ילקוט הגרשוני אורח חיים א· רבי גרשון שטרן
סימן שא
(א) במג"א סק"ז שחייב להקביל פניו ברגל אבל בשבת וחודש ליכא חיובא אבל מצוה איכא– כ' בס' שבילי דוד מה דהקשו מפורשים דיליף (בר"ה ט"ז ע"ב) דחייב ברגל ובשונמית כתיב חודש ושבת, נ"ל מדאמר לה לא חודש ולא שבת ול"ק ולא רגל היום אע"כ ברגל חייב כ"א לעלות, א"כ לא יתכן לו לומר לא רגל היום דמשמע אם רגל היום שפיר היא עולה, והרי אם רגל גם הוא צריך, רק בחודש ושבת דאין חיוב רק מצוה יתכן דהיא הולכת בלעדו עכ"ל -- ובס' ישן על מסכתות הנקרא בשם זרע ברוך תי' עפ"י שיטת רש"י עירובין צ"ו ע"א דמ"ע שהז"ג יש איסור לנשים לקיים משום בל תוסיף והיינו בדבר שיש על אנשים חוב אבל בדבר שאפי' על אנשים רשות ממילא לא נכלל בכלל תרי"ג מצות ופשיטא דלא שייך בזה לומר שיהא לגבי נשים בל תוסיף, והשתא יובן דהנה קשה עוד קושי' אחרת מכלן למידק מכאן דחייב אדם כו' דלמא מצוה הוא דאיכא אבל חוב ליכא, אלא נראה דהוכחת הגמ' כך הוא חייב אדם להקביל כו' מדאמר מדוע את הולכת לא חודש ולא שבת קשה אמאי לא אמר ולא רגל היום וכי גרע רגל משבת אלא ע"כ דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל וכיון דחיוב הוא לגבי אנשים ממילא אסור לנשים משום בל תוסיף לכך לא אמר לא רגל היום דאדרבה ברגל אסור לה לילך כנ"ל וזה דקאמר הגמ' מכלל דבחודש ושבת איבעי לה למיזל לה דייק לכך אמר איבעי לה לשון רשות דאי הוי חוב אזי גם בחודש ושבת לא הי' לה למיזל דבחודש ושבת מותרת לילך אבל ברגל אסורה וקשה למה אע"כ דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל כנ"ל וק"ל עכ"ל. אלא דבאמת גם דברי המג"א גם דברי הגאונים הללו צע"ג מסוגי' ערוכה דסוכה דף כ"ז ע"ב דקאמר הגמ' בהדיא מכלל דבחודש ושבת מיחייב' אינש לאקבולי אפי רבי' ומבואר מזה דגם בחודש ושבת חיובא איכא ולא רק מצוה, ועיין בפי' הרד"ק מלכים ד' בפסוק לא חודש ולא שבת שכתב ז"ל, למדו רז"ל מזה כי חייב אדם להקביל פני רבו בשבת וברגל שנא' לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת הי' לה ללכת אליו, והוא כגמ' סוכה הנ"ל, שו"ר שכבר הרגיש בזה הפמ"ג ז"ל וצע"ג. שוב שמעתי שבס' סדר משנת על הרמב"ם כתב פלפול עצום בזה ואינו נמצא אתי לעיין בו:
(ב) בטו"ז סק"ג קשה למה לא חשיבי' עולא בהדי ג' דברי' שהתירו סופן משום תחילתן וכו', עיין בס' תוס' שבת שתי' קושייתו וכתב דהטו"ז שכח דברי עצמו ביו"ד סי' רס"ו סק"א ע"ש:
(ג) במג"א ס"ק כ"ז במקל שנושאים אנשים חשובים לכבוד אסורי' לצאת בהם בשבת דבידו אסור לישא אפי' תכשיט ע"ש שמביא ראיות לדבר ובא"ר ס"ק ל"ו וכן בתו"ש ס"ק ל"ח פקפקו על ראיותיו דמה שהוא תכשיט ועיקר התכשיט הוא לישא אותו בידו שפיר מקרי תכשיט אף לישא בידו וכן מסיק התפארת ישראל למשניות פ"ו דשבת משנה ד' ע"ש, אמנם בשו"ע התניא סובר כמג"א וכן בתשו' מהרי"א הלוי ז"ל ח"ב סי' פ"ג החליט כמג"א וכתב מה"ט דאסורה אשה לצאת בפעכער שבידי' בשבת רק אם חוגרת אותו כעין חגורה והפעכער הוא תלוי מן הצד דרך מלבוש מותר אבל לישא את הפעכער בידי' בלא עירוב פשיטא דאסור וכמ"ש המג"א דגם תכשיט אסור לישא ביד וגם בלא"ה יש לאסור כיון דיש בו תשמיש ג"כ כמו לצל או להניף הרוח א"כ הוי עשוי לתכשיט וגם לתשמיש ואסור לדעה הראשונה בסי' ש"א סעי' י"א ע"ש:
(ד) אודות נשיאת בתי עינים (בריללען) בשבת כבר כתבתי בתל תלפיות מחברת ט' דף ר"ט בשם תשו' בנין ציון החדשות סי' ל"ז דאין לתפוס למי שסומך לישא ברילל קשורה מאתן לאוזן, ועיי' גם בתשו' שו"מ מהדורא תליתאי ח"ר סי' ק"ט וכן בתשו' אבני צדק או"ח סי' כ"ט:
(ה) במג"א ס"ק ל"ד וצ"ע מ"ש מעגולים ירוקים דשרי כשמחובר קצת וכו' וכ' בהגהות זכרון אברהם ול"נ טעם אחר דהתם לא שייך שמא יקח העיגול הירוק ממנו וא"כ אם מחובר קצת שרי משא"כ בפצול"ט (טאשענטוך) ששייך ורגילות תמיד לקנה בו ע"כ צ"ל מחובר לכסות – וכבר קדמו בזה האלי' רבה ס"ק מ"ב ע"ש:
(וי"ו) במחבר סעי' מ"ב מכניסן זוג זוג וכו'. בס' פתחי תשובה מביא בשם תשו' באר יצחק סי' ט"ז אם מצא תפילין דר"ת אין להקל להכניסן זוג זוג כיון דהעיקר כרש"י דאינן כשרין לא הוי תכשיט אף למי שרגיל להניחן ע"ש – וחידוש שלא ציין הפמ"ג באשל ס"ק נ"ג דמשמע מדבריו דלמאי דקיי"ל דאין לנו האידנא רה"ר פשיטא דגם תפילין דר"ת מותר להכניס זוג זוג ע"ש:
(ז) כתב בס' שמן המאור וז"ל, במג"א ס"ק כ"ו ואפילו בחדרי חדרים כו' ומ"מ קשה הו"ל לשנויי הכי בשבת דף ס"ה –ר"ל דשם פריך מהך ברייתא דמטיילת בזוג בחצר על רב ומשני תנאי היא ואמאי לא משני דרב אמר כן דוקא במקום שיחשדוהו שעושה איסור דאוריי' אבל הך דמטיילת בזוג דליכא אלא חשש מכירה דהוי דרבנן מודה רב, ובס' צל"ח על ביצה בסוגי' דאין מוליכי' הסולם כו' כתב לתרץ קו' המג"א דאף שכ' התוס' כן להלכה היינו לדידן אבל רב ודאי בכל גונא אסור שהרי כללא כייל כל מקום שאסרו וכו' ושם במס' שבת על רב הקשה כן עכ"ל, ובאמת ד' התוס' בכתובות דף ס' נוכל לפרש כמ"ש הצל"ח אבל אני מצאתי בתוס' חולין דף מ"א ד"ה ובשוק כו' שכ' בהדיא והא דאמר בפ' אע"פ צינור שעלו בו קשקשים בשבת כו' בההיא נמי מודה רב דלא שייך שם חשד דהא מדאוריי' שרי עכ"ל, מזה נראה דלא כצל"ח דהא התוס' כ"כ לרב, ול"נ ליישב קו' המ"א לפמ"ש בקיצור כללי הגמרא וז"ל לפעמים יכול לתרץ תירוץ אחר יותר מרווח אלא שמה שתי' עתה צריך לו לתרץ במקום אחר לכך משני לי' הכא תוס' ר"פ הזורק עכ"ל, וא"כ י"ל דבאמת בשבת דף ס"ה יכול לשנויי כן דבחצר מודה רב משום דל"ה אלא דרבנן אלא דאכתי קשה על רב מסתם מתני' דפ' חבית דקתני שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם כדפריך באמת הגמ' לקמן דף קמ"ו ע"ב ושם הוא דאוריי' והוצרך לתרץ תנאי היא לכן משני גבי זוג בחצר ג"כ תנאי היא ודו"ק עכ"ל [ועי' בקרבן נתנאל פ' במה בהמה אות ט' שכ' ג"כ כתירוץ הצל"ח הנ"ל וע"ע בס' שדה חמד חלק הכללים מערכת כף כלל כ"ה מ"ש בזה]: