אור ברסלב
יכין שבת פרק ז

יכין שבת· רבי ישראל ליפשיץ

פרק ז

פרק ו

סעיף א

כלל גדול אמרו בשבת
מדגדול עונש מחלל שבת. להכי נקט כלל גדול (ועמ"ש רפ"ז דשביעית):

סעיף ב

כל השוכח עיקר שבת
ששכח או לא ידע מעולם שיש שבת בתורה:

סעיף ג

ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת
על כל השבתות והמלאכות שעשה בהן. דכולהו חדא שגגה היא:

סעיף ד

היודע עיקר שבת
שיש שבת בתורה. ושנאסרו בה מלאכות אלו שעשה:

סעיף ה

ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה
ששכח שהיום שבת:

סעיף ו

חייב על כל שבת ושבת
אף שלא נודע לו בינתיים. והו"ל הכל העלם א' אפ"ה אמרינן דימים שבינתיים הוה כידיעה. דא"א שלא שמע בינתיים. שאותו היום שבת היה. אלא דלא רמי אנפשיה למדכר. הלכך כל שבת ושבת הו"ל כשגגה בפ"ע:

סעיף ז

היודע שהוא שבת
ששבת היום:

סעיף ח

ועשה מלאבות הרבה בשבתות הרבה
שלא ידע שמלאכות אלו שעשה אסורות:

סעיף ט

חייב על כל אב מלאכה ומלאכה
חטאת א'. ואע"ג שחזר וכפלן בשבתות הרבה. כל אב חדא שגגה היא. מדלא נודע בינתיים. וימים שבינתיים אינן כידיעה. דמכח הימים א"א שידע איזו מלאכה אסורה. רק ע"י שילמד דיני שבת. וה"ה בעשה כמה מיני תולדות שמאבות חלוקים שחייב על כל א' וא' חטאת לבד. רק בעשה אב ותולדה דידיה. או ב' תולדות שמאב א'. חייב רק חטאת א':

סעיף י

העושה מלאכות הרבה מעין מלאבה אחת
ב' תולדות מאב א'. או אב ותולדה דידיה. אבל ב' תולדות מב' אבות חלוקות. חייב על כל א' חטאת א':

סעיף יא

אבות מלאכות
ה"ק הא דתנן במשנה א' חייב על כל אב מלאכה. מ' חסר א' הן. אמנם מה הוא אב ומהו תולדה. עי' בתחלת כלכלת שבת ותרווה צמאונך:

סעיף יב

ארבעים חסר אחת
עי' פי' כל מלאכה ומלאכה שבמשנה. בכללי ל"ט מלאכות שבתחלת הספר שבארנו שם הכל בס"ד באריכות:

סעיף יג

הזורע והחורש והקוצר והמעמר
שאסף גדולי קרקע תלושין במקום חבורן:

סעיף יד

הדש והזורה
(ווינדשויפעלען) להסיר המוץ מהגרעינין:

סעיף טו

הבורר הטוחן והמדקד והלש והאופה הגוזז את הצמר המלבנו
שהלבין הצמר ע"י שפשוף או ע"י כבוס וכדומה:

סעיף טז

והמנפצו
שהצמר הדבוק יחד כמו (קלאטטערען). נפץ והפרידו או סרקו במסרק:

סעיף יז

והצובעו והטווה והמיסך
מתח חוטי השתי בכסא האורג מכובד עליון הנקרא (קעטטענבוים) לכובד תחתון הנקרא (צייגבוים):

סעיף יח

והעושה שתי בתי נירין
שעשה או תיקן ב' טבעת או ב' עניבות (שבשאפט). שבהן מכניס בכל טבעת או עניבה חוט א':

סעיף יט

והאורג שני חוטין
שהשליך ב"פ הערב בין חוטי השתי:

סעיף כ

והפוצע ב' חוטין
שהתיר*) ב' חוטי ערב מבין חוטי השתי. ונראה לי דבכל חד דחשיב במתניתין דסלקא דעתך אמינא שאינו מועיל כלום. כגון אורג או תופר שני חוטין ודכוותיה נקט גבי שיעורה לאשמעינן דאפילו הכי חשיב מלאכה אף על גב שלא הועיל כלום:

סעיף כא

הקושר והמתיר והתופר שתי תפירות הקורע ע"מ לתפור שתי תפירות הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו
בגמ' מקשה היינו מולח היינו מעבד. ומתרץ חשבינהו בחד. ועייל שרטוט במקומו:

סעיף כב

והמוחקו
שגירד בברזל השער מהעור:

סעיף כג

והמחתכו
שחתך או קרע עור או נייר כפי הצריך לו לתשמישו:

סעיף כד

הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות הבונה והסותר המכבה והמבעיר המכה בפטיש
ר"ל אפילו לא עשה רק פעולה קטנה כהכאת פטיש להשוות עקמימות שבכלי או להשוות הלבינה שבבנין. עכ"פ מדהתכוון לגמור עי"ז מלאכתו וחייב:

סעיף כה

המוציא מרשות לרשות הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת
הא דנקט מ' חסר א'. ולא קאמר ל"ט. תי' אאמ"ו הגאון זצוק"ל. מדהקשה הר"ן למה לא חשיב מעביר ד"א ברה"ר. ותי' מדיש לכל אדם ד"א. הו"ל בכלל מוציא מרשות לרשות. א"כ לזה קאמר מ' כקושית הר"ן. וחסר א' כתירוצו. ובל"ש תי'. מ' עם תחומין. למאן דס"ל תחומין דאורייתא. וחסר א' דעכ"פ פטור עלה. ולמה דקיי"ל תחומין דרבנן (כמג"א ת"ד סק"ב). איכא מחמר שהוא מדאו'. ופטור עלה. והא דהדר תנא הרי אלו מ' חסר א'. ה"ט מדאינו חייב על תופר אא"כ קושר ג"כ. להכי לאחר שמנה תנא כל הל"ט מלאכות. קאמר הרי לפי מניננו הם מ'. דהרי בכלל תפירה יש ג"כ קושר. ומחייב עלה ב' חטאות. ואפ"ה חסר א'. מדכבר נמנה קושר:

סעיף כו

ועוד כלל אחר אמרו
משום דרצה תנא לפרש "הוצאה" דהיינו מה דסיים במנין האבות מלאכות. להכי הקדים כלל זה שבדיני הוצאה:

סעיף כז

כל הכשר להצניע
מצד עצמו. שאינו נזרק לאיבוד. רק ראוי להצניעו לצורך אדם. ולמעוטי דם נדה. דאף שיש שיצניעוהו להאכילו לחתול. עכ"פ עי"ז נחלש האדם. ומכ"ש שאר דבר מאוס דלא חזי כלל:

סעיף כח

ומצניעין כמוהו
ר"ל שגם בגדלו יש שיעור שראוי להצניעו:

סעיף כט

והוציאו בשבת חייב עליו חטאת
אפי' המוציא עשיר. שאין הדבר חשוב בעיניו:

סעיף ל

וכל שאינו כשר להצניע ואין
או אין וכו':

סעיף לא

מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו
ר"ל אותו אדם שהדבר חשוב בעיניו:

סעיף לב

עצה
תבן של קטניות:

סעיף לג

עמיר
רש"י ור"ב פירשו קשין של שבלים. ולפמ"ש (פ"ג ד') דקשין הוא הדק הנקצר עם השבולת. נ"ל דנקט שפיר תבן כמלא פי פרה. מדהוא קשה ועב. וחזי רק לפרה. אבל עמיר שהוא הקש הדק העליון שהוא רך. חזי גם לטלה:

סעיף לד

עשבים
דרך יותר:

סעיף לה

כמלא פי גדי
דזוטר מטלה. ולהכי אף דחזי גם לטלה. לחומרא משערינן:

סעיף לו

עלי שום ועלי בצלים לחים
דחזו לאדם:

סעיף לז

כגרוגרת
ככל מאכל אדם. ולא משערינן במלא פי גדי. מדלא חזו לגדי:

סעיף לח

ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן
הקל אינו מצטרף להחמור. דעצה אמ"צ לתבן להתחייב כמלא פי' פרה אבל תבן מצטרף לעצה להתחייב כמלא פי גמל:

סעיף לט

המוציא אוכלים כגרוגרת חייב ומצטרפין זה עם זה
כל מאכלי אדם:

סעיף מ

מפני ששוו בשיעוריהן חוץ מקליפיהן
שאינן מאכל:

סעיף מא

וגרעיניהן ועוקציהן
זנב הפרי:

סעיף מב

וסובן
(גראָבע קלייע):

סעיף מג

ומורסנן
(פיינע קלייע). ויש מפרשים איפכא:

סעיף מד

רבי יהודה אומר חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהן
ולהכי מצטרפות עמהן:

תוכן העניינים

יכין שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה