יכין שבת· רבי ישראל ליפשיץ
פרק יג
סעיף א
רבי אליעזר אומר
אע"ג דלעיל בפ"ז סמוך למלאכת כתב. נזכר צד צבי ומלאכתו. אפ"ה הכא סמך התנא לפרש דיני אורג אצל דיני כותב. מדדמו בשיעורייהו. דכותב בב' אותיות חייב. ואורג בב' חוטין:
סעיף ב
האורג שלשה חוטין בתחלה
בתחלת אריגת הבגד:
סעיף ג
ואחת על האריג
על הארוג כבר:
סעיף ד
וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף
לאו בסוף האריג ממש. דבזה אפילו בחוט א' חייב לכ"ע. מדהשלים על ידו הבגד (כשבת ק"ד ב'). רק ר"ל על האריג:
סעיף ה
העושה שתי בתי נירין בנירין
ר"ל שתים ב' עניבות שבעניבות (שבשעפמע) להיות לבתים לב' חוטי שתי שהניחן תוך העניבות ההם (עי' בל"ט מלאכות במלאכות ב' נירין)
סעיף ו
בקירוס
ר"ל או שהשכיב ב' חוטי השתי בכלי הנקרא (קאמס). והוא כלי עם נקבים הרבה כמנין חוטי השתי. ומשכיבין כל חוט שתי בנקב אחר. דאחר שמשליך חוט הערב מהצד להצד בין חוטי השתי. מקיש האורג עם הקירוס על חוט הערב שהשליך. כדי להסמיכו ולתכפו אל שאר החוטין הארוגים כבר. (כלי זה נקרא בגמ' מצוביתא. לשון צבת. מדהוא צובת ותוכף החוט המושלך אל החוטים. והארוגים כבר):
סעיף ז
בנפה
ר"ל או שהכניס ב' חוטי שתי במלאכת אריגת נפה (פיינעס זיעב):
סעיף ח
בכברה ובסל
או שהכניס הב' חוטין באריגת כברה (גראבעס זיעב) או במלאכת הסל:
סעיף ט
והתופר שתי תפירות
אע"ג דכל הל"ט מלאכות כבר נשנו לעיל בפ"ז. ולא הוצרך תנא לחזור לשנות רק אותן המלאכות שרצה לפרש בהן מידי. והרי תופר חוזר ומזכירו אע"ג דלא פי' בה מידי. ה"ט מדבעי להזכיר קורע. דרצה לפרש בה כמה מילי להכי חזר ותנא נמי תופר:
סעיף י
הקורע בחמתו
בכעסו:
סעיף יא
ועל מתו
בצערו על מת שאינו חייב לקרוע עליו. דאל"כ מתקן היא:
סעיף יב
וכל המקלקלין פטורין
והכי קיי"ל. חוץ מקורע בחמתו , דלרמב"ם חייב. דמתקן הוא אצל יצרו. ולרש"י וראב"ד כיון דאסור לקרוע בחמתו דהו"ל כעוע"ז (שבת ק"ה ב'). מקלקל הוא ופטור:
סעיף יג
והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן
כמוחק ע"מ לכתוב במקומו. שיעורו במחק כל כך כדי לכתוב ב' אותיות במקומו:
סעיף יד
שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כמלא רוחב הסיט כפול
ר"ל כדי שיטוה מאותו צמר חוט ארוך כהפסק שבין גודל לאצבע. שנקרא סיט כפיל. ונקרא כך. מדכפל בשיעורו ממרחק שיש בין אמה לאצבע שנקרא סיט:
סעיף טו
והאורג שני חוטין
ב' חוטי ערב:
סעיף טז
שיעורו כמלא הסיט
ברוחב הבגד:
סעיף יז
ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל
(שראנק). ובצפור דרור (שפערלינג) בל"א מיירי. דבצדו לבית פטור. דאז אינו ניצוד עדיין:
סעיף יח
וצבי לבית חייב וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לבית ולחצר
או או:
סעיף יט
ולביברין
(טהיער גארטן):
סעיף כ
זה הכלל מחוסר צידה
שקשה לתפסו שם. ואפילו בבית נעול. שאינו מגיעו בשחיה אחת ששוחה לתפסו שישוער ברוחב המקום ובמרוץ הקל של כל חי לפי מה שהוא:
סעיף כא
פטור
כשצדו לשם. ועי' לעיל במלאכת צד:
סעיף כב
צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב
אף שלא צדו לשם בידים:
סעיף כג
נעלו שנים פטורין
דהו"ל ב' שעשאוהו:
סעיף כד
לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין
דכיון דלא אפשר לצודו באחד הרי לכל א' מלאכה:
סעיף כה
ורבי שמעון פוטר
אע"ג דכבר אשמעינן כן לעיל (פ"י מ"ה). קמ"ל התם אע"ג שאעפ"כ עשה כל אחד מלאכה והרי עכ"פ היה יכול כל אחד להוציא כשיעור שבהככר. אפ"ה ר"ש פוטר. וקמ"ל הכא לרבותא לרבנן אע"ג שכל המלאכה א"א רק ע"י ב' אפ"ה מחייבי:
סעיף כו
ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצדו
ר"ל לפנים מהראשון תוך חלל הפתח. וממלא גם הוא הפתח. והוי כמו ב' דלתות. וכשנפתח הראשון עדיין הב' נעול:
סעיף כז
הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו
ולא ידע שצבי שם:
סעיף כח
ונמצא צבי שמור בתוכו
דאין מחייבין אותו אח"כ לפתוח הדלת כשיוודע לו שצבי שם. כיון דממילא נשאר ניצד. ה"נ הו"ל ע"י ישיבת הראשון כאילו היה הצבי כבר קשור בבית. וע"י ישיבת השני הו"ל כאילו אח"כ נעל הבית. וע"י עמידת הראשון הו"ל כאילו הותר הצבי מקשורו. שאינו מחויב לפתוח הדלת אח"כ. כיון דממילא ניצד. ולהכי מותר אפילו לכתחילה (מג"א שט"ז):