אור ברסלב

ילקוט דוד - באוהל דוד· רבי דוד כהן־סקלי

פרשת ויחי

פרשת ויגש

ג':

שם רי"א ת"ח כמה עגלות הוו שית כמד"א שש עגלות צב ד"א שתין הוו וכו' בקדמיתא כתיב בעגלות אשר שלח יוסף ולבסוף אשר שלח פרעה אלא כלהו דשדר יוסף הוו בחושבנא כדקא חזי ואינון דשדר יוסף יתיר מנייהו וכו' ואלין קאתו בגין כך אשר שלח יוסף אשר שלח פרעה וכד יפקון ישראל מן גלותא ע"ש:

שם רל"ט ע"ב אסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו וכו' פתח ההוא ינוקא ואמר וכו' אלא רזא הוא לדרדקי בבי רב לאשתמרא מההוא גירא דעיר ושמא קדישא אתכליל תמן י"ה וכמה דהכא אתרמיז שמא קדישא הכי נמי ולשורקה שורק מבעי ליה אתכליל תמן ו"ה בני בן מבעי ליה וכו' אלא כמה דאית שמא קדישא לא כפייא לעיר הכא נמי אית שמא קדישא לאכפייא חילא אחרא דאיהי חמרא דאלמלא דשמא קדישא אתרמיז הכא הוו מטרטשי עלמא י"ה בחילא דא ו"ה בחילא דא לאשתמרא עלמא מנייהו ולאשתמרא ב"נ דלא ישלטון ביה בעלמא עכ"ל וכ' בניצוצי אורות שם אות ג' וז"ל ראיתי להרב המגן בכי' שקיבל שפסוק זה טוב לאומרו על ראש הילד ויועיל לעין הרע מאי"ן ובאות ה' כ' וז"ל עירה ולשורקה בני אתונו ס"ת ההי"ו הרמ"ז כי ע"כ ע"ש (ילקוט דוד) תרצ"א:

זוהר דף ר"ל ועד' תנינן דבעי ב"נ לכוונה דעתיה בצלותא דמנחה בכלהו צלותא בעי ב"נ לכוונה דעתיה ולהאי צלותא יתיר מכלהו בגין דדינא שריא בעלמא ועל דא זמן צלותא דמנחה יצחק תקין לה והא אוקמוה וכו' (ילקוט דוד):

[משכיל דבר]:

פקח עיניך מה שלפניך וזרז עצמך באון וכח ועמוד על נפשך שלא תסיר דעתך בעומדך להתפלל והיו עיניך ולבך שם רואות את מוריך וירצך השם תרצ"א:

שם רל"ד אלא כל צלותין דעלמא צלותין וצלותא דיחיד לא עאל קמי מלכא קדישא אלא בחילא תקיפא דעד לא עלאת ההיא צלותא לאתעטרא בדוכתה אשגח בה קב"ה ואשתכי בה ואשתכי בחובוי ובזכותיה דההוא בר"נ מה דלא עביד כן בצלותא דסגיאין כמה אינון צלותין דלא מן זכאין אינון ועאלין כלהו קמיה דקב"ה לא אשגח בחוביהון בגין כך פנה אל תפלת הערער מהפך ואשתכי בה ואשתכי במה רעותא אתעביד ומאן ההוא בר"נ דצלי צלותא דצבורא מאי טעמא בגין דלא בזה את תפלתם אע"ג דלאו בכוונה ורעותא דלבא וכו' ע"ש (ילקוט דוד):

[משכיל דבר] ראה כמה גדלה מעלת תפלה בצבור דגם בלא כוונה ובלא ישוב הלב מקובלת היא לפניו על כן צריך האדם לזרז עצמו ע"ז בלי רפיון אלא בחוזק ובאומץ כי הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו כי מי זה הוא שיאמר ותהי שיוכל לכוין בתפלתו מתחלה ועד סוף בזמן הזה ולא יסיח דעתו במקצת דבר שתהיה תפלתו נעוץ תחלתה בסופה ולא יהרוס תפלתו במחשבה אחרת הן לרע הן לטוב הגם שיעשה רסן לרוח עברה בו מ"מ הא מיהא עלתה טינא על לבו אלא שלא היה בה שיעור שהייה הפוסלת שדחאה בשתי ידים מיד ולאלתר על אתר וכל זה אם יהיה נשגב בכחו באון וחיל כעוקדו איל והוא עומד על מצבו ותוקע עצמו לדבר הלכה זו ותו לא וחרבו שלופה בידו נטויה שלא יטה ימין ושמאל ולבקש עזר אלהי על זה שאלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו ויבא עצות מרחוק עצה טובה קמ"ל שאם לא עכשיו אימתי והוא מתהפך בתחבולותיו גלגל הוא שחוזר בעולם (באהל דוד) תרצ"א: שם ת"ח בשעתא דיעקב קארי לבנוי אזדמנו אברהם ויצחק תמן ושכינתא על גבייהו ושכינתא הוה חדי ביעקב לאתחברא באבהן לאתקשרא עם נפשייהו כחד למהוי רתיכא בשעתא דפתח יעקב האספו וכו' באחרית הימים באחרית דא שכינתא כביכול יהב ביה עציבו ואסתלקת שכינתא מיניה ולבתר אהדרו לה בנוי ביחי. דלייהו ופתחו ואמרו שמע ישראל וכו' בההיא שעתא קאים לה יעקב ואמר בשכמל"ו ואתיישבת שכינתא בדוכתא וכו' (ילקוט דוד) תרצ"א: רכ"ט ע"א ת"ח אע"ג דקב"ה אזמין טבאן לב"נ למיהב ליה והוא אסטי אורחוי מעם קב"ה לגבי סטרא אחרא מההוא סטרא אחרא דאתדבק ביה ייתי ליה מאן דייתי ליה כל קטרוגין בישין ולא אתיין ליה מעם קב"ה אלא מההוא סטרא דאתדבק ביה באינון עובדין דעבד ועל דא אתתא דלאו איהי מסכלת על דא אמר שלמה ומוצא אני מר ממות את האשה בגין דחובוי דב"נ הוא משיך עליה באינון עובדין דעבד ועל דא כד אתרעי קב"ה ביה בב"נ בגין עובדוי דכשרן וכו' ע"ש (ילקוט דוד):

[משכיל דבר]:

ראה נא בעיניך כמה גורמין לו לאדם מעשיו אם לעקל אם לעקלקלות שהרי מזומנים לפני האדם אוצרות הטוב ואוצרות של רע אם ייטיב מעשיו הרי על ידי מעשיו הטובים פותח לו אוצרות הטוב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן והתענג על ה' ואם לא ייטיב מעשיו הרי מעשיו שאינם כהוגן כזה פותח אוצרות של רע ויגרה על עצמו דובים וחיות רעות שטורפין אותו לכן יעתר אל אלוה וירצהו אמן. (באהל דוד) תרצ"א:

לקמן:

דף רכ"ז ע"א דלא תימא דכד מית ב"נ ואתחלש האי נשמתא אתעברת מיניה אלא כד איהו בחייו בתוקפיה אתעברת מיניה האי נשמתא ולא נהרא לרווחא ורווחה לא נהיר לנפשא כדין צולמא אתעברת מיניה ולא נהיר ליה אלא מההוא יומא כלא מכרזי עליה ואפי' צפרי שמיא מאי טעמא בגין דנשמתא האי סלקא מיניה ורווחא לא נהיר לנפשא כדין נפשא אתחלשת ומיכלא וכל תיאובתא דגופא סלקא מיניה ואתעבר (ילקוט דוד):

[משכיל דבר]:

הנה מזה ידע אינש עתיה התרצ"א:

שם עב' ועד' ויברך את יוסף בגין כך בכל אתר דברכאן אצטריכו לברכה בעי קב"ה לאתברכא בקדמיתא ולבתר אתברכו אחרנין ואי קב"ה לא אתבריך בקדמיתא הא אינון ברכאן לא מתקיימן ואי תימא הא יעקב דברכיה אבוה וכו' תרצ"א:

שם רכ"ח ע"ב מכאן אוליפנא דמאן דאית ביה חובא ובעי למבעי רחמי עלוי יכונן אנפוי ורעיונוי לאתקנא גרמיה מההוא חובא ולבתר יבעי צלותא כד"א נחפשה דרכינו ונחקורה ברישא בקדמיתא ולבתר ונשובה ע"כ: שם רכ"ט ומ"ה אשה משכלת בגין דאתתא כד אחסין לה ב"נ מעם קב"ה אחסין לה דהא לא יחסין לה קב"ה לב"נ אלא כד מכריזין עליה ברקיעא דקב"ה מזווג זיווגין עד לא יתון לעלמא וכד זכו ב"נ לפום עובדיהון דזכאין הכי מזווג זיווגין ולזימנין וכו' ואסטי ההוא ב"נ אורחיה סליק זיווגיה לאחרא עד די כשר עובדוי וכו' עכ"ד (ילקוט דוד):

[משכיל דבר]:

הנה משמע מדברי הזוהר דהא דאמרו רז"ל אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו וכן הא דאמרו מ' יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פ' לפ' וכו' הכל אחד ואינה מאמרין סותרין דהקב"ה צופה עתידות ולפי מעשיו דעתיד לעשות מזווג זיווגין קודם יצירה אבל בש"ס דסוטה ב' ע"א לא קא' הכי וע"ש בפי' רש"י ד"ה איני עש"ב ודו"ק (באהל דוד) יא' טבת תרצ"א:

א' זוהר דף רי"ז ע"ב ר' יצחק הוה יתיב יומא חד אפתחא דר' יהודה והוה עציב וכו' א"ל אתינא לגבך למבעי מינך תלתא מלין. חד דכד תימה מלי דאורייתא ותדכר מאינון מלין דאנא אמינא (נל' דר"ל כאשר יהיה עוסק בתורה ותהיה זוכר בדעתך מה שחדשתי אני בזה תוציאם מפיך ולא תזכירם דוקא במחשבה אלא תאמרם בפה מלא שכך אמר פלוני) וחד דמזכי ליוסף ברי באוריי' וחד דתיזיל לקברי כל ז' יומין ותבעי בעותיך עלי וכו' ע"ש: [משכיל דבר]:

) נל' דמכאן נתפשט המנהג בישראל לילך כל ז' לבית הקברות ועושין השכבה למת ומבקשין עליו רחמים ועוד מטעם דכתב הזוהר שם רי"ח ע"ב דכל ז' יומין נשמתא אזלא מביתיה לקבריה ומקבריה לביתיה ואתאבלת עלוי דגופא ע"ש (באהל דוד):

ב' שם רי"ח תאנא בשעתא דב"נ מת אתייהב ליה רשותא למחמי וחמי גביה קריבוי וחברוי מההוא עלמא ואשתמודע להו וכלהו גליפין בדיוקניהון כמה דהוו בהאי עלמא אי זכאה ההוא בר"נ כלהו חדאן קמיה ומקדמי ליה שלם וכו' תאנא בשעתא דנפק נשמתיה דבר"נ אזלין כלהו קריבוי וחברוי דההוא עלמא עם נשמתיה ומחזיין ליה אתרא דעדונא עלאה דההוא עלמא אי זכאה הוי חמי דוכתיה וסליק ויתיב ואתעדן בעדונא עלאה ואי לא הוי זכאה אשתארת ההיא נשמתא בהאי עלמא עד דאטמן גופא בארעא כיון דאטמר כמה גרדינין בעלי דינין דנמוסין אחידן ביה עד דמטא לדומא ועלין ליה במדורוי דגהינם וכו' אז תתענג על ה' וכו' ע"ש. תרפ"ו:

ג' שם רכ"ו ע"א בר"נ דזכי לבר בהאי עלמא לבעי ליה לנגדא עפרא על עינוי כד אתקבר (עי' בנצוצי אורות דפירש לנגדא בדרך המשכה מעט מעט מפני כבוד אביו ולא דרך זריקה וחבטה ע"ש) ודא היא יקרא דיליה לאחזאה דעלמא אסתים מיניה והוא ירית ליה לעלמא תחותוי בגין דעינוי דב"נ חיזו דעלמא ביה אתחזי (ר"ל צורת העולם כולו בעין) חוורא דביה הוא ימא רבא אוקיינוס דאסחר כל עלמא בכל סטרי. גוונא אחרא הוא יבשתא קאים בין מיא גוונא אחרא היא במציעותא דביה דא ירושלים גוונא אחרא רביעאה היא חיזו דכל עינא ואקרי בת עין דביה אתחזי פרצופא דא ציון דאיהי נקודה אמצעותא דכלא ותמן שריא שכינתא דהיא שפירו דכלא וכו'. בחייהון לא חמאן אבל במיתתהון חמאן ועינוי פקיחין מההוא חיזו דחמא ואינון דקיימין עליה בעו לשואה ידיהו על עינוי ולאסתמא עינוי וכו' אי זכי לבר"נ ברא קדים לשואה ידיה על עינוי ולאסתמא לון דכתיב ויוסף ישית ידו על עיניך בגין דהא חיזו אחרא דלא קדישא אזדמנת לקבליה וכו' וההוא חיזו אחרא ישרי עלוי על עינוי בכל מאי דאסתכל אתלטיא ולא יקרא דעינא הוא וכ"ש מקרי בני וכו' ולאשראה על עינוי מלה אחרא לבתר אתכסיא בעפרא וכו' ת"ח כל ז' יומין נפשא אזלא מביתא לקברא ומקברא לביתא ומתאבלת עליה דגופה ותלת זמנין ביומא אתדנו כחדא נפשה וגופא ולית מאן דידע בעלמא וישגח לאתערא לבא לבתר גופא אתריד ונפשא אזלא ואסתפיא בגהינם ונפקא ושטיא בעלמא ומבקרא לקבריה וכו' לבתר תריסר ירחי נייחין כלא גופא שכיך בעפרא נפשא אתצריר ואתנהיר ברוחא במנא דאתלבש רוחא אתענג בגנתא דעדן נשמתא סלקא וכו' אית פקודי אורייתא דעבדי לבושי יקר לעילא ואית פקודי אורייתא דעבדי לבושי יקר לתתא ואית פקודי דאוריי' דעבדי לבושי יקר להאי עלמא (ילקוט דוד) עי' לקמן פ' תרומה אות ב' תרפ"ו:

ד' שם רל"ג אלא במאי אוקימנא יברך את בית ישראל אלא קב"ה יהב תוספת ברכאן לדכורא דנסיב בגין דמתברכא מיניה אתתא וכן בכל אתר יהיב קב"ה תוספת ברכאן לדכורא דנסיב בגין דמתברכא מההוא תוספת דברכאן כיון דאתנסיב בר"נ יהיב ליה תרין חולקין חד ליה וחד לנוקביה ואיהו נטיל מלא חולקיה וחלק נוקביה וכו' ע"ש (ילקוט דוד):

[משכיל דבר]:

מכאן תשו' להבוערים בעם מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים שמתאחרים בלא אשה בלא חומה בלא ברכה וטענתם שמעשי ידיהם אינן מספיקין להם לחם ומזון לו ולביתו זו אשתו והבנים אשר יולדו להם הרי רואים אנו דברי הזוהר שהקב"ה יתן לו פי שנים חלקו וחלק אשתו וכ"ש חלק בנים אשר יולדו לו שהכל בידו יתברך הזן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כנים ומשגיח על הכל ב"ה וב"ש:

ה' שם רל"ד אלא כל צלותין דעלמא צלותין וצלותא דיחיד לא עאל קמי מלכא קדישא אלא בחילא תקיפא דעד לא עאלת ההיא צלותא לאתעטרא בדוכתהא אשגח בה קב"ה ואסתכי בה ואסתכי בחובוי ובזכותיה דההוא ב"נ מה דלא עביד כן בצלותא דסגיאין דצלותא דסגיאין כמה אינון צלותין דלא מן זכאין אינון ועאלין כלהו קמי קב"ה ולא אשגח בחובייהו בגין כך פנה אל תפלת הערער מהפך ואסתכי בה בזכותיה ואסתכי בה במה רעותא אתעביד ומאן ההוא בר"נ דצלי צלותא דא ומאן אינון עובדוי בגין כך לבעי ליה לב"נ דיצלי צלותיה בצבורא מ"ט בגין דלא בזה את תפלתם אע"ג דלאו כלהו בכוונה ורעותא דלבא ע"ש (ילקוט דוד):

[משכיל דבר]:

ראה כמה גדלה תפלת צבור שהקב"ה אינו משגיח בחובייהו ואינו משגיח על כוונתם ויפן אל תפלתם כמות שהיא ובזה יומתק שפיר מקרא שכתוב הן אל כביר לא ימאס דלכאורה קשה דעל מה סלקא דעתין שיהא מואס בתפלתן דקאמר שלא ימאס ולפי המבואר אתי שפיר דאעג' שתפלתם בלא כוונה ואית בהו חובה דבכהג' בתפלת יחיד מואס בה קאמר דבשל רבים אינו מואס ועל כן יש לו לאדם להזדרז ביתר עז כדי להתפלל עם הצבור שאז ודאי שתפלתו רצויה לפני המקום (באהל דוד) תרפו':

ו' שם רלה' עב' ויתר עז לזמנא דמלכא משיחא יתער בעלמא בני גד ובני ראובן יפקון ויגחון קרבין בעלמא וינצחון ויתקפון על עממיא ובני עלמא ידחלון מנייהו וירתתון קמייהו ויחשיבו לאתגברא במלכותא ולא ישתארון ביה ההד' פחז כמים אל תותר מט' לא ישתארון ביה ואפי' בסטרא חד דעלמא בגין כי עלית משכבי אביך דזמינין לאעלא ולאגחא קרבין בגו ארעא קדישא משכבי אביך דייקא דא ירושלים וכו' עש' (ילקוט' דוד:

[משכיל דבר]:

הנה משמע דמשום שזלזלו בירושלים ועשו בה מלחמה ושפיכות דמים בארץ קדושה וטהורה ולא חשו על כבוד ה' שבתוכה להכי לא יזכו למלכותא ראה נא עד כמה גדלה קדושת הארץ שלא רצה ה' להיות בה שואה ומשואה והמלחמה תהיה לצד חוצה:

סוף דף רמט עב' ודף רן' עא' תח' מטורי דנהירו דתוקפא דשמשא תמן עפרא דארעא ביני טורי כלהו עבדי דהב ואלמלא חיוון בישין דרביהו תמן ב"נ לא הוו מסכני בגין דתוקפא דשמשא אסגי דהב בגין כך ביומוי דשלמה אין כסף נחשב למאומה דהא תוקפא דשמשא אסתכל בעפרא ואסגי ליה דהב וכו' כיון דאסתכל שלמה בה שבח ואכריז הכל היה מן העפר וכו' עש'. תרפו': ז'. לעיל רכא' עב' אלא הכי תנא כד קבה' בעי לאתבא רוחיה ליה (רל' להחזיר נשמתו אליו לקב"ה שתהא נהנית מזיו כבודו) כל אינון יומין דקאים בר"נ בהאי עלמא אתפקדן קמיה ועאלין בחושבנא וכד אתקריבו קמיה למיעל בחושבנה מת בר"נ ואתיב קב"ה רוחיה ליה ההוא הבל דאפיק ונפח ביה אותביה לגביה זכאה חילקיה דההוא בר"נ דיומוי אתקריבו גבי מלכא בלא כסופא ולא דחי יומא מנייהו לבר וכו' עש' (ילקוט דוד) באהל דוד): [משכיל דבר]:

הנה מדברי הזוהר הנז' משמע דבכל אדם מישראל כל א' וא' נופח ה' רוחו בו ומשמר ההוא רוח בקרבו עד שיגיע זמנו לצאת מן העולם ואז משיב אותו ההבל ורוח אשר נפח בו משיבו לו ברוך הוא ואכ' לפז' אתי שפיר נוסחתינו בנוסח אלהי נשמה שאנחנו אומרים אתה נפחתה בי שהרי כל אחד ואחד נפח בו רוחו ונשמתו ולהכי אומרים בי וכמו שהביאו האחרונים מתפלת האר"י ז"ל שהיא הבקשה שתיקן האר"י שמתחלת אל אלהי הרוחות לכל בשר שליט בעליונים ובתחתונים וכו' ואהיה כלי מוכן וכו' לקבל נרן' אשר נפחתה בי כדי שאחזור וכו' הובאה בספר שערי ציון דף כ' עש' ולא כיש מוחקים מלת בי ואו' שלא נאמר נפיחה אלא באדם הראשון שהרי דברי הזוהר הנז' ודברי האר"י זל' מכחישים אותם ולכן אין לזוז מנוסחתינו ועי' בזוהר תצוה קפב' ובנשמת כל חי אנו אומרים ורוח ונשמה שנפחת באפינו יב' ימים לטבת ש' פטרת כל רחם:

שם:

רכ ב' דתנינן כל מאי דעביד בר"נ בהאי עלמא בספרא כתיבו וכו' אי הכי איך לא ישתמר בר"נ מלמיחב קמיה דמאריה ותנינן אפילו ההוא מה דחשיב בנ' ואסתלק ברעותיה כלא אשתכח קמי קב"ה ולא אתא ביד מניה וכו' עש'. (ילקוט דוד):

[משכיל דבר] תסמר שערת ראשו של אדם כשיבא ויגיע לפרק הרואה כי מה תהיה אחריתו של אדם וכדי בזיון וקצף לפני מלכו של עולם שלפניו נגלו כל כל תעלומות ונראו בעליל לפניו לכן ידידי ידיד ה' ושמת סכין בלבך אם בעל נפש אתה ותרחיק מחשבתך ממחשבת און מחשבה זרה זרה הלאה כי קדשו לבך וכליותך לפני המקום הגם שאינו מעניש על מחשבת און כדכתיב און אם ראית בלבי לא ישמע אדוני מ"מ בושה וכלמה להעז פניו לפני המקום לכן אחי נועם הדברים האלה קשרם על לבך תמיד ולא יזוזו מנגד עיניך פטרת:

ט:

שם רכד' עא' דתניא אינון יומין דברנ' כד אתברי קיימין כלהו ואזהרן ליה כל יומא ויומא בלחודוי וכד בנ' עביד בההוא יומא חובה קמי מיריה ההוא יומא סליק בכסופא וקאים בלחודוי לבר עד דבנ' עביד מניה מצוה לא זכה ההוא. נחית ואשתתף בההוא רוחא דלבר (שהוא כנגד פתחו של אדם והוא היה מזיק אלמלא המזמה שכנגדו) בגין לאבאשא ליה ואית דדיוריה לטב בין כך ובין כך אתפקדן אינון יומין וחסרים ולא עאלין במניינא דאינון דאשתארו ווי לההוא דגרע יומוי לעילא דכד בעאן לאלבשא ליה ביומוי אינון יומין דפגים איהו בחובוי חסרין מההוא לבושא ואתלבש במנא חסרא כש' אי סגיאין אינון ולא ליהוי לבנ' במה דאתלבש בההוא עלמא ווי ליה ווי לנפשיה דדיינין ליה בגיהנם על אינון יומין יומין על יומין יומין על חד תרין דלא הוה ליה לבושא במאי דיתכסי זכאין אינון צדיקייא דיומיהון כלהו טמירין ואתעביד מינייהו לבושי יקר לאתלבשא בהו לעלמא דאתי וכו' עש' (ילקוט דוד):

[משכיל דבר]:

תן עיניך במראות הצובאות האלו המחרידים את האדם ומקיצין את האדם משנתו שנת עולם להיות חי וקיים בימים קיימים בקיומיהון בלבוש יקר תפארת מלכות לעמוד לפני המלך בצהלה ובששון כחתן יכהן פאר. פטרת: יוד:

שם רכה' עב' דכתיב כי לא יראני האדם וחי בחייהון לא חמאן אבל במיתתהון חמאן ועינוי פקיחן מההוא חיזו דחמא ואינון דקיימין עליה בעא לשואה ידוי על עינוי ולאסתמא עינוי בגין ההוא דאוליפנא וכו' דבשעתא דאשתארו עינוי פקיחן מההוא חיזו יקירא דחמא אי זכי לבר ברא קדים לשואה ידיה על עינוי ולאסתמא לון כמה דכתיב ויוסף ישית ידו וכו' בגין דהא חיזו אחרא דלא קדישא אזדמנת לקבליה ועינא דחמא השתא חיזו קדישא עלאה לא יסתכל בחיזו אחרא אחרא וכו' ועוד אי אשתאר עינא פקיחא וההוא חיזו אחרא ישרי על עינוי בכל מה דאסתכל אתלטייא ולאו יקרא דעינא וכו' עש' (ילקוט דוד):

[משכיל דבר]:

הנה לפי דברי הזוהר. עליונים למעלה צריך אדם להזדרז על דבר זה מאד מאד וצריך לשום עין עז' שמיד יסתום עיניו של מת דלא לגרום לו בר מינן שום דבר רע ועוד שזהו כבודו כלו אומר כבוד אמן והבן קודם לדבר זה הנה נחלת ה' בנים כתיב פטרת:

שם רכז' ואמר ר' יהודה ואפילו כל זמנא דנפיל איניש בבי מרעיה ולא יכיל לצלאה נשמתא אתעברת מיניה וסלקא מיניה וכדין לא נהיר רוחא בנפשא עד דדיינין ליה לבנ' ואי דיינין לטב נשמתא אתהדרת לאתרת ונהירא לכלא תאנא בזמנא דדיינין ליה לבר"נ לעילא סלקין לנשמתיה והיא אסהידת בכל רעיוני דבנ' וכו' עש' (ילקוט דוד):

[משכיל דבר]:

ראה והביטה דברי הזוהר האלו שאומר שגם על רעיונותיו של אדם עומד בדין והנשמה היא מעידה עליו לכן רחץ וטהר ואל תאחר ותטהר מחשבתך שלא לעלות על לבך מחשבת און ואם יעלה על לבבך תדחהו בשתי ידים ולא יעלה ולא ירצה כי בין תבין את אשר לפניך כדאמרו בשס' נשמתו של אדם מעידה בו שנאמר משוכבת חיקך שמור פתחי פיך אלא שהזוהר בא בתוספת על העיקר גם על הרעיון כדרכו בקדש פטרת':

שם רלג' מנל' מהא דכד שבטא דאפרים נפק לא אשתלים גלותא זמנא דשעבודא דמצרים דחקו שעתא ונפקו מן גלותא קמו עליהון שנאיהון וקטלו לון וכו' עש' (ילקוט דוד) באהל דוד) על כן גם בזמן הזה אין לדחוק את השעה דשמא עדיין לא הגיע עת הזמיר והחכם עיניו בראשו שלא לדחוק האומות יושבי הארץ:

א'. זוהר יז' עב' אל' ר' יצחק בלק מכשף גדול הוה וכן דרך המכשפים לקחת הדבר שאין בו חשדא דכן דרך השדים דמעיינים בההוא מלה דקאמרי להו אי איהי כדיבא מודיעין ליה מלין כדיבין ואי איהי קשוט כל מה דאמרין לזמנא זעירא קושטא הוא למיעבד עבידתא וכן אין מזכירין לעולם שם אביו של אדם אלא שם אמו דבר שאין בו חשדא וכו' עש'. (ילקוט דוד): [משכיל דבר]:

נלי דמהאי טעמא כשאנחנו עושין פדיון לחולה או מברכין לחולה אומרים פב' פלונית דבר שאין בו חשדא (באהל דוד) תרפו':

ב'. אמר ר' יוחנן מפני מה עמא דרברבין נטירין ועמא דקבה' לא נטירין אמר ר' יצחק לא דמי מסכינא לעתירא מסכינא בעי לנטרא דיליה עתירא לא נטיר דיליה וכ"ש דישראל אינון ממלכא דרחים קשוט ודינא קדמא עביד בגוברין דביתיה דבעי דאינון להוון נפירין מחסאה יתיר מכלהו ההד' רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ר' יוסי נפיק לאורתא והיה עמיה ר' אחא בר יעקב עד דהוו אזלי שתיק ר' יוסי והרהר במלי דעלמא ור' אחא הרהר במלי דאוריי' חמא ר' יוסי חד חויא דהוא רהיט אבתריה אמר ר' יוסי לר' אחא חזית האי חויא דרהיט אבתאראי אמא ר' אתא אנא לא חמינא ליה רהטר' ר' יוסי וחויא אבתרוי נפל ר' יוסי ודמא שתת ונחית מחוטמוי שמע דהוו אמרין רק אתכם ידעתי מכל משפחות העמים וכו' אמר ר' יוסי ומה על שעתא כך מאן דמדתייאש מנה על אחת כמה וכמה עש' (ילקוט דוד):

[משכיל דבר]:

ראה כמה חביבין ישראל לפני המקום דקרי להו בני בייתיה דרוצה בם שתמיד יהיו רצוים לפניו ישרים בלבותם ולכן מיישרן תמיד כדי להיישר את דרכם בקדש קדושה יתירא נודעת להם וראה כמה צריך אדם להזדרז בעסק התורה ותמיד תהיה בין עיניו מהרהר בה תמיד ולא יפן כה וכה ממנה כי היא חייך וארך ימיך באהבתה תשגה תמיד ודברת בם בשבתיך בביתך ובלכתך בדרך ואל יליזו מעיניך קשרם על לבך תמיד ה' יעזרנו על דבר כבוד שמו ונהיו אנחנו וביתנו ובננו ובנותינו וכל הנלוים אלינו קשורים בעבותות אהבה ונהיו בריאים וחיים וקיימים וחזקים כראי מוצק לעבודתך וליראתך אמן בלי עצבות ובלי עצלות ודאגה ויהיה לנו לב שמח אמן תרפו': ג' שם ר' יצחק פגע בההוא טורא וחמא חד בנ' דהוה נאים תחות חד אילן יתיב תמן אדהוה יתיב חמא ארעא דמתחלחלא אתער ההוא גברא צווח לקבליה דר' יצחק ואמר ליה יודאי יודאי בכי ונהים דהאידנא מקימין ברקיעא חד רברבא ממנא שלטנא עלאה והוא זמין למיעבד עמכון ביש סגי והאי רגשא דארעא בגיניכון הוה דכל זמנא דרגשא ארעא כד קם ממנא די ועביד עמכון בישא וכו' וכש' כד שליט בישראל וכו' עש':

[משכיל:

ער:

דבר] מכאן משמע כאשר יהיה הרעש צריך לשוב בתשובה ולפשפש במעשיו ולהתפלל לאלהינו כי ירבה לסלוח כי הרעש מורה על הצטר צער בת רבים ועל זאת יתפלל כל חסיד לשטפ מים רבים אליו לא יגיעו אמן (באהל דוד). תרפו:

ד:

שם יא' עב' ותשם בסוף דלא הוו פקודי אוריי' חומרא למיעבד עד סוף דעלו ישראל לארעא לסוף ארבעין שנין עש' (ילקוט דוד):

[משכיל דבר]:

והכי איתא בזוהר. פרשת תחילת האזינו סופ רפו' עא' וז"ל אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה אני ישנה מן המצות מפקודי אוריי' בזמנא דאזילנא במדברא ולבי ער לאעלא לארעא למעבד דהא כל פקודי דאורייתא בארעא משתכחין וכו' עש' משמע להדיא שלא נתחייבו במצות עד שבאו לארץ ישראל והא דאיתא בבבא בתרא דף עד' עא' פסקי חדא קרנא דתכילתא דחד מיניהו וכו' עש' אפשר לומר דהק' הזוהר דלא היו עושין כל פקודי דאורייתא אבל יש מצות שהיו זהירים בהם ומקיימים אותם תרפט':

ה:

שם יב' עב' ואמר ר' יצחק פורקנא דישראל לא תליא אלא בבכי כד יכתלמון ויכלון בכי דמעות דבכא עשו קמי אבוי דכתיב וישא את קולו ויבך דאינון דמעין אחיתו לישראל בגלותא כיון דיכלון אינון דמעין בבכיה דישראל יפקון מגלותיה ההד' בבכי יבואו ובתחנונים אובלים (ילקוט דוד) באהל דוד):

[משכיל דבר]:

ועל זה תקנו לנו רבותינו לקום בחצות לילה להתפלל ולצעוק ולבכות על חרבן בית המקדש ועל כן צריך להרבות בבכי כדי לבטל בכי ודמעות עשו ואז ימהר יחישה גאולתינו בקרוב במהרה בימינו אמן. תרפט':

ו:

שם דף יז' עא' דאמר ר' חייא לית שולטנו לעמין עלייהו דישראל אלא יומא חדא לחוד דהוא יומו של הקב"ה והוא אלף שנים וכו' אמר ר' יוסי אי יתיר ישתעבדון לא על פום גזירת מלכא הוא אלא על דלא בעיין למהדר לקבליה וכו' עש' (ילקוט דדור באהל דוד:

[משכיל דבר]:

ידוו הדוים על מאמר הנז' שבעונותנו אנחנו גולים מעל שולחנו של אבינו שבשמים שכבר נשלם זמן גלותינו ומידינו היתה זאת שלא חזרנו לאבינו ועדין תועים במדבר את"ם הקשה בקושי ערפנו אנה ה' עשה למען שמך ואל תשחת את זכר שארתנו ותעשה למען שממות היכלך ולמען שכינתך לא למעננו פטרתי:

ז:

שם דפ יט' עב' תרין דמעין לקב"ה והן שתי מדות דין שהדין בא משתיהן כדא' שתים המה קוראותיך וכו' ופירש בגליון הגהות מהרח"ו דשתי מדות דין הם נצח והוד עש' (ילקוט דוד) באהל דוד:

[משכיל דבר]:

משמע דגם נצח הוא דין ועי' מה שכתבתי לקמן בפרשת פינחס אות א' ובציוניה שם. פטרת':

ח' לעיל דפ א' עב' אמר ר' שמעון מאן דרגיל למסבל צערא אעג' דאתי לפום צערא סביל מטלנוי ולא חייש אבל מאן דלא רגיל בצער והוה כל יומוי בתפנוקין ועידונין ואתי ליה צערא דא איהו צערא שלים ועל דא אצטריך לבכי כך ישראל כד נחתו למצרים רגילין בצערא הוו דהא כל יומוי דההוא זכאה אבוהון בצערא הוה ועד סבלו גלותא כדקא יאות אבל גלותא דבבל ההוא הוה צערא שלים ההוא הוה צערא דעלאין ותתאין בכאן עליה וכו' כד נחתו לבבל אתפתחו שמיא ושראת רוח נבואה קדישא על יחזקאל וחמא כל מאי דחמא ואמר לון לישראל הא מאריכון הכא וכל חילי שמא ורתיכו דאתו למידר (עמיכין) בניכון לא לא הימנוהו עד דאצטרך לגלאה כל מאי דחמא וארא כך וארא כך וכו' כיון דחמו ישראל חדו וכד שמעו מלין מפומיה דיחזקאל לא חיישי על גלותהון כלל דהא ידעו דקב"ה לא שביק לון וכל מאי דגלי ברשות קב"ה גלי וכו' עש' (ילקוט דוד): [משכיל דבר]:

הכישה והבן כמה חביבין ישראל לפני המקום שאפילו בשעת כעסו חסה עליהם עינו כרחם אב רחמן על בנים אעפ' שהגלם מפני מעשיהם לבין האומות והרי הם נזופים. מביתו ומארצו יצאו דוויים דחופים ומטורפים ביד שוביהם ממ' לא יוכל להפרד מהם והלך אחריהם הוא ובית דינו וקבל עמהם גלות ועושה עמהם פלאי פלאות כיחזקאל שהחיה את המתים בבקעת דורא וכדניאל שקרוב שיעשוהו המלכים האדירים אלוה וכחנניא מישאל ועזריה שהושלכו לכבשן האש וגדל שמם בעולם וכל זה משום חיבתם היתה השכינה עמהם וכל זר לא יקרב אליהם וקיים בהם מאמר הכתוב חונה מלאך ה' סביב ויחלצם אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו אשרינו מה טוב חלקנו כי חלק ה' עמו. טוב לטבת תרצא':

ט' ג' עא' אמר ר' יצחק מאן דאיהו בעל נפש לא ייכול עם ב"נ דמיכליה יתיר משאר בני נשא או גם מאן דאזיל בתר מעוי אי אערע בההוא רע עין יכום גרמיה ולא ייכול מנהמא דיליה דלית נהמא בישא בעלמא בר מההוא לחם רע עין מה כתיב וכו' עש' (ילקוט דוד):

[משכיל דבר]:

דע מה למעלה והזהר בנפשך שלא תאכל עם מי שהנחש שרוי בתוך מיעיו שאכילתו יותר משאר בני אדם ולא תאכל כי אם עם מי שקדוש שרוי בתוך מעיו שאוכל קימעא ומתברך במעיו (באהל דוד) טוב לטבת תרצא': יוד' שם תלתא אינון דדחיין שכינתא מעלמא וגרמין דדיוריה דקב"ה לא הוי בעלמא ובני נשא ציוחין ולא לאשתמע קליהון ואלין אינון מאן דשכיב בנדה בגין דלית מסאבו תקיפ' בעלמא בר מסאבו דנדה וכו' אסתאב הוא וכל דמתקרבין בהדיה יסתאבון עמיה ולא עוד אלא דגרים מרעין בישין על גרמיה ועל זרעא דיוליד וכו' דהא בנינא ויסודא דיליה איהו במסאבו וכו' ומאן דשכיב בבת אל נכר ותנינן לית קנאה קמי קב"ה בר קנאה דברית קדישא דאיהו קיימא דשמא קדישא ורזא דמהימנותא מה כתיב ויחל העם לזנות את בנות מואב מיד ויחר אפ ה' בישראל וכו' ומאן דקטיל בנוי ההוא עוברא דמתעברא אתתיה וגרים לקטלא במעהא דסתיר בנינא דקב"ה ואומנותא דיליה וכו' (ילקוט דוד):

[משכיל דבר]:

מה נענה ומה נאמר בדורותינו האלה דאחד מני אלף ימצא שלא פגם בריתו בבת אל נכר וזה נעשה להם כהיתר אנה ה' חוס ורחם עלינו ותמהר לגאולינו גאולת עולם בביאת משיחנו אמן (באהל דוד) הנז' תרצא': יא:

שם דפ ד' כא' בית ה' דאיהו בית המקדש כגון עזרות ולסכות ובית האולם והדביר דא בית המקדש ודאי אקרי בית ה' בית המלך דא קדש הקדשים דאיהו פנימאה דכלא וכו' (ילקוט דוד:

[משכיל דבר]:

הנה משמע מהזוהר דהדביר הוא ההיכל ולא בית קדש הקדשים וזה הפך ממה שכתוב מלכים א' ו' להיכל ולדביר ועוד כתוב ודביר בתוך הבית מפנימה הכין לתת שם את ארון ברית ה' עש' תרצא':

יב'. שם ע"ב א"ל ת"ח שכינתא נחתת למצרים את יעקב ושית מאה אלפין רתיכין קדישין עמה והיינו דכתיב כשש מאות אלף רגלי תנינן שית מאה אלפין רתיכין קדישין נחתו עם יעקב למצרים וכלהו סליקו מתמן כד נפקו ישראל ממצרים וכו' שש מאות לא נאמר אצא כשש מאות כגוונא דנפקו אלין נפקו אלין וכו'. ילקוט דוד):

[משכיל דבר]:

הנה דלפי הזוהר יומתק כצפחית בדבש מאמר הכתוב פרשת בא ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים הרי מצינו דבכל מקום שגלו ישראל שכינתא עמהון הוא ובית דינו שהרי גם כשגלו לבבל כדאמר בזוהר לעיל דף א' ע"ב. ע"ל אות ח' עי' בזוהר לקמן י"ד ע"ב פתח ר"ש וכו' באהל דוד) תרצ"א:

יג'. שם דף ו' ע"א. ת"ח כל עמין דעלמא וכל מלכין דעלמא לא אתתקפו בשולטניהון אלא בגינייהו דישראל מצרים לא הוו שלטין על כל עלמא עד דאתו ישראל ועלו תמן בגלותא כדין אתתקפו על שאר עמין דעלמא. בבל לא אתתקפו על כל עמין דעלמא אלא בגיניהון דישראל דהויין בגלותהון. אדום לא אתתקפו על כל עמין דעלמא אלא בגין דישראל דלהויין בגלותהון דהא עמין אלין בשפלותא הוו בשאר עמין ומאיכין הוו מכלהו ובגין ישראל אתתקפו וכו' ע"ש. ילקוט דוד) תרצ"א:

יד. ענין ביאת משיח ואותותיו וסימני מופתיו תמצא שדבר בזה ר' שמעון בר יוחאי זיע"א בפרשה זו מדף ז' ע"א עד דף יוד' ע"א ע"ש ותראה פלאי פלאים מן ויקם מלך חדש על מצרים עד ויקם מלך חדש על מצרים ותראה חדשות. ילקוט דוד) תרצ"א:

טו:

שם דף י"א וכמה דאתייקר איהו בעלמא בעובדי דצדיקייא הכי נמי אתייקר איהו ברשיעייא כד עבדי עובדא טבא בעלמא וכו' ועי' להרב ניצוצי אורות שכתב מקשים דהא אמרו רז"ל דמצות הרשע הולכות לסט"ר וכו' ע"ש דיש ט"ס במה שכתב ואפי' דאם הרשע וכו' וצ"ל ואפשר לומר וכו' ולי נראה לתרץ דהא דאמרו רז"ל דמצות הרשע הולכות לסט"א היינו במצות עשה אבל הכא מיירי במצות לא תעשה שבאה לידו דבר עבירה שהיא באזהרה ונצול הימנה דכחו גדול גבורי כח עושי דברו. באהל דוד):

טז:

שם ט"ז. ואלה שמות בני ישראל וכו'. אתחזר פרשתא דא למה וכו'. ר' אלעזר בן ערך כד הוה מטי לפרשתא דא הוה בכי דאמר דבשעתא דאזלי ישראל בגלותא (דהיינו שהתחיל השעבוד) אתכנשו כלהו נשמתין דשבטין למערתא דכפילתא צווחו ואמרו סבא סבא כאיבה דבנין לאו בלאותא דעלמא דין בניך כלהו משתעבדין בקשיו עם אחרן עבדין בהו נוקמין דעלמא בההיא שעתא אתער רוחיה דההוא סבא רשותא שאיל ונתית קרא קב"ה לכל רתיכוי ומשרייתיה וכו' וכלה נחתו עם יעקב שבטין נחתו חיים עם יעקב אבוהון שבטין נחתו מתים עם אבוהון וכו' ות"ח מתים הוו ונחתו וכו': יז:

שם ע"ב א"ל שרי קברי אי לאו בעותא דילן על חיי לא יתקיימון פלגות יומא בעלמא וכו' (ילקוט דוד):

[משכיל דבר]:

ומזה נהגו העולם כשאירע להם צער הולכים לבי קברי ומבקשים רחמים שם. עי' מור"ם בא"ח סי' תקפ"א ס"ד באר היטב שם ס"ק י"ז ע"ש:

וארא:

א:

זוהר דף ק"ה ע"א אמר מצוה לו לאדם להתפלל על הרשעים שיחזרו למוטב ולא יכנסו לגהנם דכתיב ואני וכו' ע"ש. מדרש הנעלם משמע דתפלה מועלת להחזיר את הרשעים בתשובה והיינו דקאמרה ברוריה דביתהו דר' מאיר מי כתיב חוטאים חטאים כתיב וכשיתפלל שיתמו חטאים נמצא אין כאן חוטאים: ב:

שם ק"ז ז"ל אמר ר' יעקב הרשעים שקלקלו, ברית מילה וחללו את המועדות ושכפרו בתחית המתים וכדומה להם יורדים לגהינם שלמטה ונדונים שם ושוב אינם עולים אבל יקומו ליום הדין. ויקומו בתחית המתים ועליהם נאמר וכו' ע"ש. לפי דברי הזוהר הללו משמע דגם אותם חוץ מאלו שנאמר בהם יורדים לגהינם ואינם עולים יקומו ליום הדין ויקומו בתחית המתים: משכיל דבר באהל דוד:

ג:

זוהר דף ז"ך ע"א מאי כל היום היא שיחתי אלא מכאן אוליפנא דכל מאן דאשתדל באורייתא לאשלמא דינא על בורייה כאלו קיים אורייתא כולה בגין כך כל היום היא שיחתי וכו' ע"ש (ילקוט דוד):

משכיל דבר]:

. מכאן אתה רואה כמה גדלה מעלת מי שמברר את הדין לאמתו וטורח כדי להגיע אל פקודת, האמת שהם ספרי שאלות ותשובות שכל דין שמעמידו על אמתתו מעלה עליו הכתוב כאלו קיים התורה כלה רפ"ו:

ד'. שם זוהר דף ל"א ע"ב ועל דא תנינן חייבים דגהינם דבשעתא דעאל שבתא כלהו נייחין ואית להו חידו ונייחא בשבתא כד נפיק שבתא אית לן לאתערא חידו עלאה עלנא דנשתזיב מההוא עונשא דחייביא דאתדנו מההיא שעתא ולהלאה ואית לן לאתערא ולימא, ויהי נועם ה' אלהינו עלינו דא הוא נועם עלאה חידו דכלא וכו' ע"ש (ילקוט דוד) ראה והבט כמה הועילו לנו חכמינו ז"ל בתקנתם ובסדרם. תרפ"ו:

ה:

שם לעיל דף כ"ו ע"א. דאי לא ישרי דחילו על רישיה דבר נש בהאי ברית קיימא לא דחיל ליה לק"בה לעלמין בשאר פיקודוי. ת"ח באתערותא דלתתא כד אתערו ישראל לגבי קב"ה וצווחו לקבליה מה כתיב ואזכור את בריתי דהא בברית הוי דכיר וכו' ע"ש:

[משכיל דבר]:

הנה קאמר הזוהר שאם האדם אינו שומר את בריתו שוא עמלו בוניו בו שבודאי אין אדם זה שומר מצות ה' שבנפול היס"וד נפל הבנין שזהו יסודן של מצות הוא תקון היסוד שעליו נבנה הכל, ולכן נקרא ברית קיימא שהוא העמוד שהבית עומד עליו שנשפע ממנו הכל שהרי מצינו באברהם אבינו שקיים את התורה כלה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי וכו' אפילו הכי לא נקרא שלם עד שמל ערלתו שאם האדם להוט אחר דבר זה ביום ההוא אבדו עשתונותיו ומתלבשת בו סטרא אח' רח"ל לכך צריך האדם לעשות רסן ומתג עדיו לבלום לתאותו ולכן צריך האדם לשמור משמרת בזה ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה עיני בשר ועיני השכל כדכתיב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם שלא יחשוב בזה כלל כי המחשבה מפגלת בזה ולא ירצה לפני ה' ולכן צריך לטהר מחשבתו ולטהר את לבו לב טהור ברא לי אמן. ילקוט דוד (באהל דוד) תרפ"ז:

ו:

שם כ"ג ע"ב מכאן אוליפנא דהא לבר נש חייבא אסור לאקדמא לו שלם ואי אצטריך ליה יקדים ליה כדוד דבריך לק"בה ואתחזי דבגיניה קאמר ואי תימא דרמאות הוה לאו הכי דהא כל מאן דסליק ליה לקב"ה ואתחזי דבגיניה קאמר לאו רמאות הוא ומאן דאקדים שלם לזכאה כאלו אקדים ליה לק"בה וכו' ע"ש. (ילקוט דוד באהל דוד):

[משכיל דבר]:

הנה הזוהר אוסר להקדים שלם לאדם רשע ולעיל בפרשת מקץ קאמר הזוהר שבזה נותן לו כח לאתקפא ביה ולהזיק לו ע"ש בדף ר"א ועי' משכית אנכי הד"ך שם באות ואו' ע"ש. פטר"ת:

ז:

ששם כ"ח. אבל מעץ הדעת טו"ר דאיהו כגוונא דמעה זמנין דמהפכין הנשים לשדות אנשים לשדים ובגין דא ויגד יעקב לרחל. ובגין דא אוקמוה רבנן דלית ליה לב"נ לשמשא עם אתתיה עד דמספר עמה שמא נתחלפה בשידה וכו' ע"ש. (ילקוט דוד):

[משכיל דבר]:

הנה ראה והתבונן כמה רבותינו ז"ל הודיעונו בדברים הנעלמים ונסתרים ממנו למדונו להועיל להרחיק מעלינו כל היזק ונזק שגדלה חכמתם למעלה למעלה ובזה הראונו את גודל כבודם כולו אומר כבוד כבוד חכמים ינחלו נחלה בלי מצרים בשכלם וברוחב דעתם כנחל שאינו פוסק והולך וכמעין המתגבר גברו גם מצאו חיל. פטר"ת:

ח:

שם ר' חייא הוה יתיב יומא חדא אבבא דתרעא דאושא תמא לר' אלעזר חד קטפירא טאסא גביה א"ל לר' אלעזר משמע דאפילו באורחך כלא תאיבין למיהך אבתרך אהדר רישא וחמא ליה אמר ודאי שליחותא אית גביה וכו', ע"ש (ילקוט דוד באהל דוד):

[משכיל דבר]:

עי' בנצוצי אורות דפירש וז"ל עוף זה קפפירא כי יש בו גוונים נאים. הרש"ב והר"מק פי' מין בריה קטנה שקורין אותה מבשרת הרמ"ז ע"ש וכן בזמננו נמצאת בקיץ והולכת ומסבבת את בן אדם ובכנף רננים נעלשה והיא בכמות כזית ועדין אומרים העולם מבשרת ובערבי קורין לו "בשאר לכיר" כלומר מבשר טוב. פטר"ת:

ט:

שם שע"ב דבההוא זמנא ימא ינקא מתרין סטרא הוה אתפלג לתרין חולקין חוור וסומק וכדין שדי לאורא חולקא דמצרים ואלקי לעילא ואלקי לתתא ועל דא שתאן ישראל מיא ומצראי דמא, וכו ת"ח מצראי שתאן דמא ועאל למעייהו ואסתלק ובקע עד דהוו מזבנין לון ישראל בממונא וכדין שתאן מיא וכו' ע"ש. (ילקוט דוד):

משכיל דבר]:

ראה והבין נפלאות תמים דעים ב"ה אשר עשה עם ישראל שהמים שביאור חציין דם וחציין מים מתוקים ובזה ישראל עשה חיל וקנו עושר גדול במה שהיו מוכרים להם מים בכסף מלא ובזה נעשו אדונים לאדוניהם מכובדים בעיניהם וסגולה היו ישראל להם להסתופף בצלם כי צל אלוה על ראשם וכל זה לקיים בהם הבטחת אברהם אביהם שאמר לו השם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא נפל מכל דברו הטוב אשר דבר עליהם ולא נצרכה אלא להעדפה ברוך אלהינו שבראנו לכבודו ורצה בנו וחבבנו וכאב את בן ירצה שמודיע לו חביבותו בפניו ושעשועו בו ה' יתן אומר המבשרות צבא רב קול מבשר מבשר ואומר כי בא זמן קץ הימין מוציא אסירים בכושרות בכי ושירות בכי למצרים ושירות לישראל אי נמי הכל בישראל ע"ד הזורעים בדמעה ברנה יקצורו הלך ילך ובכה נושא משך הזרע שהיו בני ישראל זורעים וחורשים את שדותם של מצריים כדכתיב ובכל עבודה בשדה וכו' והיו הולכים וחוזרים והולכים כדרך הזורע והחורש שהוא הולך ובא ודמעתם נתכת אבל עתה בא יבא ברנה אל בית המצרי כי נושא אלומותיו כספיהם צרורות על כתפם ולכן באים אל בית אדוניהם ברנה לקחת מהם עושר רב צפון לצדיק חיל חוטא אז ישיר את שיר ה' על אדמת נכר ונתקיים בהם בערב ילין בכי ולבוקר רנה והיינו דקאמר הכתוב בכו שרות שהיה להם בכי ושירות. פטר"ת כל רחם כ"ו לעבת יום שלישי בשבת. עי' סוטה ב' ע"א. סנהדרין כ"ב ע"ש. וכן איתא בילקוט פרשה זו רמז קפ"ב ע"ש:

יוד:

שם ל' ע"א. וע"ד אדכר לון קב"ה במצרים וסליק על פרעה אלין דלא משתככי יממא וליליא ומאן אינון עורדעניא דקליהון לא משתכך תדיר בגין דאתקף בעמא קדישא דלא משתככי יממא ולילי לשבחא לקב"ה ולא הוה בר"נ במצרים דיכיל למשתעי בהדי הדדי ומנייהו אתחבלת ארעא ומקלהון הוו ינוקין ורביין מתים ואי תימא ואיך לא יכלין לקטלא לון אלא אי ארים בר"נ חוטרא או אבנא לקטלא חדא אתבקעת ונפקין שית מינה מגו מעהא ואזלי וטרטשי בארעא עד דהוי חתמנע למיקרב בהו וכו' ע"ש. (ילקוט דוד):

[משכיל דבר]:

הנה כמה הפלא לעשות אדון כל תולדות שהביא על פרעה ועל עמו הפלאים האלה המבהלין אותם בקולותיהן ובמאוסיהן והיו ממיתים את בניהם הקטנים מדה כנגד מדה שהמצריים היו ממיתים בניהם על האבנים ומשליכים אותם ליאור עתה קמו צפרדעים שביאור ותבלו בהם ובבניהם עד שקצו בחייהם כמו שהיו ישראל קצים בחייהם כשרואין מה היו עושין להם המצריים פט"רת: שם. ורוחא דדרום דאיהו חמימא שדי לון וכו' וכן לעיל כ"ד איתא וז"ל בגין דדרום איהו חס וכו' ומדרום נפיק תוקפא דחמימותא וכו' וכן בזוהר פרשת ויצא קס"א ע"ב קאמר וז"ל וכד אתער רוחא דדרום מתחממים מיא וכו' בגין דחמימו דדרום שראן במיא וכו' אלא דהרואה יראה ביחזקאל י"ז יוד' כתוב והנה שתולה התצלח הלא כגעת בה רוח הקדים תיבש יבש על ערוגות צמחה תיבש ומדנקט הכתוב תיבש ולא תעקר משמע ברוב התמימות של רוח קדים תיבש וכן בהושע י"ג ט"ו כתוב כי הוא בין אחים יפריא יבא קדים רוח ה' וכו' ויבוש מקורו ויחרב מעינו הוא ישסה כל כלי חמדה ודרשו בו בגיטין ל"א ע"ב כי הוא בין אחים יפריא אפי' שופתא בקופינא דמרא רפיא וכו' יבוש מקורו זו מקורה של אשה ויחרב מעינו וכו' ישסה כל כלי חמדה זו מרגלית שבים וכו' ע"ש משום דרוח קדים הוא חם ביותר כדפירש רש"י שם והתוספות שם ד"ה שדיא נשיב וכן דרשו שם על פסוק בגדיך חמים בהשקט ארץ מדרום אימתי בגדיך חמים בהשקט ארץ מדרום שרות דרום קרה ורות קדים משתתקה ואז בגדיך חמים כמו שפירש רש"י שם. וכן פירש בספר איוב ל"ז י"ז ע"ש ועי' עוד פירוש רש"י על איוב ע"ל כ"ו. אבל הרא"בע והמצודות פירשו שהדרום הוא החם ביותר וכדעת הזוהר ובאמת פשט הכתובים ופשט הש"ס אינו מתהלך במישרים לדעתם (באהל דוד) ורבינו בחיי בפרשת בראשית על פסוק ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם כתב וז"ל והזכיר מקדם הודיענו הכתוב בזה מעלת רוח מזרחית אשר גן עדן נטועה שם ויודיע כי מבחר הפירות הם במזרח והוא שכתוב וממגד תבואות שמש וכן דרשו רז"ל רוח מזרחית מיישב הדעת ומאמץ הכח ומחזק את הלב כי האויר שבו משובח ביותר ועל זה אמר וישם שם את האדם אשר יצר וכו' עש"ב:

בא:

א'. זוהר דף ל"ו ע"א ז"ל עבד ב"נ ביתא. וקב"ה אמר ליה כתוב שמי ושוי לפתחך ואת שרי לגו ביתא ואנא אותיב לבר בפתחך לנטרא לך ע"ש אבי ראה גם ראה היש חיך מתוק מזה ואביו שמר את הבן והאב מבחוץ והבן מבפנים וכתב הרב ניצוצי אורות דמזוזה עולה אדנ"י שהוא הנקרא שם השם הנקרא אדני עולה במלואו תרע"א ולכך הוא על הפתח וזהו כתוב שמי ושוי לפתחך ודוק' ע"ש והם דברים הראוים למי שאמרם:

[משכיל $:

דבר] באהל דוד):

עי' פרשת ואתחנן רס"ו ע"ב:

וז"ל הרמ"ק כתוב כל תפלה שאין בה וידוי יש בה קטרוג והטעם כי אין לקליפה חלק בה כי אם הוידוי ואם אין וידוי אז מקטרג ואיוב יוכיח שקטרג עליו שהיו כל קרבנותיו עולות כלם לגבוה ואין לו חלק בהם וכמו כן כשאין וידוי שגורם רחיצת הפגמים ואותם שופכים שנוטל לחלקו שאז עולה לקטרג ע"ש וז"ל הזוהר פקודי רס"ב. ע"א בתר דסיים צלותיה קאים על רגלוי לאודאה על חובוי בגין דלא יהא פטרא דפומא לסטרא אחרא לאסטאה ליה ואתכפיא קמיה וכו' ע"ש:

ב:

שם מ"ב. ז"ל וההוא מאנא רברבא ואתפליג לשבעה נחלין כפום מאנין אריכין הכי אתפשט מייא מן ימא לשבעה נחלין והא מקור כתר ומעיין חכמה וימא בינה ושבעה נחלין אינון יוד' וכו' הרי עלת העלות עביד עשר ספירן וקרא לכתר מקור וביה לית סוף לנביעו דנהוריה וכו' ועבד ליה לשב עה מאנין יקירין וקרא לון גדולה גבורה ת"ת נצח הוד יסוד מלכות וכו' ע"ש ועוד שם מענין זה תעיין שם היטב ותמצא כל מבוקשיך מדברים העומדים ברומו של עולם:

[משכיל דבר]:

באהל דוד תרפנו:

ג'. שם ל"ד ע"א פתח ואמר ויהי קץ ימים ויבא קין וכו' מקץ ימים ולא מקץ ימין דאיהו דחה לקץ ימין ואתקריב לקץ ימים וכו' ואתה לך לקץ ואמר דניאל לאן קץ לקץ הימין או לקץ הימים עד דאמר ליה לקץ הימין וע"ד דוד דחיל ואמר הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא או לקץ הימים או לקץ הימין והכא מה כתיב ויהי מקץ ימים ולא מקץ ימין ובג"כ לא אתקבל קרבניה דהא מסטרא אחרא הוה וכו' והבל הביא גם הוא קרבניה לקב"ה הוה כלא ועקרא דקרבנא דיליה לקב"ה וכו' ע"ש (ילקוט דוד):

[משכיל דבר] דלפי דברי הזוהר הנז' צריכין לומר בפזמון יגדל אלהים חי וכו' ישלח לקץ ימין ולא לקץ ימים:

ד'. שם ל"ח ע"ב. ואי דיוריה בין זכאין אוטיבין ליה בגיניהון דהא רב חסדא הוה דיוריה בקדמיתא ביני קפוטקאי והוה דחיקא ליה שעתא ומרעין רדפין אבתריה נטל, ושוי מדוריה בין מארי תריסין דצפורי וסליק וזכה לכמה עבין לכמה עותרא לכמה אורייתא ואמר כל האי זכינא על דעלית בין אינון דקב"ה אשגח לאוטבא להו וכו':

ה'. ישם דף מ"א. כגוונא דא מאן דאשתעי ומפרט חטאוי על יכל מה דעבד בגין דאלין מלין סלקן וכל פמליא דלעילא מתכנשין וחמאן לון ואודאן כלהו לקב"ה. ואסתלק יקריה עלייהו עילא ותתא) אי תימא למאי אצטריך אלא מקטרגא קאים תדיר קמי קב"ה בגין לאשתעי ולמתבע חובי בני נשא ולמתבע עליהון דינא כיון דאקדים בר"נ ואפריט תובוי כל חד וחד לא אשתאר פטרא דפומא לההוא מקטרגא ולא יכיל למתבע עליה דינה דהא תדיר תבע דינא בקדמיתא ולבתר משתעי ומקטרג פלוני עבד כו' ועל דא אצטריך ליה לבנ' לאקדמא ולפרש חטאוי כיון דמקטרג חמי דא לית ליה פטרא דפומא עליה וכדין אתפרש מניה מכל וכל אי תב בתיובתא יאות ואי לאו הא מקטרגא אשתכח עליה ואמר פלוני דאתא לקמך בתוקפא דאפין בעיש במאריה חובוי כך וכך על דא יאות לאזדהרא בר"נ וכו'. ע"ש. ונ"ל דע"ז נתפשט המנהג להתודות גם במנחה כדי שלא יקטרג עלינו וסתמו פי המקטרגים עלינו ולא תעשינה ידיהם תושיה (באהל דוד) תרפ"ו:

ו'. זוהר ר"מ דף מ"א ע"ב וקדם דייתי בר נש בהאי עלמא ויפוק מרחם אמיה וכו' ואוליף ליה שבעים לשון ובג"ד ויציר ה' אלהים חד יצר הטוב דאוליף ליה שבעים לשון וחד יצר וכו' כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה ואשכח מניה שבעים לשון דאוליף ליה יצר הטוב וקדם כל דא נחתין עמיה ארבעה מלאכין דאתמר בהון כי מלאכיו יצוה לך אי אית ליה זכות אבות חד מיכאל בזכות אברהם ותניינא גבריאל בזכות יצחק ותליתאה. דנחיה עמיה נוריאל בזכותא דיעקב ורביעאה רפאל בזכותא דאדם. קדמאה יצ"הט לעילא מניה ואי לית ליה זכות אבות אזלי עמיה ד' עון משחית אף וחמה וכו' דלכל בר"נ דאית ביה ארבע יסורין ארבע מלאכין נחתין עמיה מימינא וארבע משמאליה וכו' (ילקוט דוד:

[משכיל דבר]:

מכאן מוכח שצריך האדם שיהיה בקי בכל הלשונות הנאמרין בכל לשון שהרי יצר הטוב מלמדו שבעים לשון כמו שמלמדו תורה וכן מצינו במשה רבינו שלמדה לישראל בשבעים לשון כמו שפירשו חז"ל על פסוק באר היטב בריבוע יעלה שבעים. וזה משלמות האדם שיהיה שלם בכל וכמו שאמרו רז"ל ששבעים סנהדרין היו בקיאים בשבעים לשון כדי שישמעו מפיהן ולא מפי כתבן בלא מתורגמן. תרפ"ו:

ז'. לעיר ל"ב ע"ב כביכול אינון ממנן שליחן כד בעאן לקיימא על אינון. עובדין דישראל על ה' ודאי קיימין דהא כד ישראל עבדין עובדין דלא כשרן כביכול מתישי חילא דקב"ה וכד עבדין עובדין דכשרן יהבין תוקפא וחילא לקב"ה ועל דא כתיב תנו עז לאלהים במה בעובדין דכשרן וכו' ע"ש (ילקוט דוד באהל דוד):

משכיל דבר:

עי' מה שכתבתי בספרי הקטן לך דוד על התורה בפרשת כי תשא על פסוק ושמרו בני ישראל את השבת וכו' ע"ש דישנו בנותן טעם למה שהזהיר ה' על ישראל לעשות את השבת ולא לכל האומות מפני שהשם ברא מעשה בראשית את השמים ואת הארץ ואין לו שותף בזה והוא שהווה את הכל בששת ימי בראשית וביום השביעי שבת וינפש והוא אשר עשה והוא אשר שבת שאם לא עשה לא שבת ואם לא שבת לא עשה ולו יאתה המנוחה ביום השביעי ולא לאחר שלא עשה כגון שרי מעלה שלא עשו ולא כלום לא יאותה להם המנוחה ביום השביעי ולכן לא ניתן להם השבת וכן כל האומות שניתנו תחת ידם אינם יכולים לשבות וגוי ששבת חייב מיתה דהו"ל משתמש בשרביטו של מלך אבל ישראל עמו וצאן מרעיתו כי חלק ה' עמו שאור נשתמשנו היא חלק מאורו ומעצמ' מעצמותו יתברך שנתן בנו לכך הזהיר על החלק כהכל כמוהו ממנו יהיה וכמו שהוא יתברך שבת ביום השביעי כן החלק ממנו עיין מה שכתבתי בזה. ובזה יש לפרש כוונת הזוהר הנ"ל דכד ישראל עבדין עובדין דלא כשרן כביכול מתישין חילא דקב"ה וכו' דר"ל חילא כח וחלק אשר בנו מאורו יתברך שהוא אור נשמתינו שאותו אור מתישין כחו לאותו חלק וכד עבדין עובדין דכשרן יהבין תוקפא וחילא לקב"ה ר"ל לאותו חלק אשר אצל עלינו וכו' ודוק' ונכון. ועי' בזוהר פרשת בשלח דף ס"ה ע"ב ויבא עמלק וכו' ע"ש. ג' שבט תרפ"ט:

ח'. שם ל"ג. ת"ח ויהי היום ויבואו בני האלהים וכו' כתב הרב ניצוצי אורות הטעם שנקרא ר"ה היום היינו משום שכל ימי הבריאה לא נודעו כי לא היה אדם בעולם ויום הששי הוא לבדו נודע לאדם וכו' ע"ש ולעיל ל"ב כתב ועוד שאמרו רז"ל בפסוק לך יום אף לך לילה שיום ששי לא היה בו לילה שלכן לא נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי ונמצא שיום ר"ה היה יום בלתי לילה ולכן נקרא היום וכו' ור"ל לא היה אחריו לילה מ שהאיר יום הששי עד מוש"ב פט"רת:

ט'. שם ל"ח ע"ב. אלא הכי תנינן כתיב כי יהיה נערה בתולה נער כתיב מ"ע משום דכל זמן דלא קבלת דכר אתקרי נער מדקבלת דכר אתקרי נערה וכו' (ילקוט דוד) באהל דוד):

יוד:

שם דף מ' ע"א ועל דקיימא סיהרא בפגימותא לתם עני כתיב מ"ט קיימא בפגימותא בגין דלא אתפרעו ולא אתגליא האי את קדישא גזירין הוו ולא אתפרעו אימתי אתפרעו בשעתא דכתיב שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו (ר"ל במרה) וכו' ואי תימא היך לא פרע להו משה אלא בגין דלא יתעכבון ישראל תמן עד דאתסיאו וכו' ע"ש והא דדרשו חז"ל על פסוק ואומר לך בדמיך חיי וכו' זה דם פסח ודם מילה וכמו שאמר בזוהר לעיל מזה ל"ו ע"א מאי נגוף ורפא נגוף למצרים ורפא לישראל מאי ורפא ממה שנמול וכו' הרי לך שנמולו ביום הקרבת הפסח שלמחרת יצאו לדרך וכיון שנמולו באותו יום ולא חסו על עצמן משום יציאתן לדרך היה להם לעשות פריעה ג"כ דרפואתם באה כאחד ולמה לא פרעו ור"ל בזה הוא כשהיו במצרים היו מלין ולא פורעין וכשבא משה להוציאן אלו שכבר מלו ולא פרעו לא רצה משה למפרע להו בגין דלא יתעכבון ישראל תמן עד דיתסון והם כל הדור ההוא לא נפרעו אבל אלו שנולדו מקרוב ועדין לא מלו מלו ביום ארבעה עשר ביום הקרבת פסח ומסתמא מלו ופרעו דכיון שהיה מילה בזמנה קיימו המצוה ולא חשו על יציאתם לדרך ועוד דמיעוטין היו ויכולין לשמרן גם אם יצאו לדרך סמוך למילתם. והגם שאמר הכתוב וכל ערל לא יאכל בו אפשר לומר דוקא ערל מכל וכל. ודוק'. ארבעה ימים לשבט. תרפ"ט:

יא:

שם מל"א ע"א. אי קודשא בריך הוא בלחודוי קטיל אמאי כתיב ולא יתן המשחית דמשמע דמשחית הוה אזיל ולא קב"ה. אלא ודאי קב"ה הוה קטיל ומשחית הוה אזיל לאשכחא עילא לישראל וכיון דהוה חמי ההוא תבירו דערלה בתרין סטרין הוה עריק ואתפרש מנייהו וכיון דקטל קב"ה כל אינון בוכרין דההוא סטרא יהיב בוכרין דישראל לפורקנא דלא ישכח עלייהו סטרא אחרא עילה הכלל ובכלא נטיר לון לישראל קב"ה כאבא על בנין ע"ש (ילקוט דוד) באהל דוד). זה תירוץ חדש:

ומשכיל דבר]:

זה תירוץ חדש. דלפ"ז הכי קאמר קרא דבזה לא יתן פתחון פה למשחית לומר לבא אל בתיכם לנגוף דבזה יסתם ויסכר פיו ויברח משם ולא יכול לקטרג על עמו וצאן מרעיתו. תרפ"ט:

ובזה יבא על נכון הכתוב דכתב ולא יהיה בהם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים והכוונה דבזה לא יהיה בכם נגף בשביל קטרוג המשחית בהכותי אני בארץ מצרים דלא ימצא המשחית מענה לשון לפתוח פיו עליכם. אי נמי שהפסוק הזה נאמר לפסח דורות:

יב:

שם מל"א ע"ב וירא כי לא יכול לו מסטרא דחובין ויגע בכף ירכו בגיד הנשא נשא לשון כי נשני אלהים את כל עמלי ואיהו לשון נשיא וכו' ע"ש (ילקוט דוד) באהל דוד):

[משכיל דבר]:

דע ידידי כי בזמן הזה אנחנו רואים עין בעין כי היצר שמנו למפגע לו שתמיד אורב לנו ומבקש רעתינו שמביא לנו מחשבות כדי להסיח דעתנו בתפלה ובברכות ובברכת המזון ובקריאת שמע ובכל מילי דקדושה כדי שיתקיים בנו בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם ריחק ממני כמ"ש בזוהר הנ"ל כי עיקר שליטתו היא בגיד הנשא שינשא אותנו במה שאנחנו עוסקין בו בתורה ובמצוה בק"ש ובתפלה ולא ידע אדם את עתו שעומדין עליו ארבעה מלאכים משמאלו להמתין עליו שיפול בידיהם שהם:

תוכן העניינים

ילקוט דוד - באוהל דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה