ילקוט דוד - באוהל דוד· רבי דוד כהן־סקלי
פרשת לך לך
א:
זוהר דף פ"א ע"ב איתא לאחר קבורה הנשמה והרוח עולות למעלה לדרגא דיליה והנפש דיליה אשתארת בגופא דארעא דכתי' אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו וכו'. ועל דא אמרו דמתיא ידעי בעלמא דאתי מיקרא דצדיקייא ומעלמא תתאה ומסתעיין דא עם דא ע"ש. ונ"ל דהיינו טעמא דבתפלת ההשכבה שאנו מתפללין על המתים מזכירים את נפשו ולא רוחו ונשמתו דכתיב ותהי נפש אדני צרורה בצרור החיים:
[משכיל על דבר]. ועוד שכת' האר"י ז"ל שהנפש דוקא נצטוית במצות וכמ"ש בניצוצי אורות בפ' ויקרא דף כ"ד ע"ב אות א' ע"ש באהל דוד עי' בפ' ויקרא מש"כ שם אות ט"ז:
ב' שם דף ע"ז ע"ב מאן קטיל ליה להרן אלא כיון דרמו אברהם לנורא דכשדאי אתגלי עליה קב"ה ושזביה. והוה הרן אחוי קאי תמן. אמרו כשדאי בגין זכותיה דהרן אשתזיב. מיד נפק שלהובא דאשא ואוקדיה להרן וכו'. ואית דאמרי זרעא דתרח לית אשא שלטא ביה. אבל נרמי להרן לנורא ואי לא אתוקד נדע בודאי דלא שלטא נורא בזרעיה. מיד רמו ליה להרן לנורא ואתוקד וכו' ע"ש:
[משכיל על דבר] עיין מה שפירש רש"י על פסוק זה וימות הרן על פני תרח אביו שפירש כשהושלך אברהם לכבשן היה הרן יושב ואומר אם אברהם נוצח אני משלו ואם נמרוד נוצח אני משלו. וכשניצל אברהם אמרו לו להרן משל מי אתה אמר להם הרן משל אברהם אני. הפלו אותו בכבשן ונשרף וכו' ע"ש (באהל דוד):
ג:
שם ת"ח מה כתיב ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן וכו'. ויצאו אתם מאור כשדים. ויצאו אתם. אתו מבעי ליה. דהא כתיב ויקח תרח. מאי ויצאו אתם אלא תרח ולוט עם אברהם ושרה נפקו. דאינון הוו עקר' למיפק מגו אינון חייביא דכיון דחמא תרח דאברהם בירה אשתזיב מגו נורא אתהדר למעבד רעותיה באברהם. ובגין כך ויצאו אתם תרח ולוט וכו':
[משכיל על דבר] עי' מה שפירש רש"י על פסוק זה וז"ל ויצא אתם תרח ואברם עם לוט ושרי עכ"ל ע"ש. ופשט רש"י מורה ובא שלוט ושרי הם עיקר ביציאה מפני שמת אביהם כמ"ש רש"י לעיל מזה ולה יכלו לישב באור כשדים ממה שאירע לאביהם לכן יצא עמהם תרח ואברהם ודו"ק (באהל דוד) תרפ"ו: ד:
שם ת"ח מלה דלעילא לא אתער עד דאתער לתתא בקדמיתא. על מה דתשרי ההיא דלעילא ורזא דמלה נהורא וכו'. ת"ח דהכי הוא דכיון דכתיב ללכת ארצה כנען מיד ויאמר ה' אל אברהם לך לך ועד דאיהו לא אתער בקדמיתא לא כתיב לך לך וכו' ע"ש:
[משכיל על דבר] מכאן שצריך אדם להזדרז בדבר מצוה לעשות רצון קונו בכל לב ונפש רצון אלהים הגם שיראה לו לכאורה שהדבר רחוק מאד. שהדבר צריך הכנות הרבה. ואין לאל ידו. מ"מ ה' יראה ללבב. ובעל היכולת יעשה. מי שאינו זוכה כזוכה. והוא ברוך הוא עילת כל העילות. וסיבת כל הסיבות בידו לתקן הכל. ואין נמנע ממנו דבר. ובאתערותא דלתתא. איתערותא דלעילא והוא האומר ועושה. ומכין מצעדי גבר כדכתיב וה' יכין צעדו כי ממנו הכל. וכתיב לפעולות אדם בדבר שפתיך וכו'. דהיינו כל פעולת אדם שהוא עושם הם בדבר שפתיך שאתה הוא שמסייעני וכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך אמן. (באהל דוד) תרפ"ו:
ה:
שם פ"ב ע"ב ת"ח מה כתיב ויקרא פרעה לאברהם מנא הוה ידע. דהא לא כתיב הכא כמה דאתמר באבימלך דכתיב ועתה השב אשת האיש וכו' והכא לא אמר ליה ולא מידי. אמר ר' יצחק הא כתיב על דבר שרי אשת אברם. דהכי הוו אמרי ליה. על דבר שרי אשת אברם. דהא לא הוה ממליל עמיה כמה דממלל באבימלך אלא במלה דא אתמר ולא יתיר מכתשא דא על דבר שרי אשת אברם איהי ולא הוה מליל עמיה. כדין ידע דהא אתתיה דאברהם איהי מיד ויקרא פרעה לאברם ויאמר וכו' ע"ש. ועי' להרב נוציצי אורות שכתב וז"ל נראה ששמע פרעה קול אומר כן ולא אליו ע"כ ע"ש:
[משכיל על דבר] עי' פירוש רש"י על החומש שפירש בענין אחר לא כמ"ש בזוהר ע"ש. באהל דוד תרפ"ו:
ז:
שם פ"ג ע"א. אבל ת"ח נפשא דב"נ כד סליק לערסיה נפקת מניה וסלקת לעילא. ואי תימא דכולהו סלקאן. לאו כל חד וחד חמי אפי מלכא אלא נפשא סלקא ולא אשתאר בה בהדי גופא בר חד רשימו דקסטא דחיותא דלבא ונפשא אזלא ובעיא לסלקא וכמה דרגין לדרגין לסלקא שטאת והיא אתערת בהני קומרין טהירין דמסאבותא. אי היא דכיאת דלא אסתאבת ביממא סלקא לעילא ואי לאו דכיתא אסתאבת בינייהו ואתדבקת בהו ולא סלקא יתיר. ותמן מודעי לה מלין והיא אתדבקת וכו' ולזמנין דחייכין בה ומודעין לה מלין כדיבין וכדין אזלא כהאי גוונא כל ליליא עד דאתער ב"נ ותאבת לאתרה. ת"ח אינון דלא אסתאבו כד סלקי בערסייהו נפשא סלקא ועאלת בין הני דרגין בקדמיתא וסלקא ולא אתדבקת בהו וכו' אתחזיאת קמיה דסבר אפי יומין וכו' ע"ש:
[משכיל על דבר] ע' בפרשת פנחס ברעיא מהימנא דף רכ"ב ע"ב מענין זה. ועי' לקמן בפרשה הנז' מש"כ שם באות ג' ע"ש. באהל דוד. ועי' עוד מזה בפרשת חיי שרה ק"ל ע"א. תרפ"ו:
ז:
שם ע"ב נפש איהי אתערותא תתאה ודא סמיכא בגופא וזנת ליה וגופא אחיד בה. והיא מתאחדת בגופא. לבתר אתתקנת ואתעבידת כרסייא לאשראה עלה רוח באתערותא דהאי נפש. דהאי נפש דאתאחידת בגופא כמה דכתיב עד יערה עלינו רוח ממרום. בתר דמתקני תרוייהו זמינין לקבלא נשמה דהא רוח אתעביד כרסייא לגבי נשמה לאשראה עליה. והאי נשמה איהי סתימא עלאה טל כלא טמירא דכל טמירין. אשתכח דאית כרסייא לכרסייא. וכרסייא לגבי עלאה עלייהו וכו' ת"ח נפש איהי אתערותא תתאה דאתדבקא ביה בגופא. כגוונא דנהורא דבוצינא דנהורא תתאה דאיהי אוכמא. אתדבקת בפתילה ולא אתפרש מניה. ולא אתתקנת אלא בה. וכד אתתקנת בפתילה אתעבידת כרסייא לנהורא עלאה חוורא דשרייא על ההוא נהורא אוכמא. לבתר כד מתתקנן תרווייהו אתעבידת ההוא נהורא חוורא כרסייא לנהורא סתימאה דלא אתחזי ולא אתיידע מה דשרא על ההוא נהורא חוורא. וכדין נהורא שלים ע"ש: [משכיל על דבר] עי' נצוצי אורות מה שפי' בזה. עי' בזוהר ויקרא כ"ה ע"א שני וע"ש מש"כ באות י"ז (באהל דוד) תרפ"ו:
ח:
שם פי"ו ע"ב ות"ח בשעתא דאתחברו כל אינון מלכין לאגחא קרבא עליה דאברהם אתייעטו לאעברא ליה מן עלמא. וכיון דשלטו בלוט בר אחוה דאברהם מיד אזלו. דכתי' ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם וילכו. מ"ט בגין דדיוקניה דלוט הוה דמי לאברהם. ובגין כך וילכו דכל ההוא קרבא בגיניה הוה. מ"ט בגין דהוה אברהם אפיק בני עלמא מפולחנא נוכראה ואעיל לון בפולחנא דקב"ה ותו קב"ה אתער לון בעלמא בגין לגדלא שמא דאברהם בעלמא ולקרבא ליה לפילחנא וכו' ע"ש. תרפ"ו: ט:
שם צ' דקב"ה אחמי ליה לאדם הראשון דור דור ודורשיו וכו'. היאך אחמי ליה אי תימא דחמא ברוח קודשא דאינון זימינין למיתי לעלמא כמאן דחמא בחכמתא מה דייתי לעלמא. לאו הכי אלא חמא בעינא כולהו. וההוא דיוקנא דזמינין למיקם ביה בעלמא כלהו חמא בעינא. מ"ט בגין דמיומא דאתברי עלמא כלהו נפשן דזמנין למיקם בבני נשא כלהו קיימין קמי קב"ה בההוא דיוקנא ממש דזימנין למיקם ביה בעלמא דא. כל אינון צדיקייא בתר דנפקין מהאי עלמא כלהו נפשאן סלקן וקב"ה אזמין לון דיוקנא אחרא לאתלבשא בהו כגוונא דהוו בהאי. עלמא בגין כך כלהו הוו קמיה וחמא לון אדם הראשון בעינא וקיימי בקיומייהו קמיה דקודשא בריך הוא. עד דנחתו להאי עלמא וכו' ע"ש תרפ"ו:
יוד:
שם צ"ג ע"א תו אמר ר' אבא בזמנא דב"נ אסיק בריה לאעליה להאי ברית קרי קב"ה לפמליא דיליה ואמר חמו מאי בריה עבדית לעלמא. ביה שעתא אזדמן אליהו וטאס עלמא ב"ד טאסין ואזדמן תמן. ועל דא תנינן דבעי בר"ל לתקנא כרסייא אחרא ליקרא דיליה. וימא דא כרסייא דאליהו. ואיהו שרי תמן והוא סליק ואסהיד קמי קב"ה. ת"ח בקדמיתא כתיב מה לך פה אליהו וכו' וכתיב קנא קנאתי לה' כי עזבו בריתך בני ישראל וכו' א"ל חייך בכל אתר דהאי רשימא קדישא ירשימון ליה בני בבשריהון אנת תזדמן ופומא דאסהיד דישראל עזבו. הוא יסהיד דישראל מקיימין האי. קיימא והא תנינן על מה אתענש אליהו קמי קב"ה על דאמר דלטורא על בנוי וכו' ע"ש תרפ"ו:
י"א:
שם תאנא כל מאן דקריב בריה לקרבנא דא כאלו אקריב כל קרבנין דעלמא לקמיה דקב"ה וכאלו בנה מדבחא שלימתא קמיה בגין כך בעי לסדרא מדבחא במנא חד מלייא ארעא למגזר עליה האי קיימא קדישא. ואתחשיב קמי קב"ה כאלו אדבח עליה עלוון וקרבנין עאנא ותורי וכו' ע"ש:
[משכיל על דבר] מדקאמר הזוהר בעי לסדרא מדבחא במאנא חד מלייא ארעא למגזר עליה. משמע דלעיכובא קאמר דצריך להטיף דם הברית בתוך העפר וכן הערלה בתוך העפר כקרבן עולה שכולה כליל עולה על המזבח הבשר והדם לכן צריך להזדרז בזה ולא יעבור. ולא כאשר ראיתי בקרב הימים האלו שבטלו מנהג זה שהיה מנהג ישראל קדמון בכל מקום עושים כמ"ש בזוהר הנז' והיום קמו עמדו ובטלו הדבר הזה והערלה מטמינים אותה בשפופרת אחת ומולחין אותה ועושין ממנה דבר שלא כדין ואשר לא טוב עשו המקילין בזה בכאן אורן' יע"א השם הטוב יכפר בעדם ויסיר מסווה העוורון מעל פניהם אמן. (באהל דוד). ועי' עוד מזה לקמן פ' כי תזריע בר"מ דף מ"ד. ועי' מה שכתבתי אנכי הדך' לקמן בפרשה הנז' אות א' ע"ש. ובתקוני הזוהר איתא דבזה ניצול מחבוט הקבר. וזה לשון הזוהר פרשת פקודי רנ"ה ע"ב ת"ח בזמנא דאתגזר ב"נ לתמנייא יומין וכו' ההיא ערלה דגזרין ושדאן ליה לבר כדין קיימא ההוא סטרא אחרא וחמא דהאי איהו חולקיה מקרבנא דא. כדין אתבר ולא יכיל לשלטאה ולקטרגא עלוי וסליק ואעביד סניגוריא על ישראל קמי קב"ה ע"ש:
י"ב:
שם עי"ז ע"ב וימת הרן על פני תרח אביו וכו'. עד ההוא יומא לא הוה בר נש דמית בחיי אבוי בר דא וכד וכו'. מאן קטיל ליה להרן אלא כיון דרמו אברהם לנורא דכשדאי אתגלי עליה קב"ה ושזביה. והוה הרן אחוי קאי תמן אמרו כשדאי בגין זכותיה דהרן אשתזיב מיד נפק שלהובא דאשא ואוקדיה להרן הה"ד וכו'. (ילקוט דוד באהל דוד):
[משכיל על דבר] עי' להר' ניצוצי אורות על הגליון דכתב וז"ל הקושיא מבוארת דהא איכא הבל ולמך וכו' ע"ש מה שיישב. ואנכי הד"ך נ"ל דהא דקאמר עד ההוא יומא לא הוה בר"נ דמית בחיי אבוי ר"ל מיתת עצמו ע"י כ"ב יכול ודו"ק פטר"ת:
י"ג:
שם דכיון דחמא תרח דאברהם בריה אשתזיב מגו נורא אתהדר למעבד רעותיה דאברהם ובגין כך ויצאו אתם תרח ולוט וכו' (ילקוט דוד באהל דוד): [משכיל על דבר] נ"ל הא דקאמר אתהדר למעבד רעותיה דאברהם לא בלב שלם אלא דנכנע לאברהם בכל אשר יאמר כי הוא זה לעשות לו רצונו רצון צדיק ולבו בל עמו וראיה לזה מדברי ר' שמעון לקמן ע"ח ע"ב שהשיב לר"א ואמר לו אי תימא דתרח כד נפק מאור כשדים בגין לאהדרא בתשו' הוה. לאו הכי וכו' ע"ש ודו"ק פטר"ת:
י"ד שם פ"ח ע"א ר' אבא כד אתי מהתם הוה מכריז מאן בעי עותרא ומאן בעי אורכא דחיי בעלמא דאתי. ייתי וישתדל באורייתא הוו מתכנש כלל עלמא גביה רווק חד הוה בשביבותיה יומא חד אתא לגביה א"ל ר' בעינא למלעי באורייתא כדי שיהיה לי עותרא א"ל הא ודאי. א"ל מה שמך א"ל יוסי. א"ל לתלמידוי דיקרון ליה ר' יוסי מארי דעותרא ויקרא. יתיב ואתעסק באורייתא. ליומין הוה קאים קמיה. א"ל ר' אן הוא עותרא. אמר שמע מינה דלאו לשם שמים קא עביד ועל לאדריה. שמע חד קלא דהוה אמר לא תענשיה דגברא רבה להוי. תב לגביה א"ל תיב ברי תיב ואנא יהיבנא לך עותרא. אדהכי אתא גברא ומאנא דפז בידיה אפקיה ונפל נהורא בביתא. א"ל ר' בעינא למזכי באורייתא ואנא לא זכינא מאן דישתדל באורייתא בגיני דהא אית לי עותרא סגי דקא שבק לי אבא. דכד הוה יתיב על פתוריה הוה מסדר עליה תליסר כסי מאלין ובעינא למזכי באורייתא. ואנא יהיבנא ליה עותרא. א"ל לההוא רווק תשתדל באוריתא ודא יהיב לך עותרא יהב ליה ההוא כסא דפז. קרא עליה ר' אבא לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז. יתיב ולעא באורייתא וכו' עיין בסתרי תורה דף פ"ח ע"א וע"ב פטר"ת (ילקוט דוד):
ט"ו שם בסתרי תורה פ"ט ע"א אלא מנדע ידעי אבל אין נזקקין תנן דלא חיישי ול לא משגיחין עליה דהא מאיס איהו לגבייהו מכל שאר לשון וכו' ילקוט דוד פטר"ת:
חסלת פרשת לך לך: