יכין פאה· רבי ישראל ליפשיץ
פרק א
סעיף א
לבתר דתנא ברכות שהוא חיובו להקדוש ברוך הוא בגופו. סמיך ליה פאה. חיובו לאדם מממונו:
סעיף ב
אלו דברים שאין להם שיעור
מדאורייתא:
סעיף ג
הפאה
דמותר לעשות כל שדהו פאה ופטור ממעשר. אע"ג שלא הפקיר רק לעניים. אבל למטה יש שיעור מד"ס. דאין פוחתין מששים. וכ"כ בבכורים. כירושלמי רפ"ג דבכורים:
סעיף ד
והראיון
כשעולה לרגל כל כמה דבעי עייל. וי"א על שוויי עולת ראייה ושלמי חגיגה. כמה דבעי להוי שוה. מיהו זה יש לו שיעור מד"ס. עולה מעה וחגיגה ב' מעין אבל קרבנות עצמן לא יביא יותר מהראוי:
סעיף ה
וגמ"ח
בגופו אבל בממונו יש שיעור. אל יבזבז טפי מחומש הרווח. עוד י"ל דהנה ג' מיני חסדים יש שאפשר שניטיב בהם לחבירינו. א') בכח הגוף. ב') בכח ממונינו. ג') בכח שכלינו שחננו ה' ית' שניעץ בו לחבירינו לטובתו. ולכולן אין שיעור. דכל אשר בכוחינו לעשות לטובת חבירינו. נמהר בו לעזרו. מיהו גמ"ח שבממון היינו להלוות לו כשנצרך. אבל לתת לו צדקה לחלוטין. לזה לבד יש שיעור. דאל יבזבז יותר מחומש [ככתובות ד"נ ע"א]. ובגופו נמי דוקא בחייו ספק וחיי חבירו ודאי. חייב להכניס א"ע לספק סכנה להציל חבירו מודאי סכנה [כירושלמי שהביא באה"ג ח"מ סת"כ] [אב"י צ"ל סתכ"ו. ועי' שם בסמ"ע שכ' דכיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא הביאו הדין הזה. ע"כ השמיטו ג"כ הב"י בש"ע. ועי' א"ר בא"ח שכ"ט ס"ח]. ונ"ל טעמיה משום דבכה"ג דמא דחבריה סומק טפי. אבל בשניהן בודאי סכנה או בשניהן בספק פטור להצילו מה"ט דמה חזית דדמא דחברך סומק טפי [פסחים כה ב']:
סעיף ו
ותלמוד תורה
אין שיעור למטה דיוצא בק"ש שחרית וערבית [כמנחות צ"ט ב'] והרי גם בל"ז חייב אדם לומר ק"ש בכל יום אף שלומד תורה. וגם למעלה אין שיעור ופטור משאר מצות בשעת העסק. והא דלא תני נמי תרומה דמדאורייתא חטה א' פוטרת הכרי. ה"ט דבתרומה נכלל ג"כ תרומת מעשר דיש לה שיעור:
סעיף ז
אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה
אף דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא [כקידושין דל"ט]. עכ"פ בהיה מעשיו שקולים. ובכללן א' מהנך. מכריעו לטובה [כ"כ תוס' שבת קכ"ז א']. ולפעד"נ דהתם בקרן מיירי:
סעיף ח
כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו
ואע"ג שגם זה בכלל גמ"ח שבשכלו. היינו רק כשישאל חבירו עצה ייעצו לטובתו. אבל הבאת שלום היינו אפי' אין שניהם רוצים. אפ"ה יטריח א"ע לפתותם לתווך השלום ביניהן [אב"י כעובדא דאהרן אדר"נ פי"ב וסנהדרין ד"ו ב' ויומא דע"א ב'] ומה"ט לא קאמר תנא לעשות שלום. רק הבאת שלום. דהיינו להביא עצות מרחוק להכריחם בדבריו הרכים להביא שלום ביניהן:
סעיף ט
ותלמוד תורה כנגד כולם
שקולה ככולם מדמביא לידי מעשה [כקדושין ד"מ] מיהו דוקא במצות גמ"ח שאפשר לעשות ע"י אחרים. אבל בא"א לעשות הגמ"ח ע"י אחרים מבטל הת"ת כדי לקיימה [כמ"ק ד"ט ב']:
סעיף י
ואע"פ שאמרו
נ"ל דר"ל אע"פ שאמרו אין פוחתין אפ"ה אין שיעור למעלה. דהכל לפי וכו':
סעיף יא
הכל לפי גודל השדה
לרמב"ם ר"ל אם השדה קטנה עד שכשיתן ממנו חלק ס' להעני יהיה מועט מאד. אזי יוסיף על חלק ס':
סעיף יב
ולפי רוב העניי' ולפי רוב הענוה
מה שתענה הארץ בעשתה מרובה. דהיינו [יותר מס'] לפי מענית המחרישה [א"נ שבולת גופה נקראת ענוה כדאשכחן לקמן פ"ו מ"ז ענוה של שעורה]. דאם רוחב השדה ששים אמה. ונ"ט אמה מהן עשו הרבה. והאמה האחרונה שבקצה השדה עשתה מועט. צריך להוסיף וליתן יותר מאמה א' לפאה [ונ"ל דה"ט משום דפאה נתנה במחובר לקרקע כרפ"ד] כך פי' הגרב"א זצוק"ל. ול"נ שהוא מלשון ולא שקץ ענות עני. ר"ל אם עניות העניים גדול מאד יכול להוסיף ליתן להם יותר מחלק ס'. ולפי פשוטו יש לומר לפי מה שתענה הארץ. דאם יצוה ה' אתו את הברכה יתן לעניים יותר מחיובו. מדאף על פי כן נשאר לו הרבה. דברבות הטובה רבו אוכליה. וקמשמע לן דאפילו יוסיף הרבה הכל פטור ממעשרות:
סעיף יג
נותנין פאה מתחלת השדה
או מאמצעה. ולכתחילה צריך להניח בסופה:
סעיף יד
ר"ש אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור
נ"ל דבהא פליגי. מדכתיב פאת דמשמע בסופה וכתב לקצור דמשמע גם באמצע ובתחלה. וכירושלמי. לת"ק פאת למצוה. ולקצור לדיעבד. ולר"ש פאת לתשלומי חיוב פאה. ולקצור דגם באמצע ותחלה לפטור ממעשר. ולר"י לקצור אינו פאה עד דאיכא נמי פאת. ובירושלמי אמרי' דמה שאמר ר"ש ובלבד שיתן בסוף כשיעור היינו שצריך שיניח בסוף פאה כשיעור מה שחייב ממה שקצר אחר שהפריש הפאה הראשונה:
סעיף טו
ר' יהודה אומר אם שייר קלח אחד
משיעור ששים. במה שנתן באמצעו ובראשה:
סעיף טז
סומך לו משום פאה
מצטרף הכל:
סעיף יז
ואם לאו
שנתן מאמצע כל השיעור:
סעיף יח
אינו נותן אלא משום הפקר
ר"ל כל מה שנתן במחובר. מדלא נתנו בסופו הו"ל הפקר אם הפקיר אף לעשירים [כלקמן רפ"ו] ונותן פאה אחרת בתלוש. ואז אינו מוסיף על ששים. כך נ"ל:
סעיף יט
כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל
לאפוקי ספיחי סיטים. והוא מין צבע וחזי לאכילה ע"י הדחק. משא"כ סיטים עצמן לא חזו כלל [נדה ד"נ ע"א תוס' שם] ולרש"י [שבת דס"ח] להכי לא ממעט סיטים גופיי'. מדאין דרך ללקטם עד שיעשו ספיח אחר ד' וה' שנים:
סעיף כ
ונשמר
למעוטי הפקר:
סעיף כא
וגידוליו מן הארץ
למעוטי כמהין ופטריות מיני שוואממען. שאינם מושרשים בארץ ומאויר קא גדלו:
סעיף כב
ולקיטתו כאחת
למעוטי תאנים וכל כי"ב:
סעיף כג
ומכניסו לקיום
למעוטי ירק. מיהו שומין ובצלים מדמכניסן לקיום חייבים:
סעיף כד
והתבואה והקטניות בכלל הזה
שיש בהן כל התנאים הנ"ל. ונ"ל דקמ"ל תבואה וקטניות דהא שאר גידולים יש שאין בהן כל התנאים הללו וצריך לחקור אחריהן:
סעיף כה
ובאילן האוג
קארנעלקירשען בוים וי"א גערבער בוים:
סעיף כו
והחרובין והאגוזים והשקדים והגפנים והרמונים והזיתים והתמרים חייבין בפאה
ה"ה כל אילנות שיש בהן התנאים הנ"ל רק נקט הני מדהן פירות המצויין בא"י. מיהו מדאורייתא אין חיוב פאה ומעשרות רק בדגן תירוש ויצהר:
סעיף כז
לעולם הוא נותן משום פאה
בלא נתן במחובר:
סעיף כח
ופטור מן המעשרות עד שימרח
שיצבור התבואה בכרי. ויחליק פני הכרי למעלה ליפותו. דאז נגמר נקיות התבואה ואז ראוי ליתן תרומה ומעשרות: ובנתן אחר כך חייב בתרומות ומעשרות תחילה:
סעיף כט
ונותן משום הפקר ופטור
הזוכה בה:
סעיף ל
ומאכיל
טבל:
סעיף לא
לבהמה ולחיה ולעופות
דאכילתן בקבע כעראי דאדם דמי ולא נקט עראי דאדם משום דבעי לאשמעינן רבותא דבבהמה אפילו קבע מותר. מיהו אף לאחר מרוח בשדעתו להכניס לביתו רשאי לאכול בהמה קבע ואדם עראי כפ"א דמעשרות:
סעיף לב
ונוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח
דאז אסור מד"ס עד שיעשר:
סעיף לג
דברי ר"ע
ולרבנן אפילו מקודם חייב מד"ס:
סעיף לד
כהן ולוי שלקחו את הגורן המעשרות שלהם עד שימרח
ובלקחו אח"כ מדכבר נתחייב למעשרות. קנסוהו רבנן שלא יפסידו לאחיהם העניים:
סעיף לה
המקדיש ופודה חייב במעשרות עד שימרח הגזבר
דבשעת מרוח פטור היה. ונקט שפדה המקדיש. לרבותא דאע"ג דבשעת זריעה וגם השתא התבואה שלו היתה. וסד"א דשפיר קרינן ביה תבואת זרעך אף שמרחה הגזבר ביני ביני קמ"ל: