אור ברסלב

ילקוט הגרשוני אורח חיים א· רבי גרשון שטרן

סימן שח

סימן שז

(א) במג"א סק"ז איתא בשבת דף קכ"ז מותר לטלטל מוקצה ברגליו דרך הילוכו וכ"מ במלחמות שם עכ"ל. וכ' חידושי רז"ה קשה הא מבואר לקמן סי' שי"א ס"א דטילטול מן הצד שמי' טילטול וכ"מ לקמן סי' תמ"ו ס"ג שאסור לדחוק מוקצה בקנה ומשמע שם דאף ברגליו אסור כיון שאין לו תקנה אלא בכפיית כלי ע"ש וצע"ג, ואפשר לומר דדוקא דרך הילוכו מותר שאינו נראה שמתכוין לטלטל אבל אם נראה כמתכוין לטלטל אסור עכ"ל:

(ב) יען שרוב העולם אינו נזהרים בזה מחסרון ידיעה נכון לפרסם שאסור לטלטל כל מיני פאפיער, שרייבפאפיר בריעפפאפיר פאסטקארטליך קאווערטען משום מוקצה מחמת חסרון כיס דכיון דעומד לכתיבה קפיד עלייהו, עיין מג"א כאן ס"ק יו"ד:

(ג) במג"א סק"א תמה על הב"י דבסי' ל"א פסק כהזוהר דהמניח תפילין בח"ה חייב מיתה וכ"ש בשבת, ועיין בהגהות דגול מרבבה שכ' שדברי מג"א תמוהים ונהפוך הוא שדברי [דג"מ תמוהים דהמג"א נקיט לשון הזוהר (הובא ביתה יוסף סס"י ל"א) האי במועד ובחולו של מועד "וכ"ש בשבת" דכלא שרא עלן ע"ש ולק"מ, וכ"כ בס' כרם שלמה (ובס' לקוטי שלמה כ' זאת בשם ס' תשובה מאהבה ח"א תשובה ר"ו ע"ש) ומ"ש המג"א אח"כ דאל"כ לדידי' למה אין מניחין תפילין בשבת כתב ג"כ בדג"מ שהוא מחוסר הבנה ועיין ביד אפרים שהגיה בדברי מג"א ועיין גם בכרם שלמה בשם אוהל דוד שבועות דף כ"ה שהגיה דצ"ל דאל"כ לדידי' למה משלחין תפילין בי"ט ודו"ק. ובגוף קושי' המג"א על המחבר עיין מ"ש בס' שבילי דוד אות א' ובאמת כבר קדמו הפמ"ג כאן במשבצות סק"ג ע"ש:

(ד) במג"א ס"ק ט"ו וה"ה אם עכו"ם עושה כלי בשבת אסור לטלטלו לדעת זה עכ"ל, עיין בס' חידושי רז"ה ובס' תוס' שבת ודו"ק:

(ה) במחבר סעי' ל"ו אין עושין גרף של רעי לכתחלה וכו' ואם עבר ועשאו מותר להוציאו עכ"ל. וכ' בס' שבילי דוד עיין ב"י הוכיח כן מדאמר אין עושין לכתחלה צ"ע באין מבטלין איסור לכתחלה אסור דיעבד עכ"ל. והמעיין בב"י יראה דאין הוכחתו מתיבת "לכתחלה" רק דאם נימא דאסור להוציאו מה הפסד בעשייתו, וכוונתו דהא עיקר האיסור דאין עושין גרף של רעי לכתחלה הוא משום דאסור לגרום לכתחלה שיטלטל ויוציא דבר המאוס אבל אם נימא דאסור להוציא א"כ לא עביד שום איסור ומה הפסד אם יעשה גרף של רעי ודו"ק:

(ו) במחבר סמ"א האשה מדדה את בנה וכו' בנידון אם מותר לישא קטן שיכול לילך על רגליו בשבת בזה"ז שאין לנו רה"ר רק כרמלית עיין באריכות בשו"ת בנין ציון סי' כ' וסיים ח"ל. לכן להלכה נלע"ד אחר שכבר הורגל בפי העולם שתינוק שיכול לילך מותר לנשאו והדבר מסור לנשים שדעתן קלות ובדבר דרבנן אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' לכן אין למחות ביד הנושאות תינוק בכרמלית בשבת אבל לכתחלה אין להורות היתר בדבר וכ"ש שאין להקל לעצמו ע"ש ועיין בס' בית מאיר כאן במה שהשיג על תשו' פרי תבואה סי' ז' בזה]:

(ז) במחבר סמ"ז יש אוסרים לטלטול בגד שעטנז, הקשה בתפארת ישראל למשניות ריש מועד בכללי מוקצה הרי חזי לכסות לבהמה ולעובד כוכבים ומ"ש מבשר טריפה (במג"א ס"ק נ"ו) ותי' דהתם מדלא חזי לתקנו לישראל עומד לבהמה או לעו"כ משא"כ הכא מדחזי לישראל כשיוציא ממנו האיסור דמי לבשר כשר חי דאסור לטלטלו מדאינו נותנו לכלב וגם כמות שהוא לא חזי לישראל. ולפי"ז בכולו ארוג ומעורב בשעטנז שא"א להוציא החוט האסור מותר לטלטלו מדמוכן לבהמה ע"ש:

(ח) במחבר סנ"א מה שמורה על השעות וכו'. כלי מורה שעות שקורין אוהר נהגו העולם לטלטל (עיין מחצה"ש) מיהו אסור למותחו (אויפציעהען) אך כל זמן שעודה הולכת רשאי למותחו כדי שלא יפסוק מלילך אח"כ, כ"כ בתשו' הר הכרמל סי' א' (ונהגו להחמיר גם בזה) אך להעמיד הצייגער ולהעבירו ממקום למקום (כגון שהולך מהר או לאט) מותר באינו משמיע קול נעים על ידי זה, עיין תפא"י למשניות ריש מועד כלכלת שבת דף כ"א ע"ב ותשו' שואל ומשיב שתיתאה סי' נ"ג ע"ש:

(ט) אעתיק בכאן מ"ש בחידושי לרמב"ם פ"ז מה' לולב הל' כ"ה וז"ל, מקבלת אשה הלולב מיד בנה ומיד בעלה ומחזירתו למים בשבת, כן אי' במשנה סוכה מ"ב ע"א ובגמרא פריך פשיטא ומשני מהו דתימא הואיל ואשה לאו בת חיובא היא אימא לא תקבל קמ"ל ופרש"י אימא לא, דלגבה איכא איסור טלטול, קמ"ל כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל עכ"ל. וכתב בהגהות אשר"י מכאן יש ללמוד דאסור לנשים לברך על כל מ"ע שהז"ג דאי יכולים לברך מאי אירי' דראוי לאנשים תיפוק לי' דראוי לה לעצמה ליטול ולברך, אבל ר"ת מתיר להם לברך ומפרש כאן בע"א עכ"ל, וצ"ע ליישב דעת ר"ת, ונלענ"ד לתרץ, ויתורץ ג"כ מה שהקשה השעה"מ כאן בשם שארית יעקב על הר"ן שפי' כאן בסוכה כפרש"י קמ"ל כיון דראוי לנטילת אנשים ואלו בפ"ג דר"ה עלתה הסכמתו כפי' ר"ת דיכולות לברך על מ"ע שהז"ג וכיון שכן קשה טובא אמאי הוצרך לטעמא דראוי לנטילת אנשים ות"ל דלדידהו נמי חזי. ונלענ"ד דהנה הברכי יוסף סי' תרנ"ד העיר דהלא גם לרש"י קשה כנ"ל דאע"ג דאינן מברכות מ"מ יכולות ליטול בלא ברכה וא"כ לדידהו נמי חזי, ונ"ל דלכאורה כיון דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג מהיכא תיתי נימא שיטלו לולב הא נשים עצלניות הן וא"כ מסתמא אסחו דעתייהו מיני' והוה מוקצה, אבל ז"א דאדרבה בנות ישראל כשרי' וזריזי' במצות ה' ואפי' במה שהוא מדת חסידות לפנים משורת הדין כמו שמצינו בנדה בנות ישראל החמירו על עצמן וכו' ע"כ ודאי יטלו לולב ויכניסו עצמן לחיוב וממילא דל"ה מוקצה, והתינח לפר"ת דמברכות ג"כ, אבל לרש"י דאינן מברכות, א"כ הא אמרי' בב"ק דף למ"ד ע"א האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דברכות וא"כ איך תאמר מסתמא יקיימו מדת חסידות כיון שאינן מברכות ואינן יכולות לקיים מילי דברכות, ועכ"ח הקושי' רק לר"ת דמברכות ג"כ ושפיר ל"ה מוקצה דאנו אומרים מסתמא בעו למיהוי חסידא ויקיימו מילי דברכות וממילא לדידהו נמי חזי:

והנה כבר הקשו התוס' ר"ה דף ל"ג ע"א על ר"ת ז"ל איך יברכו הנשים על מ"ע שהז"ג כיון דאפי' מדרבנן לא מחייבו איך יאמרו וצונו. וישוב זה מתבאר ועולה מתוס' חולין ק"י ע"ב טלית, כיון דאנשים חייבים במצוה זו קאי וצונו על כלל ישראל שנצטוו עלי' והיינו שכתב הר"ן כיון דראוי לנטילת אנשים הואיל ונצטוו עלי' שוב גם לנשים ל"ה מוקצה דהא יכולות לברך וצונו על כלל ישראל וממילא לדידהו נמי חזי וא"ש הכל ודו"ק:

אמר הכותב הנה מקום אתי פה להציע לפני המעיין תשובה אחת שקבלתי בימי ילדותי מאת הגאון מו"ה מאיר פערלס בן הגאון מו"ה משה פערלס זצ"ל וז"ל. עתה הנה באתי כי אז בהגיע מכתבו לידי היו ימי אלול ובימים האלה הנני מוטרד בענינים אחרים אשר א"א לפנות מהם אף רגע א' לכן לא השבתיו ובעבור ימי החג זה מלאכתו הראשון להוציא מכתבו מאמתחתי להשיב כי חביב הוא בעיני מאוד וכו' והנה מע"כ פלפל בספיקו של השעה"מ. פ"ז מה' לולב מי שנזהר שלא לעשן בכלי עישון בי"ט אי שרי לטלטלו בעצמו מפני שאחרים לא נזהרים או אף אחרים אסורים לטלטל כלי עשן של הנזהר בו:

תחלה אעבור על דבריו למען הראותו כי דבריו חביבים עלי. הנה דקדק מע"כ בלישנא דשבת קכ"ז האריכו קמ"ל כיון דחזי' לכהן ש"ד ובסוכה מ"ב הוא מקצר בקיצור מהד"ת כיון דאשה לאו בת חיובא היא קמ"ל עכ"ל, והוא דקדוק נאה ויפה, וניחא לי' דבשבת דהתרומה ביד זר והקצו הבעלי' את התרומה צריך הגמרא להאריך כיון דמ"מ לכהן מותר שרי אף לישראל לטלטל אבל בסוכה נהפוך הוא דלבעלים היתר גמור הוא ולא הקצו אותו ממילא שרי אף לנשים עכ"ד. והנה דבר זה נכון מאוד, אבל מה שהאריך אח"כ ליישב בזה דעת הר"ן מגמ' דעירובין וכו' הנה טעה בזה טעות גדול וכו' תו הקשה לדעת הר"ן דאינו מחלק בין מוקצה מחמת גריעותא למוקצה מחמת איסור דרביע עלה הד"ק תוס' לדוכתה מפ' כירה דקאמר קרטין בי רבי מי חשיבא נימא הואיל אי בעי מפקר לנכסי', וגם בזה טעה לדעתי, דלדעת הר"ן נפל היתר דאי בעי מפקר לי' בבירא ואין לו יסוד כלל כאשר אברר:

הנה בסוף סי' ש"ח הביא המג"א דעת הש"ג לשיטת תוס' עניים שרי לטלטל, וחולק עליו המג"א דגם לעניים אסור לתוס' יע"ש, ואני שואל מנ"ל למג"א זה דילמא לא חלקו תוס' בין מוקצה מחמת גריעותא למוקצה מחמת איסור רק לענין עשירים דמוקצה מחמת איסור גם לעשירים שרי ומחמת גריעותא אסור לעשירים, אבל לעניים בין כך ובין כך שרי, ואדרבה לשון התוס' שבת קכ"ז ע"ב ד"ה כיון, משמע דשרי, שכתבו שם וז"ל והא דאמר בפ' כל הכלים שרי פרוזמית וכו' היינו לעניים א"נ אפילו לעשירים בבית עניים עכ"ל. ומדכתבו בתי' שני בבית עניים ובתי' ראשון לא כתבו רק היינו לעניים ולא כתבו לשון בית משמע לתי' הראשון אף בבית עשירים שרי לעניים ובתי' אחרון התירו אף לעשירים בבית עניים, וזה כדעת הש"ג, ולדעת מג"א צ"ל דמה שהתירו לעניים בתי' ראשון היינו ג"כ בבית עניים רק לתי' ראשון אסור לעשירים בבית עניים ולתי' אחרון שרי אף לעשירים בבית עניים וחולק התי' הראשון עם השני בזה דהיינו לעשירים בבית עניים, כצ"ל לדעת מג"א והוא תמוה מנ"ל למג"א זה:

אמנם שפתי מג"א ברור מללו, ואומר אני למאן דאוסר שהוא שיטת הר"ן אף לעניים, והוא מטעם שכ' הטו"ז סס"י ש"ח דהוה כמו שזרקו העשיר לאשפה דודאי לכ"ע אסור משום מוקצה, אף אם העשיר הפקיר נכסיו והוא עני מ"מ לא עדיף הוא מעניים אחרים דאסור להם דהוה כמו שזרקו העשיר לאשפה וא"כ מטעם זה אף לעצמו אסור אף אם העני אח"כ דהוה כמו שזרקו לאשפה בעודו עשיר ולא מהני עניותו, רק למאן דמתיר לעניים אחרים לטלטל שייך שפיר לומר אי בעי מפקר לנכסי' והוה הוא ג"כ עני ושרי לדידי' כמו דשרי לעניים אחרים ומשו"ה אחרי שחלקו התוס' בין מוקצה מחמת איסור למוקצה מחמת גריעותא לומר דמוקצה מחמת גריעותא גם לעניים אחרים אסור כתבו שפיר ומה"ט נמי לא אמרי' התם טעמא דאי בעי מפקיר לי' עכ"ל, דכיון דלעניים אחרים אסור מחמת גריעותא ה"ה לדידי' אף אם מפקיר כל נכסיו, ומזה הוכיח המג"א דע"כ לדעת התוס' במוקצה מחמת גריעותא גם לעניים אחרים אסור לא כדעת הש"ג. ולפי"ז הקושי' סוערת על הר"ן דגם לעניים אחרים אף במוקצה מחמת איסור אסור, א"כ לא לבד מתרומה קשה על הר"ן, אף גם מדמאי קשה דל"ש היתר דאי בעי מפקיר לדעת הר"ן:

והנה בשעה"מ כ' דשאני תרומה דעיקרו לכהן יע"ש, ולכאורה כוונתו משום דתרומה הוה ממון כהן דצריך ליתנו לו א"כ הכהנים הם הבעלים והוה כמו לעשירים בבית עניים דשרי אף במוקצה מחמת גריעותא לתוס' והוה כמוקצה מחמת איסור לר"ן, ולפי דבריו בתרומה שירש מאבי אמו כהן אסור לטלטל לזר ולר"ן אפי' לכהן – ואומר אני דזה א"א, וקשי' מגמ' סוכה דף ל"ה דיוצא ישראל באתרוג של תרומה. והנה אף דתרומה הוא ממון כהן ואינו עובר אב"י משום דאינו שלו וא"כ איך יוצא בו ביום ראשון ואף אי טה"מ לא עדיף מאתרוג של שותפות, כבר נזהר רש"י מזה דף ל"ה ע"ב וכ' וישראל נמי נפיק בה אם לקחה ישראל מכהן יע"ש. אבל אי קשי' הא קשי' הא הוא מוקצה מצד איסור תרומה לישראל וממילא לדעת הר"ן אף לכהן אסור לאוכלו וא"כ אין בו היתר אכילה לשום אדם (*) ואף דכל אתרוג אסור לאכול (א) זה לק"מ כי מצד מוקצה מחמת מצוה זה השעה"מ אזיל לק"מ כיון דהוא רק מצד המצוה לתרץ ד' הר"ן, והרי וזולת המצוה הי' בו היתר כ' הר"ן בהדי' בפי' אכילה, אבל לדעת הר"ן מלבד המשנה סוכה דף ל"ד המצוה ג"כ אסור משום מוקצה ע"ב דאם נטל כשר דאיסור תרומה והוא כמו אתרוג איירי בתרומה שהוא שנתלש בי"ט דודאי אינו יוצא ביד כהן והוא שלו בו משום דאין בו היתר אכילה ובזה כ"ע מודו דל"ה ואין לומר כיון דראוי למצוה מוקצה דהוי כלעכיים ראוי הוא ביו"ט ואינו מוקצה, בבית עניים וז"פ:

זה ליתי' כלל, כיון דלכתחלה אסור משום הפסד או משום הכשר לטומאה כדאי' שם בגמ' א"כ הוא מוקצה גמור:

ועוד קשי' לי מפסחים פ"ו ע"א שתי חבורות שהיו אוכלין בבית א' כשהשמש עומד למזוג וכו' יע"ש ומשמע דהשמש משמש לשני חבורות, וקשה כיון שאוכל השמש בחבורה אחת א"כ הפסח בחבורה השנית מוקצה היא לו דהא אינו נאכל בשתי חבורות וא"כ היאך ישמש ויטלטל הפסח. ואולי גם הכלים משום בסיס לדבר אסור ואין לומר דהוה כעשירים בבית עניים הא השתי חבורות אוכלים בבית א':

לכן אומר אני דהר"ן ס"ל ג"כ לחלק כתי' התוס' דשאני בגדי עניים לעשירי' משום דהוא מחמת גריעותא דהבגד גופי' ועצמותו אינו חזי לעשיר:

ואף דהר"ן סובר גם בנדר דאסור אף לאחרים אומר אני לע"ד דחילוק גדול יש בין נדר לשאר איסורים דכבר נודע לכל בר בי רב דכל איסורי' שבתורה הם איסור גברא דאין האיסור על החפץ רק האיסור אקרקפתא דגברא רמי' ולא כן בנדרים דהוא איסור חפצא דהחפץ נאסר נאסר עליו, ואין להאריך בזה כי הוא פשוט ומבואר בכ"מ. ומעתה ההיא דנדרים דהוא איסור חפצא דהחפץ מצד עצמותו אסור ואינו שוה לבעלים כלום הרי הוא ממש כבגדי עניים לעשירים דמה לי אם אינו שוה מחמת גריעותא ומה לי מחמת איסור דזה ג"כ גריעותא הוא ומשו"ה כ' הר"ן דלכ"ע אסור. אבל בתרומה אף שהוא ע"י דיבורו, כבר הסביר הר"ן בנדרים דף י"א בחזה ושוק של כהנים דל"ה דבר הנדור אף דבא ע"י הקדשו מ"מ הא הקדיש סתם ולא התיר לזה ואוסר לזה רק התורה אסרה ול"ה דבר הנדור, וה"נ בתרומה כיון דשרי להכנים ואסור לזרים אין זה מחמת דיבורו רק איסור חדש שהתורה אסרה ול"ה איסור חפצא רק אקרקפתא דגברא רמי' כשאר איסורי' שבתורה וכיון דהתרומה בעצמותה אין שם איסור עלה רק האיסור אגברא, בזה מודה הר"ן דאינו מוקצה אף לזרים ממש כחילוק התוס'. ובזה מיושב דקדוקו של מעלתו ני' במה שהאריך הגמ' כיון דחזי לכהנים, דעיקר הסברא דאינו איסור חפצא והוא מטעם דשרי **(הגה"ה זה לק"מ כי השעה"מ אזיל לתרץ ד' הר"ן, והרי כ' הר"ן בהדי' בפי' המשנה סוכה דף ל"ד ע"ב דאם נטל כשר איירי בתרומה שהוא ביד כהן והוא שלו ובזה כ"ע מודו דל"ה מוקצה דהוי כלעניים בבית עניים וז"פ:)** לכהנים וכיון דאינו איסור חפצא שרי אף לזרים לטלטל:

עוד הביא בשעה"מ סתירה בדברי הר"ן דבר"ה ס"ל דנשים מברכין על מ"ע שהז"ג ובסוכה פי' הר"ן כרש"י כיון דלאנשים מצוה לא גזרו בנשים. הנה יפה כתב מעלתו לפרש ד' הר"ן ונכונים דבריו בעיני אבל אני אומר דלק"מ דהא בר"פ לולב וערבה פריך הגמ' והא לולב טלטול בעלמא הוא ופי' התוס' שם אף דמצוה בלולב מ"מ המצוה אינו עושה הלולב כלי, ואית בי' קצת איסור טלטול אלא משום דמצוה הוא לא אסרוהו, א"כ מה לי בזו דנשים מברכין על מ"ע שהז"ג מ"מ מצות הנשים שאינו אלא זהירות בעלמא אינו דוחה האיסור טלטול ולכן צריך הר"ן כיון דלא גזרו באנשים שהוא מצוה גמורה גם בנשים לא גזרו והוא פשוט מאד ואין כאן אפי' ריח קושי':

ומה שהביא בשם השעה"מ בהא דפריך הגמ' אי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא הרי מבואר דקבלת הדם ע"י זר איכא איסור מוקצה אף דראוי לכהנים, אני תמה כיון דקיבל הזר הדם בכלי, הדם פסול לזרוק אף לכהן ולכ"ע איכא איסור מוקצה. ומ"ש מעלתו בזריקה איכא משום מכה בפטיש דאוריי' ח"ו באוכלין אין בו משום מכה בפטיש ועיי' כפת תמרים סוכה ל"ג בהא דאין ממעטין ביו"ט. ועוד מכה בפטיש אינו רק בגמר מלאכה וכיון דקודם הקטרה אסורים הבעלים והכהני' באכול הבשר כמבואר ר"פ ת"נ א"כ אינו גמר מלאכה – ואני אומר טעם אחר באיסור זריקה דקודם זריקה יכולים הבעלים לשאול על הקדישם ואחר הזריקה דנעשה מצוותו א"א לשאול (ועיי' תוס' כריתות על משנה דיש אוכל) א"כע הוי כמקדישו ביו"ט דאסור משום מקח וממכר וטעמא דמסתבר הוא דהא מבואר בפסחים דחלה כיון דיכול לישאל עלה שלו הוי ובזריקתו דא"י תו לשאול יצאה מרשותו לגמרי לרשות גבוה והוי כמקח וממכר, ומ"ש מעלתו משום צובע, יפה כתב וכן כ' הצל"ח פסחי' ס"ד על מתני' כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת:

והנה בגוף ספיקו של שעה"מ יש לי דרך אחר וכעת מפני הכנסת שבת אין פנאי להאריך ועוד חזון למועד, רק להראותו כי חביבים עלי דבריו הארכתי קצת, א"ד ידידו ואוהבו:

מאיר פערלס:

[א"ה עיין בתשו' כתב סופר ז"ל או"ח סי' ס"ו שכ' וז"ל, ולתשלום הענין עיי' שעה"מ הל' לולב פ"ז הלכה כ"ה שהאריך למעניתו למי שנזהר שלא לשאוב טאבאק ביו"ט אם מותר לטלטל הכלי ששואבים ממנו, והעלה כיון דלאחרים שרי לטלטל גם לדידי' לאו מוקצה הוא. וכ' מילתא בטעמא כיון דדרך הוא שמכבדי' למכובדים ולא הקצה מדעתו וכיון שראוי' לכבד בו אחרים גם לדידי' מותר לטלטל עיי"ש באורך. ותמה אני על בעל שעה"מ איך שכח דבר עצמו שהעלה בהל' אישות פ"ז הלכה י"ב ד"ה שוב אח"ז רב בא לידי וכו' והעלה שם דהנמנעים להדליק הטאבאק בנר של חלב דאסור ליתן למי שנוהג היתר שידליקנה דעובר משום לפ"ע כיון דלדידי' איסורא הוא ע"ש ולדברינו ה"נ מי שנוהג איסור ביו"ט בעישון טאבאק אסור לו ליתן לאחר ולהלוות לו הכלי וכ"ש לכבד אותו בו וסתר דבריו בהלכות לולב דפשיטא לי' דמותר לכבד אחרים שנוהגים בו היתר וצ"ע]:

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה