אור ברסלב
יכין שבת פרק ו

יכין שבת· רבי ישראל ליפשיץ

פרק ו

פרק ה

סעיף א

במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה
הקדים תנא למנקט דין יציאות בהמה קודם ליציאת אשה מדדרך בהמה להשכים יציאתה יותר:

סעיף ב

לא תצא אשה
בבהמה הקדים דין היתר יציאתה. ובאשה דין איסור יציאתה דכבודה בת מלך פנימה:

סעיף ג

לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה
אכולה קאי דלא תצא לחצר בחוטין ורצועות שבראשה. דשמא יזדמן לה טבילת מצוה. ומדחוצצים צריכה להסירן אז. וחיישינן שתוליכן ד"א ברה"ר:

סעיף ד

ולא תטבול בהן עד שתרפם
שתעשם רפויין קצת. שלא יחצצו בין מי הטבילה לגוף:

סעיף ה

ולא בטוטפת
ציץ זהב שבמצח:

סעיף ו

ולא בסנבוטין
כמין (בארטע) שלמטה מהציץ הנ"ל מהצדעין עד הלחיים:

סעיף ז

בזמן שאינן תפורין
בשבכה. ואטוטפת נמי קאי. דבתפורין נמי שרי. דאין לחוש לשלפא ומחויא. דכיון דתפורין בשבכה. לא תגלה שערותיה ברה"ר:

סעיף ח

ולא בכבול
(בינדע) קטנה שתחת הציץ שלא ידחקנה הציץ:

סעיף ט

לרשות הרבים
אבל בחצר שרי (שלא רצו חכמים לאסור לה הכל. שלא תתגנה על בעלה). אבל הנך ב' דלעיל אפי' בחצר אסורים. וי"א דאפי' בחצר המעורבת או בבית. אסורים:

סעיף י

ולא בעיר של זהב
עטרה בצורת ירושלים:

סעיף יא

ולא בקטלא
(האלזבינדע). שמהדקתה סביב לצואר. שתראה בעלת בשר. ובלשון רומי נקראת שלשלת של קשוט צואר(קאטטעללא):

סעיף יב

ולא בנזמים
נזמי אף. אבל בנזמי אזן יוצאת. דטריחה לשלפן. דהאזנים מכוסים בשבכה:

סעיף יג

ולא בטבעת שאין עליה חותם
אע"ג דתכשיט הוא לה אסור דילמא שלפא ומחוייא:

סעיף יד

ולא במחט שאינה נקובה
נמי תכשיט הוא. דטס זהב יש בראשה:

סעיף טו

ואם יצאת אינה חייבת חטאת
וקיי"ל דנשי דידן יוצאות בכולן לכרמלית. ואפי' הנך דמשנה ג'. מדאין לנו רה"ר. וגם תכשיטין מצויין ולא שלפא ומחוייא [ש"ג ח"י. ואע"ג דכבר נאסר במנין. נ"ל דהכא שאני. דהאיסור ידוע טעמו (כמג"א ס"מ סק"ז). או מדאינו שכיח רה"ר (כרמ"א שי"ט ס"ג). דבהנך גוונא שרי לבטל איסור ב"ד הקודמין. כשיש עלילה מועטת להתיר. דאע"ג דגבי לולב ושופר אסרו מה"ט. הכא חששו שלא תתגנה וגם יש לחוש שתעבור במזיד מה"ט. ודו"ק]:

סעיף טז

לא יצא האיש
לרה"ר:

סעיף יז

בסנדל המסומר
מנעל עץ עם מסמרים. ונאסר משום מעשה שהיה בשעת שמד. שטמנו א"ע במערה. ושמעו רעש ע"ג המערה. וחשבו שהאויבים באים עליהן. ודחקו א"ע. ורמסו והרגו זא"ז במסמרים שבמנעליהן אלו. ומשום דבשבת היה המעשה גזרו רק בשבת ויו"ט שהם ימי כנופיא שנאסרים במלאכה:

סעיף יח

ולא ביחיד
במנעל יחידי. שיחשדוהו שנושא השני תחת כנפי בגדו. ותו דחיישינן מדמחייכי עליה. שלף ומייתי ליה ד"א ברה"ר:

סעיף יט

בזמן שאין ברגלו מכה
דביש מכה. מכתו מוכחת. ולא יחשדוהו. ולא מחייכי עליה:

סעיף כ

ולא בתפילין
אפילו למ"ד שבת זמן תפלין. עכ"פ יש לחוש שכשירצה לפנות. יטלטלן ד"א ברה"ר ומדאסר רק מדרבנן לפיכך כשיש חשש בזיונן. מותר להכניסן זוג זוג (כרפ"י דעירובין). וא"כ ה"ה קמיע שכתובים בו שמות. אף שהיא של מומחה אסור לצאת בה. אם לא שמחופה בעור. דאז מותר להכניסה בבית הכסא. משא"כ תפלין אף שמחופין בעור אסורין מפני השי"ן שכתוב על העור. ואנן קיי"ל דבשבת אסור להניח תפלין (עי' א"ח ל"א ומג"א שם סקי"ב ועי' ש"ח מג א סקי"א):

סעיף כא

ולא בקמיע
כתב או עשבים כרוכים בעור שנושאין לרפואה:

סעיף כב

בזמן שאינו מן המומחה
ר"ל שלא ריפא עדיין ג"פ. דבאתמחי גברא. דהיינו שזה האדם ריפא כבר ג"פ בג' קמיעות כזו שכולן שוות. או דאתמחי קמיע. דהיינו שקמיע זו רפאה כבר ג"פ. מותר להוציא קמיעתו (ועי' ש"א סכ"ה):

סעיף כג

ולא בשריון
מלבוש של מתכת שלובשין במלחמה. לבלי ישלוט חרב בהלובשו. (הארניש) בל"א:

סעיף כד

ולא בקסדא
בלשון רומי נקרא קאססידא. ובל"א (העלם). והוא כובע ברזל שלובשין במלחמה:

סעיף כה

ולא במגפיים
(פום הארניש). והוא כסוי ברזל סביב לרגלים במלחמה:

סעיף כו

לא תצא אשה במחט הנקובה
העשויה לתפור בגדים:

סעיף כז

ולא בטבעת שיש עליה חותם
מדאינן לה לתכשיט. ומשו"ה ביצאת בו לרה"ר חייבת חטאת:

סעיף כח

ולא בכוליאר
תכשיט לקשור מפתח חלוקה. וי"א תכשיט כטבעת סביב ראשה. ונקרא בלשון יוני ורומי (קאללארע):

סעיף כט

ולא בכובלת
(געווירצבינדכען) ותלוי בחוט בצוארה. ובערוך גרס כוכלת. וכן נקרא בל' רומי כֻּכֻּלוּס:

סעיף ל

ולא בצלוחית של פלייטון
(באַלזאַם פלעשכען). ובלשון רומי נקרא שמן מרוקח (פאליאטום). וג"כ תלוי בחוט בצוארה:

סעיף לא

וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון
דס"ל דתכשיטין הן ורק לכתחילה אסור דלמא שלפה ומחוייא:

סעיף לב

לא יצא האיש לא בסייף
חרב דתרגום תליך וקשתך. סייפא וקשתא:

סעיף לג

ולא בקשת ולא בתריס
(ברוסט שילד) משולש. דתרגום מאתים מגן מאתן תריסין (רמב"ם):

סעיף לד

ולא באלה
(שטרייט קיילע). וי"א שילד עגול:

סעיף לה

וחכמים אומרים אינן אלא לגנאי
הא אם היה תכשיט שרי אף דחנית ודאי מטולטל בידו. מכאן נ"ל דמותר להוציא מטה עם כפתור נאה לכרמלית ודלא כרמג"א (ש"א ס"ק כ"ז). מיהו דבר שאינו רגיל לנשאו בידו. כגון דאזע של כסף. אפי' אין בתוכה טאבאק. אסור. והא דמשמע שם (ש"א סי"א) דלולא דהבריללע עצמו הי' מותר להוציא התיק של כסף. איכא לאוקמא כשתיק תלוי בשלשלת בצוארו. מיהו בשריון וקסדא לעיל (מ"ב) מודו רבנן דפטור. דאע"ג דגם כן כלי מלחמה הן ולגנאי. מדעכ"פ מלבושי הגוף הם:

סעיף לו

(יעטהאקען):

סעיף לז

וחניתותיחם למזמרות
(זיכעל):

סעיף לח

לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה
ואי תכשיטין הן למה יבוטלו לע"ל:

סעיף לט

בירית
(קניבאנד):

סעיף מ

טהורה
דכלי המשמש כלי הוא. דעשוי רק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו קצוות הבתי שוקים למטה. ומה"ט גם לנוי אינן עשויין ולהכי אינן מק"ט:

סעיף מא

ויוצאין בה בשבת
דלא שלפא ומחוייא. שלא תגלה שוקה ברה"ר:

סעיף מב

כבלים
שלשלת שתלוי מבירית לבירית. למנעה מפסיעות גסות. שלא ינשרו בתוליה:

סעיף מג

טמאין
מק"ט. דתשמיש אדם הוא:

סעיף מד

ואין יוצאין בהם בשבת
דאפשר לה ליטול השלשלת ולא תגלה שוקה דהבירית כרוכה מלמטה למעל משוקה. אבל הכבלים מחובר בבירית במה שיש ממנה למטה משוקה:

סעיף מה

יוצאה אשה בחוטי שער
שקולעתן כחבלים. וקושרת בהן שערותיה. ולא דמי לחוטי צמר לעיל. דהכא המים נכנסים בקשר. דכל חבל העשוי משער. אינו פחות מג' שערות. ולהכי לא מהדק (כסוכה ד"ו א'). ומשו"ה א"צ להסירן כשתטבול. ולא אתי לאתויינהו (ר"ן ועי"ד קצ"ח ד'):

סעיף מו

בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה
קמ"ל שער חבירתה. אע"ג דמאיס עלה. לא חיישינן דמחייכי עלה. וקמ"ל שער בהמה. אף דלאו בת מינה ומינכר. לא חיישי' שיחייכו עלה:

סעיף מז

ובפאה נכרית
(פאלשע טוער):

סעיף מח

לחצר
אכבול נמי קאי. דאסור לעיל ברה"ר:

סעיף מט

במוך שבאזנה
לקלוט ליחות האוזן:

סעיף נ

ובמוך שבסנדלה
שלא יתדחק הרגל:

סעיף נא

ובמוך שהתקינה לנדתה
שתוחבת באותו מקום. שלא יטפטף הדם על בשרה ויכאיבה. ואפי' אינו קשור מותר. דמדמאוס. אי נפל לא אתא לאתויי'. אבל מוך שבאזנה צריך שיהיה קשור קשר מהודק. ובמוך שבסנדל הסתום מכל צד. אפי' אינו קשור מותר. אבל מוך שהתקינה לנדתה שלא יטוף על בגדיה. הוה אצולי טנוף. ואסור (ש"ג סט"ו). דרק דבר שהוא מלבוש. אפי' אצולי טנוף מותר (כסי' ש"א סי"ג וי"ד):

סעיף נב

בפילפל
(פפעפפער) שבפיה לריח הפה. וכ' רש"י שהוא פלפול ארוך:

סעיף נג

ובגרגיר מלח
שבפיה לחולי שניים:

סעיף נד

ובכל דבר שתתן לתוך פיה
כל מין בושם:

סעיף נה

ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת
מדקאמר מלת בתחלה. משמע דר"ל דדוקא דבר שלא נתנה אתמול לתוך פיה אסור. אבל בנתנתו אתמול אף שהסירתו ביני ביני רשאי לתתו שוב היום לתוך פיה:

סעיף נו

שן תותבת
שנפל שׁנָּה. והושיבה אחר במקימו:

סעיף נז

ושן של זהב
שן שמתחיל להרקב. מכסתו בזהב שלא ירקב יותר:

סעיף נח

רבי מתיר וחכמים אוסרים
אשל זהב לחוד פליגי. דמדחשיב הוא. שלפי ומחוי [אב"י וה"ק יוצאה אשה וכו' ובגרגיר מלח וכו'. ובשן תותבת. אבל בשן זהב ר' מתיר וכו' אמנם ק"ל לפי' קמא של רש"י (דס"ס א'). שכ' דלהכי לא תצא בזהב דלמא מחייכי עלה. א"כ למה עשה ר' ישמעאל להאי איתתא שן זהב (כנדרים דס"ו ב'). תרצתי לבני הר"ב שליט"א. בני. תקשה הכא גופה. אי באמת מחייכי עלה. אטו בשופטני עסקינן. שתעשה לה דבר שעל ידו תהי' לשחוק בעיני רואיה. אבל מה"ט כתבתי לעיל בפירושי סי' נ"ז שמכסתו בזהב שלא ירקב ביותר. א"כ מה"ט נמי ר' ישמעאל עשה להאי איתתא שן הזהב]:

סעיף נט

יוצאה בסלע שעל הצינית
שמניח סלע על המכה לרפואה. הא שלא ינגף. אסור (מג"א ש"א סקמ"א):

סעיף ס

הבנות קטנות יוצאות בחוטין
שנותנין חוטין באזניהן שלא יסתמו הנקבים שבאוזן עד שיגדלו:

סעיף סא

ואפילו בקיסמין שבאזניהם
אע"ג דלאו תכשיט הן כלל. וגם יש טפי לחוש שיפול לחוץ מהאוזן משנחוש שיפול החוט מתוך האוזן. אפ"ה אם יפול לא מייתי ליה בידה מדאינן חשובין כ"כ:

סעיף סב

ערביות יוצאות רעולות
(פערשלייערט). שמעטפת כל ראשה חוץ מהעינים:

סעיף סג

ומדיות פרופות
(צוגעהעקעלט). ומפרש לה במשנה ז' במה פורפת:

סעיף סד

פורפת
ר"ל מחברת שתי שפתי חלוקה סביב לצואר:

סעיף סה

על האבן
שיש בשפת א' עניבה. ובצד ב' קשור אבן קטן במטלית שיהי' כעין כפתר. ומכניסתו בהעניבה בשבת:

סעיף סו

ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת
אמטבע לחוד קאי שלא תפרפו בשבת. מדאסור לטלטלה. מיהו אף דמשמע הכא דבאינו פרוף או בפרוף ולא בטלו אגב הבגד. אסור לטלטלו. עכ"פ בירא שיגנבו מעותיו. נוהגין ללבוש מלבוש שיש בו מעות. אפי' אינן תפורים בו. ויש להקל לצורך (ט"ז ש"א ס"ק כ"ג. ומג"א שם סקמ"ה). וכ"כ מותר לישא חוץ לעירוב מעות התפורין בבגדו או מפתח שקשור דוקא בסוף חגורתו מע"ש ומחשב תכשיט אף שהוא של ברזל. דבהוא בקצה החגורה נראה כעין קרס לחגור בו (שם סי"א). והא דפורפת על אבן לכתחילה. היינו דוקא שיחדה לכך. דאז ראוי לטלטלו (רש"י ס"ה. ב'. ד"ה אתאן למטבע וסי' ש"א כ"ב):

סעיף סז

הקיטע
שנקטע רגלו:

סעיף סח

יוצא בקב
(שטעלץ פוס):

סעיף סט

שלו דברי ר"מ ורבי יוסי אוסר
דמדאינו סמוך עליו רק על המקלות. ואינו לובשו רק שלא יראה חסר רגל. לפיכך אינו לא מלבוש ולא תכשיט רק משאוי:

סעיף ע

ואם יש לו בית קיבול כתותים
שעשה בית קבול בראש הקב להניח שם מוך שלא ידחוק ראש שוקו:

סעיף עא

טמא
מקבל הקב טומאת מגע. אבל באין לו בית קבול כתיתין. בית קבול של ראש שוקו אינו מועיל שיקבל טומאה. מדאינו עשוי כשק שמטלטלין המלוי אגב הכלי. והכא אינו מטלטל הרגל אגב הכלי. והו"ל כשאר פשוטי כלי עץ שאינם מק"ט:

סעיף עב

סמוכות שלו
יש קטע משים כעין דפין של עץ או עור תחת ברכיו לסמוך עליהן בהליכתו:

סעיף עג

טמאין מדרס
אם זב הוא מדמיוחדין לתשמיש זה. ויש בהן כשיעור ראוי המיוחד למדרס (ככלים פכ"ז):

סעיף עד

ויוצאין בהן בשבת
דתכשיט דידיה הוא. וה"ה חיגר או חולה שצריך מאד למקל. מותר לצאת בו אפי' חוץ לעירוב. ושאר כל אדם אפי' סומא ואפי' תוך לעירוב אסור לילך במקל. מדיכול לילך בלעדן הו"ל עובדין דחול (מג"א שם סקכ"ז):

סעיף עה

ונכנסין בהן בעזרה
דאע"ג דאין נכנסים במנעל בעזרה. הנך לאו מנעל הן. מדאינן בראש הרגל:

סעיף עו

כסא
כסא למכווץ רגלים שיושב עליו ורגליו בארץ. וכשרוצה לילך. נשען בידיו בספסלים קטנים. ודוחק א"ע בכח למקום שרוצה:

סעיף עז

וסמוכות שלו
הן המנעלים שברגליו. שנסמך עליהן ג"כ קצת בהילוכו:

סעיף עח

טמאין מדרס
מדנשען עליהן קצת:

סעיף עט

ואין יוצאין בהם בשבת
מדאינו נסמך עליהן כראוי. אינן מהודקין ברגליו. ודלמא משתלפי ויביאם:

סעיף פ

תוכן העניינים

יכין שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה