אור ברסלב
יכין פאה פרק ב

יכין פאה· רבי ישראל ליפשיץ

פרק ב

פרק א

סעיף א

ואלו מפסיקין לפאה
ליתן פאה מכ"א לעצמו:

סעיף ב

הנחל
נהר אף אם מים שבו אינן נמשכין:

סעיף ג

והשלולית
קאנאל והוא חפירה בידי אדם. ודוקא במים שבו נמשכין:

סעיף ד

ודרך היחיד
ד' אמות:

סעיף ה

ודרך הרבים
ט"ז אמה. ומשום סיפא נקט לה דאפ"ה אינו מפסיק לאילן:

סעיף ו

ושביל
שביל זוטר משיעור דרך הנ"ל. והחילוק בין דרך לשביל. דדרך היינו מעיר לעיר מיוחד ליחיד או לרבים ליסע שם עם בהמות ומשאות. אבל שביל אינו רק ממקום למקום בשדה מיוחד ליחיד או לרבים רק לאדם לבד. ונקט תנא דרך היחיד לרבותא דרישא דמפסיק לזרעים ותבואה. ונקט דרך הרבים לרבותא דסיפא. דאף שרחב ביותר אפ"ה אינו מפסיק באילנות. ונקט שבילים דצריך קבוע. ואפ"ה מפסיקין ברישא ולא בסיפא:

סעיף ז

הרבים ושביל היחיד הקבוע
אפילו שביל הרבים צריך קבוע וכו':

סעיף ח

בימות החמה ובימות הגשמים
בזמן שהשדות זרועות:

סעיף ט

והבור
ארץ שממה:

סעיף י

והניר
חרוש:

סעיף יא

וזרע אחר והקוצר לשחת
תבואה שלא הביאה שליש:

סעיף יב

מפסיק
חזר ונקט מפסיק. לומר דבשחת פליגי ר"מ וחכמים:

סעיף יג

וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש
את המקום שקצר לשחת דמדהתחיל בו לקצור גרע מבור וניר. וכולן שיעור רחבן ג' תלמים והוא מעט פחות מרובע [רובע הוא י' אמות וטפח ופחות מאצבע. מרובעים] ודוקא בשדה קטנה שכל א' אינה רחבה רק נ' אמה על ב' אמות רוחב. אבל בשכל א' גדולה יותר מזה. אז בבור וניר צריך שיהיו רחבים כ"א רובע ממש. חוץ מזרע אחר דסגי בכ"ש [ועי' רמב"ם וראב"ד פ"ג ממתנות עניים]:

סעיף יד

אמת המים
היינו שלולית [אב"י עי' רתוי"ט ופי' רב"א] וקראה בכאן אמה. מדאינה רחבה כשלולית רק כדי אמה מכאן וכדי אמה מכאן ואפ"ה לר"י מפסקת:

סעיף טו

שאינה יכולה להקצר כאחת
שהעומד באמצע א"א שיקצור כאן וכאן:

סעיף טז

רבי יהודה אומר מפסקת
פליג את"ק דס"ל דבל"ז מפסיק:

סעיף יז

וכל ההרים אשר במעדר
שיפפע:

סעיף יח

יעדרון
שההר זקוף וא"א לחרשו עם שוורים. או שההר קשה ואי אפשר לבקוע הקרקע בקנקן המחרישה. אבל חופרין אותו מקום בידי אדם במרא וחצינא. ואם הר כזה מפסיק בין ב' שדות:

סעיף יט

אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל
ר"ל פאה א' לשתיהן. אבל אם אותו מקום המפסיק אין חופרין אותו כלל אפי' ביד אדם אז צריך ליתן פאה לכל שדה לבד. וכלקמן סי' כ':

סעיף כ

הכל
כל הנזכר במ"א וב'. והכל לאתויי סלע שחולק השדה. וצריך לעקור המחרישה מצד זה לצד שני:

סעיף כא

מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן
פאה של אילנות:

סעיף כב

אלא גדר
גבוה י"ט. חוץ מחרובין וזיתים:

סעיף כג

ואם היה שער כותש
ר"ל שענפי האילן מתערבים ממעל לגדר. ועי' מה שכתבנו בס"ד [כלאים פ"ה מ"ג]:

סעיף כד

ולחרובין
שגבוהים הרבה:

סעיף כה

כל הרואין זה את זה
בעומד אצל א' רואה השני אפילו ממעל לגדר מצטרפין:

סעיף כו

אמר רבן גמליאל נוהגין היו בית אבא נותנין פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל רוח
לרוח א' של עיר:

סעיף כז

רבי אליעזר בר' צדוק אומר משמו אף לחרובין שהיו להם בכל העיר
אף בב' רוחות ואין רואין זא"ז:

סעיף כח

הזורע את שדהו מין אחד אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות
שלקטו בב' זמנים:

סעיף כט

נותן פאה אחת
ודוקא שכבר בשל הב' בשעה שקצר האחד. דאל"כ לרבי עקיבא ב' פאות [כפ"ג מ"ב]:

סעיף ל

מעשה שזרע ר' שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל
כלומר בימיו שהיה ר"ג נשיא. ודקאמר עלו. לאו דר"ג עלה עמו לשאול. והרי הוא היה ראש סנהדרין. אלא פעל שלא נזכר שם פעלו. אלא ר"ל ב"ב של ר"ש עלו:

סעיף לא

ועלו ללשכת הגזית ושאלו אמר נחום הלבלר
סופר:

סעיף לב

מקובל אני מרבי מיאשא שקבל מאבא שקבל מן הזוגות
שנזכרו במסכת אבות שקבלו זמ"ז:

סעיף לג

שדה שקצרוה כותים
לעצמן. בגזילה:

סעיף לד

קצרוה לסטים
נ"ל דר"ל אפילו גזלן ישראל:

סעיף לה

קרסמוה נמלים
הנמלים דרכן לנשך השבלים סמוך לשרשן וחתוך כזה נקרא קרסום:

סעיף לו

שברתה הרוח או בהמה
קמ"ל אפילו הנהו דשכיחי:

סעיף לז

פטורה
נ"ל אפילו החזירו התבואה פטור. מדכתיב ובקוצרכם:

סעיף לח

קצר חציה וקצרו לסטים חציה פטורה שחובת הפאה בקמה
ר"ל הוא השאירה בקמה ואינו חייב באחריות שלה:

סעיף לט

קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל
דמדחובת פאה בסוף. הו"ל כלא מכר לו הפאה. ואפילו לא מכר לו קרקע כלל. אבל במכר חציה וקצר חציה כל א' נותן פאה לעצמו:

תוכן העניינים

יכין פאה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה