אור ברסלב
יכין שבת פרק כא

יכין שבת· רבי ישראל ליפשיץ

פרק כא

פרק כ

סעיף א

נוטל אדם את בנו
בחצר מעורבת:

סעיף ב

והאבן בידו
אע"ג דאבן מוקצה הוא. ודוקא ביש לחוש לכשלא יטול התינוק. יחלה ע"י געגועין שיש לו עליו. והתינוק אינו רוצה להשליך האבן אבל בל"ז אסור. מיהו במעות ביד התינוק בכל גוונא אסור. דחיישי' דלמא נפל ואתא לאתויי. וי"א דגם במעות. אם מוליך התינוק בידו שרי. ורק לישא את התינוק שהמעות בידו אסור שמא יקיל נמי לישא המעות ממש (ש"ט ס"א):

סעיף ג

וכלכלה
סל:

סעיף ד

והאבן בתוכה
על פיה. ודוקא ביש בה נמי פירות. דהו"ל בסיס לאיסור ולהיתר. והיו גם הפירות שבתוכו מין שנמאס כשישליכם לארץ. כגון תותים וענבים וכדומה. אבל פירות שאינן נמאסין בהשלכה. מנער את הכל. ולוקט הפירות. מיהו בצריך למקום הכלכלה. או שהידק האבן בנקב שבכלכלה מע"ש ובטלו שם. מטלטל הכלכלה כמות שהיא בכל ענין [כך מסקנת הש"ע שם. דל"ג בש"ס ולנערינהו נעורי ועי' לעיל פרק י"ז מ"ו]:

סעיף ה

ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה
ודוקא שהטמאה למעלה. דאל"כ ננקטינהו לטהורים [הכי מוקי לה בגמרא. והא דלא צריך הגמ' לאוקמא בבא דאבן בהכלכלה נמי בכה"ג. נ"ל דהתם פשיטא דמיירי שהאבן מונח למעלה לכסוי על הכלי. דאל"כ מה לאבן בכלכלה. ונ"ל דרישא מיירי נמי שלא יחדה לעולם לכסוי. דאל"כ פשיטא שמותר לטלטל האבן (כא"ח ש"ח כ"ב)]. מיהו תרומה טמאה לבד אסור לטלטל ועי' לעיל פרק י"ח סי' ח':

סעיף ו

ועם החולין
או:

סעיף ז

רבי יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה
דס"ל דאף קודם הרמה מותר לאכול על סמך שיטול אח"כ. מדכבר נתבטל. וא"כ כשמעלה. לאו מתקן הוא (כך מסקנת הגמ' ודלא כר"ב):

סעיף ח

האבן שעל פי החבית מטה
את החבית:

סעיף ט

על צדה והיא
האבן:

סעיף י

היתה בין החביות
וירא שכשיפול האבן ישברו שאר החביות:

סעיף יא

מגביה
להחבית עם האבן. ומושיבה למקום אחר:

סעיף יב

מעות שעל הכר
וצריך להכר:

סעיף יג

נוער את הכר והן נופלות
ודוקא בשכח האבן או המעות. אבל בהניחם שם מע"ש במתכוון. שישארו שם ביה"ש. נעשה החבית והכר בסיס להאיסור. דאז אפי' נסתלק האיסור אסור לטלטל הבסיס. וי"א דדוקא בהניחם שם מע"ש על דעת שישארו שם כל השבת. אז נעשה בסיס. ובמקום הפסד יש לסמוך על זה (מג"א ש"ט סק"ז) מיהו בהניח מוקצה שלו על כלי חבירו. אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובהיה המוקצה ג"כ של בעל הכלי והניח זה המוקצה על הכלי לטובת בעל הכלי. אסור (שם סק"ח). ומיהו בצריך למקום החבית או הכר. בכל ענין [אב"י היינו בשוכח] שרי לסלקן (שם ס"ה. ועמ"ש באריכות בכללי בסיס. בכלכלת שבת):

סעיף יד

היתה עליו לשלשת
רוק או ליחה:

סעיף טו

מקנחה בסמרטוט
ר"ל מטלית לעפפכען בל"א. ויקנח בנחת לא בדוחק פן יסחט. אבל לא יתן עליו מים. דסתם כר של בגד הוא. ובבגד שרייתו הוא כבוסו (ש"ב ס"ט):

סעיף טז

היתה של עור
דאז הכר לאו בר כבוס הוא:

סעיף יז

נותנין עליה מים עד שתכלה
וזה היה אסור בשל בגד. אבל לשפשף צדו זה על זה אסור (שם):

סעיף יח

בית שמאי אומרים מגביהין מן השלחן עצמית וקליפין
מדחזי למאכל בהמה:

סעיף יט

ובית הלל אומרים נוטל את הטבלה כולה ומנערה
דטבלא תורת כלי עליה. ובגמ' קאמר דמוחלפת השיטה. וב"ה שרו לטלטל העצמות והקליפין. והכי קיי"ל (ש"ח כ"ז). מיהו בלא חזו אפי' למאכל בהמה, כ"ע מודו דאסור לטלטלן , רק מנער הטבלא , או יעבירן ע"י סכין או ע"י שאר כלי , שלא יגע בהן (ט"ז שם סקי"ח):

סעיף כ

ושער של אפונין
שרביטין שהקטניות גדלין בהן:

סעיף כא

ושער של עדשים מפני שהוא מאכל בהמה
אכולהו ג' קאי:

סעיף כב

ספוג
(שוואמס):

סעיף כג

אם יש לו עוד בית אחיזה
אוזן מעור לאחזו בו:

סעיף כד

מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו
דנסחט כשאחזו. והו"ל פסיק רישא (ש"כ סעי' י"ז):

סעיף כה

וחכמים אומרים בין כך ובין כך
אפי' אין בו בית אחיזה מעור:

סעיף כו

ניטל בשבת
כשהוא נגוב. דתורת כלי עליו:

סעיף כז

ואינו מקבל טומאה
דספוג הוא עפעף של דג הים (כא"ח ש"כ סעי' י"ח). וכל שבים טהור (כלים פי"ז מי"ג) , כך נ"ל:

תוכן העניינים

יכין שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה