ילקוט הגרשוני אורח חיים א· רבי גרשון שטרן
סימן שמג
(א) במג"א סק"ב הביא ש"ך בשם הרוקח דאשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באהל המת דס"ס הוא שמא נקיבה או שמא הוא נפל ע"ש וצ"ע דבלא"ה מותר דטהרה בלועה אינה מטמאה וכו' בס' ברכי יוסף תירץ דל"ד לטהרה בלועה משום דקיי"ל עובר ירך אמו הוא וכשנטמא אמו נטמא גם העובר ולכך צריך הרוקח ס"ס, ונשאל בתשו' בנין ציון החדשות סי' צ"ו דאי נימא עובר ירך אמו הוא א"כ דינו ממש כמו האם דהוי ממש כמו חלק האם כמבואר גיטין דף כ"ג ע"ב וא"כ עדיין א"צ לטעם ס"ס דבנות אהרן אינם מצווין על הטומאה, והשיב דכוונת הברכ"י כיון דעובר ירך אמו הוא א"כ נטמא עם אמו ואף דאז ליכא איסור מ"מ כשיולד והופרש מהאם ונעשה זכר הרי נשאר בטומאתו שהרי ודאי גם בשר שנפרש מטמא מת אף שמצד בשר מן החי אינו מטמא מ"מ מטמא מטעם טמא מת כאלו הי' מחובר בו דטומאה שבו להיכן הלכה כעין מה דאמרינן בפסחים דף ל"ג וא"כ הרי טמאה בן קטן למפרע לכן הוצרך הרוקח הטעם דס"ס הוא ע"ש. ועיי' בהגהות חת"ס שתי' ג"כ דעובר ירך אמו הוא ומייתי עוד בשם אבני מילואים סי' פ"ב דעובר היינו רביתי' דאמו וכ"ה חציצה לענין טבילה וה"ה לענין טומאה אלא דצ"ע א"כ ממ"נ אי הוא ואימי' חד גופא ואיננו כהן איך מוזהרים עוד לטמאות וא"א לתפוס החבל בב' ראשין (מ"ש בשם אבני מילואים מצאתי בהגהות זכרון אברהם שכ"כ בשם תפארת למשה יו"ד סי' שע"א דל"ה זה בלועה שהוא כגופה בעצמה וכ' שם עוד דקושי' המג"א איתא בת' רדב"ז א"א ד' ויניציא סי' ד') ולחומר הנושא מוכרחין אנו לומר כתי' הבנין ציון הנ"ל, אך לפי"ז הד"ק הפמ"ג לדוכתה האיך מתיר מטעם ס"ס הא ספק הב' שמא נפל הוא נגד הרוב דרוב נשים יולדות ולד קיימא ואין לומר כמ"ש בילקוט הגרשוני ח"ר אות וחי בהם עפ"י המזרחי פ' משפטים דכ"ז שלא נולד הולד לא שייך רוב יולדות ולד קיימא דהא באמת בעודו במעי' אין כאן איסור כלל אלא עיקר האיסור לכשיולד ואז יהי' איגלאי מלתא למפרע דטומאה בן זכר כנ"ל א"כ איך מותרת ליכנס לאהל המת הא לכשיולד יהי' רוב יולדות ולד קיימא ואיגלאי מילתא למפרע דעשתה איסור בכניסתה לשם וצ"ע ודו"ק:
(ב) וראיתי בלקוטי שלמה שמביא בשם שו"ת מה מהר"ץ חיות סי' נ"ח שהקשה איך שייך בעובר לא פרושי מאיסורא ומג"א בעצמו כ' דבתינק דלאו בר הבנה ל"ש חינוך. וא"י מאי קושי' הלא המג"א כ' "ותינוק שאינו בר הבנה אסור להכניסו' וכן כתב בס' תו"ש סק"ב בשם המג"א דאף אם אינו בר הבנה אסור להאכילו בידים, וע"כ הוצרך הרוקח לטעם ס"ס והוא פשוט. והכה ראיתי בס' המקנה ח"ב דף ס' מביא קושי' אי אסור ליתן בידים לעובר איך אשת כהן מעוברת אוכלת בתרומה הא מבואר ביבמות דף ס"ז שעובר במעי אמו זר הוא. אמנם לפימ"ש תוס' במנחות דף ס"ט ע"א ד"ה דבלע וכו' יש ליישב דכאן נמי מיד כשאוכלת נתחללה התרומה ושוב כשיורד למעי' בפי העובר כבר נתחללה ואין כאן עוד איסור תרומה כנלע"ד (ודרך אגב ראיתי עוד שם בס' המקנה דף הנ"ל שמביא פמ"ג בפתיחה כוללת סוג ג' תפילין שכתבו חרש ושוטה וגדול עע"ג כשרים דגברא בר חיובא הוא ופומא כאיב לי' ע"ש. וצע"ק ממס' סופרים פ"א הל' י"ג ס"ת שכתבו צדוקי וכו' או שוטה או קטן אל יקרא בו ע"ש הרי דמדמי שוטה לעבד וקטן דאינו בר חיובא):
(ג) במג"א סק"ג כ' רי"ו כל דבר שהוא משום מצוה ספינן לי' בידים כגון שמחנכי' אותו לתקוע בשבת וכ"כ התוס' בפסחים פ"ח דמותר להאכיל פסח לקטן אע"פ שלא נמנה עליו כיון שהוא חינוך מצוה. הקשו מנדרים ל"ז שאסור המדיר ללמוד עם מודר קטן אף שמצוה ללמוד תורה, ותי' בס' המקנה שם בשם אמרי בינה לה' שבת, בפסח מותר לחנכו דאל"כ לא יחנך לעולם במצוה זו משא"כ בנדרים יכול אחר ללמוד עמו ע"ש אמנם החת"ס חלק ו' סי' י"ג כתב צריכא עיונא רבה הר"ן בנדרים ל"ו ע"ע אתי' עלי' מטעם אחר שכ' דאכילת פסח לקטן מ"ע דאו' היא לכ"ע והא דאמר שה לבית אבות לאו דאו' פי' מה"ת אינו מחויב למנותו על הפסח אלא מאכילו בלא מינוי וכך היא המ"ע שהקטן יאכל בלא מינוי וא"כ אין הכרח לדינו של התוס' הנ"ל. וע"ש שכ' דחלילה וחלילה להתיר לקטן לטלטל במקום שאין שם עירוב ע"ש. ועיי' בכרם שלמה כאן דאסור ליתן ביד הקטן חומשי' וסידורים להביאם לבהכנ"ס במקום שאין עירוב וכ' שמצא כן גם בתשו' רעק"א. ועיי' בנזר ישראל לה' שבת סי' ס"ח שמביא ג"כ תשובות האוסרים אך כ' דהתפארת ישראל על משניות בפתיחה לעירובין מתיר להביא לבהכנ"ס ספרים ע"י קטן וכן ראה נוהגין בכל תפוצות ישראל והנח להם לישראל אם אינם נביאים וכו' וגם בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"א סי' קי"ז מתיר בזה ע"ש:
(ד) בטו"ז סק"א הביא דברי הב"י דא"כ נכתוב רחמנא נבילה וטומאה וכו' לכאורה קשה טובא הא בנבילה לא כתיב קרא כלל דיהי' אסור למיספי בידים גם בגמ' אינו מובא רק תלתא קראי בדם ושרצים וטומאת כהנים. ואולי כוונת הב"י דבנבילה מוכח מקרא דלגר אשר בשעריך תתננה וכו' דלקטן אסור למיספי לי' בידים דאל"כ הרי יכול ליתנה לקטן ובימי בחרותי הצעתי ד"ז לפני הגאון בעל שבילי דוד זצ"ל וכ' לי אפשר שזה כוונת הב"י:
(ה) בטו"ז סק"ב כתב בשו"ת שואל ומשיב מהד"ת ח"ג סי' מ"ד הא דקטן א"כ אין ב"ד מצווין להפרישו הוא דוקא באיסור שבין אדם למקום בזה אמרי' דקא"נ אבמ"ל כיון דקטן אינו בר מצוה אבל במצות שבין אדם לחבירו לא מסתבר כלל שאם נראה שקטן גוזל או גונב מחבירו ואנן נוכל להצילו פשיטא דמוכרחין אנו להצילו דניהו שזה אינו מצווה אבל למה יפסיד זה ואנחנו מחוייבים להציל העשוק מיד עושקו, ובזה נלע"ד מה דכפי' רפרם לרב אשי ואגבי מיני' ככשורא לצלמא ופרש"י דשרף בילדותו ועיין בשו"ת מהרמ"פ ובטו"ז סי' שמ"ג סק"ב שהאריך בדין זה ולפענ"ד בגניבה וגזילה וכדומה בזה פשיטא שכולנו מצווים להפרישו בקטנותו מכ"ש שנוכל לכופו אח"כ לשלם לחבירו היזיקו עכ"ל. ופלא דאישתמיט מיני' שכבר כתב כן כאן הב"ח ז"ל ומובא גם בפרמ"ג בשמו ע"ש: