יכין שבת· רבי ישראל ליפשיץ
פרק יד
סעיף א
שמונה שרצים האמורים בתורה
בפרשת שמיני:
סעיף ב
הצדן
והרי יש במינן ניצד:
סעיף ג
והחובל בהן
דיש להן עור (ועי' בל"ט מלאכות במלאכת שוחט). וחייב עי"ז משום מפרק שהוא תולדת דש. ואע"ג דאין דישה רק בגידולי קרקע. בהמה מקרי גדולי קרקע. וי"א משום צובע. וי"א משום נטילת נשמה שבאותו מקום. ולזה הסכימו רוב הפוסקים (שט"ז מג"א סק"ט):
סעיף ד
חייב
ואפילו לא יצא דם רק נצרר. חייב:
סעיף ה
ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור
דמדעורן רך נצרר הדם מהר גם בלי חבורה בהבשר שתחת העור. אבל ביצא דם. וכ"ש כשהרגן חייב (שם ס"ח). ודוקא בפרין ורבין. אבל הנולדין מזיע ורפש ורקבון. כתולעים שנולדין בגבינה ובבשר. או כנה שבראשו. אפילו להרגן מותר. מיהו כנה שבבגדיו. אסור להרגן. דאף דנולדים מזיע. עכ"פ מדגדילה במקום פרעושין דפרים ורבים. חיישינן שמא יהרוג גם אותן. ואפי' לצוד פרעוש אסור. דאע"ג דהו"ל מלאכה שאצל"ג. עכ"פ לכתחילה אסור:
סעיף ו
הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור
ה"ה נמי בח' שרצים. בצדן שלא לצורך פטור. רק מדסתמא צדן לצורך בשרן ועורן. להכי בסתם חייב. אבל הנך סתם צידתן שלא לצורך הוא. כדי שלא יזיקו. להכי דוקא בידוע שצדן לצורך חייב. מיהו כל שבודאי אין במינן ניצד אפילו צדן לצורך פטור אבל אסור (שם ס"ג):
סעיף ז
חיה ועוף שברשותו הצדן פטור
ודוקא בלא מרדו (שם סס"י):
סעיף ח
והחובל בהן חייב
וכל חובל דמתני'. היינו בצריך לדם. או שרוצה לרפא הבהמה. אבל בחבל דרך נקמה. לרמב"ם דמחייב במלאכה שאצל"ג ה"נ מחייב מדמתקן אצל יצרו. ולראב"ד דפטר במלאכה שאצל"ג. ה"נ פטור (שם):
סעיף ט
אין עושין
לבתר דתנא חובל. דהוה תולדת שוחט. מפרש השתא מעבד דסמיך לשוחט בפ"ז לעיל:
סעיף י
הילמי בשבת
ר"ל מי מלח מרובין. שכובשין בהן ירקות לקיום. דאע"ג דמדאורייתא אין עיבוד באוכלין. עכ"פ מדרבנן אסור:
סעיף יא
אבל עושה הוא את מי המלח
מועטין. לאכלן השתא והיינו דמסיים תנא וטובל וכו'. ר"ל רק כדי לטבול וכו' שרי לעשות. וכל שיש בו ב' חלקים מלח. אפי' מועטין אסור (שכ"א ס"ב):
סעיף יב
אמר רבי יוסי והלא הוא הילמי בין מרובה ובין מועט
ר"ל דבזה ובזה הו"ל מעבד. ולת"ק לצורך אכילה ולשעתו. לא הוה כמעבד:
סעיף יג
ואלו הן מי מלח המותרין נותן שמן בתחלה לתוך המים או לתוך המלח
קודם שיערב המלח והמים. וקיי"ל כת"ק (שם):
סעיף יד
אין אוכלין איזוב יון בשבת
שממית התולעים שבבטן. ואיידי דתני הילמי שאינו מאכל. רק תיקון למאכל. תני נמי הנהו שאינן בעצמן מאכל:
סעיף טו
לפי שאינו מאכל בריאים
וכל הרפואות אסורות גזירה משום שחיקת סממנים לרפואה. דהו"ל תולדת טוחן. ודוקא בבריא אבל חולה ממש שרי. מיהו שרפים מתוקים להנעים הקול. מותר לשתותן (שכ"ח סל"ח):
סעיף טז
אבל אוכל הוא את יועזר
(פאליא קרויט). שממית תולעים שבכבד:
סעיף יז
ושותה אבוברועה
(וועבער דיסטעל). וי"א שהוא מין עץ שגדל בלי ענפים. ששורין אותו במים לשתות מי שבלע ארס נחש ומותרים מדחזו נמי לבריאין:
סעיף יח
כל האוכלין
שנאכלים ג"כ לבריאים:
סעיף יט
אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה חוץ ממי דקלים
הוא מעין ידוע. שמים שלה משלשלין לשותן:
סעיף כ
וכוס עיקרים
שנעשה ממים שבישלום עם עקרי בשמים ידועים:
סעיף כא
מפני שהן לירוקה
מרפאין (הגעלבזוכט):
סעיף כב
אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו
באין לו שום מיחוש (מג"א שם סקמ"ג):
סעיף כג
החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ
ר"ל לא ימלא פיו חומץ ויפלוט דמתרפא עי"ז מכה שבשניים (דקרא דכחומץ לשניים כן העצל לשולחיו דמשמע דחומץ קשה לשניים היינו בליכא מכה). מיהא בדכאיב לי' טובא ועי"ז נחלש כל הגוף שרי לעשות כל הרפואות. ובכאיב לי' השן טובא אומר לעובד כוכבים להוציאו (רט"ז שם סקכ"ד):
סעיף כד
אבל מטבל הוא כדרכו
ה"ה דמותר לגמע ולבלוע:
סעיף כה
החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן
אפי' על גבי מכה דסיכה נמי חזי לבריאים:
סעיף כו
ולא שמן ורד
דמדדמיו יקרים מוכח דלרפואה קעביד:
סעיף כז
בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן שכן דרכם לסוך בחול
גם בלי מכה:
סעיף כח
רבי שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הם
והלכה כר"ש. דכל מילי דחזי למאן דהו. שרי להכל (שכ"ח. ועי' רמג"א ססי' ש"ח. ותוס' חולין דפ"ד ב' ד"ה תקיעת. ע"ש).