יכין תענית· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ג
סעיף א
סדר תעניות אלו האמור
בפרק א' מ"ה ו' ז':
סעיף ב
ברביעה ראשונה
ר"ל זה דוקא שלא ירדו גשמים עד י"ז בחשון [כפ"א מ"ד]:
סעיף ג
אבל צמחים ששנו
שצמחו ונשתנו והתחילו להתקלקל:
סעיף ד
מתריעין עליהם מיד
בתענית הראשון, דבעצירת גשמים אין הזמן בהול, דשמא ירדו עוד. משא"כ אם יפסדו הצמחים א"א שיתוקנו אח"כ וכן בפסקו גשמים מ' יום כבר השריש הזרע ויתקלקל:
סעיף ה
וכן שפסקו גשמים בין גשם לגשם ארבעים יום מתריעין עליהם מיד מפני שהיא מכת בצורת
ר"ל במניעת גשם ראשון, אין רק חשש בצורת, אבל הכא יהיה על ידי זה ודאי בצורת, דמקצתן רעבים [כפ"ה דאבות]. והיינו אותן ששדותיהן קרקע יבשה:
סעיף ו
אבל לא ירדו לאילן
שירדו בנחת דאז מועיל לעשבים ולא לאילנות, שמלבלבין כבר השתא ויתיבשו:
סעיף ז
לאילן ולא לצמחים
שירדו בכח דאז אינו מועיל לצמחים:
סעיף ח
אבל לא לבורות לשיחין ולמערות
לשתות בהן ולכבס בהן. וכגון שירדו בנחת ובכח, ולא הרבה:
סעיף ט
אותה העיר מתענה ומתרעת
סתם מתריעין בכל מכילתן, ר"ל מתענים ותוקעין בשופרות בתפלה מיד, כלעיל. רק הכא מפרש כן, מדפליג ר"ע:
סעיף י
וכל סביבותיה מתענות
שהעיר שנעצרו סביבה גשמים, תקנה מאחרות ויהיה רעב עי"ז:
סעיף יא
רבי עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות
והלכה כת"ק [תקע"ו]:
סעיף יב
וכן עיר שיש בה דבר
אפילו רק בחזירים. משום דמעיהם כאדם:
סעיף יג
או מפולת
שע"י הרעדת ארץ נופלים הכתלים הבריאים [ערדבעבען]:
סעיף יד
עיר המוציאה חמש מאות רגלי
חוץ מזקנים, קטנים, נשים [וסי' זקן] ואף דרק בילדותה שכיח מיתה גבה מדמסתכנת בעיבור ולידה ובשפע דמה, [כתוס' כתובות דפ"ג ב'], אפ"ה גם אח"כ, אף קודם שהוזקנה, כבר הוחלשה מימי נעוריה, ושכיחה מיתה גבה טפי מבאחר. וכן מוכח מש"ס התם ודו"ק:
סעיף טו
ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים
מת א' בכל יום:
סעיף טז
פחות מכאן
ר"ל פחות מג' מתים, שיצאו רק ב' בג' ימים, או אפילו פחות מהימים שיצאו ג' בב' ימים, דזהו רק מקרה:
סעיף יז
אין זה דבר
ובחולאים א"צ שיחלו כשיעור דמתניתין. ובדבר קיי"ל דאין מתענין כלל. משום שנשתנית הטבע והתענית מזיק בשעת הדבר [שם] [ועי' לקמן סי' לו]:
סעיף יח
על אלו מתריעין
בשופר ותענית:
סעיף יט
בכל מקום
אפילו במקום הרחוק מאד מהצער, ורק באותה מלכות:
סעיף כ
על השדפון
כשמצוי סער המריק הזרע מהשבולת:
סעיף כא
ועל הירקון
שהשבולות מלבינן ע"י חמימותה [ומ"ש הר"ב דמיירי באדם, דוחין אחמ"כ, דאיך מפסיק תנא בירקון בין שדפון לארבה דשניהן בתבואה]:
סעיף כב
על הארבה ועל החסיל
מיני [היישרעקקען] הן:
סעיף כג
ועל החיה רעה
שנראית ביום בעיר:
סעיף כד
ועל החרב
חיל העובר, אפילו של שלום:
סעיף כה
מתריעין עליה מפני שהיא מכה מהלכת
צרה שהיא אחת מאלה מתפשטת מהר לכל מקום, וגם מתגדלת בסופו יותר מבתחלתה:
סעיף כו
מעשה שירדו זקנים
מהסנהדרין:
סעיף כז
מירושלם לעריהם וגזרו תענית
ר"ל כדי לגזור תענית:
סעיף כח
על שנראה כמלא פי תנור שדפון
שנשדפה תבואה כשיעור לעשות פת גדול כמו מלא פי תנור:
סעיף כט
באשקלון
עיר בארץ פלשתים:
סעיף ל
אלא על שנראה
וטעם כולהו. דחיישינן שתתפשט טפי:
סעיף לא
על אלו מתריעין בשבת
בתחינות אפילו בשבת. אבל אין תוקעין גם אין מתענין עליהן אפילו בחול. וה"ה דשרי לומר י"ג מדות בשבת עבור חולה [מג"א קי"ז], וכ"כ שרי לברך חולה מסוכן או מקשה לילד בשבת [מג"א רפ"ח. ורט"ז חולק]:
סעיף לב
ועל הספינה המטרפת בים
שהסער טורפה אילך ואילך וקרובה להשתבר:
סעיף לג
רבי יוסי אומר לעזרה
צועקין שיבואו בני אדם לעזרם. [ונ"ל דקמ"ל דשרי אפילו לצאת חוץ לתחום לכנס בני אדם]:
סעיף לד
ולא לצעקה
שאין אומרים תחינות בשבת, שאין תפלתינו בטוחה כל כך שתועיל. וקיי"ל כת"ק:
סעיף לה
אומר אף על הדבר
מתריעין בשבת:
סעיף לו
ולא הודו לו חכמים
דס"ל דאין מתריעין על הדבר כלל. ונ"ל דטעמיה משום בעיתותא דע"י חרדת ההתרעה אפשר שיתרבה הדבר ח"ו, והרי מה"ט י"א שאין מתאבלין בשעת הדבר [כי"ד ססי' שע"ד]. ופליגי חכמים את"ק ואר"ע לעיל משנה ד':
סעיף לז
על כל צרה שלא תבא על הצבור
בין צרת הגוף, כחולי וכדומה, או צרת הממון, כגזירת מסים וכדומה, או צרת הנשמה שגזרו ח"ו לבטל שום מצוה [תקע"ו]:
סעיף לח
מתריעין עליהן
בתענית ותפלה ושופרות [כרפ"ב לעיל. ומג"א תמה למה לא נהגו כך האידנא]:
סעיף לט
חוץ מרוב גשמים
שאין מתפללין על רוב טובה. ודוקא אם הם רק טורח לאדם. אבל במזיק לתבואה מתפללין על כך, יחיד וש"ץ בשומע תפלה [כמבואר בתקע"ז]. אבל בעצירת גשמים, רק יחיד מתפלל בשומע תפלה, וש"ץ כלל כלל לא [רט"ז קי"ז]:
סעיף מ
אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים
שהיו של טיט ומטולטלין, ועמדו להתיבש. ואמר כך משום שקודם פסח היה:
סעיף מא
בשביל שלא ימוקו
במי הגשמים:
סעיף מב
התפלל ולא ירדו גשמים
נענש על שהבטיח מתחלה שתועיל תפלתו:
סעיף מג
מה עשה עג עוגה
עשה גומא עגולה סביבו [ודלא כר"ב. ועי' מ"ק ד"ד]. ועשה כן להראות צערו שהוא כיושב בבית אסורין:
סעיף מד
שאני כבן בית לפניך
התנצל בכך על שהבטיחם שתועיל תפלתו:
סעיף מה
התחילו לירד בזעף אמר לא כך שאלתי אלא גשמי רצון כרכה ונדבה
בעין יפה. וכל זה היה מדרצה הקב"ה להגדיל כבודו שרצון יראיו יעשה וגם מדלא היה דורו דומה יפה:
סעיף מו
אמר להן צאו וראו אם נמחת אבן הטועים
אבן גבוה מאוד שבירושלים שמכריזין עליה אבידות. ור"ל כמו שהאבן אינו נמוח, כמו כן אי אפשר להתפלל על רוב טובה:
סעיף מז
שלח לו שמעון בן שטח
שהיה אב ב"ד [כחגיגה פ"ב מ"ב]:
סעיף מח
אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי
שאילו נשבע אדם כאליהו שלא ירדו גשמים, ואתה נשבעת שירדו, נמצא ממ"נ שם שמים מתחלל ח"ו. דאילו אליהו לכבוד שמים עשה מה שעשה, משא"כ אתה משום צורך בשר ודם עשית:
סעיף מט
שאתה מתחטא
כך נקרא ילד בלשון ארמי, מחטיי. ור"ל אתה עושה א"ע כתינוק רך ששאל מאביו אף שלא כהוגן:
סעיף נ
היו מתענין
ר"ל שכבר קבלו עליהן מבערב להתענות:
סעיף נא
קודם הנץ החמה לא ישלימו
ודוקא בצבור דאיכא למימר לב ב"ד מתנה שכשירדו גשמים לא יתענו. אבל יחיד שמתענה על צרה ועברה, על החולה ונתרפא, מתענה ומשלים [כתענית ד"י ע"ב]:
סעיף נב
לאחר הנץ החמה ישלימו
מדלא ניתן להם בפנים יפות, רק עד שהצטערו:
סעיף נג
ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול
כ"ו כל"ח. והכי קיי"ל. ומתחילין שיר המעלות הנה ברכו וגו', ואומר מעלה נשיאים וגו', ואח"כ הלל הגדול. ומסיימים אח"כ מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה וכו'. והא דאכלו ושתו תחלה. ה"ט משום דאין אומרים הלל הגדול דרך שיר והודיה, רק בנפש שבעה [תקע"ה י"א ותקפ"ד א']. [ועי' תוס' כאן שכ' דכשאומרין אותו בשעת תפלה, לא יאמרוהו רק בכרס מלאה. ונ"ל דכוונתם, כשהתפללו על דבר מה ונענו]: