ילקוט הגרשוני אורח חיים א· רבי גרשון שטרן
סימן שכא
(א) במג"א סק"ז כתב דאסור למלוח בשר או דג בשבת ומקורו מתוס' ור"ן חולין דף י"ד משום דהמלח מכשיר האוכל ומתקנו ע"ש. אבל להדיח הבשר הדחה א' שקודם המליחה מותר אך בבשר ששהה ג"י בלא מליחה שנתייבש הבשר וע"י הדחה מרככו ומתקנו אסור להדיחו ע"ש. ובילדותי (ד' תצוה תרמ"ב) כתבתי בזה קונטרס מיוחד ואעתיק בכאן אפס קצהו ח"ל. אמת כי כן נראה מתוס' חולין י"ד א' ד"ה ונסבין, שהרי הקשו אהא דקאמר אסורה באכילה ליומא דבלא"ה אסורה משום שא"י למלחה בשבת ותי' דבשר חי מותר בלא מליחה משום דהוי דם אברים שלא פירש, ועדיין קשה דהרי קי"ל ביו"ד סי' ס"ז דאף דבשר חי א"צ מליחה מ"מ צריך הדחה וא"כ איך ידיחנו בשבת א"וו דהדחה מותר בשבת ומיהו האחרונים תמהו בדבר דמ"ט יהי' מותר להדיח הא מתקן הבשר ומכשירו לאכילה כיון דבשבת א"א בצלי ובישול והוא מדיחו ואוכלו באומצא חשוב מתקן גמור (ועיי' ישועות יעקב כאן) ובעטרת זקנים סי' ש"ח סעי' ל"א נדחק בדבר וכ' שהמחבר שם מיירי בנמלח כבר פעם א' להכשיר דאל"ה הוי מתקן בהדחה ראשונה יע"ש ולכאורה אמאי הוצרך לדחוק א"ע הלא בהדיא מוכח מתוס' דמותר להדיח בשבת, ע"כ נלע"ד אחרי בקשת המחילה מכבוד רבינו המג"א ז"ל דאין להוכיח מתוס' מידי. והנה בהשקפה ראשונה עלה במחשבתי שאין הוכחה מתוס' די"ל דס"ל כפמ"ג סי' ש"ח במשבצות סק"כ דבעוף שאין בו דם מבחוץ ע"ג העור אפשר לאכול מבלי הדחה ראשונה ע"ש. וא"כ הא כתב הפלתי סי' י"א (וכ"כ בס' מגן אבות בסוגי' דשוחט בשבת) דלתירוץ התוס' דבשר חי א"צ מליחה צ"ל דאיירי מתני' בעוף דרכיך וחזי לאומצא דאל"ה הא אסור לטלטלו כמ"ש המג"א סי' ש"ח סקנ"ו ע"ש וא"כ א"ש תירוצם דיכול לאכלו בלא מליחה וגם בלי הדחה א' כיון דמיירי בעוף וא"ש:
איברא דהפמ"ג גופא רפי' בידי' ואינו אומר בבירור דאפשר לאכול עוף בלי הדחה א' אדרבה מסיים שם "מ"מ בלי הדחה א' א"א" ע"ש. והנה הגאון בעל ישועות יעקב ז"ל ג"כ נתקשה בזה דמ"ט יהי' מותר להדיח הבשר בשבת וכתב ג"כ דמתוס' הנ"ל ליכא הוכחה דהא רב סובר שוחט חייב משום צובע וס"ל דיש צביעה באוכלין א"כ ה"ה דיש עיבוד באוכלין א"כ י"ל דעיקר קושי' התוס' מהך דא"י למלוח בשבת הוא רק לרב דאמר אסורה באכילה ליומא ולדידי' מליחת בשר אסור מדאוריי' ולכך שפיר הקשו. אבל אי נימא דמליחת בשר אינו מדאוריי' ואיסור דרבנן מותר לצורך חולה שאב"ס וכו' ולכך לא הקשו התוס' רק מהך דא"א למלחו אבל מהך דא"א להדיחו בשבת כיון דאינו רק מדרבנן לא פסיקא להו להקשות וכו' ע"ש. ואני תמה א"כ איך יפרנס מה שתי' התוס' בתי' הא' דמיירי בעבר ומלחה. דלפי"ז יקשה דמאי אירי' דשחט בשבת דאסורה ליומא, אפי' בלא שחט בשבת רק מלחו בשבת ג"כ עביד איסורא דמליחה וכמו שהקשה הפלתי בסי' י"א אלא שתירץ שם כיון דמליחה בשבת אינו כי אם איסור מדרבנן ואמרי' בפרק הניזקין כי גזר ר"י בדאורי' אבל בדרבנן לא גזר וכאן איירי בשוגג ע"ש (וכ"כ בס' מגן אבות) אבל לדברי ישועות יעקב דתוס' אזלי אליבא דרב דס"ל דמליחה בשבת אסור מדאוריי' הד"ק לדוכתה. [שוב כתב בישו"י לשיטת המג"א דאיסור הדחה היינו משום דמרכך הבשר א"כ י"ל דמדיחו במי פירות דליכא ריכוך ולכן מותר בשבת וא"ש דברי התוס' ע"ש. ואני בער ולא אדע דהמעיין במג"א יראה דמרכך הבשר לא שייך כ"א בבשר ששהה ג"י בלא מליחה שנתייבש הבשר אבל בהדחה א' שקודם המליחה שאפי' למ"ד כדי לרכך הבשר מ"מ לא נתייבש הבשר אלא בשטח שע"פ חוץ כמבואר בסי' ס"ט ודאי ל"ה מרכך גוף החתיכה ומתקנו. אבל מ"מ גם בהדחה א' מתקן הבשר ומשוי לי' אוכלא וכמו שהקשה הוא בעצמו (וכמ"ש בפתח דברינו) וע"ז לא תירץ כלום במחכת"ה]:
והנלע"ד עפי"מ שהקשה הפלתי סי' ע"ה בתוס' חולין הנ"ל שהקשו דא"י למלחה בשבת ומזה הוכיחו דדם שלא פירש שרי. וקשה מאי קושי' דיללא רוצה לאכול בני מעיים והם א"צ מליחה כלל דאין בהם דם והוצרך הגמ' לאסור משום מוקצה וכדומה. ותירץ דהא דבני מעים אין מחזיקין בהם דם מ"מ מידי ספיקא לא נפיק ולכך ממנ"פ לאחר הבישול הוי ספק דרבנן דדם שבישלו ולקולא דל"ה איתחזק איסור וברוצה לאכול חי הא הוי דם אברים שלא פירש ולכך בס"ד דהתוס' דדם אברים שלא פירש אסור גם בני מעים אסור לאכול חי דבעודנו חי הוי סדא"ו ע"ש. וא"כ למסקנת התוס' דדם אברים שלא פירש מותר וממילא מותר לאכול בני מעים חי בלא מליחה שוב י"ל כתי' הפלתי דצריך לאסור מטעם מוקצה להיכא שרוצה לאכול בני מעים והני אפי' הדחה לא בעו כיון שאין מחזיקים בהם דם כלל וא"ש דכיון שהעלו התוס' דינם דדם שלא פירש מותר שוב יש לאשכוחי אופן ולאוקמי מתני' בכה"ג דאפי' הדחה לא בעי וכגון ברוצה לאכול בני מעים וממילא לא מוכח מכאן מידי דיהא מותר להדיח בשבת כנלע"ד נכון:
ועד"ז י"ל עוד דהנה הקשיתי על התוס' שהקשו דבלא"ה א"י למולחה בשבת הלא צריך לאסור משום מוקצה וכדומה להיכא שנתערב חתיכה א' מבהמה זאת בין חתיכות אחרות דלטעם מוקצה הוי דשיל"מ ולטעם דא"א למלוח בשבת הוי בטיל וכמ"ש הטו"ז סי' ס"ט ס"ק ל"ה שאם נתערב חתיכה שלא נמלחה בחתיכות שנמלחו א"צ למלוח כולן דל"ה דשיל"מ כיון שצריך הוצאות וההיתר לא אתי ממילא רק ע"י מעשה ע"ש ואפי' נימא דצריך להשליך א' מ"מ הרי כתב המג"א לקמן סי' שכ"ג ס"ק י"ד כיון דל"ה רק חומרא ל"ה מתקן וא"כ איכא נ"מ בכה"ג ול"ק קושי' התוס'. אך באמת הנה"כ שם חולק על הטו"ז כמבואר בפמ"ג שם במ"ז ס"ק ל"ה וס"ל דצריך למלוח כולן, ואף דלאוכלם חי י"ל דגם הש"ך מודה להטו"ז וכדמשמע שם בפמ"ג דרק לבשלם אח"כ שיהי' דם שפירש אסור, מ"מ בס"ד דתוס' גם דם אברים שלא פירש אסור ולכך מקשו שפיר. אך התינח בס"ד אבל לפי מסקנת התוס' דדם אברים שלא פירש שרי. י"ל דלאכול חי כ"ע מודו להטו"ז דא"צ למלוח כולן, וא"כ ממילא יש לאוקמי מתני' בכה"ג דאפי' הדחה לא בעי וכגון שנתערב בין חתיכות אחרות וממילא אין כאן הוכחה ממתני' הנ"ל להתיר הדחה א' בשבת ודו"ק. ובלאה"נ נראה לפימ"ש לעיל דרב סובר יש עיבוד באוכלין כמו דס"ל יש צביעה באוכלין וא"כ מליחה בשבת אסור מדאורי', וא"כ י"ל דלכך נאדו התוס' מתירוצם הראשון שכ' דמיירי בעבר ומלחה, דא"כ מה קמ"ל מתני' בשוחט בשבת תיפוק לי' דאסורה באכילה משום דעבר ומלחה, וכקושי' הפלתי ומגן אבות הנ"ל. ומה שתירצו דבדרבנן לא גזר ר"י בשוגג, ליתא לרב דס"ל יש עיבוד באוכלין, לכך הוכרחו לתרץ דבשר חי מותר בלא מליחה, וא"כ ממילא לא קשה מהדחה, דבזה באמת י"ל דמיירי שעבר והדיח וק"ל ודו"ק. סוף דבר הוכחת המג"א מהתוס' דמותר להדיח הדחה א' בשבת צ"ע לדעתי מכל הני טעמי דכתיבנא:
(ב) ועל מ"ש המג"א דאסור למלוח בשבת ראיתי כמדומנה לי בס' "יד יוסף" כאן שהקשה בשם גדול א' אמאי לא יהא מותר למלוח כמו דמותר להדיח ומשום שכ' המג"א דל"ה מתקן משום דאינו אלא כמסיר גרף של רעי ודומה להדחת כוס ששתה ממנו עכו"ם דמותר לכ"ע כמ"ש לקמן סי' שכ"ג ס"ח א"כ ה"נ אין האיסור בגוף הבשר אלא הדם שבתוכו אסרו וכשמסירו ע"י המליחה יהא כגרף של רעי. ותי' שם בספר הנ"ל בשלמא הדחת כוס של איסור אפי' בלא איסורי' דרך להדיח כוס משום נקיות וה"ה הדחת בשר דאינשי אנקיותא קפדי והוי דין גרף ש"ר אבל מליחה כיון דבלא האיסור לא הוי מולח להוציא הדם ל"ה כגרף ש"ר אלא מתקן האיסור והוא פשוט:
(ג) במג"א סק"י הביא בשם תה"ד דאין טחינה אלא בגידולי קרקע. והקשה התוס' שבת מהא דאמרי' בשבת דף ע"ד ע"ב אמר רבא האי מאן דעביד חביתא חייב משום שבע חטאות פרש"י טוחן הרגבים ושוחקן הדק הוי טוחן, והלא עפר אינו גידולי קרקע כמ"ש הרמ"א לקמן סי' תרכ"ט ס"א (וע"ש בעטרת זקנים) א"כ אמאי יהי' חייב בטוחן עפר הא אין טחינה אלא בגידולי קרקע והוא קושיא עצומה. ועיין מ"ש בזה במשבצות סק"י וביתר ביאור בס' נשמת אדם כלל י"ז דדוקא במידי שאין דרך דישה או עימור או טחינה בכך רק דמי לדש ומעמר וטוחן שם אמרי' אין דישה ועימור או טחינה אלא בגידולי קרקע אבל במידי דעיקר המלאכה ודרכה בכך אע"ג דל"ה גידולי קרקע מ"מ הרי הוא דש ומעמר וטוחן ממש ע"ש. ולפימ"ש הפמ"ג במשבצות סי' תרכ"ט סק"ג דבסוכה דבעי' גידולו מן הארץ אין בכלל רק הצומח כאילן ועשבים והדומה, אבל גידולי קרקע יש בכללן בהמה ואבן ועפר וכל הדומם יע"ש, בלא"ה א"ש לכאורה, אבל באמת לשון התה"ד כפי מה שמובא במג"א "אבל בשר דאין גדולו מן הארץ לא שייך בו טחינה" א"כ ה"ה בעפר, וע"כ צ"ל כדברי הגאונים בעל פמ"ג ונשמת אדם הנ"ל:
(ד) במג"א ס"ט י"ט ונ"ל דאסור להשתין על טיט משום גיבול עסי' ש"ך סי"ד עכ"ל. ובס' בית מאיר פקפק בהוראה זו וסיים דאין להחמיר בפסיק רישא דרבנן במקום הצורך ע"ש:
(ה) במג"א ס"ק כ"ט ומותר למרח התפוחים כו' וה"ה על הלחם ר"ל שמותר למרח התפוחים או שאר דברים כגון חמאה על הלחם ובס' מגן אבות נסתפק בזה עכ"ל הרב כרם שלמה. ובמנחת חינוך כ' במלאכת הממחק וז"ל וע' סס"י שכ"א מפורש דאין מירוח באוכלין והוא במרדכי פכ"ג כמו דאין עיבוד באוכלין מה"ת כך אין ממחק באוכלין מה"ת ובס' מג"א להגאבדק"ק נ"ש מסופק אי שייך באוכלין ממחק ואין ס' מוציא מידי ודאי של המרדכי עכ"ל: