד הדוחק י"ל דה"ט דמג"א דאע"ג דצוה"פ הוי משום מחיצה מ"מ היכר קצת מיהא בעי וכ"כ האחרונים בטעמו דתבו"ש בצוה"פ הרחוק ג"ט מן הכותל וה"נ בנעשה שלא לשם צוה"פ ליכא היכירא, וממילא יש לפסול הנועלעגראפהעכלייטונג לצוה"פ דכל הרואה יודע דלשם טעלעגראף הועמדו קונדיסין אלו ולא לשם צוה"פ וליכא היכירא, אבל נאמן עלי עדותו דמר הדר"ג שהביא בקונטריסו דף ט"ז בשם שבות יעקב ח"ב סי' מ' להכשיר צוה"פ העומדת מאילי' וש"מ דלא שמיעא לי' כלומר לא סבירא לי' סברא זו:

עוד כתב הגאון מהרש"ק בתשו' שם בשם חכם א' שרצה לאסור עפ"י מ"ש בתשו' אוהל יעקב סי' מ"ו ומובא בשערי תשובה סי' שס"ג סק"ה דאין לסמוך על הרבה צוה"פ זה אצל זה דאין דרך לעשות פתחים זה אצל זה ופיתחא כי האי סמוך לפתח אחר ממש לא עבדי אינשי יעו"ש ודברים של טעם הם, ומה שדחה הגאון ז"ל מגמ' ערוכה דנעץ ד' קונדיסין בד' פנות ומתח עליהם זמורה הוי רה"י, ומי עושה פתחיו כאלו להיות כל הד' כותלים כולן פתחים ובטכ"ח דלא אמרי' בכה"ג פיתחא כי האי לא עבדי אינשי זו דיחוי החוזר ונראה לפי מה שהוכיח הדר"ג נ"י בקונטריסו בראוית חזקות דבקעת בית חוורתן כרם מוקף מחיצות הוה וגם צוה"פ אינה מועילה בשום מקום אלא כשהיא עומדת בתוך פרצתות המחיצה, א"כ סברת אוהל יעקב במקומה עומדת דאין דרך לעשות פתחים סמוכים זה אצל זה כנראה בחוש דלא עבדי פיתחא כי האי סמוך לפתח אחר:

ומה"ט נ"ל לדחות הראי' שהביא הדר"ג בסוף קונטריסו לדעת התבו"ש דצוה"פ רחוק ג"ט מכותל פסולה מהא דר"י בעירובין דף י' מרחיק שתי אמות ועושה פס שלש אמות וכו' ואמאי לא אשמעינן ר"י גם הך תקנתא גבי מבוי שרחבה ט"ו אמה דליעבד צוה"פ ברוחב ג' אמות ולוקים לה ברחוב ב' אמות מן הכותל, ומדלא אשמעינן הך תקנתא ש"מ דצוה"פ שהפליגה גרע כוחה מן הפס ולא מהני כלל ע"כ ולפי סברת אוהל יעקב ראי' זו דחוי' דהא בצד הפס עומד פתח המבוי דפיתחא מיקרי כמבואר בכולא מסכתין וא"כ לא מצי ר"י להשמיענו הך תקנתא דליעבד צוה"פ ברוחב ג' אמות אצל פתח המבוי דפיתחא כי האי סמוך לפתח אחר ממש לא עבדי אינשי ולא מהני צוה"פ אצל פתח המבוי זה אצל זה:

אבל מצאתי בתשו' חת"ס או"ח רס"י פ"ז שהסכים עם הגאון מו"ה מאיר א"ש זצ"ל לענין פתחא על גבי מיא דאין לומר פיתחא כי האי לא עבדי אינשי אלא מה שמצינו להדי' אבל מסברא דנפשין אין לנו, וכ"כ בתשו' אמרי א"ש או"ח סי' כ' דאין להוסיף על מה שאמרו חז"ל וכיון שלא פירשו הקדמונים דין זה ליכא למיחש להכי ע"ש, וא"כ גם זה אין לנו לומר מסברא דנפשין דפיתחא כי האי סמוך לפתח אחר זה אצל זה לא עבדי אינשי כיון שלא מצינו הכי להדי' (א"ה לכאורה החת"ס סותר עצמו דבסי' פ"ז הנ"ל הסכים לד' הגאון ר"מ א"ש הנ"ל ובסי צ"א וכן בחלק ששי סי' ל"ד כתב מסברא דנפשי' דפתח בלי היכירא לא עבדי אינשי אע"ג דלא מצינו להדי' בש"ס ופוסקים כן) ומעתה לא תשאר אלא איסורא דמר הדר"ג נ"י שכתב בקונטריסו בכמה מקומות דאין צוה"פ מתרת אליבא דכל הפוסקים אלא כשיש דפנות ולהשלים הפרצה. ולא להשלים דופן שלימה במקום שאין דופן כלל. לא לענין שבת ולא לענין כלאים. ובקעת בית חוורתן בעירובין י"א כרם מוקף מחיצות הוה אלא שנפרץ בו פרצה משני צדדים ושם נעץ ד' קונדיסין לשני צוה"פ והאריך מאוד לברר דבר זה בראיות ברורות כיתד שלא תמוט: הנה אמרין לפעלא טבא יישר כוחו אבל מה אעשה ודברי הרא"ש עומדים לנגדו. דז"ל הרא"ש שם ע"ב אר"ח צוה"פ שעשאה מן הצד פי' רב האי גאון כגון שעשאה מצדו של כותל דהוי לי' פתחא בקרן זוית דלא עבדי אינשי ופירושו אינו מובן דלענין כלאים שמתח זמורה ע"ג ד' קונדיסין לא משמע הכי וכו' ובקרבן נתנאל שם אות נ"ד כ' בכוונת הרא"ש ע"ג ד' קונדיסין לא משמע הכי דע"ג ד' קונדיסין ל"ה פתחא בקרן זויות ע"ש שחילק דברי הרא"ש לשני קושיות ומוכרח הוא דאל"כ לא ה"ל להרא"ש להאריך בלישנא כ"כ. ואם כדברי הדר"ג מאי קושי' לפי' רב האי גאון. הלא כיון דכרם מוקף מחיצות הוה שפיר יצוייר פתחא בקרן זוית בפירצה סמוך לכותל: שוב מצאתי בקונטריסו דמר דף ל"ו שכ' ראי' לדבריו מפי' הרי"ף בשם ר"ה גאון צוה"פ מן הצד נ"ל מצדו של כותל וא"א שלא הי' מחיצה כלל אלא כל הרוחות נעשות ע"י צוה"פ איך יצוייר ואיך ידומה פתחא בקרן זויות א"וו דהך שדה מוקף מחיצות הוה וכו' ואע"ג דפי' ר"ה גאון אינו מקובל להלכה אלא כפירש"י מ"מ גופא דעובדא כדקאי קאי ואהא לית מאן דפליג עכ"ל ופלא בעיני למה העלים הדר"ג עיניו הבדולחים מראות בדברי הרא"ש שהקשה קושייתו זאת לפי רב האי גאון ומדלא תירץ הכי ש"מ דפליג אהא דבקעת בית חוורתן מוקף מחיצות הוה והאיך כתב הדר"ג ואהא לית מאן דפליג. ומ"ש הדר"ג בקונטריסו דף ל"ד וז"ל. קשיא טובא בהך מעשה דבקעת בית חוורתן דהלשון מורה דגופא דעובדא ליה אלא חד אלא שנשאלה שאלה לשני ענינים ואפי"ה פירשו התוס' דלענין שבת לא נשאלה שאלה בבקעה. דבבקעה ודאי דלא מהניין ד' קונדיסין ודוקא בחצר ומבוי התירו ולענין כלאים התירו באופן אחר אלמא דתרי עובדי הוי מה שאין הלשון מורה כן ועכ"ח דתרי עובדי לא באו לפנינו חלא חד עובדא הוי וד' קונדיסין בלא שום מחיצה לא מהני גם לענין כלאים - הנה אין דורשין משמעות הלשון ואדרבה נ"ל להוכיח דתרי עובדי הוי ולענין שבת לא התירו בבקעה ולענין כלאים התירו והוא מלשונו הזהב של הרא"ש ז"ל הנזכר לעיל במה שכ' על פי' רב האי גאון ופירושו איני מובן דלענין כלאים שמתח זמורה ע"ג ד' קונדיסין לא משמע כן עכ"ל ואם איתא דחד עובדא הוי מה זה שדייק הרא"ש דלענין כלאים הול"ל דלענין שבת וכלאים א"וו דלענין שבת לא התירו בבקעה ד' קונדיסין רק לענין כלאים וש"מ דס"ל להרא"ש דתרי עובדי הוי: ומה שהקשה הדר"ג במאי דמסיק הש"ס לעולם בעשר ומן הצד כלומר לעולם אימא לך דר"י לית לי' כרב וס"ל דביותר מעשר נמי מהני צוה"פ ולפי"ז בעשר אין צריכין לצוה"פ כמ"ש רש"י בסמוך ד"ה בשבת לא הא בעשר לכ"ע פתחא הוא. וקשה דמאי משני דהכא בצוה"פ מן הצד עסקינן ומשו"ה קאמר ר"י דלענין שבת לא התירו וליהוי נמי מן הצד. דל צוה"פ לגמרי מהכא הא אפילו בלא צוה"פ כשירה, הוא קושי' עצומה. לא ידעתי להולמה. והדר"ג כתב הך קושי' מיתרצא להרב המגיד אליבא דרמב"ם דבפרוץ מרובה אפי' בכעשר צריכין צוה"פ, הנה כמו דמתרץ קושי' זו לחד שיטה להרה"מ אליבא דרמב"ם כמו כן הוי מצי לתרץ לחד שיטה אחרת והוא לפי' הרי"ף בשם רב האי גאון דמן הצד דקאמר ר"ח היינו שעשאה בצידי של כותל ור"ל שנתן קנים סמוך לזוית כמ"ש הריטב"א או כמ"ש הדר"ג נפרצו המחיצות בקרנות זויותיהן ונעץ ד' קונדסין שנים בקרן זוית זו ושנים בקרן זוית שכנגדן באלכסון א"כ שפיר קאמר הש"ס בעשר ומן הצד דכיון שעשה האי פתחא בקרן זוית אף בעשר ל"ה פתחא וכדאמר ש"ס לעיל דף ו' ע"א מראשו נמי נימא פתחא הוא אר"ה ברי' דר"י כגון שנפרץ בקרן זוית וכ' הריטב"א ז"ל שם ופרקי' דלעולם בראשו ממש בעשר וכו' והכא כגון שנפרץ בקרן זוית. וכן אמר בש"ס לקמן דף צ"ד סע"א אמר רב לעולם בעשר וכגון שנפרצה בקרן זוית ועיי' שם ארש"י ד"ה אמרי בי רב וא"כ אש לפי' רב האי גאון. אלא שפירושו אינו מקובל להלכה. ולכך מה הועלנו נמי אם יתורץ לשיטת הרה"מ אליבא דרמב"ם כיון דלא קיי"ל כוותי' והאיך מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש לפרש דברי הגמ' לפי"מ דקיי"ל להלכה:

ולחומר הנושא אפשר לומר לפי מ"ש בתשו' בית אפרים סי' כ"ה בשם אלי' רבה דלחי העומד חוץ לי' אמות לא מהני כ"א כשעומד בתוך פתח המבוי הרחב י' אמות יעו"ש נמצא דיש תרי גווני פתוח בכעשר (א) עשר אמות מצומצמות לא חסר אפי' משהו כגון כשהלחי עומד חוץ לי' אמות הרי כל העשר הוא פתוח ולא חסר אפי' משהו שיעור סתימת הלחי ובכה"ג אינו מתיר המבוי לטלטל בתוכו (ב) פתוח עשר אמות חסר משהו כשהלחי עומד בתוך י' וסותם הפירצה במשהו וא"כ שפיר קאמר הש"ס לעולם בעשר ר"ל בעשר מצומצם לא חסר אפי' משהו שהוא שיעור סתימת הלחי וכגון בלחי העומד חוץ לי' דלא מהני משום לחי ועשה צוה"פ מן ב' לחיים העומדים זה כנגד זה מן הצד ובדרב חסדא קמיפלגי כנ"ל. ועיי' תוס' י"א ד"ה איפכא ולק"מ כמש"ל. אך לא נתקררה דעתי בזה ועדיין צ"ע ליישב קושי' הדר"ג נ"י וכל המיישבה על נכון ישא ברכה מאת ה':

ומה שהקשה הדר"ג בקונטריסו דף כ"ו בדברי ר"י אליבא דרב עירובין י"א ע"א דאמר מדברי רבינו נלמד חצר שרובה פתחים וחלונות אינה ניתרת בצוה"פ וכו' אי אמרת דלרב בעומד מרובה ופירצה אחת יתירה מעשר לא מהני צוה"פ ובכעשר אין צריכין לצוה"פ ובפרוץ מרובה לא מהני צוה"פ אפי' בעשר ופחות מעשר א"כ אין דין צוה"פ נוהג כלל לענין שבת וא"כ אמאי לא אמר רב יוסף בקצרה מדברי רבינו נלמד דאין פאה מצלת לענין שבת והאריך ביישוב קושיא זו ואנכי לא ידעתי מדוע לא ניחא לי' להדר"ג במ"ש התוס' עירובין דף ע"ד ע"ב ד"ה מבוי דאע"ג דלרב אין מבוי ניתר בלחי וקורה. עד שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכו בצורת הפתח מיהו יכולין להתירו יעו"ש נמצא דלק"מ דמ"מ דין צוה"פ נוהג לענין שבת ובכעשר ובמבוי שאין בתים וחצירות פתוחים לתוכו:

ואמנם נפלאתי בעיקר פי' הדר"ג בגמ' דנעץ ד' קונדיסין שהוא צוה"פ ככל צוה"פ בתוך פרצת המחיצה. א"כ מאי שנא דנקט נעץ ד' קונדיסין ומתח זמורה עליהם. בפשיטות הול"ל מעשה באדם אחד שעשה צוה"פ על ד' פנות השדה, וכי תואר צוה"פ אתי לאשמעינן, ומכ"ש שאין לפרש כן דברי השו"ע סי' שס"ב סעיף י' שכ' אם עשה צוה"פ אפי' לפירצה יתירה בעשר מותר ואפילו לא נעץ אלא ד' קונדיסין בד' רוחות ולפירושהדר"ג לא הו"ל לשנות את לשונו בתכ"ד מצוה"פ לקונדיסין ואם גם נדחוק עצמינו לומר דהשו"ע סרכא דלישנא דגמ' נקט. מ"מ בגמרא גופא קשה וכי לא ידעינן עד השתא תואר צוה"פ דאשמעינן שנעץ ד' קונדיסין ומתח זמורה עליהם וכל כי האי מילתא ודאי מוכח דליכא כאן אלא אומן ד' קונדיסין לחוד. וילמוד סתום מן המפורש דנעץ ד' קונדיסין בסוכה דף ד' ע"ב עיי"ש:

והנה מצאתי בפרמ"ג סי' שס"ג (משבצות סק"א) שכתב וז"ל:

ודע שאני מסופק בצוה"פ אי הוי מחיצה ד"ת ולחייב הזורק בתוכו בנעץ ד' קונדיסין ועליהם צוה"פ או צוה"פ מהני להתיר כרמלית ופרצה יותר מעשר דמה"ת הוי מחיצה מש"ה מהני צוה"פ ועיי' סי' תר"ל ס"ב וס"ג משמע צוה"פ לחוד לא מהני לסוכה ובס"ו נעץ ד' קונדיסין משמע אף דהניח למעלה קנה עליהם דלא מהני ועמ"א אות ט' כל מ"ה הוי מחיצה בסוכה מהני וכו' ש"מ לכאורה צה"פ לא מהני רק בכרמלית וכדומה הא למהוי רה"י גמור ע"י צה"פ לא צ"ע טובא עכ"ל. ובזה כבתה המדורה אשר הבעיר הדר"ג נ"י וללהב יצתה על הגאון בעל שואל ומשיב זצ"ל דהרי גם הפרמ"ג הכי ס"ל דצוה"פ לחוד מהני לכרמלית וכדומה כל דמה"ת הוי מחיצה ולא נחשוב לפרמ"ג ז"ל לקטיל קני באגמא שיאמר בהקיץ מה שאפי' בחלום חזיון לילה לא עלה על דעת ר"י כמ"ש הדר"ג כ"י:

ואשר תמה מר מהא דקרפף שלא היקף לדירה דאשמעינן בש"ס עירובין כ"ה תקנתא בתר תקנתא לעשותו מוקף לדירה מכאן ואילך. ואמאי לא אישתמט שום תנא או אמורא או פוסק עד האחרון שבאחרונים להשמיעני גם הך תקנתא להעמיד ד' קונדיסין בד' רוחות לפני המחיצה הישנה ברחוק ג"ט ולמתוח חוט ע"ג לשם צוה"פ כדי לעשות ההיקף מוקף לדירה מכאן ואילך עכ"ל, הנה המעיין בפרמ"ג סי' שס"ב באשל ס"ק י"ז יבין וישכיל בדעו ושכלו דגם לענין היקף לדירה מהני צוה"פ בד' רוחות דז"ל שם:

ועסי' שנ"ח במג"א אות ה' דצוה"פ ביותר מעשר מהני דליהוי מוקף נדירה וכו' ואי"ה בשס"ג בטו"ז סק"א וסס"י שם יבואר עוד ענין מחיצה ד"ת או דרבנן עכ"ל הרי שכתב דמהני צה"פ לענין היקף לדירה מכל רוחות דהרי ציין למה שכתב בשס"ג בטו"ז סק"א ושם כתב אותן הדברים שהעתקתי למעלה. וכן משמעות הפרי מגדים סי' שנ"ח באשל סוף סק"ה ע"ש וזה ברור:

ומה שחשש הדר"ג בנ"ד דהוי צוה"פ מן הצד הנה לא מיבעי' לדעת הטו"ז סי' שס"ב שאם החוט כרוך בקצה העליון מצדו ואינו בולט מהקנה ולמעלה כשר. א"כ כש"כ בזה אלא אף להחולקים עליו מ"מ בכה"ג שתוקע יתד בקנה ועלי' כורך החוט ודאי מועיל כמבואר בפרמ"ג שם ואי משום ההפסק מלבד החולקים על הטו"ז שם בגג אף גם הטו"ז לא כתב רק כשגג מפסיק והוי כאוהל ולא נופל בו עין הראות ופתחא כי האי לא עבדי אינשי אבל כאן ה"ה כצוה"פ גמור באין הפסק כלל וניכר ומחובר הוא גמור בעמודים וליכא מאן דמפקפק בכה"ג. וכדברים האלה כתב הגאון מהו' מרדכי זאב איטינגא זצ"ל מלבוב בתשו' מאמר מרדכי ע"ש, וראוי הוא לסמוך עליו כנודע לכל תוקף גדולת מרדכי, ואשר חשש הדר"ג בנידון דידי' דהטעלעגראף רחוק מאוד משפת סתימת הנהר אשר עליו אנו דנין להתירו ע"י צוה"פ ותלי' בפלוגתת התב"ש ותוס' שבת בצוה"פ הרחוק ג"ט מן הכותל, הנה בשעת הדחק ודאי כשר וישר לסמוך על דעת החולקים על התב"ש וכמ"ש בתשו' רע"ק איגר סי' ח"י. וגם בלא"ה נקל מאוד ע"י נטילת רשות משרי העיר לעשות עוד צוה"פ עד שפת הסתימה זהו מה שראיתי להציע לפני הדר"ג נ"י בענינים אלו והנני מצפה לתשובתו הרמה ידידו המכבדו ומוקירו כערכי הרם גרשון ה"ק שטערן מתגורר כעת פק"ק חוסט יע"א בין המצרים תרפ"ב לפ"ק סימן שס"ו (א) במחבר ס"ג הבית שמניחים בו העירוב וכו' ואם רגילים ליתנו תמיד בבית ידוע אין להם לשנותו וליתנו בבית אחר מפני דרכי שלום, וכ' המג"א סק"ז בשם המהרי"ק אפי' יש קצת טעם לשנותו אפ"ה אין משנין, בתשו' שערי צדק או"ח סי' ט' כתב דקשי' לי' למהרי"ק למ"ל טעמא דדרכי שלום תיפוק לי' משום חזקה מאחר שהחזיקו אנשי הבית במצוה זו א"א ליקח מהם ומבניהם אחריהם כמבואר בחו"מ סי' קמ"ט סעיף ל"א וע"כ פי' דאף שיש קצת טעם לשנות מ"מ אין משנים מפני דרכי שלום (וע"ש עוד שהעלה דמדינא לא שייך במצות דין חזקה כלל רק מתקנ"ח מפני דרכי שלום ע"ש): (ב) עוד במג"א שם דאף במכר ביתו לאחר מניחין בו' מהראוי להעתיק דברי הספר שמן המאור מהגר"מ גלוגא ז"ל עיין בגיטין דף ס' ע"ב בגמ' אלא משום חשדא. ופי' רש"י הנכנסין לאותו בית ולא יראו שם את העירוב יחשדו את בני החצר שמטלטלין בלא עירוב עכ"ל, והתוס' כתבו אלא משום חשדא פי' ר"ת שלא יאמרו מפני החשד שחושדין אותו לגנוב פת של עירוב אין מניחים אותו שם עכ"ל, ונ"ל דהר"ת לא רצה לפרש כפירש"י דלפירושו קשה לפרש לשון המתני' מפני דרכי שלום דהא הטעם הוא שלא יחשדו לכל בני החצר ומה מחלוקת שייך בזה שוב ראיתי שגם בס' ברכי יוסף הרגיש בקושי' זו על רש"י ז"ל ותירוצו דחוק מאוד ע"ש וגם התי"ט דחק עצמו בפירש"י אבל לפי' ר"ת א"ש שהבעל הבית הראשון יריב עם שאר בני החצר שחושדים אותו כגנב [א"ה בשדה חמד מערכת ח' כלל נ"ד מביא בשם חכם א' דלרש"י אף ברבים איכא חשדא אמנם התוס' ס"ל דברבים ל"ש חשדא ע"כ פירשו דהחשד אינו לכל בני החצר רק לבעה"ב ע"ש]:

והרמב"ם בפי' המשנה שמפרש דלכך אין להם לשנות העירוב לפי שיש בזה הנאה לבעל הבית וכו' לפירושו ג"כ א"ש לשון המתני' מפני דרכי שלום שלא יריב עמהם בעה"ב הראשון לפי שמחוסר הנאה זו, ובחיבורי דברי מאיר בגיטין שם כתבתי דגם מהרמב"ם בחיבורו משמע כמ"ש בפי' המשנה מדכתב בפ"א מהלכות עירובין הלכה י"ו וז"ל ובית שמניחין בו עירוב א"צ ליתן את הפת ואם היו רגילין להניח בו אין משנין אותו מפני דרכי שלום עכ"ל מדסמכו זה לזה משמע דהכל חד טעמא הוא [א"ה יפה כתב בס' תכלת מרדכי על התוספתות דהרמב"ם למד זה מתוספתא פ"ה דעירובין דתנא בית שמניחין בו עירוב א"צ להפריש ככר ואח"כ מיד תנא מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ע"ש] ובתוס' חדשים בגליון המשניות הקשה על הרמב"ם אמאי לא מפרש משום חשדא דאיתמר בש"ס וכתבתי שם בחיבורי דאפשר דהרמב"ם הי' לו הגירסא בגמ' אלא משום הנאה, וראיתי עכשיו בס' מחצה"ש כ' ג"כ הכי, ועוד כתבתי שם דהרמב"ם מפרש משום חשדא שהבעה"ב יחשוד לבני החצר שעושין כן כדי שלא יהא לו הנאה מהם ומתוך כך יבואו לידי מחלוקת וראיתי עתה שהא"ר בס"ק ז' כ"כ בשם ס' רצוף אהבה [א"ה גם בקרבן נתנאל פ"ה דגיטין אות מ"ד כתב כן ע"ש]:

העולה מזה בהך דינא דמכר הבית לאחר לדעת ר"ת לא שייך חשדא כיון שלא הי' אצל הקונה מתחלה מה"ת יאמרו שחושדים אותו כגנב, וגם להרמב"ם לא שייך לומר שיבא לידי מחלוקת כי הקונה לא זכה עדיין בהנאה זו מעולם, ומ"ש המג"א דיש לדקדק כן גם להרמב"ם מדהפריך הגמ' משיפורא דהוי בי רבא, היינו לדעת המקשה דהי' סבר משום כבוד, אבל לדעת המתרץ לא כן הוא, וא"כ הוי דעת רש"י יחיד לגבייהו, ובפרט לדעת רש"י קשה לפרש לשון המתני' מפני דרכי שלום משא"כ לר"ת ולרמב"ם עולה יפה וא"כ יפה כתב ראב"ח שאין בידינו ראי' שיזכה הקונה בזה:

ועוד ראי' ברורה שלא יזכה בה הקונה מהירושלמי פ"ה דגיטין [א"ה גם בעירובין איתא כן בירושלמי] שכתב מערבין בבית ישן א"ר אבין ובדיור ישן הוא מתניתא עכ"ל ופי' הקרבן עדה ובדיור ישן איירי מתני' שדר בו עתה מי שהי' דר בו בראשונה ומשום חשדא עכ"ל ובתוס' של קרבן העדה שם כתב דמסוגיין של הירושלמי מוכח כפי' ר"ת דלפי' רש"י אין חילוק בין דיור ישן לחדש, ותמה על המג"א שהקשה מפירש"י ותפסו לעיקר הא לפי' ר"ת ודאי אם מכר הבית אין מניחין בו ואיך לא ראה דברי הירושלמי דמפורש כר"ת לכן נ"ל ברור לדינא דבמכר ביתו אין מניחין בו עירוב עכ"ל, ובאמת גם לדברי הרמב"ם א"ש דברי הירושלמי דדוקא בדיור ישן שזכה כבר בהנאה זו אבל צ"ל דהירושלמי פליג אגמ' דידן דמשני משום חשדא [ואפשר עוד ליישב שיטת רש"י ועיין בא"ר ס"ק ז'] ועכ"פ כיון דלדעת ר"ת ורמב"ם אין אנו צ"ל דהירושלמי פליג אגמ' דידן א"כ בודאי קיי"ל כהירושלמי ודו"ק עכ"ד הס' שמן המאור ויען שהס' הזה לא שכיח כלל ע"כ העתקתי דבריו היקרים:

ג ברמ"א ס"ג והמנהג בזה"ז להניח העירוב בבהכנ"ס וכן נהגו הקדמוני' ונ"ל הטעם דעירובין שלנו יש להם דין שיתוף וא"צ להניח בבית דירה בטו"ז ומג"א ובתשו' ח"צ סי' קי"א הולידו מזה דכל שאין יכול לטלטל כיון שאין עירוב מבואות שוב לא מהני העירוב המונח בביהכנ"ס -- ובתשו' שואל ומשיב מהדורא שתיתאי סי' ג' חולק ע"ז וכתב דדוקא כשמניח העירוב בבית שאין לכל הקהל שותפות בו רק ע"י העירוב, שם צריך שיהי' בית דירה ושיהא מותר לטלטל לשם, משא"כ ביהכנ"ס דבאמת שייך לכל הקהל יש להם שותפות בו פשיטא דמותר להניח שם העירוב אף שאינו בית דירה וא"כ ניהו דא"י לטלטל לשם מ"מ אנו בשביל זה נתבטל השותפות שבביהכנ"ס וכו' וכו' ובזה אני אומר בטח ליישב גם מנהג האמבורג שזכר הח"צ סי' קי"ב שמניחין העירוב בהרבה בתי כנסיות שבעיר והוא ערער ע"ז דבשני בתים פשיטא שאין העירוב כלום, ולפמ"ש א"ש דכבר כתבתי דבהכ"נ חלוק משאר עירובי חצירות דשם צריך שיהי' נעשה השותפות בבית ע"י עירוב לכך בעי שיהא מונח הכל בבית אחד אבל בביהכ"ס שהשותפות ברור א"כ אדרבה בכל בהכנ"ס שמתפללים שם ויש להם מקומות שם עדיף טפי שכל בהכנ"ס יש לה שותפות יותר חזק ממה שיש לבהכנ"ס אחת אף שמשותפת לכל העיר, ובפרט שאנו יוצאין וסומכין על שתוף במקום עירוב, ובשותפות יותר אלים כשהיא באותה בהכנ"ס שמתפללים בה ובפרט באותן עיירות שבהכנ"ס חלוקים בתפלתם כמו אשכנזים וספרדים וכדומה שכל אחת יש לה ענין וקיבוץ בפ"ע וא"כ פשיטא דהבהכנ"ס שלהם הוא המשתף אותם וז"ב עכ"ל -- ובענין מנהג האמבורג הנ"ל, עיי' בס' בית מאיר כאן שמשיג על החכ"צ וכתב דהעירוב בב' בתי כנסיות אינו בכלל חולק את עירובו. ועיין בתשו' מהר"מ שיק או"ח סי' קע"ו, ובס' מתא דירושלים לירושלמי פ"ו דעירובין הלכה ז' ובס' אשל אברהם להגאון מהרא"ד ז"ל מבוטשאטש בריש סימן זה ותמצא כי שלשת הרועים נתכוונו לדבר אחד ליישב המנהג האמבורג עפ"י דברי הגאון אבן העוזר ז"ל [וע"ע בתשו' מהר"ם שיק חאו"ח סס"י קע"ה שכ' ב' טעמים חדשים על מה שקבעו הקדמונים להניח העירוב בביהכנ"ס]: ועיין בשערי תשובה לעיל סי' שס"ה סק"ב שהביא בשם נוב"י תנינא סי' ל"ט בעיר שנחתם הבהכנ"ס משרי המדינה עבור מס אין לסמוך על העירוב המונח שם. הנה בתשו' בר ליואי חאו"ח סי' י"ב חולק על הנוב"י הנ"ל ומדחה ראיותיו והעלה דשפיר יכולין לסמוך על העירוב בכה"ג ע"ש [ועיין בהגהות מנחת פתים לקמן סי' שצ"ד הערה חדשה לפי פסק הנוב"י]. (ד) במחבר ס"ז אם אחד מזכה לכולם יכול לערב בפרוסה, בס' קיצור שו"ע כלל צ"ד כ' דנראה לו לכתחלה גם אם מערב משלו אין לערב בפרוסה ובהערותיו פני אדם כ' הטעם לזה, וכן מצא אח"כ בהגהות אשר"י פ"ב דביצה סי' ז' ע"כ, וחידוש שלא ראה שהפרמ"ג כ' כן במשבצות סק"ו בשם הא"ר ע"ש:

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני אורח חיים ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה