יכין עדיות· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ז
סעיף א
העיד רבי יהושע ורבי צדוק
[בכורות פ"א מ"ו]:
סעיף ב
על פדיון פטר חמור
ר"ל שה שהפרישו שיהיה לפדיון פטר חמור שלו:
סעיף ג
שמת שאין בו לכהן כלום
וא"צ ליתן לו שה אחר:
סעיף ד
שרבי אליעזר אומר חייבין באחריותן כחמש סלעים של בן
כשהפרישן לפדיון הבן ונאבדו קודם שנתנן לכהן חייב באחריות:
סעיף ה
אלא כפדיון של מעשר שני
שכשנאבד פטור:
סעיף ו
העיד רבי צדוק
[תרומות פ"י מ"ט]:
סעיף ז
על ציר חגבים טמאים שהוא טהור
ומותר באכילה, דאינו רק לחלוחית בעלמא [י"ד סי' פ"ה]:
סעיף ח
לא פסלו צירן
והוסיף הוא, דאפילו הציר בעין מותר:
סעיף ט
העיד רבי צדוק
[מקואות פ"ה מ"ה]:
סעיף י
על זוחלין
כך נקראין מי נחלים ונהרות, שטובלין בהן אף שאין בהן מ' סאה. וגם מטהרין אפילו בשעה שמושכין והולכין. וגם כשרים למי חטאת, ולטבילת זב, שצריכין מים חיים:
סעיף יא
שרבו על הנוטפים
כך נקראים מי גשמים, שחלוקין מזוחלין בכל ג' דברים הנ"ל, שהם צריכין שיהיו מ' סאה לטבילה. ומטהרין רק כשהן מכונסין ועומדין. ופסולים למי חטאת ולטבילת זב:
סעיף יב
שהם כשרים
דבנתערב, נוטפין בזוחלין, והזוחלין רוב, דינן כזוחלין. מיהו לעניין שלא יהא צריך מ' סאה, כל שמעורב שם זוחלין, אפילו הנוטפין רוב, מטהרין בכ"ש [כמקואות פ"א מ"ז]:
סעיף יג
מעשה היה בבירת הפליא
בור קטן שבמקום ששמו פליא, ונתערבו בהבור נוטפין בזוחלין שהיו מחובר לנהר הזוחל והולך:
סעיף יד
העיד רבי צדוק על זוחלין שקלחן בעלה אגוז
וואללנוס, שעליו רחבים ביותר, כפף עלי אגוז ועשה מהן כעין מרזוב, שיזובו בהן הזוחלין למקום שירצה, ולא יבלעו וגם לא יתפשטו על הקרקע:
סעיף טו
שהן כשרים
כשאר זוחלין. וקמ"ל דלא חשיבי העלים ככלים, וא"כ יהיה שאובין. ואף שיש שם בית קיבול בהעלים. א"נ קמ"ל דלא מחשב כאילו העבירן על דבר המקט"ו, דעלי אגוז אינן ראויין לאכילה, ואינן מקבלין טומאה:
סעיף טז
מעשה היה באהליא
שם מקום:
סעיף יז
ובא מעשה לפני לשכת הגזית
לפני סנהדרין גדולה:
סעיף יח
ורבי יקים איש הדר
[פרה פ"י מ"ג]:
סעיף יט
על קלל של חטאת
ר"ל כד חרס שמניחין בו אפר פרה:
סעיף כ
שהוא טמא
דאף דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו, עכ"פ באפר פרה הקפידה תורה ואמרה והניחו במקום טהור [במדבר י"ט ט']:
סעיף כא
שרבי אליעזר מטהר
דס"ל דמשום דעכ"פ תוך הכלי חרס טהור, שפיר קרינן ביה מקום טהור:
סעיף כב
העיר רבי פפייס
[נזיר פ"ג מ"ב]:
סעיף כג
על מי שנזר שתי נזירות
סמוכין ביחד, והרי סתם נזירות ל' יום. וכתחילה צריך לגלח יום ל"א:
סעיף כד
שיום שלשים עולה לו מן המנין
דיום ל' של ראשונה עולה לכאן ולכאן:
סעיף כה
העיר רבי יהושע ורבי פפייס
[תמורה פ"ג מ"א]:
סעיף כו
שרבי אליעזר אומר שולד שלמים לא יקרב שלמים
רק כונסו לכיפה וסוגר לפניו שימות ברעב. דאל"כ אתא להשהות להאם שתרבה לו ולדות, וביני וביני יכשל בהאם בגיזה ועבודה:
סעיף כז
וחכמים אומרים יקרב
משמע דפליגי בהא את"ק דס"ל שרשאי להקריבו לכל קרבן שירצה:
סעיף כח
ואכלנו ולדה שלמים בחג
בחג העצרת, דליכא למימר דמיירי בחג אחר, דא"כ היה עובר בעשה כשלא הקריבו ברגל הראשון [כר"ה ד"ו ב']. ואפשר דלעולם בחג הסוכות קאמר, ומיירי שהיה חולה בעצרת ולא היה יכול להקריבו אז שם:
סעיף כט
הם העידו
[כלים פט"ו מ"ב]:
סעיף ל
על ארוכות של נחתומים
דפין שעורכין עליהן הבצק לעשות לחמין:
סעיף לא
שהן טמאות
מקבלות טומאה. אף דפשוטי כלי עץ אמקט"ו מדאורייתא, עכ"פ מדרבנן מקבלות טומאה כשמשמשין לאדם וכלים כאחת [כפ"פ דכלים סי' ג'] ודוקא בשל נחתומין שיש בהן צורת כלי אבל של בעלי בתים אין בהן צורת כלי ואמקט"ו [ככלים פט"ו מ"ב]:
סעיף לב
שרבי אליעזר מטהר
דס"ל דרק עצים פשוטין הן ולא כלים:
סעיף לג
הם העידו על תנור שחתכו חוליות
[כלים פ"ה מ"ח]. כל תנורים שלהן, היו כקדירה בלי שולים, וזה חתך כל גבהו לעגולים עגולים, כדי שיחשב כשבור ולא יקבל טומאה:
סעיף לד
ונתן חול בין חוליא לחוליא
כדי שלא יתחבר שוב יחד' אבל טח בצד החיצון של התנור טיט על הסדקין:
סעיף לה
שהוא טמא
מקבל טומאה, דהטיט שטחהו בו עושהו כולו כלי שלם יחד:
סעיף לו
שרבי אליעזר מטהר
דהחול שבין חיליא לחוליא מעכבו מלהדבק יחד, וכשבור דמי:
סעיף לז
הם העידו שמעברין את השנה בכל אדר
אפילו בכ"ט לאדר יכולין ב"ד לומר שהחודש הבא יהיה אדר ב':
סעיף לח
שהיו אומרים עד הפורים
דאז יש ל' יום קודם פסח, והתחילו לדרוש כבר בהלכות פסח. וא"כ כשיעברוהו יזלזלו בחמץ. אולם המעידים הנ"ל ס"ל שלא יזלזלו, שיאמרו שלא נודע לב"ד חשבון הצדק עד השתא:
סעיף לט
ומעשה ברבן גמליאל שהלך ליטול רשות מהגמון בסוריא
דלא היה רשות לנשיא לדון ולנהוג נשיאותו רק ע"י הרמנא של [השטאטט האלטער] של הרומיים שהיה מושבו [בזיריען] היא סוריא. והיה צריך ליטל ההרמנא מזמן לזמן. והלך ר"ג לשם להרשאתו. וקמ"ל דדוקא סוריא שהיא ררוקה, וליטל רשות מהגמון שהוא ענין שמעכבו מאד ואינו וודע מתי ישוב. אבל בשיבוא בין היום למחר ממתינין:
סעיף מ
העיד מנחם בן סגנאי
[כלים פ"ה מ"ה]:
סעיף מא
על מוסף היורה של שולקי זיתים
כשאין היורה מחזיק הזיתים שרוצין לבשל, מוסיפין בשפת היורה שפה מטיט בגובה סביב:
סעיף מב
שהוא טמא
ר"ל שמקבל טומאה מדמשתמש שם. ואע"ג דלא עדיף שם מכלי אדמה שאמקט"ו, י"ל כיון דמחובר למתכות לא גרע מעץ המשמש מתכות שמקט"ו [ככלים פי"ג מ"ו]:
סעיף מג
ושל צבעים שהוא טהור
דאין ממלאין הצבע נגד השפה מטיט, שלא תתקלקל הצבע. רק עושה השפה שלא תעבור הרתיחה:
סעיף מד
שהיו אומרים חלוף הדברים
שהיו סוברים דלשימוש הצבעים, השפה מטיט הוא נצרך יותר, דחס טפי על הצבע שלא תעבור ברתיחתה. אבל מנחם שהיה צובע היה בקי בענין, דאדרבה מי הצבע אי אפשר שיעבור רתיחת כל כך בנקלות כבשמן, ולהכי רק בשמן טמאו להשפה מדמשתמש שם:
סעיף מה
העיד רבי נחוניא בן גודגדא
[יבמות פי"ד מ"ב]:
סעיף מו
על החרשת שהשיאה אביה
כשהיא קטנה:
סעיף מז
שהיא יוצאה בגט
אף שקדושיה מדאורייתא, ואין בה דעת בגרושיה. עכ"פ משום דאשה מתגרשת בעל כרחה, א"נ דעתה:
סעיף מח
ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן
כשהיא יתומה, דאז נשואיה רק מדרבנן מדהיא קטנה:
סעיף מט
שהיא אוכלת בתרומה
בתרומה דרבנן, ולא גזרינן אטו דאורייתא:
סעיף נ
בעלה יורשה
והא דלא אשמעינן נמי שמותר לטמא לה כשמתה. ה"ט, משום דבירושה תליא וכיון דירשה בעלה לא יזדקקו לה בני משפחתה והו"ל כמת מצוה [כיבמות דפ"ט ב']. ואילה"ק עכ"פ היכא שירצו לטפל בקבורתה האיך שרינן שיטמא לה כשאר בעל לאשתו. ואת"ל גם בעל ממש י"א דמותר לטמא אף שלא לצורך, עכ"פ הכא רק מטעם מת מצוה שרינן, ומדיש ישראל כאן אינו מת מצוה. ותו קשה וכי מה"ט נמי נימא דכה"ג ונזיר יהיו מותרים לטמא לקרוביהן מורישיהן מדמחשבו כמת מצוה. י"ל דבאמת לאו מת מצוה ממש היא, אלא אעפ"כ כל היכא דמסתבר יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת גם בקום ועשה, כמו שהאמינו לאשה שאמרה מת בעלי שתנשא משום דייקא. וכ"כ סקלו לא' שרכב על כוס בשבת [כיבמות ד"צ ב'] ועי' תוס' [יבמות דפ"ט ד"ה כיון, ותוס' נזיר דמ"ג ב' ד"ה והא]:
סעיף נא
ועל המריש
קורה:
סעיף נב
הגזול שבנאו בבירה
שבנאה הגזלן בארמון שלו:
סעיף נג
שיתן את דמיו
שכשתצריכה לקעקע הבניין כדי להחזיר הקורה, חיישינן שימנע מלשוב עי"ז:
סעיף נד
ועל החטאת הגזולה
שגזל בהמה והקריבה לחטחת:
סעיף נה
שלא נודעה לרבים
שלא נודע לג' בני אדם שגזלה:
סעיף נו
שהיא מכפרת
וא"צ להביא חטאת אחרת:
סעיף נז
מפני תיקון המזבח
שימנעו הכהנים מלהקריב קרבן מבן אדם שלא יכירוהו, מחשש שיאכלו חולין בעזרה: