אור ברסלב

ילקוט דוד - באוהל דוד· רבי דוד כהן־סקלי

פרשת ויקרא

פרשת פקודי

א'. זוהר דפ ח' עב' פתח ר' אבא ואמר ואני ברוב חסדך אבא ביתך הכי אוקמוה דלא לבעי ליה לברנ' למיעל לבי כנישתא אלא אי אימלך בקדמיתא באברהם ויצחק ויעקב בגין דאינון תקנו צלותא לקמי קב"ה הה"ד ואני ברב חסדך אבא ביתך אבא ביתך דא אברהם אשתחוה אל היכל קדשך דא יצחק ביראתך דא יעקב וכו' ע"ש תרפ"ה:

שם י"א ר' אבא אמר חמינא דהאי שמא קדישא וכו' יוד' דשמא קדישא אתקשר בתלת קשרין בגין דא האי יוד' קוצא חד לעילא וקוצא חד לתתא. וחד באמצעיתא. בגין דתלת קשרין אשתלשלו בה. חד קוצא לעילא כתרא. עלאה דהוא עלאה על כל עלאין וכו' ע"ש וכן איתא במנחות כט' ע"ב ומט' אית לה תגא אמר הקב"ה אם חוזר בו אני קושר לו קשר עש' ומשמע מהזוהר דצריך לעשות לה תלת קוצין קטנים מעט מזער כדי שלא תשתנה צורתה ולא כמו שראיתי בכתיבה אשכנזית שעושים אותם קוצים ארוכים עד שנשתנית צורתה ועי' בספרי הקטן קרית חנה דוד חב' פי' צב' משכיל על דבר באהל דוד תרפה':

ג:

שם דו' כ' רמ' זל' כלהו שבעים לשון בפרודא דא מן דא אבל באורייתא שבעים פנים לתורה בלשון חד וכו' דע כי תורתינו הקדושה היא במראות הצובאות שכל גוונים נראו בה שכל פירוש שתפרש בה יראה לנו שכן הוא האמת שלכך נתכוונה ולא ראי זה כראי זה אפי' הכי הכל מקבלת כאשר כל אדם חזו בו ובזה אין להתפלא על מה שאמרו זל' על פסוק אחת דבר אלהים שכל הדברות נאמרו בדבור אחד שהרי עיניך תחזינה משרים תורה כולה שהי לשון ודבור אחד ואפילו הכי מתפרשת לשבעים פנים לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהם הוא לשון אחד משכיל על דבר באהל דוד תרפ"ה:

ד' שם כג' עא' רבי יהודה ורי' הוו יתבי חד ליליא ולעאן באורייתא אמר ר' יהודה לרי' חמינא דצחותא דאורייתא בליליא הוא יתיר מביממא אמאי א"ל בגין דצחותא דתורה שבכתב תורה שבעפ' היא ותורה שבע"פ בליליא שלטא ואתערת יתיר מביממא וכו' ע"ש ונ"ל דהיינו טעמא משום דקי"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה ולהכי נתייחד לתורה שבכתב היום שהוא זמן ראיה לקרות ולראות מן הכתב שכל אדם חזו בו אבל דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבם ונאמרין על פה ולהכי נתייחד להם הלילה שהוא לאו זמן ראיה וצריך לקרותם וללומדם על פה כשמם תורה שבע"פ [משכיל על דבר] תרפ"ה:

ה' שם דף ה' ובגין כך כל מאן דלא אשתכח דכר ונוקבא כל שבחא אעדיו מניה ולאו הוא בכללא דאדם ולא עוד אלא דלאו איהו כדאי לאתברכא וכו' עש':

משכיל דבר הקיצו והרגישו שוכני עפר דומם שאינו מרגיש וראו את מי שהוא מעוכב לישא אשה שהוא מפסיד עצמו והרי הוא כבעל חי שאינו מדבר ואינו נקרא אדם הנברא בצלם והרי הוא בזוי עם ושסוי ואינו ראוי לברכה רחל' השם יחזיר הדור בתשובה שלימה ואז נקרא אדם שלם אמן ועי' לקמן ז' ע"א דקאמר הזוהר ואימתי אקרי אדם שלים כגוונא דלעילא בשעתא דאזדווג בבת זוגיה באחדותא בחדותא ברעותא ויפיק מניה ומנוקביה בן ובת וכדין הוא ברנ' שלים וכו' וכדין אתקרי שמא קדישא עלוי וכו' עש' ועי' משכ' לעיל פ' בראשית אות כב' [באהל דוד]. תרפו':

ו' לעיל ג' עב ר"מ עם בשמי דא נצח דרגא דאהרן דכתיב ואתה קח לך בשמים ראש ואינון דרועא ימינא בירכא ימינא ורזה דמלה נעימות בימינך נצח וכו' עש' ילקוט דוד באהל דוד:

משכיל דבר הנה הזוהר קאמר הכא שמדת נצח היא דרגא דאהרן וזה הפך ממה שידוע לנו שמדת נצח היא של משה והוד הוא מדת אהרן עי' בסדור חמד אלהים בהקפות לשמחת תורה שמיחס הקפה רביעית למדת נצח למשה והקפה חמישית למדת הוד לאהרן עי' שם דף קה' עא' ועב' וצריך לחפש בספרי דבי רב ועי' עוד לקמן בזוהר דפ' ח' עא' דקאמר וזל' שמחה בכהנא אתקיים בגין דהוא רחיקא מן דינא תדיר וכו' עש' פטרת':

ז' שם ט' עב' וכי מציון הוא ברוך והא מנהרא עמיקה הוא ברוך אלא ברוך ה' כד נהיר סיהרא מנהירו דשמשא ומתקרבי דא בדא וכו' דא ברוך ה' מציון מאן אתר אשתמודע דקבה' הוא ברוך הדר ואמר מציון מאתר דציון אשתמודע דהוא ברוך מט' בגין דכתיב כי שם צוה ה' את הברכה וכו' עש' ילקוט דוד באהל דוד:

משכיל דבר הנה מכאן משמע שמדת ציון היא מלכות שכינת עוזינו וא"כ הא דאמרינן המחזיר שכינתו לציון נל' לומר שמחזיר שכינתו לציון שהיא עיר דוד שעתיד להחזיר שכינתו לשם שהיא מדתה ציון ואם שגיתי אתי תלין משוגתי ואפשר דהא דקאמר הדר ואמר מציון רל' היסוד המשפיט למלכות פטרת:

ח:

שם ט' עב' יוד' כגוונא דא ז' ארצות לתתא וכלהו בישובא וכו' ובין כל ארעא וארעא רקיע דמתפרש בין דא לדא ועד' כלהו ארצות פריסן בשמהן וכו' אוף הכא בהאי תבן אשתכח מלכא דכלא ומאן ניהו אדם מה דלא אשתכח בכלהו תתאין ואינון תתאין מאן אתו מקטורא דארעא מלחות אדים ועשן העולה מן הארץ בסיועא ועזרה הרקיע שעליה נולדים כמו תולעים בריות משונות מנהון בתרין אנפין ומנהון בד' ומנהון בא' וכו' ולא אשתכחו בקיומייהו בר עשר שנין וכו' ובספרא דרב המנונא פריש יתיר דהא כל ישובא מתגלגלא בעיגולא ככדור אלין לתתא ואלין לעי' וכל בריין משניין בחזותייהו משינוי' דאורא כפום כל אתר ואתר וקיימין בקומייהו כשאר בני נשא ועל דא אית אתר בישובא כד נהיר לאלין חשיך לאלין יממא ולאלין ליליא ואית אתר דכוליה יממא ולא אשתכח ביה ליליא בר בשעתא חדא זעירא נל' דרל' דבספרא דרב המנונא סבא פריש יתיר דאפילו במקום האדם דהיינו תבל את שנויים בבני אדם שהאויר גורם השינוי הזה רב נהוראי סבא פריש לימא רבה ואתרגיש ימא ואתאבידו כל אינון דהיו בארבא ואתרחיש ליה ניסא ונחת בשבילן ידיען בלבא דימא ונפק תחות ימא לישובא חדא וחמא מאינון בריין כלהו זעירין והוי מצלי צלותא ולא ידע מאי קאמרי אתרחיש ליה ניסא שליק אמר זכאין אינון צדיקיא דמשתדלי באוריית' וידעין סתימין דרזי עילא' וכו' עש' מפלאות תמים דעים חזינן כאן פטרת' משכיל על דבר:

ט' שם יאי ר' אלעזר אמר כלהו עשרה שמהן כתיבי ואנן תנינן קדמאה אהיה וכו' תנינא יה' בגין דחכמה וכו' תליתאה ידוד' דאקרי אלהים כמה דאתמר רחמי ונפיק מניה דינא כשינקד בנקודות אלהים רביעאה אל גדול וכו' חמישאה אלהים ובכל אתר הוא גבורה שתיתאה יהו"ה רחמי שלימו דכלא וכו' ודא תפארת ישראל שבעאה ותמינאה צבאות וכו' תשיעאה שדי' דאמר לעלמא די וכו, עשיראה אדונ"י דהא דינא דמלכותא דנא וכו' עש' (ילקוט דוד באהל דוד):

משכיל דבר]:

עי' למרן' בשע' יוד סי' רעו סעיף ט' שכתב אסור למחוק אפי' אות אחת משבעה שמות וכו' עש':

יוד:

שם טז' עא' אמר ר"ש כתיב צדיק כתמר יפרח וכו' דהא מכל אילני עלמא לית דמתעכב לאפרחא כמו תמר דסליק לשבעין שנין וכו' (ילקוט דוד (באהל דוד):

משכיל דבר]:

הנה קאמר רש' הכא לית דמתעכב כמו תמר וכו' שאינו מפריח לעשות פרי עד שבעים שנה וכל העולם אומרים שגם התמר יתן פריו כמו שאר האילנות ואינו מתעכב כל כך ואפשר דהא דקאמר הכא רש' עד לשבעים שנה היינו בזורע הגרעין אבל לא בנוטע יחור או ענף של תמר דבזה שכבר עלה בעצו ועקרו ושתלו במקום אחר זה יתן פריו מיד ודע שגם באילן של חרובין אמרו כן שאינו נותן פריו עד לע' שנה כדאיתא בתענית כג' בעבו' דחוני המעגל דחזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא אמר ליה עד כמה שנין טעין א"ל עד שבעין שנין וכו' עש' ואכ' צריכין לומר דהא דקאמר ר"ש מכל אילני וכו' לית דמתעכב כמו המר לאו דוקא שאין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר חוץ ודוק,:

יא' שם כהאי ארז דמתעכב לסלקא ומשעתא דסליק עד דקאים בקיומיה הוא יומא ושירותא דיומא אחרינא עד דעביד צל בנהורא דיממא וכו' (ילקוט דוד) באהל דוד:

משכיל דבר גדולים מעשה ה' אין חקר לתבונתו שזה פלאי פלאים הוא שמיד שיראה בעליל לארץ ביום וחצי יום יעלה עד למעלה עד שיראה צלו וזה כמו שאמרו רזל' על תח' כיון דנבט נבט והיינו כארז בלבנון ישגה: יב' שם יח' בהאי יומא בעי עמא לאסתכלא בבר נש שלים מכלא דידע אורחוי דמלכא קדישא דידע ביקרא דמלכא דיבעי עלייהו בעותא בהאי יומא ולזמנא קל שופרא בכלהו עלמין בכוונה דלבא בחכמתא ברעותא בשלימו בגין דיסתלק דינא על ידוי מן עלמא וכו' [ילקוט דוד באהל דוד]:

משכיל דבר לבך תשים לדעת הזוהר שכתב דצריך לדרוש ולבחור על אדם השלם בכל מדות להיות שליח צבור ביום רה' אשר ראוי והגון לבקש על העם רחמים ולפחות שלא יהיה בעל עבירות איש טוב וישר:

יג' שם יט' אסוותא להאי בההיא שעתא דאזדווג ברנ' באתתיה יכוין לביה לקדושא דמאריה ולימא הכי עטיפא וכו' [ילקוט דוד באהל דוד]: משכיל דבר עי' פירושו בדרך אמת אלא שהרמ"ז והרב חיד"א ז"ל צוו דבזמננו לא לימא האי לחש:

יד' שם כ' עא' רמ' ע' סנהדרי גדולה הוו ומשה עלייהו ושבעים סנהדרי קטנה הוו ואהרן עלייהו וכו' [ילקוט דוד באהל דוד]:

משכיל דבר נל' דטעות סופר יש כאן דקאמר ושבעים סנהדרי קטנה דסנהדרי קטנה אינם אלא כג' דלפי דבריהזוהר למה נקראת סנהדרי קטנה כיון דשוים ועוד דבהדיא בשס' סנהדרין דף פח' עב' אמר ר' יוסי מתחלה לא היו מרבין מחלוקות בישראל אלא בד' של שבעים ואחד יושבים בלשכת הגזית ושני בתי דינים של עשרים ושלשה אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה וכו' עש' לכן נל' דט"ס וצל' ועשרים ושלשה סנהדרי קטנה: טו' שם כג' או הודע אליו וכו' מהו הודע ולא נודע וכו' אלא קב"ה פקיד לכנסת ישראל לאודעא ליה לבר נש ההוא חובא דחב ובמה מודע ליה בדינהא כדא' יגלו שמים וכו' דתניא בשעתא דבר נש וכו' ואשדי בתר כתפיה נשמתיה סלקא ואסהידת ביה כדין פקיד קב"ה לכנסת ישראל ואמר או הודע אליו חטאתו אושיט דינא עליה בתר דמטי דינא עליה אתער בתיובתא קמי מאריה ואתבר וכו' עש' ילקוט דוד באהל דוד]:

משכיל דבר ראה והתבונן כמה חפץ בנו ה' כאב רחמן על בניו שרוצה בתקנת בניו להכשירם ולתקנם בכל מדה טובה:

טז:

שם נפש כי תמעול מעל נפש ודאי כתיב והיתה נפש אדוני וכתיב ואח נפש אויביך יקלענה וכו' ילקוט דוד:

משכיל דבר:

כתב הרב נצוצי אורות וז"ל שדוק' הנפש היא החוטאת לא הרוח וכש' הנשמה וכנזכר בספר הגלגולים וכו' וכבר כתבתי במא' שהנפש דוקא נצטוית במצות ע"ש ונ"ל דהיינו טעמא שמזכירין בהשכבה דוקא ולא הנפש ולא הרוח והנשמה אבל בנשמת כל חי מזכיר דוקא נשמת ורוח שהם יאות להם להלל: יז:

שם כד' והא אוקמוה דנפש אתקשר ברוח ורוח בנשמה ונשמה בקבה' זכאה חולקיה מאן דירית יריתא עלאה וכו' עש' ילקוט דוד באהל דוד משכיל על דבר עי' לעיל בפ' לך לך מש"כ באות ז' עש':

יח:

לעיל מזה כג' עא' ר' יהודה ור' יוסי הוו יתבי חד ליליא ולעאן באורי' אמר ר' יהודה לרבי חמינא דצחותא דאורייתא בליליה הוא יתיר מביממא אל' בגין דצחותא דתורה שבכתב תורה שבע"פ היא יתורה שבעל פה בליליא שלטא ואתערת יתיר מביממא ובזמנא דאיהי שלטא כדין איהו צחותא דאורייתא עש' ילקוט דוד באהל דוד:

משכיל דבר]:

הנה לכאורה דברי ר' יהודה ור' יוסי שאמרו הכא דצחותא דאורייתא בליליא הוא יתיר מביממא הם היפך ממה שאמרו בש"ס עירובין סה' ע"א אמרי ליה לר' זירא מחדדן שמעתתך אמר להו דיממא נינהו עש' דלשון צחותא יורה על הדבר הברור כמו צרו מחלב דהיינו ברורים ונכונים והיינו מחדדן וצריך ישוב תרצא':

יט:

ויקרא אלף זעירא כתבו המקובלים כי משה רבינו עה' בלוחות נתמעטו ממנו אלף חלקים מאורות שהיו לו בתחלה בלוחות ראשונות והיינו אלף זעירא דויקרא אל משה עי' נצוצי אורות בפרשת נשא דפ קלב' עב' תרצא':

תוכן העניינים

ילקוט דוד - באוהל דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה