יכין עדיות· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ו
סעיף א
שממאנים את הקטנות
ר"ל ב' אחים נשואין ב' אחיות יתומות, אחת גדולה ואחת קטנה. מת בעל הגדולה, זיקתה שהוא מדאורייתא אוסרת אחותה הקטנה על בעלה מדאין נשואיה מדאורייתא כלום. להכי מלמדין הקטנה שתמאן, ויתעקרו נשואיה מעיקרא, ועי"ז יהיה מותר לעשות מצוה דאורייתא שתתיבם הגדולה [יבמות פ"ז מ"ז]. והא דקאמר קטנות לשון רבים. היינו מדיש עוד אחרת [שם מי"א], דהיינו בנפלו ליבם ב' יבמות אחיות, א' גדולה וא' קטנה, ובעל הקטנה ואח"כ הגדולה, מלמדין הקטנה שתמאן ויקיים הגדולה.
סעיף ב
ושמשיאין את האשה על פי עד אחד
שאמר לה מת בעלה [כשלהי יבמות]. אף דמדינא צריך ב' עדים, משום עגונא סמכו אחזקה דאשה דייקה ומנסבה:
סעיף ג
ושנסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש
שניקר מוח התינוק. דשור דכתב רחמנא לאו דוקא:
סעיף ד
ועל היין בן ארבעים יום שנתנסך על גב המזבח
וקודם מ' יום לכתחילה פסול [כב"ב צ"ז]:
סעיף ה
ועל תמיד של שחר שקרב בארבע שעות
כשנאנסו מלהקריב מקודם. וקמ"ל דאז עדיין נקרא בוקר:
סעיף ו
על אבר מן המת שהוא טמא
אף שאין בו כזית בשר מטמא גם באהל:
סעיף ז
אמר להם לא אמרו אלא על אבר מן החי
נ"ל דר"ל דאף דק"ו דאורייתא, עכ"פ באבר עצמו ליכא ק"ו אלא בהמת שנפרש ממנו, והרי באבר ליכא ק"ו:
סעיף ח
שהחי
כשהוא זב:
סעיף ט
עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים
דכל הכלים שתחת הזב אפילו הן ק', אף שלא נגעו בזב, כולן אבות הטומאה:
סעיף י
ועל גביו מדף
ר"ל וכל הכלים שעל גביו אפילו לא נגעו בזב, כולן טמאין טומאה קלה לטמא וכו':
סעיף יא
לטמא אוכלים ומשקין
ולא אדם וכלים:
סעיף יב
מה שאין המת מטמא
דרק כלי שנגע בו נעשה אבי אבות הטומאה, בין שהוא תחת המת או עליו או בצדו, והכלי הב' שנגע בהראשון, נעשה אב, והכלי הג' נעשה ראשון, והכלים האחרים שנגעו בג' טהורים, דאדם וכלים אינן מקבלין טומאה רק מאב הטומאה [ועי' ביבקש דעת ח' ט']. והא דלא קאמר מעינות שרק בזב חי מטמאים, משא"כ במת כל משקה היוצא מהמת טהור חוץ מדמו. נ"ל דרצה להביא ראייה מאברי המת בעצמו:
סעיף יג
רבי אליעזר מטמא
במגע, משא, ואוהל, כאמה"ח עצמו כשהוא שלם:
סעיף יד
ורבי יהושע ורבי נחוניא מטהרים
לרמב"ם לגמרי, ולראב"ד רק באהל מטהרים:
סעיף טו
רבי נחוניא מטמא
במגע ומשא:
סעיף טז
אמר להם מרובה טומאת הבשר מטומאת העצמות שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים
בנבילה בכזית, ובשרץ בכעדשה:
סעיף יז
מה שאין כן בעצמות
דעצמות שרץ או נבילה, טהורים. לכן גם באמה"ח, החמרתי בבשר ולא בעצמות:
סעיף יח
אבר
ממת לרבנן לעיל מ"ב, או מחי לכ"ע. וכל אבר אינו מטמא עד שיהיה בו בשר גידין ועצמות:
סעיף יט
שיש עליו בשר כראוי
דהיינו בכדי שאם היה האבר מחובר בחי, היה חוזר ומתרפא ע"י הבשר ההוא. והוא פחות מכזית:
סעיף כ
טמא
דאף שלא נשאר בשר כשיעור הנ"ל מטמא במגע ובמשא, באמה"ח, משום הבשר [ככלים פ"א מ"ה]. מיהו באמה"ח שאין עליו בשר כלל טהור וכמש"כ בס"ד [כלים פ"א מ"ה], ובמת, משום העצם [דאילו משום בשר המת, טהור לגמרי כשאין בו כזית [כאהלות פ"ב מ"ה]:
סעיף כא
טהור
באמה"ח, טהור לגמרי אף שכל בשרו קיים. ובמת, עכ"פ טהור מלטמא באהל, מדלא נשאר כזית בבשר. [וי"מ דרק באבר ממת מיירי מתניתין, וה"ק, חסר הבשר ר"ל שניטל ממנו כל הבשר, טמא במגע ובמשא משום העצם. חסר העצם, ר"ל שניטל כל העצם, טהור לגמרי, דהרי הבשר אינו כזית]. נמצא שמרובה טומאת בשר מטומאת עצם:
סעיף כב
שהבשר הפורש מן החי טהור
טהור לגמרי לכ"ע:
סעיף כג
ואבר הפורש ממנו והוא כברייתו
עם בשר גידין ועצמות:
סעיף כד
דבר אחר כזית בשר
ממת:
סעיף כה
ורוב עצמות
רמ"ח עצמות יש באדם, ורובן קכ"ה:
סעיף כו
מטמא במגע ובמשא
הומ"ל דמרובה טומאת עצמות מטומאת בשר בשיעורין, דהרי כשעורה מטמא במגע ובמשא, ובשר פחות מכזית טהור לגמרי. אלא עדיף מנה נקט דאפילו כל חד וחד בשיעוריה, וששוין גם בטומאת אהל, אפ"ה מצינו שעצם חמיר מבשר:
סעיף כז
דבר אחר כל בשר המת שהוא פחות מכזית
ר"ל אם כל בשרו פחות מכזית. ומשכח"ל בנפל [כחולין דפ"ט ב']:
סעיף כח
רוב בנינו
כל בניין הגוף הוא ב' שוקיים וב' ירכיים והצלעות ושדרה. ורוב בניינו הוה ב' שוקיים וירך א' [כבכורות דמ"ה א']:
סעיף כט
ורוב מנינו
ר"ל או רוב מניין רמ"ח עצמות:
סעיף ל
אף על פי שאין בהם רובע
דרובע קב עצמות מת, אפילו אין בהן רוב בניין או רוב מניין, מטמא באהל [ועי' לעיל פ"א סי' ל"ט]:
סעיף לא
טמאין
באהל, והוה מצי נמי למימר דבשר כל שאינו כזית טהור ובעצם כשהוא כשעורה טמא. אלא דבשיעוריה לא קמיירי:
סעיף לב
ורובע
דרוב עצמות ממת אף שאינן רובע, או רובע אף שאינן רוב מטמאין באהל:
סעיף לג
ורקב
מת שלם שנקבר ערום בארון שיש, ומכוסה בשיש, ונרקב שם, אז מלוא חפניים מהרקב, מטמא במשא ואהל ולא במגע [עי' ביבקש דעת סי' ח']:
סעיף לד
ורקב
להכי כזית בשר או עצם כשעורה הפורשין מהחי, אין למדין אותן ממת להחמיר: