ילקוט דוד - באוהל דוד· רבי דוד כהן־סקלי
פרשת פקודי
א' זוהר דף רנט' ז"ל בקשורא חדא דלא מתפרשן כל שייפין דא מן דא ולאשתכחא כלא אנפין באנפין ועל דא תנינן מאן דמשמש ערסיה מאתורא אכחיש תקונא דאסתכלותא אנפין באנפין לאנהרא כלא כחדא ולאשתכחא כלא אנפין באנפין בדבקותא כדקא יאות כדא' ודבק באשתו באשתו דייקא ולא באחורי אשתו וכו' עש' עי' בשע' אח' סי' רמ' סה' ובבא"בט סק' טו' עש' ומשמע מלשון הזוהר הגם שהוא משמש כדרכה אלא דאין אנפין באנפין ככרובים שהיו אנפין באנפין לא עביד שפיר עיין נדרים דפ כ' דקאמר מפני שהופכים את שלחנם עי' פירוש רשי' שם ופי' הראש' ועי' בטור אהע' סי' כה' ובב"י שם ועי' בש"ע שם סב' ובמורם שם [משכיל על דבר באהל דוד). תרפ"ה:
ב' שם רסא' עב' זל' ברזא דאתוון דשמא קדישא דאקרי השתפ"א דאיהו רזא דשמא דאקרי צבאו"ת דא סליק ודא נחית וכו' עש' חלוף שם צבאות השהפ"א בא"ת בש' [משכיל על דבר באהל דוד):
ג' לעיל מזה עא' ז"ל ודא איהו ברזא דשמא קדישא דאקרי אכדת"ם כי אות מ"ם של רבים רזא איהו באתוון דשמא דאקרי אלהי"ם וכו' עש' ורל' פנים דאלהי'ם כי האל"ף אין לה שום אות לפניה וכתב הרב חיד"א בניצוצי אורות כי שם זה רחמים ובזה שמעתי מתי אבוא ואראה פני אלהים עש' [משכיל על דבר]:
ד' שם רסג' זל' ותחות האי ממנא קיימא חד ממנא אחרא די אלף ורבבן תחותיה וכו' דא איהו דקיימא לפתאה לבני נשא והאי איהו דשריא לגביה ואסטי ליה לאסתכלא ולעיינא במה דלא אצטריך בכמה זנונים ובכמה נאופין וכל אינון דעמיה כלהו קיימין לגביה ואזלין קמיה ואכריחן ליה לאסטאה עינוי לאסתכלא במא דלא אצטריך והאי איהו הרהורא לכל אינון בישין האי קאים על קברא בזמנא דאתדן ההוא גופא ותבר ליה עינוי בגין דאיהו רווח לון כד איהו בהאי עלמא ודיליה אינון ובהאי אתר אתדנת נשמתא עד דאתעלת להאי אתר דאקרי בור וכו' עש' הנה דברי הזוהר הנז' משברים את לבו של אדם עד שהיה לרסיסים במה שהוא רואה ונודע לו את חטאתו אשר חטא ללא תועלת ואין בידו מאומה לראות מה יקרה לו וילך שובב בדרך לבו ולכמה עונשין הוא מזומן לשבר ולפצע את עיניו עינים רמות ולכן צריך שיהא עיניו תמיד אל ה' משכיל על דבר באהל דוד):
ה' שם רסד' עא' זל' מהיכלא דא נפקין תרין רוחין דמתהפכן לזמנין גוברין לזמנין נשין ואלין אזלין ושטאן בעלמא באוירא וחייכאן בבני נשא בגו חלמא ואתחזון לון לגוברין כנשין שפירן בחזי דחלמא ונטלי תיאובתא דבר נש אופ הכי לנשין אתחזון כגוברין ואלין אקרון רעה ונגע כדא' לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך וכו' מש' נל' דמכאן סמך למה שנהגו הנשים נמי להתענות בימות השובבים לתיקון קרי שהרי גם בם שלטין בהם רוחין בישין כדאמרן [משכיל על דבר] תרפה':
ו' שם רשה' איתא דשתי היכלות אית דא לקבל דא גם את זה לעמת זה עשה האלהים דא אקרי זכות ודא אקרי חובה ובהו תליין חיים ומותא אי זכיין אכרעו לסטרא דאקרי זכות אכתוב בר נש בההוא סטרא דאקרי חיים בגין דהני תרין סטרין קיימי בההוא יומא דא בסטרא דא ודא בסטרא דא אי זכי ההוא בר נש ונצחין אינון זכיין הא אכתוב ההוא בר נש לחיים בגין דאחיד ביה האי סטרא קדישא דאקרי זכות וחיים אחיד ביה ואמר דא דילי הוא ודידי הוה וכדין אכתוב ההוא ברנש לחיים ואכתוב דהוא דיליה ואי נצחין חובין האי סטרא אחרא מסאבא דאקרי חובה ומתאחיד ביה אמר האי דידי הוא ודידי הוי וכדין אכתוב דהוא דידיה ודא הוא דתנינן דהא ביומא דא דרה' אכתוב ברנ' או לחיים או למיתה אי אכתוב בספרא דקדושה אכתוב לחיים ואתקיים תמן ואתדבק ביה ואי אכתוב לסטרא אחרא אתקיין בסטרא דמסאבותא ודביק ביה ודא הוא בין לחיים בין למות ואהמשך בהאי סטרא או בהאי סטרא כל זמנא דאיהו קיימא בהאי סטרא דקדושה כל קדושין וכל דכיין מתדבקין ביה יקרא דקדושה בריך הוא יתיב וישמע ליה וכו' עש' דעל פי הזוהר הנז' אתנח לן מה שמערערין כל העולם בזה והרי אנו רואים בעינינו וכל אדם חזו בו דכמה רשעים גמורים עוברים עליהם כמה שנים ועדין הם קיימים בתוקפם וכמה צדיקים וכו' אבל לפי דברי הזוהר ניחא טובא שאין גוזרים עליהם מיתה אי חיים אלא יהיו אחוזים בסטרא דקדושה דאקרי חיים או להפך והצדיקים מתדבקין בסטרא דחיים כי הם מחיי חיים ודוק' ועיין לקמן בפרשת בהעלותך באהל דוד תרפה' משכיל על דבר: ז' שם דפ רנא' עא' איתא בית הכנסת דלעילא אית לה חלונות תריסר עלאין הכא נמי להא בית הכנסת התאה וכלא קיימן דא לקבל דא וכו' עש' ועיין באהמ' אח' סי' קן' סק' ז' לענין מדרגות הבימה עש' משכיל על דבר באהל דוד תרפה':
ח' לעיל רמ' זל' פתחא דאסוותא קיימא חד ממנא פדיאל שמיה והאי קיימה על כל אסוותין דעלמא ולאעלא צלותין דכל אינון מארי מכאובין ומרעין וצערין והאי איהו סליק לכל אינון צלותין ואעיל לון קמי קבה' והאי איהו מלאך מליץ אחד מני אלף וכו' עש' על כן בכל בקשה ותפלה שיבקש אדם מקונו יתברך צריך לבקש מהמלאך הנ"ל לאעלא צלותיה קמי קבה' ולרפאות את מכאבו משכיל על דבר באהל דוד תרפה':
ט' שם רכד' עא' הכא אסתכל קבה' כד יהבו ישראל דהבא לעגלא וקבה' אקדים לון דהבא לאסוותא דהאי דהבא דמשכנא אקדים לון להאי דהבא דיהבו לעגלא דכל דהבא דהוה עמהון ואשתכח עמהון יהבו לארמא משכנא סלקא דעתך דכד עבדו עגלא אשתכח עמהון דהבא ואינון פריקו אודנייהו וכו' וע"ד אקדים דהבא דארמותא לכפרה על עובדא דא וכו':
משכיל דבר הנה הזוהר סובר שנדבת המשכן קדמא למעשה העגל ועי' לעיל בפרשת ויקהל דפ קצז' ועי' שם בהרב נצוצי אורות אות ב' דכתב וז"ל סבר דציווי המשכן בפרשת תרומה היה קידם העגל וכו' ע"ש דהנה מכאן מוכח גם נדבת המשכן בפועל קדמה למעשה העגל תרפו':
יוד:
שם רכו' עב' בגין כך כל מליי דברנ' דאינו בסתימו ברכאן שריין עליה וכל דאינון באתגליא ההוא אתר דבי דינא שריא עלוי בגין דאיהי באתגליא וכו' עש':
משכיל דבר]:
מכאן דצריך האדם ליזהר שכל מעשיו וכל דבריו דברים בעלמא יהיו נסתרים מבני אדם ואין לגלות מסתוריו כדי שלא תשלוט בו עינא בישא וסטרא אחרא ובזה יהיו כל דבריו בהשכל ויהיה מוצלח בדרכיו בלי שום עכוב וערבוב אין פגע ואין שטן רע והמעשה והדבר יעשה מאליו בס"ד משום דלא תמהי ביה אינשי דכל דבר הנעלם הוא מסטרא דקדושה כאשר ידוע כדכתיב ונעלמה מעיני כל חי וכו' וכש' תח' דבא משטרא דחכמה דמעיני כל חי נעלמה וסימנך חלוק של תח' כל שאין בשרו נראה מתחתיו טפת:
יא:
שם רמז' עא' דהא בזמנא דבנ' עביד פקודין דאורייתא בהאי עלמא כגוונא דהוא אשתדל גרמיה הכי אתעביד ליה בהאי היכלא לעילא מלבושא לאתלבשא ביה בההוא עלמא וכד נשמתא סלקא ההוא ממנא נטיל ההוא לבושא דילר ואזיל עמה עד דמטא לנהר דינור די נשמתא אצטריכא לאתסחיא ולאתלבנא תמן ולזמנין דטבעא ההיא נשמתא תמן ואתוקדא ולא סלקא כלא יומא עד בצפרא וכו' כדין קיימי כלהו ומתחדשן ואמרי שירתא ומזמרן וכו' ואי זכאת האי נשמתא וסלקת האי ממנא צדקיאל נטיל לה להאי נשמתא ואלביש לה בההיא לבושא ואתקנת ביה וסלקא לקרבנא על ידא דמיכאל כהנא וכו' זכאה חולקא דהאי נשמתא דקיימא וזכאת להאי וכו' עש' תרפו':
יב' שם רמט', עב' ואלין ארבעים אינון דקיימין ואנזיפו ומנדין לכל אינון דאפיקו מפומייהו מלה דלא אצטריכא ובתר דא אפיקו מפומייהו מלה קדישא מלה דאורייתא ומטנפי פומייהו בה ואלין קיימין ומנדין לון וקיימי בהאי נדוייא ארבעים יומין דלא לשתמע צלותהון וכן לכל אינון דחבו אינון חובין דבעיין לנזפא עשרה כרוזין נפקי בכל יומא וכו' אזדהרו בפלניא דאיהו נזיפא וכו' עד דתב קמי מאריה רחמנא לשזבן וכו' עש':
משכיל דבר הנה כל אדם שיש לו לב תסמר שערות ראשו כשיראה בדברים אלו ומתבונן עליהם עד כמה צריך אדם לעשות גדר וחומה וסייג חומות וחיל כדי ליזהר מדברים כאלו ולשום את דרכו כדכתיב ושם דרך אראנו בישע אלהים כיצד יתנהג בדיבורו ובמעשיו ולא ידבר עד שיפנה לצדדיו ויטול עצה מלבו אם ידבר או ישתוק ויאמר אדם לנפשו פה שמפיק מרגליות ילחוך עפר לחמו של נחש כזוחלי ארץ ארש' לא מטוהרה ועמא יקרא שמטמא גופי ונפשו כנז"ל בזוהר ואדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח על כן כלך מדרך זו ועיניך לנכח יביטו ועפעפך יישרו נגדך ותמיד יהיה בין עיניך פסוק שכל גופי תורה תלויים בו והוא בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותך אתן' תרפו' ערב ניסן באהל דוד,:
יג' שם לעיל רכ"א ע"א בתלת סטרין אתקיים עלמא ואינון חכמה ותבונה ודעת בחכמה דכתיב בחכמא יסד ארץ בתבונה כונן שמים בתבונה בדעת דכתיב בדעתו תהומות נבקעו וכו' (ילקוט דוד) באהל דוד):
משכיל דבר נ"ל שזהו מ"ש בנחמיה ט' אתה ה' לבדך אתה עשית את השמים וכו' הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם שהזכיר תלת סטרין ודוק': יר שם לעיל רכב' עב' אתפשטותא קדמאה איהו בי מקדשא וכל אינון היכלין ועזרות וכו' וירושלים וכל מתא משורא ולגו אתפשטיתא תנינא כל ארעא דישראל דאתקדש בקדושה אתפשטותא תליתאה איהו כל שאר ארעא אתר בי מותבא דשאר עמין וימא דאוקיינוס דכתר כלא וכו' ילקוט דוד:
משכיל דבר הנה מדברי הזוהר הנל' משמע דירושלים היא אמצע העולם ולא אמצע ישוב העולם אלא אמצע העולם בכמות כל העולם שנברא ועי' לעיל בפרשת תרומה משכ' באות ח' עש' וכו' תרפ"ט:
טו' שם דכל עלמא אעג' דכל עבידן אשתלימו כל חד וחד עלמא כלא לא הוה שלים בקיומיה עד דאתא יומא שביעאה דכד אתא יומא שביעאה כדין אשתלימו כל עבידין ואשלים ביה קב"ה עלמא ההד' ויכל אלהים ביום השביעי וכ' עש' (ילקוט דוד באהל דוד):
משכיל דבר הנה משמע מדברי הזוהר אעג' דכל העולם נברא בששת הימים ממ' לא היה לו קיום והשפעה להתקיים לעולם ועד עד שבא יום השביעי שבת קדש ואז כל מה שנברא מקודם משפעו יינקו והוא הנותן בהם קיום וחיות שיתקיימו לעולמים כהא דתנן לעיל כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין וכלהו שיתא יומין מההוא שלימו מתברכאן ובזה יתורץ הקושיא שמקשין מפסוק ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה דמשמע דגם ביום השביעי עשה מקצת מלאכה דלפי הנז' לעיל אתי שפיר ודוק' תרפט': טז' שם רכו' עב' ואורייתא אתיהיבת בלהטי אשא וכלא בסטרא דאשא וכתיבת באשא תוורא על גבי אשא אוכמא ואתוון וכו' [ילקוט דוד באהל דוד]: משכיל דבר]:
הנה הזוהר סובר שהתורה היתה כתובה באש לבנה ע"ג אש שחורה ולפ"ז אתי שפיר מ"ש רז"ל בסנהדרין שהתורה נתנה בכתב עברי שהוא כתב לבונאה דר"ל שהכתב לבן כמ"ש הזוהר שהכתב באש לבנה וג"כ בלוחות היה הכתב לבן על הלוחות שהיו שחורות ועי' סנהדרין כ"א ע"ב ועי' בהוספות שם ד"ה כתב לבונאה ע"ש אבל רש"י בפירושו על החומש בפ' וזאת הברכה פי' על פסוק אשדת למו וז"ל שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה ע"ג אש לבנה וכו' ע"ש גם ראיתי בילקוט כמ"ש בזוהר והוא בפרשת וזאת הברכה וז"ל אמר ר' יוחנן כל מי שהוא בא לעסוק בתורה יראה בעצמו כאילו הוא עומד באש תורה שנתן הקב"ה למשה אש לבנה חרותה באש שחורה חצובה מאש וכתובה באש וכו' ע"ש ואפשר שהם חילופי גרסאות תרפ"ט:
יז' שם רכ"ט ע"א קרסי זהב אינון קיימין לקשרא אינון יריען חד בחד וקרסי נחשת אינון קיימין לקשרא משכנא ואלין לקבל אלין וכלהו קיימין ככוכביא אלין כרקיעא כמא דנהרין ככביא ברקיעא ואתחזון הכי נמי נהירין אינון קרסים במשכנא והא אוקימנא וכי' ואינון חמשין דדהבא וחמשין דנחשא ונהרין אלין לקבל אלין וכו' (ילקוט דוד (באהל דוד: משכיל דבר]:
הנה יש להתבונן דקרסים של נחושת שהם קרסי יריעות עזים אין מגיע אורם לחלל המשכן ואינן נראים שם שהרי יריעות עשר דשש ותכלת וכו' שהם מאהלים בחללו של פשתן מפסיקין ויש לומר שקרסי יריעות עזים היו נראים בחלל שבין לולאות ללולאות המשכן של יריעות עשר ודוק' תרפט':