ילקוט הגרשוני אורח חיים א· רבי גרשון שטרן
סימן שכח
(א) במג"א סק"א כתב ועבי"ד ססי' קנ"ה דבעי' שתהא הרפואה ידוע וכו', והפ"מ באשל סק"א הקשה עליו דהא בספק נמי מחללין ספק פ"נ להקל ודוקא בחולה שאב"ס אין מתירין בספק כה"ג וכן הקשה בהגהות הגאון רב"פ ביו"ד ססי' קנ"ה ע"ש:
(ב) בטו"ז סק"א עיין בחיי אדם כלל ס"ט שכ' מה שהאריך הטו"ז בענין הוצאת השן כבר תירץ הש"ך ביו"ד סי' קצ"ח דבאסורי שבת קיי"ל מסייע אין בו ממש עכ"ל:
(ג) במשבצות סק"ו כתב הפרמ"ג ז"ל דפשיטא לי' דמומר לחלל שבת בפרהסי' אין מחללין עליו את השבת ע"ש. ובתשו' מהר"ם שיק או"ח סי' ק"מ חולק עליו דעכ"פ מיעוט יש החוזרין ומהרהרין בתשובה כשמגיעין לסכנה וא"כ כיון דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב רשאין לחלל עבורו ועיי"ש עוד בסי' קמ"א וסי' קמ"ג פלפול ארוך בדין זה:
(ד) במג"א סק"ט הביא דגם בתשוב' מתיר רמ"א אפי' לחולה שאב"ס לשתות סתם יינם, עיין בנשמת אדם כלל ס"ט בתשובה להרב ר' חיים בר טובי' שחולק על תשו' רמ"א הנ"ל וכ' דתשו' ההיא איתרע חזקתה מכמה טעמים ולאו הרמ"א חתים עלה, ועיין בתשו' השיב משה יו"ד סי' ל"א דשאל השואל שביו"ד סי' קנ"ה מסיק הרמ"א גופי' לאתור לשתות סתם יינם לחשאב"ס ובתשובה מתיר כנ"ל עיי"ש תשובתו הרמה (ומילי דמר סתראי נינהו כאשר העיר המסדר בהגה"ה שם) ואין להאריך:
(ה) ברמ"א סי"ז מותר לומר לעכו"ם לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול דסתם צרכי קטן כחשאב"ס דמי, וכ' המג"א ומותר להאכילו מוקצה בידים אם א"א בע"א. וכ' בנזר ישראל בשם קונט' כלכלת שבת דמה"ט מותר ליתן להרופא דיו וקולמוס ונייר לכתוב רעצעפט לחולה שאב"ס כשא"א ע"י עכו"ם ע"ש:
(ו) במחבר סמ"ב אסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי. וכ' בהגהות זכרון אברהם וצ"ע אם מותר ליתן לפי הטבעת מה שקורין בל"א צעפלי שעושין מבורית כדי להוציא הרעי ונ"ל להחמיר אם אפשר עיין ס"ס זה ואם יש קצת סכנה נ"ל דשרי ע"י עכו"ם עכ"ל:
(ז) הפמ"ג באשל ס"ק ל"ג הקשה בסנהדרין דף פ"ד ע"ב דפריך אימא עד דקטיל לי' מיקטל כו' אלא למ"ד חנק חמור מאי איכא למימר, ומאי פריך הא י"ל דלמא לאו אביו הוא ואי דאזלינן בתר רובא הא כ' התוס' בחולין דף י"א ע"ב דממיתה קלה לחמורה לא אזלינן בתר רובא והניח בקושיא. ובס' שמן המאור הביא בשם אביו הגאון מו"ה יחזקאל גלוגא ז"ל שתי' בטוב טעם לפי"מ דאמרי' בסנהדרין דף ע"ב דאב הבא על הבן במחתרת והבן הורגו יש לו דמים לפי שמסתמא רחמי האב על הבן וא"כ א"ש דהקשה הגמ' הכי דלמ"ד חנק חמור איכא למימר שפיר עד דקטיל לי' מקטל והיכא דמי שאביו בא עליו במחתרת והבן קטלי' לאב אז נידון הבן בחנק ואזלינן שפיר בתר רובא דאלו לאו אביו הוא אין לו מיתה כלל דהא אין לו דמים ודו"ק ודפח"ח. ובגוף הקושי' כבר האריכו האחרונים על קושי' מהר"ץ הלברשטאט זצ"ל דבת כהן בשריפה איך משכחת לה דילמא לאו אביה הוא ונשואה שזינתה בחנק וממיתה קלה לחמורה לא אזלינן בתר רוב, ורובם ככולם תירצו כיון דכבר החזקנו הרוב לכל מילי שוב גם בין מיתה למיתה אזלי' בתרי' וה"נ מתורץ בזה קושי' הפמ"ג הנ"ל דהא לכמה מילי החזקנו אותו לאביו קודם שהרגו שוב גם אח"כ מהני רוב שהוא אביו, ועיין בילקוט הגרשוני ח"ר אות אב" ואות "בת כהן" שהבאתי עוד כמה תירוצים (ומ"ש שם בשם אדמו"ח שליט"א מצאתי כעת גם בשו"ת בית שלמה חו"מ סי' ק"י) לקושי' הנ"ל וכעת ראיתי תירוץ נפלא ומחודד בספר "אתוון דאורייתא" להרה"ג מו"ה יוסף ענגיל נר"ו מק"ק בענדין יע"א (בסוף כלל ג') והוא דלכאורה יש ליישב קושי' התוס' בהא דנסקלין בנשרפין וכו' דליבטל הך דמיתה קלה ברובא, דביטול שייך רק כשיש ידיעת עלים מן התערובת (וכמבואר בש"ך יו"ד סי' ק"ט ומקורו מירושלמי ערלה פ"ב ה"א ע"ש) וא"כ בהך דנסקלין בנשרפין וכו' דבעלים של האדם הרי הוא האדם בעצמו וא"כ הרי אין כאן ידיעת בעלים מן התערובת כלל שהרי אלו הנדונין יוכל להיות שכל אחד מהם יודע האמת מה חייבוהו ב"ד אם סקילה או שריפה ורק לפני הב"ד הם מכזבים ואומר כל א' מהם שהוא הוא הנידון בקלה כיון שרואים שהב"ד שכחו ואינם יודעים מי הוא המחויב סקילה ומי שריפה וא"כ כיון שאין כאן ידיעת בעלים מן התערובת לא שייך ביטול כלל ולק"מ. אולם אחר העיון ז"א שהרי הספק הוא לענין החיוב אשר על הב"ד להמיתם, כל א' וא' כדינו, וא"כ כיון שדנין לענין החיוב אשר על הב"ד, שפיר הב"ד הם הם הבעלים של החיוב הזה, וכיון שאצל בעלים מן הב"ד יש כאן תערובת א"כ שפיר הרי יש כאן ידיעת התערובת ושפיר ראוי לומר ביטול והקשו התוס' שפיר. אמנם במיתת ב"ד נודע שיש ב' עניינים א' מטעם ובערת הרע מקרבך ב' לטובת הנדון שמתכפר ע"י המיתה. והנה מבואר ברש"י חולין דף ש"מ ע"א ד"ה אלא לשחיטה, דאע"ג דעוף שהרג את הנפש דינו בסקילה עכ"ז מ"ע דובערת הרע מקרבך מתקיימת גם בשחיטה ע"ש, וגם הסברא הפשוטה מחייבת כן דכיון דעיקר החיוב הוא רק לבער הרע, פשוט דלא שייך בזה חילוק של ארבע מיתות ב"ד, ודי בכל מיתה שימיתוהו שהרי נתבער הרע, ורק מפאת הכפרה אשר הוא לטובת הנידון בזה שיערה התורה מעבירה חמורה אין מתכפרת רק במיתה חמורה ועבירה קלה מתכפרת במיתה קלה וא"כ החילוק של ד' מיתות ב"ד הוא רק לטובת הנדון וכמובן. ולפ"ז נראה דמה שהב"ד נחשבים בעלים לענין מיתת ב"ד היינו רק בהחיוב אשר הוא מפאת ובערת הרע מקרבך שדבר זה מוטל על הב"ד לבער הקוצים מן הכרם מפאת שהם עיני העדה וכמובן, אבל ענין טובת הנדון מובן מסברא שרק הנדון הוא הבעלים של דבר שהוא לטובתו ולכפרתו ולא הב"ד וע"כ כאן כיון שסוף סוף יהרגו כולם ויצאו הב"ד ידי חיוב המוטל עליהם מפאת ובערת הרע מקרבך ורק שלטובת הנדונים אתה מסתפק באיזה מיתה להמיתם אם בסקילה או בשריפה ע"כ לענין זה שוב הם עצמם הבעלים ולא שייך ביטול כיון שאין כאן ידיעת בעלים מן התערובת וכנ"ל והיינו מה שכתבו התוס' דממיתה קלה לחמורה לא אזלינן בתר רובא. ולפי"ז נסתלקה קושי' מהר"ץ הלברשטואדט זצ"ל דלפי הנ"ל סברת התוס' הנ"ל שייכא רק בתערובת כגוונא דנסקלין בנשרפין דכל תערובת הרי אין דנין בו מתורת רוב דהא אם אין הויעוט בטל שוב חשוב קבוע וכמחצה על מחצה דמי וכמ"ש הר"ן בפ' גיה"נ וכנודע, ורק מתורת ביטול יש לדון בו, וע"כ לענין זה שפיר כתבו התוס' דממיתה למיתה לא אזלי' בתר רובא והוא מטעם הנ"ל דכיון דאין כאן ידיעת בעלים מן התערובת ע"כ לא שייך ביטול משא"כ בהך דשריפת בת כהן דהוי רוב גרידא ולא רוב דתערובת א"כ לא שייכא סברא הנ"ל כלל ושפיר אזלינן בתר רובא ודו"ק ודפח"ח (ומיושב בזה גם קושי' הפמ"ג בסנהדרין הנ"ל כמובן):
(ח) לעשות אימפפונג בתינוקות נגד תבלאטערן ע"י רופא עכו"ם, אם אפשר לפעול ע"י ממון שיעשה לאחר השבת מה טוב, ואם א"א שרי, רק הישראל לא ישא התינוק בידו ולא יסייע להרופא רק יעשה הכל ע"י עכו"ם (מס' נזר ישראל לה' שבת):