יכין תענית· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ד
סעיף א
כהנים נושאין את כפיהן
ר"ל בג' זמנים בשנה נושאין כפיהם בג' תפלות. בשחרית, מנחה, נעילה:
סעיף ב
ארבע פעמים ביום
ר"ל יש יום בג' פרקים הנ"ל שנושאין כפיהם בו ד' פעמים, דהיינו בשחרית וכו':
סעיף ג
בשחרית במוסף ובמנחה ובנעילת שערים
ואלו הן השלשה פרקים, בתעניות וכו':
סעיף ד
בתעניות
דהיינו כשגזרו תענית על הצבור:
סעיף ה
ובמעמדות
דג"כ התענו כמ"ב:
סעיף ו
וביום הכפורים
דביו"כ מדהתפללו בו מוסף, נשאו כפיהם ד"פ. וקיי"ל דאין נ"כ במנחה אפילו בתעניות, אטו שאר יומי דשכיח אז שכרות ואנו אין נוהגין לשאת כפים רק במוסף ביו"ט [קכ"ח קכ"ט]:
סעיף ז
אלו הן מעמדות
ר"ל מ"ט תקנו מעמדות:
סעיף ח
צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו
והרי כל ישראל בעלים לקרבן התמיד:
סעיף ט
התקינו נביאים הראשונים
דוד ושמואל [ועי' פ"ב סי' נ"ח. וסי' ס"ה]:
סעיף י
כהנים ולוים עולים לירושלם
כהנים לעבודה. ולוים לשיר בביהמ"ק:
סעיף יא
וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן
לעיר שדר בה ראש המעמד. ומתענין [כמ"ג], בין אותן שבירושלים או שבשאר העיירות:
סעיף יב
וקוראין
בס"ת, אחר כל תפלה ותפלה שביום:
סעיף יג
במעשה בראשית
לרמז שהעולם מתקיים רק בשביל עבודה:
סעיף יד
ואנשי המעמד היו מתענין ארבעה ימים בשבוע
כל יום עד הערב:
סעיף טו
ליגיעה ותענית וימותו
לאו דוקא. רק ר"ל שיתחלשו מהתענית יותר מדאי, דכל שנוי ווסת מזיק לגוף [ב"ב קמ"ו א']. ולהכי במקום צער גדול, לא גזרו בה רבנן [ככתובות ד"ס ע"א]. ומצינו לשון מיתה דמשמע חולשא, כמו משמש מת בעריות [סנהדרין דנ"ה] עד שימות הגיד [שבועות די"ח], מה לי קטלה פלגא [ב"מ צ"ה א'], הן יקטלני לו איחל [איוב י"ג ט"ו]:
סעיף טז
ביום הראשון
קראו בני המעמד בבהכ"נ:
סעיף יז
והקטנה ביחיד
דבבראשית יש ה' פסוקים, הכהן קורא ג' פסוקים, והלוי מדלג פסוק א' לאחריו ועוד ב' פסוקים האחרים. והישראל קורא ויהי רקיע, שהוא ג' פסוקים. וביום ב', כהן קורא ויהי רקיע, ולוי וישראל פרשת יקוו המים. וכן כולן:
סעיף יח
בשחרית במוסף
ר"ל בשחרית ובמוסף קורין בס"ת כלעיל. אבל במנחה וכו':
סעיף יט
כקורין את שמע
ואע"ג דדברים שבכתב אין רשאין לאומרן בע"פ [כתמורה י"ד ב'] היינו להוציא אחרים יד"ח. והכא כל א' קורא [ש"ס הכא כ"ח א']:
סעיף כ
מפני כבוד השבת
שיהיו מופנים לעשות צורכי שבת:
סעיף כא
כל יום שיש בו הלל
שגומרין בו ההלל ואין בו מוסף, כחנוכה:
סעיף כב
אין בו מעמד בשחרית
ר"ל אין אומרין אז בני המעמד תחינות ואין קורין במעשה בראשית. ודוקא בירושלים, מדטרודים בלא זה לסייע לכהנים לחטוב עצים ולשאוב מים לצורך הקרבנות אבל מכל מקום לא היו מתענין בשום מקום:
סעיף כג
קרבן מוסף
ר"ל וביום שמקריבין בו מוסף, כגון ראש חודש:
סעיף כד
אין בו בנעילה
ר"ל אפילו בנעילה שהקריבו כבר כל קרבנות היום. ומכ"ש בשאר תפלת היום. דטרידי אז טפי:
סעיף כה
קרבן עצים
יו"ט היה למשפחות בישראל בימים ידועים. שכשעלו מהגולה, לא היה עצים למערכה, ונדבו הם עצים באותן הימים, ותקנו להם שבכל שנה כשיגיע יום ההוא, יביאו המשפחה ההיא עצים למזבח, ויקרבו עולה ויעשו יו"ט:
סעיף כו
קרבן מוסף אין בו במנחה
וכ"ש במוסף עצמו, אבל יש בשחרית ובנעילה:
סעיף כז
קרבן עצים אין בו בנעילה
וכ"ש במנחה דלא, שהקרבת קרבן עצים היה סמוך למנחה קודם תמיד שבין הערביים:
סעיף כח
חזר רבי עקיבא להיות שונה כבן עזאי
דמוסף דאורייתא א"צ חזוק, ודי שידחה מעמד דמנחה. משא"כ חג דקרבן עצים, רק מד"ס וצריך חזוק לדחות המעמדות במנחה ונעילה. ואע"ג דבל"ז אין קורין בתורה בנעילה כדמשמע לעיל משנה ג' דלא חשיב נעילה, עכ"פ התפללו והרבו בקשות, ובחג של קרבן עצים לא התפללו נעילה כלל. מיהו בשחרית ודאי היה אז מעמד וכדמוכח מאחד בטבת בסיפא [ועי' ברמב"ם פ"ו מכמק"ד ה"ח]:
סעיף כט
באחד בניסן בני ארח בן יהודה
משפחה מיוחדת משבט יהודה:
סעיף ל
בעשרים בתמוז בני דוד בן יהודה
ממשפחת דהמע"ה:
סעיף לא
בשבעה בו בני יונדב בן רכב
משפחת יתרו:
סעיף לב
בעשרה בו בני סנאה בן בנימין
משבט בנימין:
סעיף לג
וכל מי שטעה בשבטו
מדבל"ז היה אז יו"ט, כשלהי מכילתן. ונ"ל דאותן שכשעלו מהגולה לא נתברר לאיזה שבט שייכים, התחברו אז כשעלו עם בני זתוא להתנדב עמם, ושוב תמיד נחשבו על משפחה זאת:
סעיף לד
ובני גונבי עלי בני קוצעי קציעות
בבית שני גזרו האויבים שהיו מושלים על ישראל סביב ירושלים שלא להעלות בכורים להמקדש, והמשפחות הכשירות הללו הביאו הבכורים וחיפום בקציעות, שהן תאנים יבשים. וכדי להטעות השומרים ביותר, לקחו גם עלי [שטעססעל בל"א] על כתפיהם, ואמרו להשומרים שהם מוליכין הקציעות לכתשם במכתשת שיש בירושלים. וכששוב גברו ישראל קבעו למשפחות ההם יו"ט ביום המאורע:
סעיף לה
בעשרים בו בני פחת מואב בן יהודה
משפחת יואב:
סעיף לו
באחד בטבת לא היה בו מעמד
בירושלים:
סעיף לז
שהיה בו הלל
שלם, מדהיה חנוכה:
סעיף לח
וקרבן מוסף
עבור ר"ח:
סעיף לט
בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות
כשעשו העגל:
סעיף מ
ובטל התמיד
כשצרו, עלי ירושלים כשנחרבה, באותו יום לא נמצאו עוד כבשים להקריב ול"נ שר"ל בימי הורקנוס וארסתבולוס כשצרו זע"ז וכן משמע נמי מב"ק [דפ"ב ב'], מיהו אי קאי אזמן חורבן, היינו זמן חורבן ראשון שצר נבוכדנצר על ירושלים ג' שנים. אבל בית שני לא משכו ימי המצור רק מניסן עד אב וא"כ כשהובקעה העיר פשיטא שפסק הכל והתמיד עמם:
סעיף מא
והובקעה העיר
נכבשה בחורבן א' וב' ביום א'. [ואע"ג דכ' בחורבן ראשון, בט' בחודש הובקעה העיר. ע"י הצרות טעו בחשבון ולא רצה המקרא לשנות ממה שחשבו הם [ירושלמי]:
סעיף מב
ושרף אפוסטמוס
שר יווני:
סעיף מג
את התורה
נ"ל דר"ל אותה תורה שכתב עזרא, שהיה בעזרה, כדאמרינן במסכת סופרים שממנה הגיהו שאר ספרים [ועי' מ"ק פ"ג מ"ד]. או נ"ל דר"ל ששרף כל תורה שמצא. ואפ"ה קאמר התורה לשון יחיד, שכוונת אותו רשע הי' לבטל תורה בכללה מישראל:
סעיף מד
והעמיד צלם בהיכל
י"א ע"י הרשע הנ"ל, וי"א ע"י מנשה ולפ"ז צריך לגרוס והועמד צלם וכו':
סעיף מה
בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ
בגזירת מרגלים:
סעיף מו
וחרב הבית בראשונה
דבז' באב נכנסו אויבים להיכל כשכבשוהו אחר ג' שבועות משכבשו ירושלים בי"ז בתמוז, ואכלו וקלקלו בו ז' וח'. ובט' סמוך לערב הציתוהו והיה דולק והולך עד י' סמוך לערב:
סעיף מז
ונלכדה ביתר
נ"ב שנה [וי"א ע"ג שנה] אחר החורבן נתכנסו חיל גדול מישראל בביתר, ומלך גדול מישראל מלך עליהן, ושמו בן כוכבא, וטעו בו הרבה מחכמי ישראל, וגם ר"ע נושא כליו היה [כרמב"ם פי"א ממלכים ה"ג], ואמר עליו שהוא משיח. והצליח במלחמות גדולות נגד הרומיים ג' שנים ומחצה. עד שלבסוף ע"י חטא הדור, וגם חטאו שהרג לר"א המודעי דודו [כירושלמי בפרקן], כבשוהו הרומיים ע"י האדרינוס קיסר שחיק טמיא [כירוש' הנ"ל. ובסנהדרין דצ"ג ב' לכאורה משמע שהסנהדרין הרגוהו], ונהרגו עמו במלחמה תק"פ אלפים מישראל [כמסופר בוועלטגעשיכטע מבעקקער], מלבד מיליאן ומאה אלף שנהרגו בזמן חורבן הבית [כיוזעפוס פלאביוס פרק צ"ה], והרשע הנ"ל עשה א"י למדבר שממה, מלבד ירושלים שבנה אותה קרוב למקומה הראשון וקרא שמה עלי קאפיטאליום, עלי ע"ש משפחתו, וקאפיטאליום ע"ש בית ע"ז יופיטור שבנה שם לשמי. וגזר משפט מות על כל איש ישראל שיבוא תוך העיר. עד שלבסוף הימים חזר ונתבטל שם הטומאה שכינה לה הרשע הנ"ל, וחזרה לשמה הראשון:
סעיף מח
ונחרשה העיר
שאחר חורבן בית ראשון היתה א"י מדבר שממה נ"ב שנים [כיומא נ"ד א'], וירושלים עצמה נעשית שוה לאדמה כשדה חרושה:
סעיף מט
משנכנס אב ממעטין בשמחה
דאז מימי המרגלים נועד החודש הזה לצרת ישראל:
סעיף נ
שבת
ר"ל שבוע:
סעיף נא
אסור מלספר ומלבכס
כל השבוע עד אחר התענית. ואפילו לכבס ולהניח אסור:
סעיף נב
ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת
כשקידשו על פי הראייה, והיה אפשר לט"ב לחול בע"ש, מותרים לספר בה' בשבת. ונוהגין השתא להחמיר בכיבוס מתחלת החודש. ומי"ז בתמוז בתספורת [תקנ"א]. מיהו מותר ללבוש הכבוסים כבר, לכבוד שבת [שם]:
סעיף נג
ערב תשעה באב
לאחר חצות, ובסעודה המפסקת:
סעיף נד
לא יאכל אדם שני תבשילין
ואפי' מדבר הנאכל חי [ודלא כר"ב], ואפי' היה צלי [תקנ"ב]:
סעיף נה
רבן שמעון בן גמליאל אומר ישנה
ימעט בבשר ויין ממה שרגיל. ואנו נוהגין איסור מר"ח עד י' מנחם אחר חצות [תקנ"א]:
סעיף נו
רבי יהודה מחייב בכפיית המטה
שיהפוך המטה כדי שישכב על קרקע:
סעיף נז
ולא הודו לו חכמים
מיהו ראוי למעט הכרים תחתיו [תקנ"ה]:
סעיף נח
כחמשה עשר באב
שכלו בו מתי מדבר בסוף מ' שנה. ובו ביטל הושע בן אלה מלך ישראל את השומרים שהושיבו מימי ירבעם, שלא יעלו ישראל לרגל לירושלים. ובו הורשו לקבור הרוגי ביתר, שהיו מונחים כמה שנים בבזיון. ובו פסקו מלכרות עצים למערכה במזבח, משום שאח"כ הותש כח החמה ומשום דאז זכו לגמור מלאכת ד'. עשאוהו יו"ט, כמו שעשו חג לגמר בנין הביהמ"ק ולגמרה של תורה שהחיינו והגיענו, לזמן ההוא:
סעיף נט
וכיום הכפורים
מדהוא יום כפרה לעולם. ובו ניתנו לוחות האחרונות, ומחל הקב"ה חטא העגל:
סעיף ס
שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן
של משי:
סעיף סא
שאולין
דאפי' העשירות שואלות:
סעיף סב
כל הכלים טעונין טבילה
קודם שילבשום. ג"כ כדי שלא לבייש החשודים על הטהרות:
סעיף סג
וכן הוא אומר
נ"ל דלהכי מייתי הך קרא, דר"ל אע"ג דביו"כ לא שייך שישוררו בחור שא נא וכו', דוכי ס"ד שישראל קדושים יתעסקו ביו"כ הקדוש והנורא בשדוכים. ע"ז משיב וכן הוא אומר וכו', דביו"כ התכוונו להקב"ה שנקרא בחור בשיר השירים כולו, דנאמר בחור כארזים [שיר ה' פט"ו], שא נא עיניך מה אתה בורר לך, ר"ל איה אומה קדושה בעולם כאומה זו. אל תתן עיניך בנוי, דאע"ג שחטאו לפניך תתן עיניך במשפחה, בניך בני בחוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב. שקר החן של שאר האומות, הבל יופי שלהם, דאפי' כשעושין מצוות, כוונתם רק להחניף לך, כמ"ש חסיד שלהן, ומקרבין נחוחין לאלדה דשמיא, אבל ומצלין לחיי מלכא ובנוהי [כר"ה ד"ד א']. וכן חסד לאומים חטאתם [כב"ב ד"י ע"ב]. אבל אשתך החלשה הקטנה, שהיא יראת ה', היא תתהלל, שעומדות היום לפניך ככלה מקושטה, ואומרת כאביה, הא קריבת נפשי קדמך [כשבת פ"ט ב'], היא היא תתהלל, שגם כתמי חטאותיה הם היום לה לעדי ולתפארת, בעבור כי נתהפכו לזכיות: [ונ"ל דמה"ט נמי מנהג ישראל לשיר את האשמנו ביו"כ והרי קינה מבע"ל. אמנם הוא לרמז שכולם נתהפכו לזכיות, וראוי לשורר עליהם כעל זכיות] זאת אומרת שחורה אני ואעפ"כ נאוה, ואהלי קדר השחורים, בעיניך כיריעות שלמה המרוקמים זהב מופז:
סעיף סד
צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה
זה הקב"ה שהשלום שלו:
סעיף סה
בעטרה שעטרה לו אמו
כנסת ישראל שהקב"ה קוראה אמו, משום שכח ישראל נמשל ככח אם שמבטלת גזירת בנה, אף שחלשה היא. כך אומר הקב"ה מי מושל בי, צדיק, שאני גוזר גזירה וצדיק מבטלה [מ"ק דט"ז ב']:
סעיף סו
ביום חתונתו זו מתן תורה
שביו"כ נתנו לוחות האחרונות הכוללים כל התורה. ותו דכשנסלח אז חטאתם הו"ל כאילו התחתנו עם הקדוש ברוך הוא כ"י מחדש:
סעיף סז
זה בנין בית המקדש
שנתחנך ביום כפורים בימי שלמה [כמועד קטן דף ט' א'. ואשתמיטתיה סוגיא ערוכה זו לרבינו מהרש"א ז"ל]:
סעיף סח
שיבנה במהרה בימינו אמן
מדהזכיר התנא המקדש, התפלל שיבנה במהרה בימינו אמן:
סוף הספר