אור ברסלב
ילקוט הגרשוני אורח חיים א קונטרס אוהל יוסף

ילקוט הגרשוני אורח חיים א· רבי גרשון שטרן

קונטרס אוהל יוסף

הסכמה

כולל לקוטים משו"ת שואל ומשיב להגאון רשכבה"ג מו"ה יוסף שאול נאטהאנזאהן זצוק"ל אבדק"ק לבוב יצ"ו וגם לרבות הערות וקושיות במקומות הרבה אשר דבריו הקדושים צ"ע לדעת הפעוטות כמוני וזה החלי בס"ד:

(א) בשו"מ מהד"ק ח"ר סי' א' העלה בטעם בה"ג דסובר דלאסור אשה לבעלה לא סגי בראי' כדרך המנאפי' רק בעי' כמכחול בשפופרת, משום דלהוציא אשה מבעלה בטי' ראי' ברורה כמו להוציא ממון דא"ה בממון אחה"ר וה"ה להוציא אשה מבעלה לא מהני כדרך המנאפי' דחזקת צורה זו שהערה בה לא עדיף מרוב. ולע"ד חזקה דאש בנעורת ואינו שורף היא חזקה דאתי' מכח סברא וחזקה כזאת עדיפא מרוב כמ"ש התה"ד סי' ר"ז והביאו הוא עצמו לקמן סי' רל"א ע"ש. ומ"ש עוד דלאסור לבועל מודה בה"ג דסגי בכדרך המנאפים כיון דבזה מהני רוב א"כ לפמ"ש הב"ש סי' י"א סק"ג דאמרי' כשם שאסורה לבועל כך אסורה לבעל שוב גם לבעלה יש לאסרה בכדרך המנאפים. לענ"ד אפי' לדעת הדגו"מ שחולק על הב"ש הנ"ל ג"כ י"ל כיון דאתחזק הרוב לענין לאסרה לבועל שוב מהני גם לאסרה לבעל וכמ"ש ההפלאה ספ"ק דכתובות לענין א"ה בממון אחה"ר דאם אזלי' בתר רוב לענין איסור אף לענין ממון אזלי' בתרי' ודו"ק:

(ב) בסי' ט' בסופו העלה על ד' הר"ן בפא"ט דמצרפי' תרי מיעוטא דכוונת הר"ן שם דאמרו לוקחין בצים היינו לכתחלה וע"ז פריך הש"ס דניחוש שמא מעוף טמא והיינו כיון דהם שני מיעוטים ראוי לחוש עכ"פ לכתחלה שלא לקנותו אבל לענין לאסור בדיעבד לא מסתבר כלל ובזה יתיישבו הרבה קו' על הר"ן עכ"ל [בילקה"ג ח"ג אות תרי מיעוטי כתבתי דל"א הר"ן אלא באי' שי"ב מלקות דר"מ חייש למועוטא ע"כ לדידן מצרפי' עכ"פ תרי מיעוטי משא"כ באי' עשה וכמ"ש האחרוני' כה"ג לענין סמוך מיעוטא לחזקה דהיכא דל"ח ר"מ למיעוטא גם לדידן ל"א סמל"ז, וע"ז השיבני הרב החריף מו"ה חיים דוב גראס ני' מק' ברוסטיר דהא בביצה מטרפה וטמאה ג"כ אין לוקין ואפ"ה כ' הר"ן דמצרפי ב' מיעוטי, ולא ראה דד"ז במחלוקת שנוי' ולדעת התוס' לוקין בזה, כמבואר בפמ"ג יו"ד סי' פ"ו בשפ"ד ס"ק יו"ד ע"ש. א"כ י"ל דהר"ן סובר בזה כהתוס' וכלל גדול כ"מ שהסברא טובה צריכי' ליישב מה דקשה נגד הסברא]:

(ג) בסי' קכ"ג הורה הלכה למעשה בעבר אחדר"ג שאף שגירש כבר הראשונה מחויב לגרש גם השני' ואח"כ מותר לישא אותה ע"ש, וכעת נדפס שו"ת הרי בשמים מהד"ת ושם בסי' ע"ז חולק על הוראת שו"מ הנ"ל וסיים בזה"ל ובגוף הדין לפע"ד אין לזוז מד' רבותינו הפוסקים ז"ל שאין לגרש רק א' מהן ואחרי שהאיש שאנו דכין עליו כבר גירש את אשתו הראשונה מרצונה רשאי לדור עם השני' עכ"ל, ובגליון שו"מ של ידידי הרב הה"ג מקריפטש ני' כ' עיי' תשו' אבני צדק ס"ס ל"ט בחאהע"ז דדי לגרש אותה שמתרצית לקבל ג"פ וישאר עם השני' וכן עשה עובדא כ"פ בזה ומ"ש השואל ששמע שהמנהג לגרש שתיהן בעבר אחדר"ג בזה שקר אמרו לו ע"ש:

(ד) בסי' קכ"ז הביא דבר חדש בשם כפתור ופרח דהוא מחלק בין מטלטלי לקרקע דאף אם נימא דמטלטלי ל"ש גזל עכו"ם ומותר אבל מקרקע יש להם קנין נכסים ע"ש:

(ה) בח"ב סי' ע"ח הביא קושי' המקנה ואו"ח בקידושין י"ג דפריך ודילמא לכ"ע בעשה ולאלמנה לכה"ג בלאו, והקשו דאיך יחול אי' אלמנה לכ"ג על העשה דודבק באשתו, וכתב לתרץ בדבר חדש דהנה העשה דודבק באשתו ולא באשת חבירו כראה ברור דהעשה אינו רק עליו ולא עליה וכו' אבל ודבק באשתו לב"נ נאמר ולמדנו לישראל ג"כ דמי איכא מידי אבל עכ"פ העשה לב"נ ודאי רק עליו דבב"נ לא מצאנו שהשוה הכתוב אשה לאיש וכו' וא"כ שוב אלמנה לכ"ג שחל גם עלי' שוב הוה אי' מוסיף או כולל ושפיר חל, וע' בתוס' סוכה דף כ"ו דכל היכא דכתיב איש ממעטינן אשה וכאן כתיב ע"כ יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו א"כ עליו הזהיר קרא ולא עלי' עכ"ל. ובמח"כ נעלם ממנו גמ' מפורשת בסנהדרין דף נ"ז ע"ב דפריך אימא בת נח שזינתה לא תיהרג דכתיב על כן יעזב איש ולא אשה א"ל הכי אמר ר"י והיו לבשר אחד הדר ערבינהו קרא ע"ש, וכ"כ ידידי הרב הה"ג מקריפטש ני' בגליון שו"מ שלו:

(ו) בסי' צ' כתב בנידון פרה המשתנת דם דיש להקל עכ"פ בהחלב ומותר לשתות החלב ממנה דהחלב יש לו חזקת היתר גם הראה לעיין בספר יהושיע סי' כ"ז שדעתו דבבהמות נקבות הוא דם נדות וא"כ אינו ריעותא כלל ע"ש:

(ז) בסי' קכ"ב פלפל בש"ס דע"ז דף נ"ט גבי האי נכרי דנסכי' לחמרא דישראל וכו' דלכאורה הוי היזק שאינו ניכר וכתב ידידי הרב הה"ג הנ"ל דבתשו' חת"ס ח"ו בחידושיו לע"ז דף הנ"ל כתב דב"נ חייב אף בהיזק שאינו ניכר ע"ש וא"ש:

(ח) בח"ג סי' קל"ג נשאל בנידון סופר שנמצא שלא ידע הדין דחק תוכות פסול ושאר דינים מה דינו, אם לפסול הס"ת שכתב מקדם, והאריך בפלפול וסיים, נלפע"ד להכשיר הסת"ם שכתב למפרע אבל מכאן ולהבא צריך זה הסופר ללמוד אצל מומחה ויביא כתב קבלה, כי באמת ראינו שערורי' גדולה בסופרים שאין להם קבלה ונערים המנוערים מן המצות שפושטין ידם ליגע בקודש, ומהראוי לפע"ד שכל סופר מחוייב להיות לו קבלה שהוא יודע דיני סת"ם וכ"כ בעהמ"ח ס' מלאכת שמים כלל א' ע"ש עכ"ל:

(ט) בסי' רי"ז הביא תשו' בשמים ראש סי' שמ"ה דדוקא מי שמואס בחייו מפני אפקורסיתו שרץ יש לו במוח כדעת הפלוספים הוא דאין לו חלק לעוה"ב אבל מי שעושה מצד צרת נפשו אינו בכלל זה וכן החזיק הגאון בעל בית אפרים בתשובותיו יעו"ש סוף חלק יו"ד ובשו"ת חתם סיפר סי' ס"ט כתב דבדבר זה נזדייף בעל בשמים ראש ובאמת אינו זיוף כמ"ש בבית אפרים ביו"ד שם עכ"ל:

(יו"ד) במהד"ת ח"ר סי' א' בענין מצוה לקיים דברי המת חקר מה טעם יש בדבר אטו המת הוא נביא או מלך ונשיא והביא בשם הרמב"ן דנלמד מיעקב מדכתיב ויעשו לו בניו כן כאשר צום וכ' ע"ז דהרמב"ן לשיטתו דס"ל דאין חילוק בין מוציא מרשותו או לא רק במצוה ליורשיו אמרי' מצוה לקיים דה"מ אבל לר"ת דבעי' הושלש מתחלה לכך ע"ז אין ראי' לכן העלה דהוא ענין חסד של אמת שעושין עם המתים ע"ש. ואני תמה דאכתי קשה לר"ת שסובר בתוס' גיטין י"ג ע"א בגר דליתי' בירושה ל"ש מצוה לקיים דה"מ ואטו בגר ל"צ לעשות חסד של אמת וצ"ע:

(י"א) בסי' י"ד כתב במי שהוחזקה להיות בני' מתים מחמת מילה דלא תמול השלישי אף דשומר מצוה לא ידע דבר רע (עמ"ש בזה בעניותי בסוף קונטרסי "מרבה ישיבה" ותמצא נחת) דניהו דלא ימות בשעת המילה באיתו יום וכדומה מ"מ חיישינן דימות אח"כ מחמת המילה דפשיטא דלא הבטיחה התורה שלא יבא לעולם מכשול עי"ז רק דבעת עשייה המצוה לא יכשל עי"ז פ"ש, ולא זכר לפי שעה דברי רמ"א או"ח סי' תנ"ה דאין לשפוך מים שלנו מכח מת וע"ש בטי"ז סק"ג ולדבריו קשה ניהו דלא ימות בשעת אכילת המצה מ"מ ניחוש שימות אח"כ ועיי' בבאה"ט יו"ד ס"ס של"ט וצ"ע:

(יב) בסי' מ"ה הקשה בצע"ג הא יש לבהמה בחיי' שתי חזקות חזקת אבמה"ח וחזקת אינו זבוח והרי הריב"ש סובר דב' חזקות עדיפי מרוב וא"כ איך מועיל רוב מצויין א"ש מומחין נגד ב' חזקות ע"ש, ואני תמה הלא בעצמו מביא שם הרשב"א דבנשחטה אזל לה חזקת אבמה"ח ולא נשאר אלא חזקת א"ז א"כ שפיר מהני הרוב, וגם לפימ"ש לקמן במהדורא זאת ח"ג סי' פ"ה דרוב מצויין א"ש מומחין הן הוא רוב חזק ואמיץ דאתי מכח סברא דהשוחט שבא לשחוט אם אינו יודע בעצמו שהוא מומחה בודאי לא יחציף לומר שהוא שוחט והלא כחשו בפניו יענה שיתראה לפני רב שיראה סכינו וכו' ע"ש, ג"כ לק"מ דרובא דאתי' מכח סברא ודאי עדיף מב' חזקות דמהני רק מגזה"כ, (שוב מצאתי במהד"ק ח"ר סי' נ"ט שהביא כעין קו' זו בשם חכם א' ולפמ"ש שם מיושב גם קושיתו דכאן):

(י"ג) בסי' מ"ז תי' קושי' העולם אמאי צריך לצוות איסור גרושה לכהן הא לב"ש בלא"ה אסורה משום זונה וכ' דאצטריך קרא בגירשה כדי שלא תיזקק ליבום ע"ש, ולא זכר שכבר קדמו בזה הקרבן נתנאל סוף מס' גיטין ע"ש:

(יד) בסי' ס"ט העלה ליישב ד' הרמב"ן דדייק דמכירת שטרות דאוריי' דאל"כ ל"ש לשון מקודשת, והקשה הפנ"י דא"כ מעמד שלשתן דודאי דרבנן ואפ"ה קתני מקודשת, ותי' דמעמ"ש נעשה קנין של תורה דהתורה לא אמרה שלא יועיל מע"ש וחז"ל עשו לטובת הסוחרים קנין חדש ואמרינן דהקנאתם קנין, אבל שטרות דמה"ת לא מועיל איך יכלו רבנן לומר דנעשה קנין תורה מה דהתורה אמרה להיפוך, וכ"כ גם במהדורא ה' סי' ל"א, ומחברים שונים שמו בכליהם סברא זאת ועשו עצמם כאלו לא ידעו את יוסף שהעלה כן. ובזה מובנים לי דברי הב"ש אהע"ז סי' כ"ח סק"ו שכ' לחלק בין מקדש אשה במע"ש דהוי קדושי דאוריי' להב"י דלא כרי"ו ובין מקדשה בגזל ביאוש כדי דאינה מקודשת אלא מדרבנן. ובס' אבני מלואים שם כ' שלא הבין ד' ב"ש, ולפ"ז א"ש דמעמ"ש הוא קנין חדש שלא אמרה תורה שלא יועיל, אבל ביאוש דמה"ת ל"ה קנין כמ"ש קצוה"ח סי' שס"א סק"א דהיכא דבאיסורא אתי לידי' לא קני במשיכה בלי מעות איך יכלו רבנן לעשות קנין תורה מה שמה"ת אינו קנין ודו"ק (שוב מצאתי שהגאון המחבר ז"ל כ"כ בעצמו במהדורא זאת ח"ד סי' מ"ח בסד"ה ראיתי ע"ש):

(ט"ו) בסי' ע"ו העלה דע"כ ל"ש לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה רק בדבר הניכר שבא מטמא כמו עור של תפילין ושערות וכדומה דאפשר להכיר מאיזה עור הוא, אבל בדבר שאינו ניכר ל"ש זאת ע"ש. והנה לפי"ז בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה יהי' קרנה כשר לשופר כיון דשוה לשאר שופרות ולא ניכר האיסור, ובאמת כ' הגאון באר הגולה או"ח סי' תקפ"ו דפסול, ובגוף הדין לא חלקו עליו שום א' מהפוסקים וצ"ע:

(מ"ז) בסי' פ' הביא בשם השואל ראי' דלצי"ש לא מהני תפיסה, מב"מ צ"ד ע"ב אמרי במערבא ק"ו ומה גניבה וכו' ואידך וכו' ומבואר דעונשין ממון מן הדין, ובג"וו כלל א' כ' הטעם דבשלמא באיסור אף שאין עמה"ד מ"מ אהני ק"ו דעכ"פ איסור יש אבל בממון אם אין עמה"ד למה אהני ק"ו. וקשה דלמא אהני ק"ו דחייב לצי"ש וצ"ל כיון דא"א לתפוס מה אהני, אבל אם אפשר לתפוס ובקל יכול לתפוס א"כ אהני ק"ו לענין לצי"ש ומועיל תפיסה, והדק"ל אמאי בממון עונשין מן הדין והוא ז"ל דחה ראי' זו דלענין חיוב שומרים אינו מקרי עונש דהתורה ירדה לסוף דעתם שרוצים לחייב עצמם בזה כמ"ש תוס' בכתובות נ"ו ע"ב. ותמהני אמאי דחאו בקש הלא התוס' ריש בבא קמא הוכיחו ממתני' דשם דעונשין ממון מה"ד א"כ קמה וגם נצבה ראי' השואל ממתני' דלא מיירי לענין חיוב שומרים:

(י"ז) בסי' פ"ח הביא קושי' בהא דפריך במס' ב"ק מ"א ע"א וכי מאחר דמתם קטלינן לי' מועד היכא משכחת לה, הא קיי"ל שור טריפה אינו נסקל כדאי' בסנהדרין ע"ח ע"א א"כ משכח"ל שהרג האדם בהיותו נחתך צומת הגידין דהו"ל טריפה ואח"כ חתכו למעלה דלשיטת הרמב"ן בכה"ג טריפה חוזר לכשרותו ואז נהרג ע"ש מ"ש לתרץ. ועדיין קשה דמשכח"ל כגון שנגח ג"פ והי' אז השור או הבעלים ספק טריפה דודאי מספק ג"כ אינו נסקל ואח"כ נתברר שאינו טריפה כגון ששהה י"ב חודש ואז נהרג (שוב מצאתי שכבר הקשה כן בס' מנחת חינוך מצוה נ"ב וצ"ע):

(י"ח) בח"ב סי' ס"ט השיג על הרד"ק שמואל ב' קאפיטל י"ב פסוק ט' שדבריו הם נגד הגמרא, ולא זכר שר שכבר קדמו בזה השעה"מ פ"ז מהל' מעילה הל' ב' ע"ש (ודרך אגב אודיע דמ"ש בת"ת מחברת א' צד קנ"ט ליישב קו' מל"מ פ"ג מגניבה על הטור, וגם מ"ש שם באות קמ"ז בענין זה נהנה וזה מתחייב דהוי מטעם שלכד"ה הכל כ' כאן בשו"מ סי' זה):

(י"ט) בסי' ע"א הביא קושי' על מה דכבתה אין זקוק לה ולמה לא נחוש לחשדא שמי שיעבור ויראה יחשוב שלא הדליק כלל וכמו דחשו לב' פתחים, וכתב כי באמת מצד חשדא ראוי להחמיר ולהדליק שנית רק שמצד המצוה אם כבתה אין זקוק לה וכו':

והוא דין חדש שלא נזכר בשום פוסק, גם פלא שנעלם ממנו הקרבן נתנאל פ' במה מדליקין אות כ"ג [וע' בעיקרי הד"ט לאו"ח סי' ל"ה אות י"ט בשם תשו' קרית חנה]:

(כ) בח"ג סי' א' פלפל אם שייך קבוע גבי רוב דמים מן המקור, ופלא שלא זכר דברי עצמו במהדורא זאת ח"ד ס"ס דל"ש קבוע אלא במקום שאפשר שיצא מהקבוע כמו בכל הקביעות דבנמצא הלך אחה"ר א"כ לא יתבטל הרוב ע"י הקביעות דהרי כשלא יפרוש בפנינו ניזל בתר רוב אבל כל דנימא דהו"ל קבוע יתבטל הרוב מכל וכל פשיטא דאזלי' ב"ר ולא בתר קבוע ותי' בזה קו' הר"ש מקינון מנחל איתן ע"ש, א"כ ה"נ אם נימא קבוע יתבטל הרוב מכל וכל דהא בפירש הדם שלא בפנינו אז אינה טמאה כלל כיון שלא הרגישה. ובאמת גוף סברתו הנ"ל ג"כ צ"ע מדברי המג"א או"ח סי' שד"מ דשבת הו"ל קבוע והלא שם ג"כ הקבוע מבטל הרוב לגמרי ולא נשאר אופן שנלך אחה"ר (שו"מ שכבר הרגיש בזה בעצמו במהד"ק ח"ר סי' רכ"ד ע"ש):

(כ"א) בסי' כ"ה יישב דעת הכלבו דלחמץ ידוע ל"מ ביטול וסיים כנלפע"ד ואולי כתוב כן, הנה ודאי כתוב כן באור חדש על פסחים בסוף הספר בשם הגאון נוב"י ז"ל ע"ש:

(כ"ב) בסי' צ"ד הביא קושי' בדברי התוס' גיטין דף נ"ג שכ' לשמואל כיון דעל שעת הגבהה לא מחייב דיכול לומר הש"ל ולכך על הניסוך הו"ל קלבדר"מ, והלא בחולין דף מ"א אוקמא דמיירי דאית לי' שותפות בגוי' והרי שותפין הו"ל שומרים כדקיי"ל בחו"מ סי' קע"ו ס"ח ובשומר דעת מהרש"ל דא"י לומר הש"ל ע"ש ע"ש מה שתי'. ולדידי עדיין קשה כיון דשותפין הם שומרים איך שייך בזה קלבדר"מ הא כ' התוס' כתובות נ"ו ע"ב דהתורה ירדה לסוף דעתן של שומרים שרוצים לחייב עצמם בזה וע' בקצוה"ח סי' ש"מ סק"א דהו"ל כאמרו בפירוש שהם מחייבים עצמם והרי כ' בשיטה מקובצת ב"ק דף ע' דכל שהחיוב בא מצד דהוא מחייב עצמו ל"ש קלבדר"מ משום דב"ד לא מחייב לי' אלא מה דהוא חייב על נפשי' ועיי' במהדורא זאת זאת ח"ב עי' כ"א באריכות מזה וצ"ע:

(כ"ג) בח"ד ס"ס ה' הביא דברי הברבנאל שכ' בפ' נשא דכל דאשה לא רצתה לומר אמן דהדין ששוברת כתובתה ותצא, והביא דעת אחרים שתחנק בב"ד והסכים לזה, והדבר תמוה דמאן הוא דעת אחרים וגם איך אפשר שתחנק ותהרג בב"ד בלי עדים והתראה וכו' ואף שיש לדחוק ולומר דהתורה עשתה ספק כודאי כ"ז שלא שתתה וא"כ הוה כודאי והב"ד מותרים להרגה אבל מנ"ל זאת והיכן מוזכר וצ"ע עכ"ל. והנה אין הברבנאל תח"י אבל לענ"ד אחרים היינו ר"מ בקדושין ס"ב ע"א דדרש הנקי היינו חנקי וע' בפרש"י שם בד"ה הנקי כתיב דדרשי' מסורת למישדיי' אקרא דבתרי' ולמימר חנקי ואת כי שטית כלומר אם שטית תתחנקי ודו"ק:

(כ"ד) בסי' ל"ב תי' הקושי' למה לא חשבו ללקותא דרכיש דעולא לשיטתו דס"ל אין חוששין לס' דרוסה לכך לא חשבו אבל לדידן הוא בכלל דרוסה וכ"כ גם בהגהות יד שאול יו"ד סי' כ"ט, וכבר קדמו בזה בס' ישן הנקרא "בית האוצר" על יו"ד ריש ה' טריפות.

(כ"ה) בס"ס מ"ב חידש דכל היכא דאיכא ספק בהריעותא גופא הוי ס"ס אף שאינו מתהפך, וכבר קדמו בזה החוות דעת ז"ל בקונטרס בית הספק ע"ש:

(כו) בסי' קמ"ט הביא קושי' מה נ"מ בחטאת לענין המצלא"ס הא בלא"ה ח"ש אסור מה"ת ואי לענין מלקות הא תירץ רב אשי זבחים צ"ז דיקדש הוי עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"כ לשיטת הריב"א דאם עבר ועשה אינו לוקה דהל"ת נדחה ולא נשאר רק עשה וליכא מלקות, וננלע"ד עפימ"ש בס' ילקוט הרועים ח"ב אות עדל"ת דסברת הריב"א הוא כמ"ש הרדב"ז בלשונות הרמב"ם אלף תס"ח שכל המתכוין לעשות מצוה אעפ"י שעבר על לאו אינו לוקה לפי שסבור לקיים מצוה דהיכא נוכל להלקותו והוא אומר לעשות מצוה נתכונתי ואעפ"י שהתרו בו הוא אומר לעשות מצוה אני מכוין עכ"ל. וא"כ התינח בשאר איסורין דדשא"מ מותר י"ל דאינו מכוין לאיסור רק למצוה אבל באכילה דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה לא שייך זה וגם הריב"א מודה דלוקה. ודרך אגב אציע פה מה שאמרתי על קושי' נאה שהגיד לי החריף המושלם מו"ה אברהם יעקב פאן ני' מק"ק נאנאש יצ"ו בשם העולם, לר' אלעזר דסובר בנזיר דף ל"ח ע"א דדוקא במשקין אמרי' המצלא"ס אבל באוכלין לא, א"כ לדידי' ל"ה נזיר וחטאת שני כתובים הבכ"א, דנזיר מחטאת לא ילפי' משום דהוי חולין מקדשים, וחטאת מנזיר ג"כ לא ילפי' דמנזיר לא ידעי' אלא במשקין וצריך חטאת לאוכלין וא"כ הד"ק הש"ס לדוכתה דנילוף לר"ע המצלא"ס בכה"ת בק"ו מנזיר. ואמרתי דלכאו' הקשו כולם מה פריך דנילף בק"ו מנזיר הא לאיסור גרידא ל"צ דבלא"ה ח"ש אסור מה"ת, ולמלקות הא אין עונשין מן הדין:

ונלע"ד עפימ"ש הפמ"ג יו"ד סי' ס"ה דבגיד הנשה ואבמה"ח דהוי חידוש וחלקו בחוץ פטור כדא' ר' יוחנן בחולין ק"ג ע"ב ח"ש מותר מה"ת ע"ש, וא"כ נ"מ לגי"ה ואבמה"ח דח"ש מותר מה"ת ושפיר פריך דנילוף המצלא"ס לכל איסורין יהי' אסור גם בגי"ה ואבמה"ח (וכסברת עט סופר ח"ר כלל כ"ה פרט ד' דגם אי ח"ש מותר שייך המצלא"ס כיון דאוכלו בדרך אכילה כזית שלם מקרי שפיר אכילה ואסור ודלא כטהרת הקודש) א"כ בפסחים דקיימינן לר"י דסובר חלקו בחוץ פטור שפיר פריך כנ"ל, אבל לר' אלעזר דסובר בהדיא בחולין ק"ג דאף חלקו בחוץ חייב דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה ע"ש, א"כ קושי' הש"ס לק"מ דליכא נ"מ כלל בהמצלא"ס בכל איסורין ול"צ לאסוקי דנזיר וחטאת הוי שני כתובים הבכ"א וא"ש ודו"ק:

(כ"ז) בסי' קס"א הביא קושי' נאה על רש"י תמורה דף ד' דכהן חייב אף בלאו הניתק לעשה א"כ לילקי בכלאים תרתי כקושי' התוס' שבת דף פ"ה וקשה במתני' דיש חורש תלם א' וכו' ע"ש, ולא ידענא אמאי לא תי' בפשיטות דרש"י ס"ל כתי' הב' שבתוס' דאינו לוקה על לא תסיג משום דהוי לאו שבכללות, ועיי' בס' מנחת חינוך ריש מצוה רמ"ה ותראה ג"כ דלק"מ:

(כ"ח) במהדור' תליתאי ח"ר סי' מ"ב נשאל באשה שנתפייסה לינשא לאיש שלא ראתה מעולם וספרה ז' נקיים אם לאחר שראתה אותו צריכה למנות ז' נקים מחדש דאפשר לאחר שראתה אותו נתעורר חימוד חדש, וכתב דאין לחוש והביא ראי' מש"ס דיומא י"ח ע"ב רבנן אודעי הוי מודעי להו וכו' ע"ש. ועיי' בס' מקרי דרדקי להגאון ר' הילל ל"ש זצ"ל ריש פ' מצורע שדעתו להחמיר בזה ובש"ס דיומא הנ"ל כתב פירוש חדש המסכים לדעתו ע"ש:

(כ"ט) בסי' קס"ז העלה לענין מצה שמורה דכל דבעי שימור צריך שיהי' ודאי משומר ואפי' רוב לא מהני ע"ש, וע' בתשו' מהר"ם שיק חאו"ח סי' קכ"ה שהסכים אליו בזה, וע' בילקה"ג ח"ב קו"א אות מצה מיש בזה, וע"ע פלפול רחב בזה בתל תלפיות חוברת ז' צד קל"ג וצד קמ"ד ע"ש [וע"ע **(בהערות שבראש חלק רביעי כ' דעשה דרבים דוחה אף עשה ול"ת ע"ש, ולא ידעתי איך יפרנס הגמ' ר"ה ל"ב ע"ב דשופר אינו דוחה עשה ול"ת דיו"ט. הא שופר הוי מצוה דרבים וצע"ג:)** בזה בס' שדה חמד מערכת חמץ ומצר סימן יו"ד אות ה' ואות ח"י]:

(ל) בסי' רע"ד הביא קושי' אמאי לא יליף הגמ' דאזלינן בתר רוב מדכתבה תורה ימי טוהר וניחוש דלמא הולד טריפה ולמ"ד טריפה אינה חי' אין אמו טמאה לידה עיין בנדה דף כ"ג ואם אין לו ימי טומאה גם ימי טהרה אין לו ע"ש. ונ"ל דכבר כתב הש"ש שמעתא א' פ"ד דבספק הבא מחמת מקרה שנתחדש גם הרשב"א מודה דספיקו מותר מן התורה ע"ש, א"כ כאן למאי ניחוש אי דשמא טריפה מן הבטן הא בטריפה מבטן לכ"ע טריפה חי' עיי' בפמ"ג סי' נ"ז בשפ"ד ס"ק מ"ח ואי דאח"כ נעשה טריפה א"כ ה"ל ספק הבא מחמת מקרה שנתחדש ולכ"ע מותר מה"ת א"כ שפיר כ' תורה ימי טוהר וא"ש:

(ל"א) בר"ס שצ"ח כתב הטעם דל"מ חזקה דרבא רק למיאון אבל לא לחליצה משום דכ' השימ"ק בב"מ ו' דרוב ספיקא הוי ובמקום דדעי' ודאי ל"מ רוב א"כ בחליצה דאיש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש א"כ בעי' שיהי' איש ואשה בודאי ולכן ל"מ חזקה דרבא דאתי מכח רוב דמביאין שערות בזמנן וז"ב כשמש ע"ש. והוא תמוה במח"כ דכבר הסכימו כל האחרונים דהשימ"ק לא אמר כן רק לענין ביטול ברוב וכל דפריש דהוי רובא דאיתא קמן אבל ברובא דליתא קמן כ"ע מודו דהוא בגדר ודאי דאל"כ לא משכחת מעשר ודאי דלמא טריפה הוא וטריפה פטור ממעשר, עיי' במנחת חינוך מצוה ש"ס ותשו' אמרי אש חיו"ד בסופו וצ"ע:

(ל"ב) בסי' ת"ב כתב רחש לבי ענין ח"ש דהטעם משום דחזי לאצטרופי לפענ"ד הכוונה דזה ענין סייג דמצינו באדר"נ שגם מה"ת שייך סייג וכו' ובתשב"ץ הל' חומ"צ כ' דב"י וב"י הוא משום סייג, ונראה דגם ח"ש אסרה התורה משום גדר כדי שלא יבא לשיעור שלם וכו' ע"ש. וכבר קדמו בזה הפרמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח חלק א' סימן טו"ב ע"ש. ומ"ש עוד שם דלכך לא נתנו שיעורים לב"נ דבב"נ לא רצתה התורה שיעשו גדרים ודי להם שיקיימו מצותם כמו שהוא. הוא תמוה במח"כ דא"כ אדרבה לא סי' להם להתחייב רק בכשיעור ואמאי כ' הרמב"ם דב"נ חייב בכ"ש וצ"ע:

(ל"ג) בח"ב סי' ל"ט כתב בזה"ל ומה שהקשה על דברת הב"ח והט"ז או"ח סי' ל"ב ס"ק ח"י דגם בשבת אמרינן דראוי לגרור וע"ז הקשה מדברי הרשב"ם בב"ב דף קנ"ו ד"ה בשבת אמרו. הנה קושיא זו ראיתי בספר ק"ס למחבר זמנינו אבל ל"ק דאין כוונת הש"ח מחמת דראוי לבילה רק כל דהס"ת כשר א"א לומר דבחול כשר הס"ת ובשבת פסול עכ"ל. ועיי' בחיבור זה סי' ל"ב ענף ג' ד' ה' ודברי השו"מ במח"כ תמוהים דהא בחול כשר הס"ת מטעם כל הראוי לבילה כמ"ש הרשב"א וא"כ כיון דבשבת אינו ראוי לבילה מצד איסור שבת כמ"ש הרשב"ם א"כ האיך יכשר הס"ת בלא גרירה וצ"ע:

(ל"ד) בסי' ק"ה כתב דמגו דחשוב שיעור לענין מצות אתרוג חשוב נמי שיעור לענין הכשר לקבל טומאה ע"ש. הנה הקושי' שעליו סובבים דבריו אלו הבאתי גם אני בשמו בתל תלפיות חוברת א' אות צ"ה והתירוץ כיוונתי ב"ה לדעתו כי אז עדיין לא הי' בידי רק כפי הרשום בזכרוני ותלי"ת שכוונתי לדעת גדול ועיי"ש שהרבנים הגדולים הקיפוני בחבילות תשובות ולא ראו שסברתי כתובה ב"ה בשואל ומשיב כאן:

(ל"ה) בסי' קל"ג כתב דהתקיעות של ר"ה שהוא לעורר כל ישראל לתשובה ולפ"ז כשיבא משיח ויתבטל היצה"ר אז אין מקום לתקיעות האלו ע"ש. ובזה נ"ל ליישב קושי' טו"א בר"ה ל"ב ע"ב למ"ד דיו"ט הוה רק ל"ת לחוד אמאי עשה דשופר אינו דוחה ל"ת דיו"ט ואין לומר משום דאינו בעידנא דהא כ' השבולי לקט דבעשה דרבים לא בעי' בעידנא ע"ש. ולפ"ז א"ש דהרי כ' בתל תלפיות חוברת ו' אות כ"ד דסברת עדל"ת עפ"י מ"ש הנועם מגדים לתרץ קושי' המפורשים דבנדה ע"א אמרינן מצות בטלות לע"ל ובסנהדרין מוכיח תחה"מ מה"ת מונתתם אותה לאהרן הכהן ומחלק שם בין עשה לל"ת דהעשין לעולם קיימין לא הלאוין ע"ש ומה"ט י"ל עדל"ת לפי דהעשה לעולם קיימת משא"כ הלאו ע"ש (והארכתי בזה ב"ה במקומות הרבה) א"כ בעשה דשופר דג"כ תתבטל לע"ל כמ"ש השואל ומשיב כאן א"כ לא שייך גבי' עשה דוחה ל"ת וא"ש בעזהי"ת:

(ל"ו) בח"ג סי ג' האריך ללמד זכות על מנהג ישראל להניח בש"ק קדרות צוננות על תנור בית החורף קודם שיסיק העכו"ם אמנם לשים תבשיל קר ענגלישע קעכין זה אסור וכל ההיתרים ל"ש בנידון זה ע"ש. וע' גם בתשו' מהריא"ז ענזיל מסטריא ז"ל בסי' מ"ו שכ' ג"כ דכל מה שהקילו בתה"ד והגדולים הבאים אחריו אינו אלא בתנור בית החורף שאינו עשוי לבישול בשום זמן אלא להחם הבית כידוע אבל מה שהוא עשוי לבישול בימי החול לא עלה ע"ד הגאונים ז"ל להקל ח"ו ע"ש. וע' בס' קיצור שרע כלל פ' שכ' ג"כ בשם תשו' טוב טעם ודעת סי' קע"ח שכתב ג"כ לאסור מדינא, ולא ידעתי טעם למנהג העולם שנהגו להקל גם בזה (ועמ"ש בזה בפנים בשם מרן ח"ס ז"ל וצ"ע):

(ל"ז) בסי' ל"ד הביא חקירת הפמ"ג באו"ח סי' ר"מ אם ממזר מצווה על פרי' ורבי' (וע' במנחת חינוך סוף מצוה א' דאיך תצויהו התוה"ק להרבות פסולים בישראל) וע"ז הביא קושי' בשם מו"ה יוסף שורשטיין דא"כ איך אמרו ביבמות דף כ"ב דממזר זוקק אשת אחיו ליבום הא הרשב"א כ' בתשו' סי' ח"י דעיקר מצות יבום הוא משום פ"ו ולכך האשה אינה מצווית להתייבם דאינה מחוייבת בפ"ו וא"כ למה יזקוק ליבום הא אינו מחויב בפ"ו ע"ש. והנה ראיתי בספורנו פ' כי תצא בפ' ולא ימחה שמו מישראל שכ' בזה"ל שיהי' הולד נחשב אצל ה' יתעלה קיום פרי' ורבי' למת שהרי נולד ע"י קדושיו של מת ואין היבם צריך לקדשה קדושין אחרים ע"ש, הרי שכ' ג"כ כד' הרשב"א, אבל באמת גוף ד' רשב"א קשים לשמוע וכבר עמד בזה הגאון המחבר ז"ל בעצמו במהדורא זו ח"ב סי' ק"נ מי הגיד לו שהוא משום מצות פו"ר לבד והרי הוא ג"כ להקים לאחיו שם בישראל ע"ש. ע"כ נלע"ד דודאי גם הרשב"א מודה בזה אלא דלהקים לאחיו וכו' ג"כ אינו מוטל אלא על האח אבל לא על היבמה ואי משום שיקיים על ידה מצות פו"ר מה"ט ג"כ אין מצוה עלי' דהא לא מיפקדא אפו"ר אבל בממזר הגם שפטור מפ"ו מ"מ אחיו הוא ומחויב ליבם מצד להקים לאחיו שם בישראל ולק"מ ודו"ק:

(ל"ח) בסי' ס"ד כתב לענין הנחת תפילין בחוה"מ דאין ראי' מהזוהר דהוא ס"ל דחוה"מ אסור במלאכה ע"כ אסור בתפילין אבל לדידן דחוה"מ מותר במלאכה ל"ה איסור להניח תפילין ע"ש וכבר קדמו בזה בדברי חמודות מבעל תוי"ט ז"ל הל' תפילין אות ע"ד עיי"ש:

(ל"ט) במהדור' רביעאי ח"ר סי' ה' הביא קושי' ברש"י סוכה מ"ב ע"ב ללמוד נענועו או ברכתו, דא"כ באכילת מצה בשבת ג"כ שייך לגזור שמא יעבירנו ד"א ברה"ר ללמוד ברכתו, וכבר כתבתי בילקה"ג ח"ג דנעלם מעיניו הבדולחים הפנ"י סוכה בסוף המס' ד"ה פיסקא וכו' שכתב דדוקא בלולב דאיכא ד' מינים אפשר דאין הכל בקיאין דאל"כ כל מצוה הצריך ברכה יהא אסור לעשותו בשבת עכ"ל:

(מ) בסי' כ"א כתב ליישב קושי' הטו"ז א"ח סי' תרמ"ט דנימא אתרוג ואפי' מקצת אתרוג עפימ"ש הריב"ש לענין סוכת השותפין וכו' וכבר קדמו בזה בחידושי חת"ס לפ' לולב הגזול דף ל"ד ד"ה שטעם עצו וכו' ע"ש:

(מ"א) בסי' ל"ח כתב ליישב קושי' השעה"מ פי"א מה' שחיטה, דדרוסה ודאי פסול לקרבן מן התורה דזה שפיר ממועט מקרא דמן הבקר משא"כ שאר טריפות שהם רק הלממ"ס ע"ש. וכבר קדמו בזה בתשו' חת"ס חיו"ד סי' ע"ב וע' בתשו' הרי בשמים מהד"ת סי' מ"ח דבר נחמד בזה. אמנם קשה לי אכתי האיך יליף רוב מזה הא מדאוריי' אין חשש לשאר טריפות רק לדרוסה ולכך ל"ח למיעוטא משים דיש לה חזקה שלא נולדה דרוסה (כמ"ש הוא בעצמו במהדורא תליתאי ח"ר סי' מ"ד ע"ש) אבל בקטן וקטנה אכתי מנלן דאזלי' בתר רובא וצ"ע.

(מ"ב) בסי' מ"א כתב דבר חדש בטעם דאין מדליקין בשמן שריפה בחנוכה משום דאין עושין מצות חבילות חבילות ע"ש, ונעלם מעיניו הבדולחים דכבר עמד בזה הרי"ט אלגאזי בס' קהלת יעקב בראש הספר ע"ש:

(מ"ג) בח"ב בסי' מ' הביא בשם הגאון מהרא"וו ז"ל דהצדיק יוכל להשיג בשינתו בעת שנתפשט החומר הגופני ענינים נשגבים ע"ש. וק"ק א"כ אמאי אחז"ל שינה לצדיקים רע להם ורע לעולם, ובגוף הדבר שנתקשה שם נ"ל דודאי יכול הצדיק לתקן בשעה שניעור יותר ממה שיכול לתקן בשינתו ושפיר קרא ר"י עלי' דאביי עד מתי עצל תשכב והוא פשוט:

(מ"ד) בסי' ג' הביא קושי' בסנהדרין דף ע"ב אמר ר"ה קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו ופרש"י קמן הרודף אחר קטן להרגו וקשה לאיזה צורך פרש"י דוקא דרודף אחר קטן יהי' הנרדף גדול או קטן העיקר הוא דאשמעינן דקטן הרודף ניתן להצילו בנפשו, ותלי"ת גם אני הרגשתי בזה בחידושי ותירצתי דהנה בנוב"י תנינא חו"מ סי' ס' בהג"ה מבן המחבר הקשה על המל"מ בפכ"ד מה' שבת שצידד לומר דרודף שניתן רשות להרגו הוא א' מדיני העונשים א"כ אמאי רודף קטן ניתן להצילו בנפשו הא אין עונשין לקטן ע"ש ונ"ל דמכח האי קושי' פרש"י קטן הרודף אחר קטן דבאמת מבואר בסנהדרין נ"ה ע"ב דקטן ג"כ בר עונשין הוא רק רחמנא הוא דחס עלי' ועיי' בפסקי מהרא"י סי' ס"ב א"כ בקטן הרודף אחר גדול באמת אמרי' דאין עונשין לקטן כיון דחזינן דרחמנא חס על הקטן יותר מעל הגדול אבל בקטן הרודף אחר קטן להרגו למה נחוס על קטן זה יותר מעל קטן חבירו א"כ כיון דלא שייך כאן לומר רחמנא הוא דחס עלי' שפיר עונשין לקטן ודברי רש"י ז"ל מדוייקים היטב:

(מ"ה) בח"ג בסי' י' האריך בפסוק כי עם קדוש אתה לה' אלקיך ופרש"י קדש את עצמך במותר לך, מה ענינו לגבי נבילה, וע' מ"ש בזה בילקה"ג פ' ראה בשם הגאון ר' הילל ל"ש ז"ל מקאלאמעא וינבעם לך. ואולי י"ל לפימ"ש בס' המקנה ח"ב דף ס' בשם מנחת עני אות יוד דמותר ליתן לקטן ח"ש איסור משום דח"ש קיל מעשה ע"ש, א"כ קשה למה צותה תורה למכור לנכרי הא אפשר להאכיל לקטן פחות פחות מכשיעור, וע"כ בא הכתוב ליישב זה, דאע"ג דמותר לעשות כן מ"מ קדש את עצמך במותר לך, דנאה לעם קדוש להתנהג בקדושה ובפרישות יתירה כעין מה שאחז"ל הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו ודו"ק:

(מ"ו) בסי' י"ג הביא קושי' בגמ' חולין פ"ו ברש"י ד"ה מה ארי' רוב וכו' ע"ש ולא זכר שר שכבר דיבר בזה הפמ"ג ז"ל בפתיחה לה' שחיטה ע"ש:

(מ"ז) בסי' כ"ד העלה דבדבר שאינו שלו דבודאי יהי' שלו אח"כ יכול לאסור והביא ראי' לזה מע"ז דף נ"ג ואשריהם תשרפון באש מדפלחו לעגל ניחא לחו והקשה בס' בנין אריאל א"כ איך אמרו בב"ב דף קי"ט דמסתפקא להו אי א"י מוחזקת או לא וקשה דא"כ בביטול בעלמא סגי להו דעכו"ם לא יכלו לאסור דשא"ש וגם הישראלי' לא יכלו לאסור משום דניחא להו דהא עדן לא הי' שלהם ולפי"ז א"ש דאף למ"ד דאין א"י מוחזקת מ"מ היו בטוחים שיבואו לארץ ויהי' שלהם ושוב יכלו לאסור ע"ש. ומאז אמרתי דמיושב בזה היטב לשון הפסוק אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אותם ודקדק באלשיך ז"ל דאשר אתם יורשים אותם הוא מיותר ע"ש. ולפ"ז ניחא דהא קשה הא בביטול בעלמא סגי להו לזה אמר אשר אתם יורשים אותם א"כ בודאי יבוא לרשותכם ובכה"ג שפיר אדם אוסר דשא"ש וא"ש:

(מ"ח) בס"ס ע"ז פלפל בדברי הברכי יוסף אהע"ז סי' י"ז במת הבעל וחי אח"כ ע"י כס אם עדיין אגידה בי' ע"ש, ועיניך הרואות כי מ"ש בתל תלפיות מחברת אות ע"ה לדחות הראי' מהירושלמי כתוב כאן בשם הגאון דק"ק קאמינקא ז"ל והגאון המחבר ז"ל חיזק ברכ"י דרבנן, ועיי' לו עוד במהדורא תליתאי ח"ב סי' קל"א בזה:

(מט) בסי' ק' כתב דא"צ כסדרן בס"ת אף בהשם הקדוש כמ"ש כל האחרונים והביאו ראי' מבן קמצר שכתב השם בבת אחת וא"א לצמצם שלא יהי' אחת קדום לחבירו והוה של"כ. ואי משום הא לא אירי' דגבי בן קמצר יש ב' סברות להכשיר חדא דלמא צמצם ובב"א כשר ואפי' אם לא צמצם ולא הי' בב"א דלמא הי' המוקדם מוקדם והמאוחר מאוחר ואין לך אלא חד ספק דלמא הקדים המאוחר ובזה יש שני סברות כמ"ש התוס' חולין כ"ח ע"ב ע"כ כשר, וכ"כ המנחת חינוך סוף מצוה ת"ז, ודברי הגאון המחבר ז"ל שסמך על ראי' האחרונים הנ"ל צ"ע:

(נ) בסי' ק"ו הביא דברי חת"ס ז"ל שחקר האיך יועיל טבילה לאדם טמא הא בבואו למים הוא מטמא המים וע"ז כתב דל"ק שהרי המים שנגעו בשטח הגוף בטלו לגבי מים האחרים מתורת זריעה והשקה כמשפט מים טמאים שבטלו בזריעה והשקה ואיך שייך טומאה ע"ש. וצ"ע א"כ איך מותר לטבול במקוה שיש בה מ' סאה מצומצמות עיין ביו"ד סי' ר"א סעי' ס"ב הא אותן מים שנגעו בו נטמאו ובמים האחרים אין כאן מ' סאה שיכשירו המים טמאים מתורת זריעה והשקה לגבי מקוה כשירה:

(נ"א) במהדור' חמישאי ס"ס י' הקשה על המזרחי פ' שמות מתוס' סנהדרין דף נ"ט וע' מ"ש בילקה"ג ח"ר אות וחי בהם" באריכות, וכעת מצאתי שכבר קדמני במקצת בתשו' ריב"א סי' קנ"ז ע"ש:

(נ"ב) בסי' י"ד בד"ה איברא העלה במחלל שבת ומכ"ש בעובד ע"ז דהוי לכל דבר לא אזלי' גבי' בתר רוב דבעכו"ם לא אזלי' בתר רוב ויישב בזה קושי' מהרש"א בתוס' ספ"ק דמכות ע"ש. ובמח"כ דבריו תמוהים דממ"נ אם הוא כגוי לכל דבר א"כ מה בכך דהוי עדות שאילה"ז בגוי לא בעינן דיני עדות וצ"ע:

(נ"ג) בסי' י"ט בד"ה עוד כתב דנ"ל ברור לדינא דקידושי ביאה לא תפסי בנדה דרק בחייבי לאוין גלי קרא באלמנה לכ"ג דחלו הקידושין אבל בנדה דהוי ח"כ הו"ל מילתא דארל"ת ולא חלו קידושי ביאה ע"ש. ולא זכר שר דברי הרדב"ז שהביא המל"מ פ"י מגירושין הל' י"ח דמוכח ממנו להיפוך, וכ"כ בפתחי תשו' אהע"ז סי' מ"ד ס"ק ז' וז"ל ע' בתשו' פנ"י סי' ג' דפשיטא לי' דנדה תפסי בה קידושין אפי' בביאה ע"ש וכן מבואר מדברי הרדב"ז וכו' גם ידוע המהרי"ט דהיכא דלא יתוקן האיסור ל"א אי עביד לא מהני (וע"ע בנוב"י תנינא אהע"ז סי' נ' בזה ודו"ק):

(נ"ד) בסי' כ' השיג על הפנ"י קידושין דס"ג דל"ש לומר דרובא דעלמא קדשה הא עכ"ח כולם לא קדשו רק א' מרובא דעלמא ומה לי זה וכו' ובמה נשתנה האיש הלז שלא יהי' הוא אחד מרובא דעלמא וכו' ע"ש. וכבר קדמו בעיקר הסברא בתשו' חת"ס אהע"ז סס"י נ"ד ד"ה איתמר ע"ש וע"ע בתשו' חת"ס הנ"ל סי' ב' ד"ה הנה ודו"ק:

(נ"ה) בסי' כ"ד כתב כיון דגוף המלאכה הותרה לא גזרו על שכר שבת. והנה גם בתשו' בר ליואי או"ח סי' כ"ו כתב כן, וכבר השגתי ע"ז בילקה"ג ח"ב דף י"ד ע"ש:

(נ"ו) בסי' ל' הביא בשם אברך אחד מה פריך בסנהדרין כ"ה ע"א והא לוה בריבית פסול לעדות והו"ל רשע וכו' והא י"ל דהלוה בריבית לצורך פקוח נפש והלוה מותר ללות והמלוה עובר. הנה במהדור' תנינא ח"ב סי' י"ז הביא הוא עצמו הקושי' בשם תשובה מאהבה ח"ג סי' שפ"ו, וכבר הלכו בה נימושות ועיי' בתשו' בית יצחק ליו"ד ח"ב סי' ב':

(נ"ז) בסי' ל"ח כתב דהי' נ"ל דבר חדש דרציחה ביו"ט מהראוי שיהי' מותר משום דהוי מקלקל ע"ש וכבר כ' בילקה"ג דבמח"כ נעלם ממנו תוס' סנהדרין ל"ה ע"א ד"ה אין רציחה וכו' שכתבו בשריפה יש בה חילול שבת משום בישול פתילה ובשאר חייבי מיתות נמי אפי' למ"ד דמקלקל בחבורה פטור הכא חשיב תיקון דיש לו כפרה עכ"ל:

(נ"ח) בסי' מ"ה כתב ליישב קושי' שער אפרים סי' ל"ח על הרז"ה מעירובין ל"א, דסברת הרז"ה דמצות ללה"נ היינו דהוי שלכדה"נ וכיון דשלכדה"נ אסור עכ"פ מדרבנן פשיטא דמצוה דרבנן אינו דוחה איסור דרבנן, אבל במת דאינו אסור רק להנות וכל שלכדה"נ ליכא איסור אף מדרבנן ושפיר מותר ע"ש. והנה אם כנים הדברים י"ל בזה קושי' המל"מ סוף הל' אבל מאי האי דקאמר דוד תנה את אשתי אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים הא מת אסור בהנאה והמקדש באיה"נ אינה מקודשת, ולפי"ז ניחא דהא הקשו תוס' קידושין נ"ו בכל איה"נ הא יכולה ליהנות שלכדה"נ ותי' הריטב"א שם דעכ"פ אסור מדרבנן אבל במת דאפי' איסור דרבנן אין בו שפיר מקודשת כקושי' התוס' לאמת, אבל באמת גוף סברת השואל ומשיב לע"ג מ"ש מת משאר איה"נ דעכ"פ מדרבנן אסור שלכדה"נ:

(נ"ט) בסי' ע"ט פלפל בדברי הרמב"ם סוף הל' תמורה שכתב דתמורה הוא קנס שקנסתו תורה ע"ש, ולי קשה עוד דא"כ מה פריך בתמורה דף ה' ע"ב והרי תמורה וכו' תיובתא דרבא, ומאי קושי' הא טעם דאמרי' כל מלתא דארל"ת א"ע לא מהני הוא משום קנס כמ"ש הבית מאיר בתשו' צלעות הבית סי' ד' וכאן אדרבה קנס הוא לו שיהיו שניהם קדושים וע' תל תלפיות מחברת ה' אות כ"ו וצע"ג:

(ס) במהדור' שתיתאי סי' ו' הביא קושי' הגאון מו"ה אברהם בנימין קלוגר ני' מבראד אמאי לא יליף הש"ס דאזלי' בתר רובא מצפרים של מצורע דבעינן שלא יהיו טריפות ויליף מקרא דחיות ולא טריפות כדאמרי' בחולין קל"ט ואיך נוכל לבדוק אותו ששלח ע"ש, ונ"ל דכבר הבאתי לעיל בשם הגאון המחבר ז"ל וגם מתשו' חת"ס חיו"ד סי' ע"ב דהפסוק לא ממעט כ"א דרוסה דמפורש בקרא ולא שאר טריפות דהם רק הללמ"ס ע"ש א"כ קשה לכאורה האיך יליף רוב מרישא של עולה ופרה אדומה הלא בספק דרוסה יש חזקת היתר שלא נולדה דרוסה וצ"ל דחיישי' שמא נדרסה בעודה במעי אמה וטיפת הארס מזיק גם לולד, והתינח בבהמה אבל בעוף שנולד מביצה שם אין חשש כלל, דהא אפי' אם נדרסה אמו הרי קיי"ל ביו"ד סי' פ"ו ס"ז אפרוח שנולד מביצת נבילה וטריפה מותר ע"ש, א"כ ל"ש למילף מזה רוב דהא לספק דרוסה יש חזקה להיתר שלא נולדה דרוסה ולשאר טריפות אין חשש מן התורה דהקרא לא ממעט טריפות שהם רק הלממ"ס כנ"ל וא"ש:

(ס"א) בס"ס ל"ג הביא קושי' לשיטת הר"י מא"י דנשים אינן מצוות על עשה דיו"ט א"כ למה במת ביו"ט יתעסקו בו עממין והרי קבורה מ"ע דקבור תקברנו ובכל המתים היא מ"ע וא"כ יתעסקו בו נשים ותי' בפשיטות כיון דאסור להלין המת ועובר בעשה ול"ת א"כ שוב הו"ל מ"ע שהז"ג דוקא בו ביום ולא אח"כ ושוב אין הנשים חייבות ע"ש. והנה אין זה פשיטות דהרי הרא"ה בס' החינוך אומר בפירוש להיפוך עיי"ש במצוה תקל"ז דנוהג בכ"מ ובכ"ז בזכרים ונקבות שמצוה לקברם ביום מיתה וכו' ע"ש וידוע דדרכו לכתוב כן בכ"מ שהנשים חייבות כמו האנשים. ובגוף הקושי' נ"ל דעשיית הקבר ותפירת התכריכין וכדומה דהוי מלאכה דאוריי' בזה ל"ש לומר עדל"ת דהרי אינו בעידנא דלאו דיו"ט עובר מיד ועשה דקבור תקברנו אינו מקיים עד שמשים המת בקרקע ומכסהו בעפר הקבר ואף שבאמת יש פלוגתא בזה בראשונים אם התחלת המצוה מיקרי בעידנא י"ל דהאי שיטה סוברת דל"ה בעידנא וכתוס' ריש חגיגה בהעראה מיעקר הלאו ואינו מקיים המצוה אלא בגמר ביאה ע"ש. ובלא"ה י"ל דהאי שיטה סוברת כדעת הרמב"ם דדוקא על הקרובים היא מ"ע מה"ת מקבר תקברנו אבל אחרים אין חייבים רק מדרבנן וכמ"ש הגאון המחבר ז"ל בעצמו בספרו יוסף דעת ודברי שאול ליו"ד סי' שמ"ח ע"ש:

(ס"ב) בסי' ל"ז כתב דבשר חי הוי שלכד"א ועל כן התיר ר"ע במסוכנת ביו"ט ביכול לאכול כזית חי מבית טביחתה בלי מליחה ע"ש. ובזה נ"ל ליישב קושי' הגאון ברוך טעם בתשו' לק"ק לבוב לר' יוחנן דסובר כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותי' כאלו אוכל טבלים איך התיר ר"ע לאכול כזית חי מבית טביחתה ולהנ"ל א"ש דבשר חי ק שלכד"א ול"ש איסור טבל וא"ש, אלא דקשה לי מש"ס דפסחים דף מ"א ע"א יכול אפי' חי ת"ל כ"א צלי אש ופרש"י יכול יהא מותר לאכול ממנו חי לכתחלה דאפי' איסורא נמי ליכא ת"ל כ"א צלי אש ע"ש וקשה כיון דחי הוי שלכד"א איך ס"ד שיהא מותר לכתחלה לאכלו חי הרי עכ"פ מבטל עשה למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים דשייך גם באכילת הפסח כמ"ש הרשב"ם בפסחים קי"ט ע"ב וכ"כ בכרתי ופלתי סי' ס"ט אות ד' ע"ש וצ"ע (שו"ר שכבר דיבר בזה בס' דברי יוסף ליו"ד סי' פ"ז דף פ"ו בדפי הספר):

(ס"ג) בסי' נ"א העלה דבר חדש דגם הרמב"ם ס"ל ספיקא דאו' מה"ת לחומרא כשאר הראשונים ז"ל, ומ"ש דכל הספיקות אינן אלא מדברי סופרים הוא עפי"מ שנודע דהרמב"ם קורא ד"ס לכל דבר שאינו מפורש בתורה אף שבאמת דינו כדין תורה לכל דבר ועיי' בש"ך חו"מ סי' ל"ג סק"א וכתב דבזה נסתרו כל הבנינים והקושיות והסתירות שהקשו לרמב"ם מכמה מקומות ע"ש:

הערה בענין אי רשאי להאכיל לבהמה מאכל אדם שכ' המג"א סי' קע"א בשם הגמ' תענית דאסור כבר ציינתי לעיל שדברו בזה בשו"ת כתב סופר או"ח סי' ל"ג ושו"ת בית יצחק יו"ד ח"ר סי' ע"ט, אמנם על שניהם אני תמה שלא הביאו דברי התוס' עירובין דף כ"א ע"א ד"ה מידי דחזי לאדם וכו' שכ' ואובסין את הגמל דלעיל היינו נמי במידי דחזי לאדם עכ"ל ועיי"ש במהרש"א ז"ל, א"כ מוכח להדי' דס"ל להתוס' דמותר להאכיל לבהמה מאכל אדם וצ"ע:

מחמת שנגמר ב"ה הספר בשבוע שחל להיות בו פורים, אכתוב מה שאמרתי על מ"ש הרמ"א בסוף ה' מגילה וטוב לב משתה תמיד וצ"ב מה רצה בזה, ונ"ל דיש ב' מיני שמחות בפורים א' משמח על ההצלה ממות לחיים והוא שמחה גופנית וא' משמח על שקבלו שנית התורה ברצון כמ"ש קיימו מה שקבלו כבר והוא שמחה רוחנית, וההבדל ביניהם הוא כמ"ש האה"י על המדרש כתיב וירח ה' את ריח הניחוח וכתיב ריח ניחחי איני יודע איזה מהם ערב לו יותר כשהוא אומר תשמרו להקריב לי במועדו הוי אומר זה ערב לו יותר, ע"פ משל לב' אחים גבירים א' נדבן אשר בכל עת משתה בניו מתנאים וחתונות הרבה מתנות לאביונים ופזר לעשות המשתה גדול ברחב ימים ומעדנים לרוב, והב' קמצן גדול שעשה משתה בניו בקמוץ גדול ולא חנן שום אביון. אך פעם א' חלה ונטה כמעט למות קבל ע"ע כשירפאהו ה' יעשה בקומו מערש דוי משתה לאביונים ויתן להם מתנות כנכון, וכן הי' וקיים, אך בהפרדם מאתו לא הגידו לו שום ברכה, וישאלם למה לאחיו יברכוהו בהפרדם אחר המשתה ואצלו הם כאלמים, ויאמרו לו הוא עושה משתה מחמת שמחת טובה, נברכהו שיעשה תמיד שמחות שיהי' לו בנים רבים ובני בנים וישיאם, אמנם איך נברכך שתעשה עוד שמחה ומשתה שתחלה ח"ו שנית טוב שלא תהי' עליך שום צרה ולא תצטרך לעשות משתה, כן נח הקריב קרבן ג"כ אבל הלא הי' בשביל ההצלה מהמבול, והקרבן תמיד הוא מטוב לבב ע"כ אמר שם תשמרו להקריב לי במועדו שכן יהי' תמיד, אבל לנח לא יתכן שיאמר לו שיקריב עוד קרבן ע"כ קרבן תמיד ערב לו יותר ודפח"ח ש"י, והנה כמו כן בפורים המשמח עצמו על ההצלה ממיתה לחיים לא יתכן לברכו שיעשה עוד משתה ושמחה שיגזרו שנית ח"ו להשמיד להרוג כל היהודים וינצלו. אבל המשמח בשביל קבלת התורה שנית ברצון ושמחת הלב, לזה שפיר נוכל לברך שיעשה תמיד שמחות כאלה שיקבל התורה בכל יום ברצון ובשמחה כמאמר חז"ל בפ' היום הזה נהיית לעם בכל יום יהי' בעיניך וכו' עיין רש"י שם, והנה טוב לב היינו מי שמשמח עצמו בתורה כמ"ש ויאכל בועז וישת וייטב לבו ואיתא במדרש שעסק בתורה שנא' טוב לי תורת פיך וכו'. וזה כוונת הרמ"א ז"ל וטוב לב" היינו שמשמח עצמו בתורה ולא בשמחה גופנית לזה נוכל לברך "משתה תמיד" שכן יהי' תמיד כנ"ל וא"ש ודו"ק:

לאחר חתום קבלתי איזה הערות מי"נ הרה"ג המפורסם וכו' כקש"ת מו"ה נתן הלוי באמבערגער כי' אבדק"ק ווירצבורג וז"ל:

(א) סי' קל"ט על מ"ש הרמ"א שקוראים לתורה פלוני בן פלוני, יעיין בפסקי תוספות פ' הקומץ רבה אות מ"ה שמביא כן להדי':

(ב) סי' קס"ח מ"ש על ענין חיבורי אדם חיבור יעיין בס' מלאכת שמים לאאמ"ו הגאון זצ"ל כלל ח"י בינה אות ד' שמפלפל טובא בענין זה והביא ראי' לענין תפילין של ראש שצריכין להיות מעור אחד ולא שנדבקו יחד ע"י דבק שזה פסול גמור עיש"ה וגם בס' יצחק ירנן ה' לולב אות קנ"א, ויעיין ג"כ בשו"ת שער אפרים חא"ח סי' א':

(ג) סי' קצ"ג הביא בשם א"ר הירושלמי ס"פ שלשה שאכלו ר' ירמי' זמין לחברי' בפונדקא ומקשה פר"מ ני' מנלי' דהאי פונדקא היינו פונדק עכו"ם דלמא הוא פונדק ישראל ושם ודאי מזמנין עכ"ל ומצאתי בירושלמי של ר"י סירלואי איתא הגירסא ר"י זמין בפונדקא "דלובאי" ומסתמא זה שם נכרי ולפי"ז ראיית הא"ר נכונה עכ"ל (אמר המלקט עיין בתוס' שבת דף נ"א ע"ב ד"ה חמרא לובא עיי"ש ועל קושיתי על הא"ר אולי י"ל עוד דעכ"ח האי פונדקא היינו פונדק עכו"ם דאל"כ מאי אתי הירושלמי לאשמעינן דר"י זמין לחברי' בפונדקא הא בפונדק ישראל פשיטא דמזמינן כנלע"ד כעת):

סליק בס"ד

סוף הספר

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה