יכין שביעית· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ג
סעיף א
מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות
לצברו במקום א' בשדה בשביעית. שמשם חוזר ומפזרו אח"כ בשמינית:
סעיף ב
משיפסקו עובדי עבודה
ה"ג. והיינו העובדי כוכבים שעובדין שדותיהן. אבל קודם לכן לא. שלא יחשדוהו שמזבלה לשביעית:
סעיף ג
רבי יהודה אומר משייבש המתוק
ר"ל שיתיבש כל הליחלוח שיש בבקועי השדה. שנותן מיתוק לשדה. דאז לא יועיל הזיבול עוד לשנה זו. וי"א דר"ל משיתיבש הזבל וכן מסתבר לענ"ד. מיהו לקמן [פ"ט מ"ו] ודאי בליחות הגשמים שבקרקע או שבהעשבים מיירי:
סעיף ד
רבי יוסי אומר משיקשור
משיתיבש הזבל ויתקשר יפה. דלא חזי לזיבול השתא. עד שיחזור ויתלחלח ביה"ג:
סעיף ה
עד כמה מזבלין
בזמן המותר כמ"א לכל מר כדאית ליה:
סעיף ו
עד שלש שלש אשפתות לבית סאה
שכל אשפה של עשר וכו':
סעיף ז
של עשר עשר משפלות
קופו' של זבל. טראג בל"א. משא"כ בפחות מזה נראה כמזבל שדהו:
סעיף ח
של לתך לתך
שכל משפל מחזיק לתך והוא ט"ו סאין והוא נ' שיעורי חלה:
סעיף ט
מוסיפין על המשפלות
ליתן באשפה יותר מי' משפלות:
סעיף י
ואין מוסיפין על האשפתות
יותר מג'. דמחזי כמזבל:
סעיף יא
רבי שמעון אומר אף על האשפתות
דמדצבורין לא מחזי כמזבל:
סעיף יב
עושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה
סיום מלתיה דר"ש היא דלר"ש שרי ג"כ ג' אשפתות לב"ס מ"מ. מיהו לא יפחות מג' משפלות לאשפה:
סעיף יג
יתר מכאן
אם הוסיף על ג' אשפות קטנים:
סעיף יד
מחציב
ר"ל מניחן סמוכין בעיגול כרגלי חצובה. והוא כלי בת הרבה רגלים אבל לא יניחם בשורה. דאז טפי נראה כמזבל שדהו:
סעיף טו
וחכמים אוסרין עד שיעמיק שלשה
שיעמיק או יגביה מקום הנחת האשפה ג"ט. כדי שיהא ניכר שאין כוונתו לזבל השדה:
סעיף טז
עושה אדם את זבלו אוצר
להניח כל הזבל באשפה א'. ואפי' ק' משפלות:
סעיף יז
רבי מאיר אוסר עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה
מיהו באין שם רק ל' משפלות דהיינו כשיעור ג' אשפתות הנ"ל. כ"ע מודו. דהשתא בג' מקומות מותר. במק"א לא כ"ש:
סעיף יח
היה לו דבר מועט
שאין לו זבל בביתו. להוציא בפ"א כשיעורים הנ"ל:
סעיף יט
מוסיף עליו והולך
מעט מעט כשיזדמן לו לאחר שפסקו עוברי עבירה:
סעיף כ
רבי אלעזר בן עזריה אוסר
דשמא לא יזדמן לו אח"כ ומחזי כמזבל שדהו:
סעיף כא
עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה או עד שיתן על הסלע
שאינו ראוי לזריעה:
סעיף כב
המדייר את שדהו
שמעמיד דיר לצאנו בשדהו. ועי"ז היא מזדבלת. ואף דבפ"ד מ"ב אוסר לדייר בשביעית. הכא מיירי באינו מתכוון לזבלה. רק שאין לו מקום אחר לצאנו:
סעיף כג
עושה סהר
ר"ל גדר סביב הצאן:
סעיף כד
לבית סאתים
ק' על נ' אמה:
סעיף כה
עוקר שלש רוחות
כשנתמלא זבל עוקר ג' דפנות ומעמידן מצד אחר לאמצעית:
סעיף כו
נמצא מדייר בית ארבעת סאין
סאתים מכל צד למחיצה אמצעית:
סעיף כז
רשב"ג אומר בית שמנת סאין
ר"ל סאה מכל צד לסהר הראשון:
סעיף כח
היתה כל שדהו בית ארבעת סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין
שיחשדוהו כמזבל שדהו:
סעיף כט
ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו
ר"ל אחר שנתמלאו הסהרים מוציא הזבל לאשפתות:
סעיף ל
כדרך המזבלין
ג' אשפתות לב"ס וכמ"ב:
סעיף לא
לא יפתח אדם מחצב
שטיינברוך בל"א. והוא סלע מחובר לא יחצוב משם אבנים לבנין אם היה המחצב מכוסה בעפר:
סעיף לב
בתחלה
ר"ל בלא נטל משם קודם שביעית:
סעיף לג
לתוך שדהו
דסקול אסור כפ"ב מ"ג. דמחזי כמפנה השדה לזריעה:
סעיף לד
עד שיהיו בו שלש מורביות
ר"ל שיהיה קודם שביעית מגולה מאותה סלע כדי לעשות ממנו שלש שורות. שיכטען בל"א:
סעיף לה
על רום שלש
ר"ל כל שורה יהיה שלש אמות אורך על ג"א רוחב ברום שלש אמות:
סעיף לו
שיעורן עשרים ושבעה אבנים
לג' השורות. וכל אבן אמה על אמה ברום שלש אמות:
סעיף לז
גדר
שעומד בשדה:
סעיף לח
שיש בו עשרה אבנים של משאוי שנים שנים
כ"א משוי ב' בנ"א דאז מוכח דלבניין נוטלן. והקילו בגדר טפי מבמחצב. משום דמחצב הוא מקרקע עולם ומחזי טפי כמתקן קרקע לזריעה. אבל גדר. שאבניו תלוש ולבסוף חבור הוה. ליכא למגזר כ"כ וסגי בהכי:
סעיף לט
הרי אלו ינטלו
אפילו הקטנים. דמדהיו האבנים כבר בבניין סגי בהכי. וא"צ ג' שורות כלעיל:
סעיף מ
פחות מיכן
שהיה הגדר פחות מגובה י"ט. או שהיה פחות מי' אבנים. או שהיה כל אבניו כל א' וא' פחות ממשא ב' בנ"א:
סעיף מא
מחצב וגוממו עד פחות מהארץ טפח
ר"ל מניח טפח מהגדר ממעל לארץ. שלא יהיה ראוי לזריעה וכ"ש במניח טפי דשרי:
סעיף מב
בד"א
שלא יפתח ושלא יגום פחות מטפח לארץ:
סעיף מג
דהרי לא יתכוון לתקן שדה חבירו:
סעיף מד
מה שהוא רוצה נוטל
אפילו בשלו.
סעיף מה
אבנים שזעזעתן המחרישה
שכשיחרוש יזדעזעו ומדהו"ל כמטולטלות כבר דאז מוכח שהניחן שם שישתמרו עד שיצטרכם לבנין. משא"כ מחצב מחובר מתחלת הבריאה ומדלא חברם בבנין בקרקע. להכי קילא נמי מגדר. וסגי בב':
סעיף מו
המסקל את שדהו
אבנים מטולטלות לגמרי. ורוצה בהם לבניין:
סעיף מז
ומניח את הנוגעות בארץ
דאז לא מחזי כמפנן לזריעה. ומיירי באין בהן ב' של משא ב' בנ"א:
סעיף מח
וכן גרגר של צרורות
גל אבנים קטנים:
סעיף מט
או גל של אבנים
גדולות:
סעיף נ
הרי אלו ינטלו
כולן. דמדמפסיק דבר הרי ניכר שאינו מפנה לזריעה. נמצא שיש בסיקול ה' חלוקי דינים. א) מחצב שמחובר מימי בראשית. מפורש דינו במשנה ה'. ב) גדר שהיה תלוש וחברו בבנין. מפורש במשנה ו'. ג) אבן תלוש שנתחבר ממילא. מפורש ברישא דמשנה ז'. ד) אבן מטולטל לגמרי מפורש בסיפא דמשנה ז'. ה) אבני כתף מטולטלות. מפורש דינן במשנה ט':
סעיף נא
אין בונין מדרגות
טרעפפע:
סעיף נב
על פי הגאיות
עמק ששואבים משם מים להשקות השדות:
סעיף נג
ולא יסמוך בעפר
כשבונה המדרגות או סוכר מקום יציאת המים. לא יתן עפר וטיט בין האבנים אפילו בשביעית. דנראה טפי כצריך להשקות מיד:
סעיף נד
אבל עושה הוא חייץ
סותם באבנים בלא עפר:
סעיף נה
כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה
בשעה שבונה החייץ:
סעיף נו
הרי זו תנטל
אפי' קטן דגדרו מוכיח דלאו מפנן לזריעה. וגם משדה חבירו נוטלן ואין כאן משום גזל:
סעיף נז
אבני כתף
כבדות. דמוכח דלבניין מצטרכי:
סעיף נח
באות מכל מקום
אפילו משדה שלו:
סעיף נט
והקבלן
המפורסם לקבל לבנות בניינים. וי"א שקבל שדה באריסות וצריך לאבנים לבנין:
סעיף ס
מביא מכל מקום
ואפילו קטנות. דלא הו"ל כשדה שלו.
סעיף סא
כל שהן נטלות שתים שלש על הכתף
והא דאמרן לעיל משנה ו' דצריך שיהיה כל א' משא ב' בנ"א. היינו דאז רשאי ללקט גם הקטנות כדמוכח דלבנין בעי להו:
סעיף סב
מותר להעמיק
לחפור:
סעיף סג
עד הסלע
ולא חיישינן שימלך לזרעה. דלאו אורחא לזרוע סמוך לר"ה. משא"כ בינו לחבירו אסור:
סעיף סד
מה יעשה בעפר
דאם מפנהו מיד לשדה מחזי כמכשירו לזריעה. או כמזבלה:
סעיף סה
צוברו ברשות הרבים ומתקנו
לרה"ר. ר"ל מרה"ר מותר לפנותו לשדהו. דרה"ר מוכיח דרק לבלי יוזקו בנ"א מוציאו לשדהו:
סעיף סו
רבי עקיבא אומר כדרך שאין מקלקלין ברשות הרבים כך לא יתקנו
ר"ל כ"כ לא יקלקל ע"מ לתקן: ולרב"א מלת מתקנו ר"ל מניח העפר ברה"ר במקום שיש גומא ברה"ר. דבזה יהיה תקון לרה"ר שיהיה המקום שוה. וע"ז פליג רע"ק. דאין מתקנין ברה"ר. דאיכא דניח"ל בהגומא:
סעיף סז
מה יעשה בעפר צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין
ג' אשפתות לב"ס:
סעיף סח
ומערה
בשאר שנים לא יפנהו לרה"ר ע"מ לפנות אח"כ: