ילקוט הגרשוני אורח חיים א· רבי גרשון שטרן
קונטרס אחרון
(א) סי' ג', במג"א ס"ק י"ד. עיין ירושלמי פ"ה דביצה הל' ב' בתוס' שירי קרבן מהו מקשה על כריסא בשובתא א"ל בחולא מי התיר לך משמע דכל אדם אסור להניח ידו למטה מאבנטו ורבינו הקדוש אעפ"י שהי' נשוי הי' מחמיר על עצמו וכמ"ש התוס' והא דגרסי' בבבלי פ"ב דנדה יד לאמה תקצץ על שהניח ידו למטה מטיבורו, אמה דרישא לאו דוקא אלא לפי שעיקר איסורו משום אמה כינה הכל בשם זה, וכל זה דלא כמ"ש המג"א בא"ח סוף סי' ג' ע"ש עכ"ל:
(ב) כ' לי י"נ הרה"ג המפורסם וכו' כקש"ת מו"ה מנחם אדלער נ"י אבדק"ק קיטצינען יע"א וז"ל. מתירוצו על קושית הא"ר בסימן ג' נהנתי מאוד, וע"ד מ"ש שם בסעיף ג' בשם מור וקציעה דכירנא כד הוינא טליא שמעתי דחסיד א' כמדומני הה"ג מו"ה נתן שנייטוך זצ"ל בפיורדא אחיו של ריב"ם שנייטוך זצ"ל הי' לו בבה"כ צלוחית של מים לרחוץ פהט"ב ולקנחו יפה. ומיהו שני הדברים הביאו האחרונים ובתוכם החיי אדם כלל ג' סעיף ב' אמנם יש לעיין מה שהביא ס' ארחות חיים (ה' בסי' ג') בשם ס' מאורי אור עכ"ל:
(ג) סי' ד' כ' לי י"נ הרה"ג המפורסם וכו' כקש"ת מו"ה נתן הלוי באמבערגער ני' אבדק"ק ווירצבורג יע"א ח"ל. קונטרס א' מן חיבורו על א"ח קבלתי ושמחתי בו וארשום רק מה שאוכל להעיר בשימת עין על הקונטרס והיינו בסי' ד' על הנוסח באלקי נשמה שלא לומר "היא" כן הוא להדי' בס' אבודרהם וגם בתפלת רב עמרם גאון עיי"ש:
(ד) סי' ו' כ' בס' אשל אברהם להגאון מו"ה אברהם דוד ז"ל מבוטשאטש שהוא הי' נוהג כהאחרונים שהכריעו שלא לומר בברכת א"י רופא חולי וכו' כי אם רופא כל בשר ומפליא לעשות ע"ש טעמו ונימוקו באריכות ודפח"ח (ועיי' בפנים בסי' ג' ענף ג' מ"ש בשם שו"ע התניא וכעת מצאתי גם בס' הנ"ל שכ' בזה"ל פשוט שבמקנח ע"י שום דבר אחר אין קפידא כשמקנח בימין או באצבע אמצעי ודוקא כשבשרו נוגעת בצואה הוא דקפדינן והמחמיר בדרבנן מה שאינו מפורש עליו להביא הראי' עכ"ל):
(ה) סי' ט' כ' לי י"נ הרבני הה"ג מו"ה יעקב הלוי באמבערגער ני' מאשאפפענבורג יע"א וז"ל. הנני בזה להגיש את ברכתי ברכת ייכו"ח על מה שהביא בדף ג' על סימן ט' הערה מאאמ"ו הגאון זצוק"ל. והנני בזה להודיע לו מה שכ' אאמ"ו אחר הדפסת ס' זכרון אברהם שם על הגליון "עוד מקום עיון פכ"ח דכלים מ"ו דקיי"ל כר' יוסי דטולה על העור טהור ומיושב לפי התירוץ האחד שכתבתי דכנפים של עור לבגד הוי חבור אבל כאן ג"כ העור היא עיקר" עכל"ה דאאמו"ר זצוק"ל. והכני בזה עם ד"ש מאחי הרב מו"ה שלמה נר"ו וכו' עכ"ל:
(ו) העתק מס' הכתב והקבלה במדבר ט"ו ל"ט וז"ל. וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. הנה חייבה אותנו התורה בזה לשום אות וסימן בכנף המעיל שהוא תמיד לנגד עינינו כדי שנזכור תמיד היותינו עבדי ה' כדרך שעושה האדון במלבוש עבדו לאות כי הוא עבדו הקנוי לו להיות נכנע לעבודתו, עיין במנחות דף מ"ג ע"ב בתוס' ד"ה חותם, שמדמה התלמוד חותם של טיט שעושים אותו לעבד כשקונים אותו לשם סימן עבדות, לציצית כי הציצית מעידים על ישראל שהם עבדי הקב"ה כבלא דעבדא ע"ש. ומזה יתבאר לנו הלשון "להתעטף בציצית" שתקנו לנו מתקני הברכות, אף שאין צריכה עטיפה באמת כמו שהעיר ב"י באו"ח סי' ח' ואפי' בטלית קטן שאין בו עטוף עיקר נוסח הברכה להתעטף בציצית וכל מ"ש בזה אין הדעת מתישבת בו למה שינו מתקני הברכות מלשון כיסוי שכתוב בתורה אל לשון עטיפה. אמנם לפי המבואר לכוונה הפנימית תקנו לשון מתעטף לבאר בו התכלית האמתי המכוון במצות ציצית, כי מצינו לשון עטיפה על ההכנעה כמו בהתעטף עלי רוחי (תהלים קמ"ב) כי האדם בצערו הוא נכנע ודעתו כפופה בו כאלו מעוטף קצת הגוף בקצתו. ולזה בחרו מתקני הברכות לשון להתעטף שכולל שתי ענינים, כסוי הגוף כמו ועמקים יעטפו בר (תהלים ס"ה) שמכוסים בתבואה שתרגומו ומישריא יתחפון עבורא, וכלל ג"כ הכנעת האדם בקרבו כעבד לפני אדון כל הארץ ודפח"ח:
(ז) סי' י"א כ' בס' אשל אברהם להג' מבוטשאטש ז"ל בזה"ל. הב"י הביא בסי' י"א להלכה דדוקא יותר מג' אצבעות אין להטיל הציצית משא"כ בג' אצבעות מכוונים לא פחות ולא יותר מותר להטיל הציצית ולא הובא מזה בש"ע ונראה שכן הוא להלכה. אך אודות להרחיק אורך אגודל לא נתפרש ומשמע שבעינן להרחיק יותר דוקא ואין מועיל בכדי קשר בצמצום וצ"ע היטב:
(ח) כ' בס' מנחת פתים באו"ח סי' י"א ס"ד אורך החוטים וכו' ע' בלבוש שכ' דמה"ת אין שיעור לאורך הציצית והשיעור היא רק מדבריהם (וכן תפס הפמ"ג במשבצות סק"ג ע"ש) ויש לתמוה מירושלמי סנהדרין פי"א ה"ד דפריך שם דמשכח"ל זקן ממרא לחיוב דתני ארבעה אצבעות בציצית והוא עשאן שלש ע"ש א"כ מבואר דשיעור אורך הציצית היא מה"ת דאל"כ לא שייך דין זקן ממרא וצ"ע:
(ט) בסי' י"ב כ' בס' אשל אברהם הנ"ל שמעתי בשם גדולי הדור שיש לדקדק במדת חסידות שגם אם נחסר רק חוט א' מהח' חוטין שבעל או"א מד' הציציות כיון שנשאר רק ל"א חוטין בכל הד' ציציות נכון לעשות אחרים ובשמעי כן אמרתי לציית בזה וכו' והטלתי הציצית מע"ג הטלית את שחסר בהן חוט א' הגם שהי' פשוט אצלי מסברא דלא שייך מדת חסידות כיון שיש ג"כ צד קפידא מלהוריד ציצית שבבגד ממה שהם תשמישי מצוה כי אין ליטלם בחנם מע"ג הבגד וכו' (ועד כה לא ראיתי כן בשום ספר ק' שיהי' שייך בזה מדת חסידות נגד ההלממ"ס גרדומי ציצית) כי הוא חומרא בחנם וגורמת קולא וכו' אך כיון ששמעתי כן עשיתי כן מצד מצוה לשמוע דברי חכמים, גם נראה שעכ"פ לכ"ע שייך בזה הידור מצוה שבודאי יותר מהודר הוא כשאין חסר גם חוט א' מהל"ב וכיון שהידור מצוה כו' והוא נלמד ממש"ה זה אלי ואנוהו לכ"ע אין שום קפידא ע"מ שמוריד עי"ז חוט או חוטים ממצוות כיון שעושה כן מצד מצות הידור מצוה אך מ"מ נראה שכל שיש בחוט השמיני כדי עניבה אין דרך חסידות להחמיר עוד להוריד מצוות מצד רמז מספר ל"ב חוטין וכו' ע"ש:
(י) סי' י"ד כ' בס' שדה חמד מערכת הא' אות ק"א וז"ל. עיין להראשונים הובאו ביתה יוסף או"ח סי' י"ד אשר למדו מעובדא דפ' הספינה דף ע"ד דנפק בת קול ואמר דביתהו דר"ח ב"ד דעתידא למשדי תכלתא לצדיקי לעלמא דאתי, דאשה כשרה בעשיית ציצית. ולכאורה הוא תמוה דאין משגיחין בבת קול ועיין בשו"ת אור לי סי' ע"ז מ"ש בזה עכ"ל. ולי העני בלא"ה קשה לפי מ"ש בעזה"י בספרי ילקוט הגרשוני ח"ב על תנ"ך (דף כ"ז בד"ה השמטה) דלעתיד לבא גם הנשים יהיו חייבות במ"ע שהז"ג ע"ש מילתא בטעמא, א"כ מה ראי' מלע"ל דלמא לעולם האידנא דנשים ליתנהו בלבישה ליתנהו גם בעשיי' אבל לע"ל דגם הנשים יהיו בלבישה ודאי דיהיו כשרים בעשיי' וצ"ע קצת:
(יא) סי' י"ז ס"ב כ' בהג"א ח"ל ומ"מ אם רוצים הנשים לעטף את הטלית ולברך עליו הרשות בידן כשאר מ"ע שהז"ג אך מיחזי כיוהרא ולכך אין להן ללבוש ציצית הואיל ואינו חובת גברא פי' איכו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית עכ"ל. ומבואר בזה דכיון דגם באנשים אין מצות ציצית חיוב מוכרח ע"כ אם עושים אותה הנשים מיחזי כיוהרא ובס' אתוון דאורייתא כלל י"א כתב דנראה לו דלא רק מצד יוהרא רק י"ל דגם מדינא אסור להו לברך עליו ומטעם זה שכ' הרמ"א בעצמו הואיל וגם באנשים אינו חיוב מוכרח, דידוע דיש ב' מיני מ"ע, א' הם אותן המצות שהתורה מבקשת עצם הפעולה כהנחת תפילין ונטילת לולב וכדומה והוא מצוה חיובית בדרך חיוב, ב' הם אותן המצות שאין התורה מבקשת עצם הפעולה כלל וכגון ציצית שאילו רצתה תורה עצם הלבישת ציצית היתה מטלת חובה לקנות טלית בת ד' כנפות וללבוש ולקיים מצות ציצית וכיון דאין חייב לעשות כן ורק אם נתעטף מרצונו צריך להיות ציצית בבגד א"כ עכ"ח אין הלבישת ציצית מבוקשת בעצמותה ועכ"ח כוונת המצוה הוא רק בשלילה שלא יהי' הבגד בלא ציצית ולא יחסרו הציצית, וא"כ לפי מ"ש התוס' בקידושין ל"ו ד"ה הקבלות אהא דילפי' התם מקרא דהקבלות והזאות נוהגות באנשים ולא בנשים ח"ל וא"ת תיפוק לי' דכל הני אינם כשרות בנשים לפי שהן מחוסרי בגדים דאפי' כהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וי"ל דאיירי כגון שלבשו את הבגדים א"נ י"ל דלפי שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוי מחוסרי בגדים עכ"ל. וא"כ ה"כ בנשים דלא נצטוו על הציצית א"כ אין להבגד חסרון הציצית כלל וא"כ כיון דגוף המצוה באיש הוא ג"כ רק שלא יחסרו הציצית א"כ מה יתן ומה יוסיף מה שיטילו הנשים ציצית בבגדם הלא כל עיקר המצוה גם באיש הוא מה שאין בגדו חסר מהציצית וא"כ דבנשים דבלא"ה ליכא חסרון א"כ אין מוסיפות כלל בהטלת הציצית ורק בשארי מצות דנהי דלא נצטוו הנשים עכ"ז אם עושים הרי עושים מעשה מצוה שהמעשה והפעולה בעצמותה נרצית ומבוקשת מהאנשים וע"כ גם הם כשעושים הו"ל אינה מצווה ועושה ונוטלי' שכר וע"כ שפיר מברכות עלי' משא"כ בציצית דגם באיש אין המעשה נרצית ומבוקשת כלל, רק שלא יהי' להבגד חסרון הציצית הוא הנרצה, והמצוה אך בשלילה, א"כ כיון דלדידהו בלא"ה אין כאן חסרון א"כ אין מוסיפות כלל בעטיפת הציצית ואין במעשיהם כלום ועל מה יברכו ע"כ ודפח"ח:
(י"ב) סי' י"ח ענף ו' הצבתי ציונים לענין אם מותר להטיל ציצית בבגד בלילה, וכעת ראיתי בחכמת שלמה מהגאון מהרש"ק ז"ל מבראד יע"א שכ' כאן ח"ל נשאלתי אם מותר לעשות ציצית בלילה הנה בגוף הדבר ראיתי (שהפמר) שהפרמ"ג העיר בזה וכו' לדעתי נראה להכשיר וראי' ממ"ש ברפ"ג דמס' יומא ברש"י ד"ה זמן שחיטה וכו' שהשחיטה בלילה פסולה דכתיב ביום זבחכם ולמה לי קרא לשחיטה כיון דהקרבה בלילה פסולה ונלמד מביום צותו וכו' ממילא אף מכשיריה פסולין בלילה א"וו דלולי קרא הו"א דמכשירין כשרים בלילה וא"כ בציצית דליכא רבויא נהי דהלבישה והקיום לא שייך בלילה מ"מ העשייה כשרה בלילה דהוי רק מכשירין כיון דכלי קופסא פטורין ועיקר המצוה הוי הלבישה א"כ עשיית ציצית בבגד רק מכשירין כמו בקרבנות שחיטה קמיצה ומליקה וז"ב עכ"ל:
(יג) סי' כ"א כ' בס' מנחת פתים בסי' כ"א מג"א סוס"ק ג' אבל אם נגררים דרך הילוכן אין קפידא, עיין שו"ת מאיר נתיבים סי' ב' שחולק ע"ז ומסיק דבכל גווני איכא קפידא יעו"ש וכ"מ בתוס' עה"ת ר"פ עקב:
(יד) סי' כ"ה בפוסקים נתנו טעם לקריאת שם תפילין, זה יאמר שהוא לשון ויכוח ופלילים ושרשו פלל, וזה יאמר שהוא לשון חבור משורש תפל. אמנם בס' הכתב והקבלה דברים ו' ח' כתב היותר נראה שהוא מלשון פלא שענינו הפרשה והבדלה, כמו כי הפלה ה' חסיד לו, יפלה בין מקנה מצרים (אבזאנדערן) ובכוונה תקנו נוסח הברכה בלשון תפילין לשון הפרשה והבדלה כדי שבאמירת הברכה נקבל עלינו התכלית המכוון בהנחתן, להיותנו פרושים ומובדלים ממחשבות הרעות וממעשים המגונים, ולא נתור אחרי עינינו ואחר יצר מחשבות לבבינו ודפח"ח:
(טו) עוד שם כ' בס' אשל אברהם הנ"ל אם טעה ובירך על תפילין של יד על מצות תפילין אזי יברך על תפילין של ראש להניח תפילין כי לא מצינו בד' חז"ל להדי' סברא שיהי' על תש"י דוקא שייך לשון להניח ושלא יהי' שייך כן על תש"ר – ועיי"ש עוד שכתב שהוא הי' נוהג לומר על מצוות תפילין בחולם ע"ש (דקדקתי אחרי אדמו"ח הגאון הצדיק שר התורה מו"ה עמרם בלום שליט"א ושמעתי שגם הוא נוהג לומר על מצוות בחולם):
(טז) סי' מ"ו ס"א כשנועל מנעליו יברך שעשה לי כל צרכי וכ' הגאון מהרש"ק ז"ל בחכמת שלמה הטעם דברכה זו דוקא בשעת שנועל מנעלים עפ"י מאמרם ז"ל דלעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה מנעלים לרגליו ולכך כשרואה שיש לו מנעלים וא"צ למכור כל מה שיש לו מברך ונותן הודאה שעשה לי כל צרכי וא"צ למכור כל מה שיש לו ויש לו מנעלים ג"כ ודפח"ח:
(יז) סי' ג' בספר אומר השכחה להגאון מו"ה ישעי' פיק ז"ל אות ע"ט תמה על הפוסקים שהשמיטו הירושלמי פ"ב דברכות ומובא באלפסי שם צריך להתיז כי לעולם חסדו ע"ש. ונעלם ממנו שכבר עמד בזה בשיורי כנסת הגדולה לאו"ח בהגהות ב"י סי' כ' סעי' א' ע"ש:
(יח) סי' ס' ענף א' כתבתי דטעם המ"ד דמצות צריכות כוונה משום דבלא כוונה מבטל המ"ע דלעבדו בכל לבבכם וכו' ע"ש. וכעת מצאתי כזה בילקוט הרועים ח"ב דף מ"ב עמוד ד' בשם הגהות אמרי ברוך לטורי אבן ואינו תח"י לראות אם גם הוא מיישב בסברא זאת קושי' הטו"א ע"ד שכתבתי, וכ' לי י"נ הרה"ג המפורסם מו"ה נתנאל פריעד ני' אבדק"ק ב' אוידוואראש יע"א וז"ל ראיתי מ"ש הד"ג בסי' ס' במצ"כ ואמרתי להעירו מה שהקשה הטו"א בחגיגה ו' איך אפשר חינוך קטן למ"ד מצ"כ דקטן אין לו מחשבה, וצ"ל לפענ"ד דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מועיל וכמ"ש בשו"ת הרי"ם סי' ג' לענין שבת ע"ש. ואם כן הדברים מיושב היטב רש"י ברכות כ' דנשים וקטנים אפי' הגיע לחינוך פטורי' מק"ש דבדיברור לא שייך מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ולא שייך חינוך ומיושב קו' תוס' שם יעיין נא בד"ז כי בזה יש לחלק בין כמה מצות התלוי' במעשה או בדיבור עכ"ל:
(יט) סי' ס"א ס"ט אסור לומר שמע שמע ב' פעמים וכו' כתב בס' חכמת שלמה הנ"ל דמ"ש בסליחות "ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה" אינו נכון לדעתו וראוי לתקן לומר השם רק פעם אחת ובכל זאת אנו ועינינו ליה" ע"ש טעמו ונימוקו עמו (כתב לי י"נ הרבני החו"ב המפורסם בעולם מו"ה אהרן גוטטמאן ני' מק"ק ווראנוב יע"א וז"ל ולמען תת אות וכו' אכתוב איזה הערות א) בסי' ס"א מביא שם בזה"ל שהרי מצוה לחזור הפרשה שמוא"ת ימחול לעיין מזה בשו"ת אבני צדק חאו"ח סי' ט' – ב) בסי' פ"ח אות ב' מביא קושי' השדה חמד בברכות דף ח"י במה שפרש"י גבי בניהו בן יהוידע דנחת וטבל לקריו ועדיין לא היתה תקנת עזרא, קו' זו לפענ"ד ל"ק דעיין בס' לחם שמים פ"ג דברכות דאמר דפליגי בזה ת"ק ור"י דלת"ק ב"ק מה"ת אסור מד"ת דדרשינן סמוכין ור"י ס"ל דאינה אלא תקנת עזרא ולפ"ז אפשר דיהוידע (צ"ל דבניהו) נמי ס"ל דמה"ת אסור (א"ה אפשר שכן הוא אבל מה הכריחו לרש"י לפרש כן יותר הו"ל לפרש כפי' התוס' ב"ק דף פ"ב דטבל כדי לאכול חולין בטהרה) בטהרה) -- ג) שם באות ג' מדבר שם מענין ברכה בלשון לע"ז, יעין בשו"ת בית יצחק בסי' קנ"ב עכ"ל):
(כ) סי' ע"ה ענף ב' בענין פאה נכרית, מצאתי כעת אריכות בס' שדה חמד אסיפת דינים מערכת ד' אות ג'. ומ"ש בפנים דרך הלצה בשם לחמי תודה מצאתי ג"כ שם באופן אחר וז"ל והרב ברך את אברהם נר"ו בפ' בחקותי כתב בשם הרב לחמי תודה שהגאון אביו ושני ב"ד עמו הכריזו בחרם על זה וכו' וסיים דמרגלא בפומייהו דאינשי דיש ראי' להיתר מדתנן בפ"ו דשבת דיוצאה אשה בפאה נכרית ואין משם ראי' דהתם בפנוי' וכל דיני שבת המוזכרות במשניות ובש"ס ופוסקים אין מקיימות כי מטלטלות מוקצה ונושאות משא בשבת דרך רה"ר וכו' ורק היתר זה השנוי במשנה (לפי דעתם) אוחזים בידיהם ופירש בזה דרך הלצה מ"ש בחגיגה ד' י"ד הלכות שבת הן כהררים התלוי' בשערה ר"ל שעשו הכל להיתר כהיתר השערה וכו' עיי"ש דבריו בנועם שיח עכ"ל:
(כא) סי' פ"ה עיין ברכי יוסף שהביא קושי' מהר"ח ן' עטר בס' ראשון לציון במגילה כ"ח ע"א דקדק עמ"ש ולא הרהרתי במבואות המטונפות דמאי רבותיה וכו' – ופלא בעיני שלא זכר שר דברי המהרש"א בח"א למגילה שכ' עלה דהך וז"ל דבפ' מי שמתו אמרינן דאסור לקרות שם ק"ש ומסמיך להו אקראי וקאמר דר' זירא מחמיר על עצמו אפי' על הרהור תורה עכ"ל:
(כב) עיין בפנים סי' פ"ד מ"ש בענין אם שרי להרהר במקום מטונף בגדולתו של הקב"ה. וכעת מצאתי בס' חכמת שלמה הנ"ל בסי' פ"ה ס"ב אפי' להרהר בד"ת אסור בבה"כ ובבית המרחץ ובמקום הטנופת, ב"ב נסתפקתי אם מותר להרהר בו ית' או לא. ולכאורה יש ללמוד ק"ו דאסור להרהר במציאותו ויכלתו. אך לפמ"ש המקובלים דתפילין דר"ת מותר לשוח בהם שיחת חולין מכח דקדושים ביותר ואין דבר טמא נתפס בהם י"ל מכ"ש בזה כן. ולכאורה נ"ל ראי' לזה מן הש"ס יומא דף ז' ע"ב שהביא שם פלוגתא דר"י ור"ש גבי ציץ ואמר טעמא דר"ש דכתיב והי' על מצחו תמיד דמהו תמיד אילימא תמיד ממש מי לא בעי מינם פורתא מי לא בעי עייל לבית הכסא אלא לתמיד מרצה הוא דאתי ור"י ההוא תמיד הוי שלא יסיח דעתו ממנו וכו'. וקשה דהו"ל להקשות לר"ש מה יעשה בהך קרא שויתי ה' לנגדי תמיד קשה נמי כן מהו תמיד מי לא דעי מינם פורתא מי לא בעי עייל לבה"כ בשלמא לר"י א"ש דהכוונה שלא יסיח דעתו ממנו אבל לר"ש קשה, ובע"כ מוכח דבמציאותו ית' מותר להיות מהרהר בו גם בבה"כ גם לא שייך בו מי לא בעי מינם פורתא די"ל דכל החלומות הוי מהרהורי דיומא ואם מחשב בו ית' תמיד גם בלילה כן הם רעיוניו ושייך בי' תמיד וא"ש עכ"ל – ולענ"ד קשה טובא ע"ז מן הגמרא דמנחות בדוד המע"ה דבשעה שנכנס לבית המרחץ אמר אוי לי שאני ערום מן המצות. ולפ"ז הא גם בבית המרחץ הי' יכול לקיים מ"ע במה שיחשוב בי ית' במציאותו ויכלתו, והרי בכל רגע שיחשוב בזה קיים מ"ע כמבואר בסה"ק ועיין בס' חיי אדם כלל א' סי' ה' וצע"ג:
(כג) סי' פ"ח ענף א' כתבתי בענין אם חציצה פוסלת בטבילה של בעל קרי, וכעת מצאתי קצת פלפול בזה בהגהות יד שאול לי"ד סי' קצ"ח עייש"ה. ויש לפקפק על דבריו דהרי המחבר ביו"ד סי' רס"ח ס"ג פוסק ג"כ כריב"ל א"כ לדידן דבטלו לטבילתא דב"ק איך סגי לגר בטבילה לקריו וצ"ע:
(כד) סי' פ"ט בס' באר היטב ס"ק י"א כ' בשם הפר"ח דקאפעע עם צוקער אסור לשתות קודם התפלה, וצ"ע דעתה נוהגין היתר בזה ומצאתי בס' עיקרי הד"ט לאו"ח סי' י"ז אות ל"א שהאריך להתיר במקומינו שאין הדעת מתיישב בקאפעע בלי צוקער וגם משום דאפילו עם צוקער אינו מרבה דם ע"ש והנאני:
(כה) סי' צ' עיין במג"א ס"ק למ"ד מה שהקשה על הי"מ שבר"ן פ' השולח, ועיי' בפנים שציינתי מגן גבורים וכתב סופר בשם תשו' יד אלי' וכעת מצאתי שהתי' הזה כתב גם בס' עצי ארזים אהע"ז סי' ט"ו אות ג' וגם בס' ישועות יעקב סי' זה אות ז' ונתחזקה תמיהתי על הגאון בעל ענו סופר זצ"ל שהביא זה בשם בנו החריף מהו' שמואל בנימין ני' ולא ראם כל אלה. ועיי' עוד תירוצים שונים לקושי' המג"א בתשו' שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"ג סי' ק"ה ובס' עטרת חכמים למס' ר"ה והוא מובא כבר בס' דעת סופר גיטין דף ל"ח ע"ש. ומה שציינתי בפנים לעיין במהר"ם שיק לתרי"ג מצות מצאתי כעת גם בס' טיב גיטין למס' גיטין דף ל"ח וכ"כ גם בתשו' חת"ס אהע"ז ח"ב סי' קנ"א ובתשו' טוב טעם ודעת מהדורא תליתאי ח"ב סי' י"א ובס' תנובת יהודא הנדפס מחדש ברכות דף מ"ז דקושי' הגמ' והא מצהב"ע ב"ע היינו אף שעושה לצורך מצוה מ"מ מה מרויח בזה כיון דעובר בזה על העשה דלעולם בהם תעבודו א"כ מה טובה להאדון טפי אם משחררו מבאם לא שחררו וע"ז משני דמצוה דרבים שאני וא"כ מרויח יותר האדון במצוה זו ושוב אין עליו איסור כלל עיי"ש. ומעתה סרה מהר קושי' המובא בתשו' מהרי"א או"ח סי' קצ"א להטו"ז בסי' תרנ"ה דלולב הו"ל מצוה דרבים איך יפרנס סוגי' דר"פ לולב הגזול דאר"י ביו"ט ב' פסול משום מצהב"ע והא מסקינן בברכות מ"ז דבמצוה דרבים כגון תפלה לית בי' משום מצהב"ע ע"ש ולפ"ז לק"מ די"ל דהטו"ז סובר כסברת הי"מ שבר"ן הנ"ל ומה דמשני מצוה דרבים היינו כיון דאיכא מצוה דרבים אין כאן עבירה כלל אבל היכא דאיכא עבירה כגון בלולב הגזול גם במצוה דרבים שייך מצהב"ע וא"ש. איברא גם בלא"ה לק"מ לפי מ"ש הטיב גיטין שם בשם המפורשים דקושי' הגמ' והא מצהב"ע היינו משום דאינו בעידנא ולכך משני מצוה דרבים שאני וכשיטת השבולי לקט דבמצוה דרבים ל"צ להיות בעידנא א"כ התינח שם דשייך דחייה אבל בלולב הגזול דל"ש עשה דוחה ל"ת בממון חבירו כנודע שוב לא מועיל מה שהוא מצוה דרבים – וברם זכור אותו האיש לטוב ה"ה מחו' הרב המאוה"ג מו"ה יעקב שלום קליין ני' דיינא רבה דק"ק גראסווארדיין יע"א שאמר ליישב בהנ"ל קושי' הכפ"ת ר"ה כ"ח לשיטת הכלבו דנהנה ומתגאה בתקיעתו א"כ איך יוצא בשופר של ע"ז משום מצללה"נ הא הו"ל הנאת הגוף בהדי מצוה, ותי' הוא נר"ו דלכאורה קשה אפי' אי מצות ליהנות ניתנו ג"כ הו"ל לצאת י"ח וצ"ל דאי ליהנות ניתנו הו"ל מצהב"ע אמנם שופר הוי מצוה דרבים כמ"ש המג"א בסי' תמ"ו דמוציא רבים י"ח והדק"ל דהא במצוה דרבים ל"א מצהב"א. אמנם יש לחלק דדוקא התם בברכות דרק ר"א לבדו ששיחרר העבד עביד איסורא והאחרים לא עשו שום איסור שפיר שייך לומר דבכה"ג ל"א מצהב"ע. אבל כאן אי נימא מצות ליהנות ניתנו א"כ גם השומעים יעשו איסור שיהנו מן השופר של ע"ז, א"כ מה מהני דהוי מצוה דרבים הא כמו כן הוי גם עבירה דרבים, והתינח אי מצות ליהנות ניתנו אבל אי מללה"נ ואין כאן הנאה רק מה שהתוקע עצמו נהנה מתקיעתו א"כ השומעים אין עושים שום איסור א"כ הו"ל שוב מצוה דרבים ולא אמרי' מצהב"ע ודו"ק כי חריף הוא. אך לפי מ"ש לעיל אין מוכח כלל מגמ' דברכות דבמצוה דרבים ל"א מצהב"ע, גם חוץ לזה מצאתי עוד בס' חכמת שלמה לאו"ח סי' תכ"ו שכ' דאף במצוה דרבים חיישינן למהב"ע כל היכי דאפשר למצוה זו להיות ביחידות ודוקא היכא דאי אפשר להיות נעשה ביחידות נעשה מצוה דרבים שלא לפסול ביה משום מצהב"ע עיי"ש ובזה נדחו כל קושיות אלה וכאלה ואכ"מ להאריך יותר:
(כו) סי' צ"ד כ' בס' אומר השכחה הנ"ל אות פ' וז"ל בבא בתרא כ"ה ע"ב א"ר יצחק הרוצה שיחכים ידרים [בתפלתו יחזיר פניו לדרום רש"י] ושיעשיר יצפין, ור"י בן לוי אמר לעולם ידרים שמתוך שמתחכם מתעשר שנא' אורך ימים וכו' מכל זה לא מצאתי בגדולי פוסקים ראשונים ולא בטור ובש"ע רק הרמ"א בהג"ה סי' צ"ד סעי' ב' כ' בזה"ל מי שרוצה לקיים אמרם הרוצה להעשיר יצפין או להחכים ידרים מכל מקום יצדד פניו למזרח עכ"ל ואכתי לא נתקררה דעתי למה כ' כדעת ר' יצחק ולא כדעת ר' יהושע בן לוי חדא דקיי"ל כריב"ל כמ"ש תוס' מגילה כ"ז ע"א ד"ה כוותי' וכ"כ בעירובין ס"ה ע"ב ד"ה איקלעו וכ"כ עוד בחולין צ"ז ע"א ד"ה אמר רבא וכו' דבסדר תנאים ואמוראים פוסק דהלכה כריב"ל בכל מקום ותו הא ריב"ל טעמא קאמר המסתבר ומתקבל על הלב דלעולם ידרים שמתוך שמתחכם מתעשר שנא' אורך ימים וכו'. ודע באגב זה שהעתיק המג"א שם סק"ה בזה"ל יצדד פניו ורש"י פי' איפכא דיצדד פניו לצפון או לדרום וכו' הרואה בפי' רש"י דהכא יראה דא"א לומר הכי שהרי רש"י קמפרש מלתא דמצדד אצדודי דקאמר הש"ס אליבא דריב"ל דאמר לעולם ידרים אלא הכי איתא בפי' רש"י בזה"ל דמצדד אצדודי מעט לצד דרום עכ"ל:
(כז) סי' ק"ב במג"א סק"א כתב ולפי' הרא"ש דיליף דז"ה בגימ' י"ב קשה דהוי ט"ז אמות ד' לכל רוח עיי"ש. וכ' לי י"כ הרה"ג המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוללמאן ני' אבדק"ק ביסטריץ יע"א וז"ל. ונראה ליישב על נכון כי צריך להרחיק ד' אמות לכל רוח בעיגול וא"כ הוי רוחב העיגול ח' אמות כמ"ש המג"א, וכשנחלק העיגול לד' חלקים שוים בציור כזה:
יהא מחזיק שטח כל חלק י"ב אמות, כי אילו הי' רבוע של ח' אמות הי' מחזיק ח' פעמים ח' שהוא ס"ד, וידוע שמרובע יתר על העיגול רביע, וא"כ עיגול שרחבו ח' אמות מחזיק פחות רביע דהיינו מ"ח אמות, חלקהו לד' חלקים מחזיק שטח כל חלק י"ב אמות, והיינו הנצבת עמכה בזה גמטורי' י"ב, שבשטח י"ב אמות בין מלפניו בין מלאחריו בין משני הצדדים אסור לישב ודפח"ח:
(כ"ח) סי' ק"ח כ' בס' מנחת פתים בסי' ק"ח ס"ט טעה ולא התפלל מנחה בע"ש מתפלל ערבית שתים, עיי' שו"ת מהרי"ל סי' קל"ה שנשאל לא התפלל מנחה בע"ש וצריך להתפלל שתים של שבת אם יכול לצאת י"ח תשלומין בברכת מעין שבע ששומע מש"ץ והשיב דלשיטת הגאונים דלקמן סו"ס רס"ח ודאי שיוצא בזה יעו"ש. ולענ"ד צ"ע דלפימ"ש מג"א שם ס"ס רס"ח דטעם הגאונים משום דתפלת ערבית רשות ע"ש א"כ אי אפשר לצאת בזה י"ח תשלומין של מנחה דהא תפלת מנחה חובה וכן משמעות הש"ע כאן דצריך להתפלל ערבית שתים דוקא (אמר המלקט בגוף הדין כבר קדמו בזה הפרמ"ג דמשבצות סוף סי' קכ"ו עיי"ש):
(כט) סי' קכ"ו ש"ץ שטעה וכו' אבל אם דילג בברכת המלשינים מסלקין אותו מיד וכו'. כ' בהגהות הגאון מהר"ץ חיות ז"ל לברכות דף כ"ט ע"א בגמ' טעה בברכת צדוקים מעלים אותו, נ"ב הנה הכל פירשו דמעלין אותו היינו מעבירין אותו עיי' טוש"ע או"ח סי' קכ"ו ס"א אולם בתנחומא פ' ויקרא מצאתי ילמדנו רבינו העובר לפני התיבה ולא הזכיר ברכת המינים מחזירין אותו ואומר בעל כרחו, ומנא להו לפרושי דמעלין אותו היינו מעבירין, דילמא הפירוש כהתנחומא דחייב לאמר בעל כרחו ולא ראיתי לשום מחבר שהתעורר בזה עכ"ל. ולענ"ד נראה דלשון מעלים אותו לא משמע כתנחומא דמחזירין אותו רק טפי משמע דמסלקין אותו והא דנקט לשון מעלין הוא כמ"ש בס' שמן המאור לאו"ח סי' זה משום דמקום הש"ץ הי' עמוק משאר הבית הכנסת ועיין במג"א סי' צ' סק"ג וברש"י ר"ה ל"ב ע"א ד"ה ירד וכו' ולכך היכי דמסלקין אותו מיושב שפיר לשון מעלין כלומר דמעלין אותו ממקום הנמוך למקום הגבוה וע"כ מיאנו הפוסקים לפרש כפי' התנחומא והוא פשוט ונכון:
(ל) סי' קכ"ח כ' בס' מנחת פתים בסי' קכ"ח ס"ל ואם הי' דש בעירו, עיי' בטו"א מגילה כ"ז כתב דדש בעירו מותר היינו במומין שבפניו שהם גלויים לכל אבל במומין שברגלו אין דש בעירו מועיל יעו"ש:
(שם) סעי' ל"ט בהג"ה שאין שאר עבירות מונעין נשיאת כפים אבל עכ"פ אין מחויבין לקדשו כיון דהוא בעל עבירה וכ"כ ממג"א לקמן ס"ק ס"א וכן מבואר בס' החינוך מ"ע רס"ט יעו"ש:
(שם) סעי' מ' כהן שנשא גרושה, עיין ס' האשכול ה' נ"ב שכ' דנושא שאר ערוה כגון ממזרת נושא כפיו דזה אינו מפסולי כהונה יעו"ש ובנ"א שם. ולפימ"ש במקנה קידושין ע"ה ובס' נתיבות לשבת סי' ד' דאף דספק ממזרת מותרת לבא בקהל מה"ת אבל לכהן אסורה דלא גרעא לגבי דידי' מספק חללה דאסורה מה"ת יע"ש. א"כ כהן הנושא ספק ממזרת יהי' אסור לישא כפיו דזה הוי מפסולי כהונה דהא לישראל מותרת ויהי' ספק חמור מוודאי וצ"ע:
(לא) סי' קל"ב כ' בס' אשל אברהם הנ"ל בנוסח קדיש דרבנן נראה שנכון לומר לנא ולהון וכן הוא עדיף מנוסח להון ולכון כי גם שהמתפלל בעד חבירו הוא נענה תחלה מ"מ לא יתיצבו הוללים לנגד השי"ת וצריך להיות פיו ולבו שוים והרי ידוע שכל א' וא' מבקש עבור עצמו קודם מעבור זולתו וכן הוא עפ"י התוה"ק חייך קודמים וכו' ע"ש. והנה שמעתי מתלמידי חכמים כשאומרי' קדיש דרבנן אחר פ' איזהו מקומן אומרי' תחלה מאמר ר"ח בן עקשי' רצה הקב"ה לזכות וכו' ואח"כ אומרי' קדיש דרבנן. אבל ראיתי בשו"ע התניא לאו"ח (כמדומה לי בסי' נ"ו) שכ' כיון שאומרי' יה"ר שיבנה ביהמ"ק וכו' ותן חלקנו בתורתך וכו' ל"צ תו לומר מאשר ר"ח בן עקשי' הנ"ל ע"ש. ועיין בפנים ענף וי"ו שהבאתי קושי' ר"מ אלשיך דמשנה שלימה שנינו שנתקלקלו הלוים בשיר של בין הערבים וכו' וציינתי המראה מקומות בספרים שכ' תירוצים לזה, וכעת מצאתי שגם אדמ"ו הגאון זצ"ל במהר"ם שיק לתרי"ג מצות ח"ב מצוה ת"ב כתב תירוץ נחמד ע"ז, עיי"ש באריכות:
(לב) סי' ק"נ במחבר ס"ב אין בונין בהכנ"ס אלא בגבהה ש"ע וכו' שיהי' גבוה מכל בתי העיר, בתל תלפיות מחברת א' אות פ"ט מביא קושי' במ"ש בצוואות ר"י החסיד שלא לבנות ביתו גבוה מבהכנ"ס ופלא הלא מדינא דגמרא אסור עיין שבת י"א, ותי' הרה"ג העורך ני' דמבואר שם בגמ' דבנין העשוי לנוי מותר א"כ הוא ציוה (לאסוף) לאסור אף בזה. ועוד נראה שאף באיסור דרבנן שייך לצוות עיין כתובות דף ק"ג ע"א הזהרו בכבוד אמכם ומקשה הש"ס דאורייתא הוא משמע דאי דרבנן שייך שפיר לצוות עליו כי לא זהירי אינשי באי' דרבנן כמ"ש הה"מ פ"א מאישות ה"ד ואף דהשימ"ק באמת מקשה אכתי מי חשידי דקעברי אדרבנן זה באמת נגד שיטת הה"מ מ"מ הרי"ח י"ל סבר כהה"מ ובפרט כי צוה לפי העת והכרח הזמן ובל"ס ראה שמזלזלין בזה וראה לנחוץ להזהיר עליו עכ"ל. והנה אני מצאתי בצוואת ר"י החסיד ג"כ שצוה בכמו אלה. א) לא יניח אדם מלזקוק עם אשתו לילה שטבלה בה. ב) אילן העושה פירות אין לקצוץ אותו ודו"ק:
(לג) סי' קנ"ג סעי' יו"ד י"א דיחיד בשלו אפי' ס"ת מותר למכרו וכו' ויש מי שאוסר אא"כ כדי ללמוד תורה או לישא אשה, כ' בהגהות רעק"א ז"ל כי בתשו' הראנ"ח ח"ב סי' ס"ד מסתפק די"ל דלא נאסרה מכירת ס"ת רק לאיש שמצווה על כתיבתו אבל אשה דאינה מצווה על הכתיבה אפשר שאינה בכלל איסור המכירה עכ"ל. ולענין אם מותר להשכיר ס"ת וליהנות מהשכר עיין בתשו' כנף רננה חאו"ח סי' י"ב:
(לד) סי' ק"ס בשערי תשובה כ' בשם הבר"י דאם ראובן שרה פת במים של שמעון ג"כ פסולים לנט"י ע"ש. אבל בהגהות רעק"א ז"ל כתב עשה מלאכה במים של חבירו י"ל דאף דקיי"ל דאדם אוסר דשא"ש במעשה מ"מ כיון דטעם דשוינהו שופכים ולאו כל כמיני' לעשות מי חבירו שופכים ולא נעשו שופכים לגבי בעלים וצ"ע לדינא עכ"ל:
ועיין בפנים אות ד' וה' מ"ש בענין מים שבלעו איסור ושמן שנפל בו עכבר, אח"כ נדפס בזה בתל תלפיות מחברת יו"ד קצת פלפול עיי"ש ואיני רוצה להאריך יותר:
(ל"ה) סי קס"ד ס"ב ונזכר שנגע בשוק, כ' בס' מנחת פתים וז"ל בחיי אדם כלל מ' אות כ' כתב דאם נגע באמצע סעודה בס"ת או בשאר כתבי קודש שמטמאין את הידים בעי נטילה שנית יעו"ש. והדבר מבואר להיפוך בס' האשכול ה' ס"ת סי' י"ב בשם רב האי גאון דד"ז אינו רק לתרומה ולא לחולין ועיי' בנח"א שם שהעיר בזה:
(לו) סי' קפ"ד במג"א סק"ז כ' דצ"ל גם ברכה רביעית דלא לזלזולי בה, האחרונים פלפלו הרבה בסברא זו ובס' חכמת שלמה הנ"ל הביא ראי' ברורה לזה מגמ' פסחים ל"ט ע"ב דאמר רבא מסתברא מצה ומרור והוא מחוסר הבנה ומה שפרש"י שהוקשו זה לזה הוא דחוק כמ"ש הפנ"י שם דלא שייך היקש במה דהוה מדרבנן. אך לפי"ז הכוונה כך דודאי אם לא הי' עצה ומרור יחד רק כל א' בפ"ע אז הוי אמרי' נהי דבמצה דאוריי' אינו יוצא במרור דרבנן יוצא אבל כיון דהוי מצה ומרור יחד אז כיון דבמצה לא נפיק אי נימא דבמרור דרבנן נפיק אתי לזלזולי בדרבנן ח"ש רבא מסתברא כיון דהוי מצה ומרור יחד אתי לזלזולי בדרבנן לכך גם במרור אינו יוצא ודפח"ח. (שם) מג"א סק"ח ודוקא כששבע, כ' בס' מנחת פתים ע' בפמ"ג שנסתפק באכל פת וליפתן עמו אם חייב לברך מה"ת כיון דלא שבע מפת וע' פנ"י ברכות מ"ב ד"ה רב הונא מבואר דמה"ת אינו חייב רק כששבע מלחם לחוד, ובהשמטות כ' דשוב מצא בשו"ע התניא סי' קס"ח ס"ח שכ' להדי' דבכה"ג חייב בבהמ"ז מה"ת יע"ש ושו"ר הדבר מבואר בבעל המאור פ' כיצד מברכין בד"ה אמר רב פפא וז"ל שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון תאנים וענבים כו' ואין טעונים ברכה לאחריהן שביהמ"ז פוטרתן דדעתי' דאינש על כל מה דאכל וכל מה שבא בתוך הסעודה היא בכלל השביעה דכתיב ואכלת ושבעת וברכת עכ"ל. ובגוף דברי המג"א דבלא שבע אינו מברך מספק ע' צל"ח ברכות כ'. ולענין פת הבא בכיסנין כששבע ממנו ומסופק אם בירך בהמ"ז נראה ג"כ דמחויב לברך דהא כששבע ממנו מחויב מה"ת לברך כמ"ש סי' קס"ח בשם ס' האשכול ודברי הפמ"ג שהובא בשע"ת כאן צ"ע:
(לז) סי' קפ"ט כ' בפרמ"ג ז"ל שבבהמ"ז ביחיד לא שייך לומר ואמרו אמן או ונאמר אמן ומנהג העולם לומר כן ביחיד וכ' בס' אשל אברהם הנ"ל אולי שייך כן מצד מלאכים השומרים האדם אך אמרו חז"ל שיש רק מלאך אחד שומר לזה נכון לומר ביחיד ונאמר כי ואמרו ל"ש רק לשנים משא"כ ונאמר שייך גם באחד עמו ע"ש:
(לח) סי קצ"ב עיין באשל אברהם הנ"ל אריכות גדול בענין אם צריך לעמוד על רגליו בעת אמירת הזימון נברך לאלקינו ע"ש:
(לט) סי' קצ"ג ס"א אבל שלשה שאכלו אינם רשאים ליחלק, כ' בס' חכמת שלמה הנ"ל אם מתחלה ישבו לאכול ע"ד שיהי' רשאים לחלק אז מותר לחלק. אמנם בס' אשל אברהם הנ"ל פשיטא לי' להיפוך דלא מהני מה שהי' דעתו מתחלה לחלק מהם תיכף כי לא פלוג רבנן בזה רק יבקש השנים שיזמנו עמו ע"ש וצ"ע:
(מ) סי' ר"א כ' בחכמת שלמה דבס' שרבינו הזהב ה' מילה הביא תשו' מהרשד"ם יו"ד סי' רל"ט שדעתו דכהן שהוא מוהל הוא קודם לכל אדם והוא חולק עליו, ולדעתו נראה דבלא"ה אינו ענין למצות וקדשתו דכל מצוה זו לא נאמר רק בענין שאין בו שליחות כגון לקרות בתורה ראשון בזה הטילה התורה חיוב להקדים הכהן אבל במילה שעיקר החיוב הוי על האב רק שהאב עושה שליח לאחר בזה אין חיוב לעשות את הכהן שליח רק כיון דמצוה דילי' הוא בידו לעשות שליח למי שירצה ולא מצינו בכה"ת כשרוצה אדם לעשות שליח למצוה שיהי' מחויב לעשות כהן דוקא שליח, כן ה"נ בזה כיון דהמילה הוי חיוב על האב וכו' בזה למי שלבו חפץ יכול לעשות שליח, ובזה הי' נראה להכריע דהיכא דליכא אב דעל הב"ד למולו בזה לא שייך שליחות אז ראוי לכבד את הכהן יותר אבל היכא דאיכא אב מותר לו לכבד את מי שירצה עכ"ל:
(מא) סי' ר"ב כ' בס' מנחת פתים במג"א סס"ק ט"ז לכן נ"ל דמברך בפה"ע עיי' אחרונים שהשיגו עליו, ולענ"ד באתרוג ודאי יש לברך על הקליפה בפה"ע שהוא עיקר הפרי ומה"ט חשוב עצו ופריו שוה משום דעיקרו הוא הקליפה והקליפה שוה בטעמו להעץ כמ"ש הכ"ת סוכה ל"ה וע' בחדושי הר"ן שבת ק"ח ד"ה אתרוג שכתב דאתרוג וצנון קליפתן חשוב יותר מגוף הפרי וע' בנשמת אדם ועפימ"ש יש לדחות ראייתו מסוכה ודו"ק:
ועיין בחכמת שלמה סס"י זה שהקשה בגמ' ברכות ל"ו ע"ב דמה פריך מכס פלפלי ביו"כ דפטור על ברכה הא שאני ברכה דמברכי' אפי' על כל שהו א"כ ה"ה על שלכדה"נ וכמ"ש מהרש"ל בשבועות כ"ג. ואיני מבין דפשיטא דאין לברך ברכת הנהנין כ"א כשנהנה משא"כ על שלכדה"כ ודו"ק:
(מב) סי' רי"ט ס"א ארבעה צריכים להודות יורדי הים כשעלו ממנה וכו'. כתב בשדה חמד אסיפת דינים מערכת ה' אות ל"ח מי שהלך דרך אני' בלב ים או ביבשה ולא אירע לו שום פגע רע כ' ידידי הגאון בס' עמודי אש סי' ב' אות כ"ג שהי' פשוט בעיניו שצריכים לברך שכן משמעות הש"ס והפוסקים והכי נהוג עלמא אלא שראה להיד המלך בהל' ברכות פ"י ה"ח שנתעצם בכל עוז להוכיח דדוקא היכא שקרה להם מקרה רע אז צריכים לברך כשנחלצו מצרתן אבל אם עלו בשלום באין שטן ופגע רע אין צריכים לברך ומני"ר האריך קצת לדחות דבריו והביא מ"ש בשו"ת איתן האזרחי סי' ג' דגם מי שיצא בשלום חייבוהו חכמים לברך אלו תוד"ק והני ספרי יד המלך ואיתן המזרחי לא שכיחי גבאי אמנם לענין דינא דעתי העני' מסכמת לדברי הרהמ"ח יצ"ו דצריך לברך כדמשמע מסתמיות דברי הפוסקים עכ"ל:
(מג) סי' רכ"ג ס"ב הי' לאב ממון שיורשו מברך ג"כ שהחיינו, כ' בהגהות רעק"א ז"ל ובהיפוך אם מת הבן והי' לו ממון והאב יורשו אין האב מברך שהחיינו כיון דהוי פורענות גמור שהאב יראה במיתת בנו כדאי' בפ' יש נוחלין כ"כ בס' לוית חן בפ' בא עכ"ל:
(מד) סי' רכ"ה במג"א סק"ה מעונשו של זה פי' דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו ובלבוש פי' איפכא דעד עתה הבן נענש בעון האב וע"ש. ובס' חכמת שלמה כתב דדברי הלבוש תמוהים דמשמע דבן גדול אינו נענש בעון אביו והרי אמרי' בש"ס בפסוק ובאהרן התאנף ה' מאוד להשמידו דאין השמדה אלא כלוי בנים אלא שתפלה של משה רבינו עשה מחצה וכו' והרי אז היו נדב ואביהו יותר מי"ג שנים מדאמר הקב"ה לאלעזר ואיתמר ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו ואם היו קטנים עדיין הרי אינן בני עונשין כלל ובע"כ דגדולים היו ומכ"ש דנדב ואביהו הגדולים מהם היו בני עונשין ואעפי"כ נענשו בעון אביהם מוכח דבן גדול נענש בעון האב ובע"כ מ"ש מעונשו של זה היינו כפי' המג"א שלא יהי' האב נענש בעון הבן ודברי הלבוש צ"ע. ולפענ"ד אין מזה קושי' כלל על הלבוש דהא באמת במיתת נדב ואביהו יש דיעות חלוקות בגמ' ובמדרשים דיש מ"ד שמתו בעון אהרן רש מ"ד שמתו בעון עצמם בשביל שהורו הלכה בפני משה רבן או בשביל שנכנסו שתויי יין למקדש עיין רש"י פ' שמיני בפ' ותצא אש וגו' א"כ י"ל דהלבוש הכי ס"ל ועיי' בבעה"ט פ' שמיני שכ' שחטאו בששה דברים ע"ש ואכ"מ להאריך:
(מה) סי' רכ"ו היוצא בימי ניסן וכו' שמוציאין פרח וכו' כתב בהגהות רעק"א ז"ל אני מסתפק אם יברך בראה אילנות שהן תוך ג' שנים לנטייעתן כיון דא"א ליהנות מפרים וכן בדינא דסי' רכ"ה ס"ג הרואה פרי חדש אם הפירי הוא באיסור ערלה אם יברך, והיכא דהוי ספק נ"ל דיברך ולא מקרי ס' ברכה כיון דהדין דספק ערלה בחו"ל מותר א"כ ראוי ליהנות ממנו ומברך שפיר עכ"ל. ושמעתי דבשו"ת נטע שורק הנדפס מחדש נשאל בזה ואינו תח"י לראות אם ציין הגהות רעק"א הנ"ל, ותלמידי החריף כ"ה משה אהרן קרויס ני' בהה"ג דק"ק לאקענבאך ני' אמר לי דבשו"ת הנ"ל סי' ט' העלה דיש לברך בכה"ג כיון דמברכינן להנות בהם בני אדם ובכלל בני אדם עכו"ם נמי הויין, ועיין שדה חמד (כללים) מערכת א' סי' ע"ה:
(מו) סי' רכ"ט הרואה חמה בתקופתה וכו', בתל תלפיות מחברת ה' אות נ"ה כ' וז"ל ברכות דנ"ט הרואה חמה בתקופתה לבנה בגבורתה וככבים במסילותם אומר ברוך עמ"ב, בשו"ת בית אפרים או"ח סי' ז' גם בשו"ת מהר"י אסאד נתקשה מדוע לא נהגו בברכה זו גם על הכוכבים כעל החמה ולבנה. הנה אתי לידי סה"ק זוהר חדש וראיתי בסדר בראשית במדרש הנעלם ע"פ יהי אור בזה"ל ר' אלכסנדר אומר הרואה כוכבים במסילותם חייב לברך מאי מברך ברוך המסדר את הכוכבים ברקיע ראה כוכב א' אינו מברך שנים מברך ואימתי מברך כד הוי ליליא מברכין המעריב ערבים עכ"ל היקר, דבר שנתחבטו גדולי הדור מבואר כאן היטב דבמה שאנו מברכים בכל לילה מעריב ערבים אנו יוצאים י"ח הברכה אשר צוו חז"ל ברואה כוכבים במסילותם עכ"ל:
(מז) סי' ר"מ סי"א וכן אסור לשמש ביום וכו' ות"ח מאפיל בטליתו ושרי, כ' בחכמת שלמה הנ"ל עיי' במג"א מ"ש בשם הרמב"ם דאין נזקקין לדבר זה אלא לצורך גדול, ולפענ"ד נראה ראי' ברורה מן הש"ס כתובות דף ס"ה ע"ב מה דפריך שם הש"ס מרשב"ג דאוכלת וכו' וא"כ מהתם מוכח דאף שלא לצורך גדול שרי וכו' וזה ראי' ברורה לדעתי ודו"ק עכ"ל. ודברים אלו במח"כ קולמוס המהירות פלטתן דהרי המג"א בעצמו מסיים בזה"ל "ובס"פ אעפ"י משמע דבבית אבל מותר לכתחלה ע"ש והיינו הך גמ' כתובות דף ס"ה ע"ב ופלא שלא הרגיש בזה:
(מח) סי' רמ"ד ס"א ואפי' אם דר בין העכו"ם יש לחוש לאורחים הבאים שם והקשה המג"א סק"ו הא מבואר בירושלמי פ"ג דשביעית דלא חיישינן לעוברים ושבים מפני מראית העין ועמ"ש בזה בפנים וכעת ראיתי בס' חלת אהרן להגאון רא"פ ז"ל מביסערמין שתירץ דבשלמא בשבת כיון דחכמים גזרו על כל עושה מלאכה במחובר ע"י עכו"ם בקבלנות מפני חשד בני עירו ודאי דלא חלקו חכמים בגזירתם דאפי' מי שדר יחידי בין העכו"ם אפ"ה חשו ג"כ לעוברים ושבים אף דלא שכיחי כולי האי מ"מ עיקר תקנה הי' עפ"י הרוב שדר בעירו בין שאר היהודים וכיון דגזרו לא חילקו בגזירתם על הדר יחידי שהוא מילתא דלא שכיחא וחשו ג"כ לעוברים ושבים דג"כ לא שכיחי וחדא גזירה היא. אבל בשביעית דלבני עירו לא גזרו להוציא זבל לאחר שפסקו עוברי עבירה דמידע ידעו בני עירו דלית לי' בית השלחין דאי אית לי' באמת אסור ובלית לי' מותר דליכא מראית העין א"כ לעשות גזירה ולאסור משום עוברים ושבים לחוד דלא שכיחי ודאי דלא חיישינן להו ודפח"ח:
(מט) בתל תלפיות מחברת הי' אות י"ב מביא בשם הגאון מו"ה אלי' מכחם גאיטיין ז"ל אבדק"ק העדיעס יע"א וז"ל כ' המג"א סי' רמ"ד סק"ח דהמתירים לנקות הרחוב של יהודים סמכו אהא דשו"ע יו"ד סי' קמ"א ס"ד דברבים ליכא חשדא וא"ר כתב דבדרבנן גם ברבים איכא חשד ובתוס' שבת סק"ג כ' דדוקא בע"ז ליכא חשדא ברבים אבל בשאר איסורי דאוריי' גם ברבים איכא חשדא. ולכאו' רציתי להביא ראי' לדבריו ממגילה כ"ז דבני העיר שפסקו עליהם צדקה בעיר אחרת נותנים ופרש"י משום חשד וכ"פ הרי"ף ורמב"ם ורא"ש וטוש"ע יו"ד רנ"ו והלא ברבים ליכא חשדא אע"כ דבשאר אי' דאו' אף ברבים איכא חשדא. אמנם למ"ש בחת"ס או"ח סי' ס' דע"כ לא אמרי' דברבים ליכא חשדא אלא בדבר השייך לרבים ובזה מיירי המג"א אבל דבר שאינו משתתף לרבים אפי' אלף יחידים איכא חשדא לכ"א בפני עצמו והיינו הך דגדי מקולס דבני רומי, א"כ אין ראי' מהא דמגילה דשם ג"כ יש לחשוד לכ"א בפ"ע, וכה"ג כ' הפמ"ג באו"ח שם דאף דברבים ליכא חשד כה"ג שכ"א מהטבחים יש לו חנות לשם יאמרו א' מהם צוה למכור שלו. ולפי"ז יש להשיב עמ"ש בנשמת אדם ה' שבת כלל ג' אות ב' דלמג"א הי' יכול להתיר אפי' כששנים דרים בחצר דשנים קרי רבים כמ"ש הש"ך יו"ד סי' קמ"א ס"ק כ"ז בשם הרי"ו ע"ש, דמפני שדרים בחצר לא שייך דברבים ליכא חשדא, אלא א"כ כוונתו לומר דבשני שותפים הי' יכול להתיר וכן הקשה באמת בתשו' תפארת צבי סי' י' לרי"ו דס"ל אף תרי לא חשידי א"כ נתיר בקבלנות נמי לשני שותפים לבנות חצרם ולא מצינו היתר זה (וקדם בקו' זאת לאדמ"ו בכ"ס או"ח סי' מ"ט) וראיתי בת"צ הנ"ל דהקשה על ראי' רי"ו דנראה דלא משני רבים שאני על אבוה דשמואל ולוי דהוו תרתי רק על בעלי דבי כנישתא דהוו רבים וסמכו שצורות אלו לא לעכו"ם נעשו לכן לא צוו להסיר האנדרטי אבל תרי י"ל דחשידי, וגם כיון דמצלי הוו עשרה מסתמא ולא חשידי יעו"ש. ולענ"ד בלא"ה תמוה ראי' הרי"ו דתרי לא חשידי מאבוה דשמואל ולוי, דהאמת דבע"ז מ"ג גרסינן והוו עיילי בי' אבוה דשמואל ולוי. אבל בר"ה כ"ד ע"א הגי' והוו עיילי בי' רב ושמואל ואבוה דשמואל ולוי וא"כ ליכא ראי' כלל דתרי לא חשידי, ותמיה על הבדה"ב וש"ך המביאים דבריו והאחרונים הנ"ל ג"כ שלא הרגישו בזה וצ"ע לע"ד. ועל החילוק של הח"ס הנ"ל ק"ק דטעמא דברבים ליכא חשדא דלא חשדינן שאנשים רבים יעשו עבירה וא"כ מאי נ"מ אם הוי דבר המשתתף לרבים או אם רבים עושים הדבר. ועוד דבר"ה וע"ז מ"ג אמרינן בהדיא כיון דנשיא הוה שכיחי רבים גבי' ומאי היה הא עכ"פ אין הדבר משתתף לרבים א"וו דבכל אופן ליכא חשדא ברבים. ולפי"ז הי' ראי' ממגילה כ"ז לתוס' שבת דדוקא בע"ז ליכא חשדא ברבים, או דשם במגלה הטעם משום כיעור וכמ"ש בבית הילל יו"ד רס"י רנ"ז על הקו' דגבאי צדקה ועכ"ח הטעם משום כיעור דהא גבאי צדקה אין פחות משנים וליכא חשדא. ובענין זה ק"ל על המג"א שנראה כסותר א"ע ממ"ש הכא דבסי' ס"א סק"ט הביא ראי' מסוכה כ"ג ע"ב דאפי' ברבים איכא חשדא ובמחה"ש כ' שצריך לחלק בין הכא לבסי' קמ"א ס"ד ולא הקשה דברי המג"א דנ' כסותרים א"ע, ובתשו' חת"ס הנ"ל הקשה ג"כ קו' המחה"ש ובהגהות ח"ס כאן כ' דהר"י שבב"י ס"ל ברבים ל"ח שה"ס בסוכה קאי לאידך לישנא ע"ז מ"ג כמ"ש הרי"ף ורמב"ם ושו"ע, אבל לא הקשה על המג"א. ועוד י"ל ראי' לתוס' שבת מירושלמי פ"א דפסחים הל' ה' דאיתא תמן אית תניי תני שתי נרות דולקין ואית תניי תני שני סדינין איר פינחס ולא פליגן מ"ד שתי פרות שתי נרות בחול מ"ד שני סדינין בשבת. ולכאו' קשה כיון דבלא"ה צ"ל דהפרות לא היו חורשות אלא נראה כחורשות מפני קו' דלעיל דירושלים מקום שנהגו שלא לעשות וכיון שכן ל"ל לאוקמי בחול הא אף בשבת מותר נראה כחורשות אעכ"ח דבשאר איסורים אף ברבים איכא חשדא עכ"ל:
ועיין עוד אריכות בזה בס' שדה חמד (כללים) מערכת חית כלל נ"ד ע"ש:
(נ) סי' רס"ג בס' מנחת פתים מביא פנ"י שבת כ"ג דבנר של שבת לכ"ע אין הדלקה עושה מצוה, ובמח"כ אישתמיטתי' דזו שיטת הטו"ז לקמן רס"י תרמ"ה והא"ר שם חולק עליו וע"ש בברכי יוסף אריכות בזה.
(נא) סי' רס"ו ס"ב בהג"ה ואם הוא צריך לצאת חוץ לתחום, כתב בס' הנ"ל משמע דוקא מפני הסכנה מותר לילך חוץ לתחום אבל בלי סכנה כשחשכה לו בדרך בע"ש או בעיו"ט הוא שובת שם ואסור לילך לעיר. ומצאתי דבר חידוש בהלכות גדולות סוף ה' נחלות וז"ל מאן דאתא מאורחא ומטא יומא טבא אי מרחק מן מאתי' פלגא דיומא או חד ליליא שרי לסגויי בכרעא ההוא פלגא דיומא ואי לאו אסור עכ"ל והדבר תמוה מאוד וע' בהגהות שם שהבין כוונת הבה"ג כגון ביו"ט של פסח או סוכות דצריך לקיים מצות אכילת מצה וסוכה וגם ע"ז תמה משופר של ר"ה שאין מעבירין עליו את התחום יעו"ש וע' בסוכה דף ל"ח ע"א דיקא נמי מדקתני מי שבא בדרך כו' דאי ס"ד ביו"ט ראשון מי שרי והא משכח"ל כגון שבא מן הדרך בעיו"ט והוא רחוק מן העיר מהלך לילה דמותר לילך ביו"ט לבה"ג הנ"ל ועכ"ח דאסור ע"כ:
(נ"ב) סי' רע"ד ס"א שלימות, כ' בס' הנ"ל ע' מחה"ש שנסתפק בלחמים הנדבקים יחד בכוונה אם אח"כ כשמפרידם מקרי שלימות וע' בהגהותי לקמן סי' תרמ"ח ס"כ שהוכחתי מאתרוג התיום דמקרי שלם בכה"ג יעו"ש (א"ה שם הביא ש"ג פ"ג דסוכה בשם מז"ה וז"ל אתרוגים הגדילים כתיומת כשרים עכ"ל לשון זה מורה דכשנפרדו כשירים והיינו דקתני לשון רבים וכן משמע סתימת הפוסקים דאתרוג התיום בכל גווני כשר אף כשנפרדו ומוכח דכל א' מיקרי שלה א"כ ה"ה לחמים המדביקים אותם ואופין אותם ביחד כשמפרידין זה מזה מיקרי שלם דלא עדיף דיבוקן לתנור מדיבוק האתרוגים מתחלת ברייתן ע"ש):
(נ"ג) סי' רע"ח ראיתי בס' חכמת שלמה הנ"ל שהקשה על הרמב"ם דס"ל דעדים המעידים על המגדף צריכים להעיד מה ששמעו בפירוש וקשה דא"כ הם ג"כ מגדפים את השם וכ' התוי"ט פ"ז דסנהדרין דהו"ל דבר שאין מתכוין וע"ז הקשה הנ"ל דהא הוי פסיק רישא ולא ימות ולפענ"ד לק"מ דאין כוונת התוי"ט מצד דשא"מ רק מטעם דמצותו בכך והוי כמו שצותה תורה בסוטה למחוק השם ועיין במנחת חינוך מצוה ע' והוא פשוט:
(נ"ד) סי' רצ"ב בטו"ז סק"ב הביא בשם התוס' דשבת פעמים לשון זכר דכתיב שומר שבת מחללו ופעמים לשון נקיבה דכתיב מחללי' מות יומת ע"ש, ופי' אדמו"ח הגאון מו"ה עמרם בלום שליט"א כי מי שחושב שבת לשון זכר דהיינו שהוא משפיע, דמן השבת מתברכים כל ששת ימי המעשה, זה שומר שבת מחללו, אבל מי שחושב שהוא לשון נקבה מקבל שפע ממה שמרויח בששת ימי המעשה זה מחלל השבת וזה מחללי' מות יומת ודו"ק ודפח"ח:
(נ"ה) סי' רצ"ו עיין בפנים שנמשכתי אחרי מ"ש בכרם שלמה סי' רע"א בשם הפמ"ג באשל אברהם דיוצא י"ח קידוש בהרהור יען דבשבת כתיב רק זכור והיינו בלב וכעת מצאתי בס' שדה חמד (כללים) מערכת זיין כלל י"ג שכ' דנעלם מעיני הפרמ"ג ז"ל דברי התורת כהנים ר"פ בחקותי זכור את יום השבת לקדשו יכול בלבך כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך ע"כ הרי מבואר דגם זכירה הנאמרה בשבת היא בפה ע"ש (ועיין ברמב"ן עה"ת פ' כי תצא בפ' זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים וגו' שמביא כן בשם הספרי):
(נ"ו) סי' רצ"ט ס"ו שכח ולא הבדיל במוצ"ש מבדיל עד סוף יום ג', כ' בחכמת שלמה דה"ד בהבדלה משל שבת דעד יום ד' נקרא בתר שבתא אבל אם שכח הבדלה של יו"ט תיכף ביום מחר אין לו תשלומין וכן אם לא הבדיל אחרי יוכ"פ אין לו להבדיל עוד יעו"ש. אמנם בהגהות רעק"א ז"ל כ' ת"ל ולא הבדיל במ"ש אבל במוצאי יו"ט אין לו תשלומין כ"כ בסוף ס' לשון חכמים שמעיד שכן הסכימו רבני חכמי פראג ולענ"ד עדיין י"ל דמ"מ יש לו תשלומין ביום הראשון שאחר יו"ט דהא לדעת הי"א דאינו מבדיל אלא כל יום ראשון ולא יותר דהטעם דיום הולך אחר הלילה ממילא ה"ה ביו"ט הכי הוא א"כ י"ל אף למאי דקיי"ל דמבדיל עד סוף יום ג' ומטעם דהוי בתר שבת וזו ל"ש לענין יו"ט מ"מ ס"ל ג"כ היסוד דלענין יום הא' ל"צ לטעם דבתר שבתא אלא מטעם דיום הולך אחר הלילה וכו' לפ"ז נראה הדין דשכח במוצאי יו"ט להבדיל עכ"פ יכול להשלים להבדיל למחרתו עיי"ש:
(נ"ז) סי' ש"ח כ' בחכמת שלמה נשאלתי אם מותר לישא קטן שאינו יכול לילך ברגליו לומר קדיש בשבת במקום דליכא עירוב הנה נלפע"ד כדעת השואל שמותר אך לא מטעמו דכיון דנשיאת תינוק הוי מלאכה דאוריי' מה בכך דהוי כרמלית הרי הוה רק שבות א' ואסור אף במקום מצוה רק מטעם אחר נ"ל להתיר כיון דהוצאה זו רק לומר קדיש הוי מלאכה שאצל"ג ולרוב הפוסקים הוי רק דרבנן ועיי' במג"א סי' רע"ח ולכך שוב הוי בכרמלית שבות דשבות וזה שפיר מותר במקום מצוה וזה ברור ופשוט. ולענ"ד צ"ע מדברי הר"ן שבת ס"פ המצניע בד"ה ודאמרינן אימר דפטר וכו' דכל מידי דדמי למלאכה דאוריי' אלא שפטור עלי' מפני שאצל"ג בכיוצא בזה כרמלית ור"ה שוין הן ועיי' בשעה"מ לרמב"ם ריש ה' שבת ודו"ק:
כתב החת"ס ז"ל בחי' ביצה די"ב וז"ל, כבר ביארנו במק"א דמוקצה לאכילה אסור כעין תורה ואסמכוה אקרא והכינו את אשר יביאו וממילא יש לאסור טלטול אותן האוכלין משום דלמא אתי' למיכל מיני' ועמ"ש בזה פנ"י במס' שבת מ"ד ע"א במשנה מטלטלין נר חדש וכו' ואותן המוקצאות לע"ד אסורין בנגיעה בלא טלטול דכל דגזרי' דלמא אתי למיכל מיני' אסור גם בנגיעה כמו חמץ בפסח בש"ע א"ח סי' תמ"ו ומג"א סק"ה ועיי' סי' תרי"ב סק"ו. אמנם אבנים וכדומה עיקר הקצאתן מגזרת נחמי' בן חכלי' משום הוצאה מרשות לרשות ולזה מותר ליגע בהם רק שלא לטלטל ולנגוע עיי' סי' ש"ח בהג"ה סעי' ג' ובמג"א סי' תקי"ג סק"ב, ולפי הנ"ל יש ליישב הפוסקים הטהור:
(נ"ח) סי' שי"א מג"א סק"ג דליכא הכא בזיון המת כשנשרף, כ' בס' מנחת פתים צ"ע דקבורה בקרקע היא מצוה מה"ת כמ"ש רמב"ן בת"א ומ"ש מחה"ש ראי' מתשו' רשב"א יש לדחות דשם אין כל המת נשרף רק עורו ועיי' ברכות י"ח חוששין לעכברים א"ב וברש"י שם ועיי' תוס' חולין קכ"ה ד"ה יכול יעו"ש משמע דאף מת שלם מותר לשורפו אלא שאין דרך לשורפו וצ"ע דהא בעי קבורה מה"ת וכל הנקברין לא ישרופו כדאי' בסוף תמורה. ושוב מצאתי בשו"ת תפארת צבי חאו"ח סי' כ"ז שהעיר מחולין הנ"ל ולא הזכיר ממג"א פה, ובגוף דברי מג"א דליכא בזיון למת כשנשרף יש לתמוה מסנהדרין ק"ד דאמרי' שם בגולגלתו של יהויקים דהוי כתיב בה זאת ועוד אחרת שגרתה לתנורא וקלתה כו' יעו"ש הרי דשריפת המת בזיון גדול הוא:
(נ"ט) סי' שט"ו אסור לעשות אוהל בשבת. עיין בפנים ובס' הנ"ל כ' ע' שו"ת חת"ס חאו"ח סי' ע"ג בדין אם מותר להעמיד שפאנישע וואנד בשבת יעו"ש. ושלנו שאין להם אוהל מלמעלה ודאי שרי דהיא מחיצה לצניעות בלי גג עכ"ל:
(ס) סי' שכ"א כ' בשדה חמד (כללים) מערכת בית אות ל"ב וז"ל, בורר דהוי מלאכה ואסור בשבת לא הוי בורר אלא בדברים נפרדים שנתערבו אבל דבר הדבוק לדבר אחר ובא להפרידו אין זה מיקרי בורר ולכן שרי לקלוף תפוחים בשבת אפילו להניח דלא כמ"ש המג"א ובאה"ט סוף סי' שכ"א, כ"כ בס' בית מנוחה בדינים השייכים לסעודת ליל שבת אות ז"ך וכתב באות מ' שכ"כ הרב המאירי לשבת דף קל"ד גבי אין מסננין את החרדל וביאר שכן היא דעת המוהרי"ל ע"ש:
(ס"א) סי' של"ו ס"ג פסיק רישא כ' בס' מנחת פתים עיי' בגור ארי' למהר"ל מפראג בשבת ע"ג ד"ה האמר שכתב דמותר ליטול ידיו בגינה דהו"ל דשא"מ ופ"ר ל"ש בזה כיון דאין מלאכת הנטיעה נעשה מיד יעו"ש והוא דבר מחודש דבכה"ג ל"ש פ"ר והוא נגד כל הפוסקים שהובאו בטוש"ע כאן:
(סב) סי' של"ט מג"א ס"ק ג' שבשבת לא היו יושבין הסנהדרין בלשכת הגזית, כתב בס' מנחת פתים (להגאון מו"ה מאיר אריק כי' מיאזלאוויץ יע"א ולפי שלא כתבתי לעיל שם המחבר אני כותבו כאן בסוף) עיי' תוס' שבת ט"ו ע"א ד"ה אלא שכתבו ואין נראה לומר דבעינן שיהיו במקומן בשעת עבירה וכו' דלא מצינו בשום מקום שיהיו בודקים אם היו ב"ד בלשכת הגזית בשעת עבירה או לאו ע"ש, ותיפוק לי' דא"כ דבעינן ב"ד בלשכת הגזית בשעת עבירה לא משכחת לה מחלל שבת שיהי' במיתה דהא בשבת אין הב"ד יושבים בלשכת הגזית רק בהר הבית וע' רמב"ם רפ"ג מסנהדרין וצ"ע ובגוף הדין דאין ב"ד יושבים שלא יהו נראים כדנים בשבת צע"ק מפסחים נ"א יושבין על ספסלי נכרים בשבת וע' ברש"י שם (א"ה יש להעיר עוד מדברי המג"א סי' רמ"ד סק"ח דברבים ל"ש חשדא וצע"ק):
(סג) סי' ש"מ עיין בפנים ענף א' וכעת בא לידי תשו' אמרי אש חאו"ח ואעתיק לשונו הטהור בזה. מג"א סי' ש"מ סק"י כ' משמע בגיטין כו' נ"ב הקשה בס' תוס' שבת דהתם אדרבה נשמע דלא הוי כתב דתני התם אין העבד יוצא בכתב שע"ג הכיפה ואנדוכתרי ולפענ"ד נראה דסתירה ודאי ליכא דהרי כ' הר"ן בס"פ הבונה דאע"ג דחק תוכות לא הוי כתב לגבי גט לענין שבת הוי כתב. ולדעתי יש ראי' גדולה כשנדקדק עוד דלמאי הוצרך המקשה שם להביא הך סיפא, ורק דלכאו' קשה מה פריך מעבד לגט הרי הך ג"ש דלה לה אינה מוסכמת כמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' רס"ז ס"ק י"ח וא"כ דלמא הך ברייתא דתנן יצא העבד בכתב שע"ג הטבלא אתא כמאן דלית לי' הך ג"ש וכיון דלא כתיב וכתב לכן אפי' חק תוכות כשר כמו שבת דחק תוכות מיקרי כתב, וצ"ל דהמקשן הכריח דעכ"ח הך ברייתא אית לי' ג"ש, דאל"כ אמאי אינו יוצא בכתב שע"ג הכיפה דהא גם זה הוי כתב לענין שבת אעכ"ח אע"ג דהוי כתב לענין שבת לגבי עבד לא הוי כתב וטעמא מאי עכ"ח משום דיליף לה מאשה דכתיב וכתב ממעטינן מיני' כתב שע"ג הכיפה אפ"ה כתב שע"ג הטבלא כשר ועכ"ח חקיקה כתיבה מיקרי ופריך שפיר, ולפ"ז דברי המג"א מוכרחים דעכ"ח גבי שבת דלא כתיב וכתב, כתב של כיפה כתיבה מיקרי עכ"ל:
(סד) סי' שמ"ב כעת מצאתי בשדה חמד (כללים) מערכת בית אות ט"ל שהביא פלוגתא בזה וכתב וז"ל, ולדעת הסוברים דבאפוקי יומא גזרו שבות בבין השמשות מתיישב מה ששמעתי בשם רב גדול בדורנו שחקר חקירת חכם ביו"ט ראשון של ר"ה ושל סיכות שחל בשבת דאין תוקעין ואין נוטלין משום גזירה דרבה למה לא תקנו לתקוע וליטול בבין השמשות דאין בו משום שבות וכיון דספקא דאוריי' לחומרא היה להם לתקן לתקוע וליטול בבין השמשות דלא גזרו בו משום שבות ולסברתם ניחא כמובן עכ"ל:
(סה) סי' שד"מ במג"א סק"ג משמע בהולך במדבר ואינו יודע מתי שבת מותר לו לעשות בכל הימים מלאכה דרבנן ורק ביום שמקדש בו ג"ז אסיר דכיון דחל עליו שבת אסור בכל ע"ש. ובתשו' נהרי אפרסמון או"ח סי' א' הקשה עליו לפ"ז מה פריך הש"ס והאי יומא במאי מינכר הא מינכר בזה שבשאר יומי מותר במלאכה דרבנן יותר מכדי פרנסתו וביום הז' אסור וכמ"ש המג"א והניח בצ"ע, וכבר קדמו בקושי' זו בס' תוס' שבת ותי' דזה לא מיקרי היכר כל כך דהרואה יאמר מלאכה הוא דלית לי' ע"ש. עוד כ' בתשו' הנ"ל ד"ה ואפשר לומר, דמ"ש המג"א בריש הסי' דשבת לא בטל בשאר הימים משום דהוי קבוע אינו אלא מדרבנן אבל מה"ת פיר בטל בשאר הימים משום דהוי קבוע שאינו ניכר ע"ש. נעלם מעינו עין הבדולח דברי הפמ"ג בא"א סק"א וז"ל וקבוע בו מ"ה הוא דניכר לכל העולם והוי ממש כט' חניות ולקח מא' וא"י כו' ע"ש:
(ס"ו) עוד שם בסה"ס הבאתי דברי הטו"ז דלכך אומרים מלוך על כל העולם כולו לאפוקי דלא נימא רובו ככולו, ובזה ישבתי ב"ה לנכון קושי' שכ' בשו"ת בית שלמה חחו"מ סי' מ"ה בהגה"ה מבן המחבר בהא דאמר ר"א כל עיר שיש בה אפי' מזווה אחת אינה נעשה עיר הנדחת אמר קרא ואת כל שללה תקבוץ ומנ"ל הא דלמא הא דכתיב כל לאו היינו כולה אלא רובא דהא אשכחן בכ"מ דרובו ככולו, ולפ"ז י"ל דמשו"ה הביא הש"ס בסנהדרין קי"ג ע"א קרא אחרינא שנא' ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלקיך. והנה האבן עזרא פי' על הקרא הנ"ל כליל וגו' כולה לה' אלקיך ע"ש. א"כ הוי כאלו כתוב ואת כל שללה כולה ומבואר כוונת התורה דבעינן דוקא כולה ולא רובא וא"ש:
(ס"ז) השמטה לסי' רפ"ו מ"ש בהגהות דגו"מ שנעל' מהמג"א הירושלמי בפ' תפלת השחר, עיי' מ"ש בזה בהגהות רעק"א ז"ל, ובתשו' שמלת בנימין שמלה שני' סי' כ"ג, ובהגהות הגאון ר' יהודא בכרך ז"ל בש"ס ווילנא ברכות, ובתשו' שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"ב סי' ג', וגם בגליון הש"ס לירושלמי הנ"ל מהגאונים בעלי מפרשי הים ז"ל עיי' בכל המקומות הנ"ל ותמצא נחת: