ילקוט דוד - באוהל דוד· רבי דוד כהן־סקלי
פרשת ויגש
זוהר סוף דף רט' עב' מאן דצלי צלותיה קמי מאריה אצטריך ליה דלא למשמע קליה בצלותיה ומאן דאשמע קליה בצלותיה לא אשתמע מ"ט בגין דצלותא לאו איהי ההוא קלא דאשתמע דההוא קלא דאשתמע לאו היא צלותא וכו' ובגין כך לא אצטריך ליה לב"נ למשמע קליה בצלותיה אלא לצלאה בלחש בההוא קלא דלא אשתמע ודא היא צלותא דאתקבלת תדיר וסימנך והקל נשמע קל בלא ואו' וכו' דכתיב בחנה וקולה לא ישמע דא היא צלותא דקב"ה קביל כד אתעביד גו רעותא וכוונא ותקונא כדקא יאות וליחדא יחודא דמאריה בכל יומא וכו' ע"ש:
[משכיל דבר]:
א' הנה מדברי הזוהר כאן סתומים כי לא ידענו אם מזהיר דוקא שלא להשמיע קל צלותיה לאחרים או נימא דגם לאזניו ג"כ מזהר דלא להשמיע קולו אבל בפ' ויקהל באו דברי הזוהר מפורסמים דלא קפיד אלא שלא להשמיע לאחרים תפלתו ועי' שם בפ' ויקהל מש"כ שם באות ט"ו ע"ש (באהל דוד) ועי' בניצוצי אורות אות א' שהעתיק משם של"ה דמפרש דגם לאזניו לא ישמיע וכן מסיק משם הפר"ח וכן בתנא דבי אליהו ע"ש שבאמת מדברי הזוהר דפ' ויקהל לא משמע כדבריהם וצ"ע ועי' מש"כ שם פרשת ויקהל אות יוד' טו' גם בזוהר פרשת פנחס בר"מ דף ר"ל עב' כתוב וז"ל כל חד מצלי צלותיה בחשאי דלא ישמע חבריה וכו:
ב:
שם עב' ת"ח כל ב"נ כלהו עברין על ידא דמלאך המות בר מהאי דאקדימו ליה ב"נ לא ימטי זמנא לשלטאה ביה וליטול רשו דהא לא שליט בבר נש עד דנטיל רשו ובגין כך אית ליה דינא לשלטאה על ההוא אתר וכו' ע"ש: [משכיל דבר]:
מהזוהר משמע להדיא דהנהרגים על ידי אדם לא שליט עלייהו מלאך המות ומתים מיתת עצמן מחמת מכת חרב ואין בהם עיפה מטיפת מלאך המות שמטיל במת ואעפ"כ מסריח מחמת מכת חרב השם יצילנו ממכת חרב ואבדן ומחרבו של מלאך המות ומיתתנו יה"ר שתהא בנשיקה אמן (באהל דוד) וא"כ לפי זה אין צריך לשפוך מים על מי שנהרג ודו"ק וכן משמע מדברי באה"ט בש"ע חוש"מ סי' רעו' סק' ב' ע"ש בדבריו: