יכין עדיות· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ה
סעיף א
רבי יהודה אומר ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל
מלבד הנך דפרקן דלעיל:
סעיף ב
בית שמאי מטהרין
לגמרי, דאינו כנבילה:
סעיף ג
ובית הלל מטמאין
ברביעית, ולא בכזית כבשר [כריש פ"ח] #א):
סעיף ד
ביצת הנבלה
שמצא בה ביצה, או שילדתו אחר שנתנבלה:
סעיף ה
אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק
שקליפתה קשה:
סעיף ו
מותרת
אפילו לאכלה:
סעיף ז
אסורה
דהו"ל כגופה:
סעיף ח
בית הלל אוסרין
אפילו קליפתה קשה, ואפילו מתה מיד כשנתנבלה או אפילו נתנבלה בשחיטה, דלא נגמרה באיסור אפ"ה אסור מדרבנן:
סעיף ט
מפני שגדילה באיסור
דביצת טריפה אסור מדאורייתא [ש"ך י"ד פ"ו סי' ק"ח]. ואפילו ילדה או שחטה מיד שנטרפה, גזרינן אטו שתהיה אז מעורה בגידין שאסורה מדאורייתא [שם] וביצים שילדה תרנגולת ואח"כ נשחטה ונמצאת טריפה. אז בהוגלד פה המכה, אסורים הביצים שילדה תוך ג"י. ובלא הוגלד, אמרינן השתא אנקב, ומותרות. אבל ביותרת אבר, כל הביצים שילדה מעולם אסורות [י"ד פ"א]. ואף דבכשירה ששחטה ומצא בה ביצה, כשהקליפה קשה, מותר לכתחילה לאכלה בחלב. ובקליפה רכה ונגמר החלבון והחלמון, רק בדיעבד מותר בחלב כשאינן מעורות בגידין. אבל במעורות, או כשהחלמון לבד נגמר אפילו אינן מעורות אסור אפילו בדיעבד [כש"ך י"ד פ"ז סי' ק"ט]. אלמא כשנגמר החלמון והחלבון לא אמרינן דהו"ל כגופה. י"ל התם דבשר עוף גופה בחלב רק מדרבנן, להכי לא גזרו רבנן בביצה [שס]. מיהו אפרוח שנולד מביצת נבילה וטריפה, מותר [י"ד פ"ו ש"ך כ']. [אבל ולד של בהמה טריפה אסור, ואע"ג דרוב טריפות אינן יולדות [כש"ך נ"ז סי קמ"ה], עכ"פ לרפ"ח שם כוונת הש"ס טריפה רק אינה מתעברת, א"כ משכח"ל כשנתעברה קודם שנטרפה וילדה אח"כ. ואף דראיית רפ"ח מש"ס דקאמר אי הדרה טענה #ב), לפע"ד אינה מכרעת, דס"ס רצה למעוטי רק דטריפה כשהיתה מעוברת מקודם אפשר שתלד אח"כ, אבל לעולם דלברר שהיא כשירה צריך תרתי, בעי שתתעבר ותלד, וכדמשמע טפי פשטותא דלישנא טריפה אינה יולדת, ואהך קאמר הש"ס אי הדרה טמנה, ר"ל אם חזרה ונתעברה אותה שילדה אחר שנטרפה. עכ"פ בין כך וכך אפשר שטריפה וודאית שנתעברה מקודם תלד אח"כ. לא דמי לאפדוח מביצת טריפה ואסור, דדוקא אפרוח מביצה, שנולד בתר שנתהווה הביצה כפפרא בעלמא, להכי שרי [כש"ך י"ד פ"ו הנ"ל], משא"כ בולד בהמה גדל באיסור]:
סעיף י
דם נכרית
[נדה פ"ד מ"ג]:
סעיף יא
ודם טהרה של מצורעת
מצורעת שילדה, וכל יולדת שטבלה אחר ז' לזכר וי"ד לנקיבה, דמה דם טוהר הוא:
סעיף יב
בית שמאי מטהרין
ב נ כ ר י ת משום דאף דרוקה ומימי רגליה טמאים מדרבנן, עכ"פ בזיבתה שאינו מעין מדאינו מתעגל ומתאסף כרוק ומימי רגלים קידם שיצא, רק נוטף ויוצא ראשון ראשון להכי לא גזרו. דעבדו בה היכירה, שעי"ז ידעו ששאר מעיינותיה טמאין רק מדרבנן, ולא לשרפו על מגען תרומה וקדשים. ו ב מ צ ו ר ע ת שמעיינותיה טמאין מדאורייתא, דם לאו מעין הוא כלעיל:
סעיף יג
ובית הלל אומרים כרוקה וכמימי רגליה
שמטמאין לח ולא יבש. ובהך היכירא סגי שידעו שטומאת נכרית רק מדרבנן, דהרי בשאר זבה הדם מטמא לח ויבש. ובמצורעת ס"ל דרחמנא רבייה דלעמא רק לח ולא יבש, כשאר מעיינות מצורע:
סעיף יד
ושלא בטובה
[שביעית פ"ד מ"ב]. ור"ל אפילו מחזיק לו טובה לבעל השדה על שהרשהו לכנוס וללקיט הפירות, אפ"ה שרי, ולא מחזי כאוכל משמור. וגם שלא בטובה שרי ול"ג שיכנס בשאר שנים לתוך שדה חבירו שלא ברשות:
סעיף טו
ובית הלל אומרים אין אוכלים אלא בטובה
[לגי' אין אוכלים בטובה] דמחזי כאוכל משמור. ולגרסת "אלא בטובה", ר"ל דאסרו לו לכנוס בשדה שלא מדעת ב"ב כדי שלא ירגיל א"ע כן בשאר שנים:
סעיף טז
החמת
[כלים פכ"ו מ"ד]. והוא [שלויך], שניקבה ונטהרה עי"ז מטומאתה, וחזר וקשר הנקב:
סעיף יז
בית שמאי אומרים צרורה עומדת
ר"ל אם צרורה כל כך עד שכשיתיר הקשר, אפ"ה יעמוד הנקב סתום ומכווץ, אז מקבלת טומאה:
סעיף יח
ובית הלל אומרים אף על פי שאינה צרורה
ר"ל אף שלא נקמט העור ע"י הקשר כל כך, עד שכשיתיר הקשר ישאר סתם, אפ"ה מדנשאר עכ"פ סתום ע"י הקשר, מקבל טומאה:
סעיף יט
ומחומרי בית הלל העוף עולה עם הגבינה על השלחן
[חולין פ"ח מ"א]. דכשאוכל על השולחן מין זה, מותר להעלות שם מין האחר. ולא חיישינן שיאכלם יחד רותח, דעוף בחלב רק מדרבנן אסור ולא גזרו:
סעיף כ
ואינו נאכל
דגזרינן שמא יאכלם יחד רותח [י"ד סי' פ"ח]. ונ"ל דהא דנקטו ב"ה ולא נאכל, פשיטא, הרי אפילו העלאה לבד אסור, מכ"ש לאכלן. אלא דקמ"ל דהעלאה ואכילה שווין, דכמו בלא נאכל מודו אפילו ב"ש דאפילו בצונן אסור, כ"כ בלא עולה ס"ל לב"ה דאפילו בצונן אסור, ולא אמרינן גזירה לגזירה היא, דהעלאה אטו אכילה לא מחשב גזירה [כחולין ק"ד ב']:
סעיף כא
תורמין זיתים על שמן וענבים על יין
[תרומות פ"א מ ד]:
סעיף כב
ובית הלל אומרים אין תורמין
דאין מפרישין תרומה מדבר שלא נגמר על הנגמר [והא דאמרינן [שם בתרומות] דגם לב"ש לא מהני רק לתרומות עלמן. התם דלא כרבי יוסי]:
סעיף כג
הזורע ארבע אמות שבכרם
[כלאים פ"ד מ"ה] ר"ל תוך ד' אמות שסמוך לכרם, שכך שיעור עבודת הכרם:
סעיף כד
בית שמאי אומרים קידש שורה אחת
דס"ל מה שאסרה התורה בכלאי כרם הזרע והכרם, גם שורה א' מקרי כרם ובהכי סגי:
סעיף כה
המעיסה
[חלה פ"א מ"ו]. ור"ל אם לש באופן כך, שנתן קמח ע"ג רותחין. וה"ה בעשה איפכא:
סעיף כו
בית שמאי פוטרין
מחלה, נ"ל דטעמייהו דס"ל כעין בישול הוא זה ולא לישה, ולא מחייבי בחלה רק בלש במים צוננין [וכ"מ מירושלמי שם]:
סעיף כז
ובית הלל מחייבין
בחלה. והכי קיי"ל [י"ד שכ"ט ח']:
סעיף כח
מטבילין בחרדלית
[מקוואות פ"ה מ"ו] ר"ל בקלוח גשמים שיורד מההר, וא"צ אשבורן:
סעיף כט
ובית הלל אומרים אין מטבילין
דכל מי גשמים צריך אשבורן לטבילה:
סעיף ל
גר שנתגייר ערבי פסחים
[פסחים ספ"ח. ונ"ל דנקט ערבי ל' רבים דלא תקשי הרי ממתינין מלהטבילו עד שיתרפא. להכי קאמר ערבי, ר"ל שמל תוך איזה ימים, והיינו שמל ונתרפא תוך ז"י קודם פסח]:
סעיף לא
בית שמאי אומרים טובל
ככל גר שצריך טבילה אתר שנתרפא ממילתו [י"ד רס"ח]:
סעיף לב
ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה
ר"ל גר הפורש מהערלה:
סעיף לג
כפורש מן הקבר
וצריך הזאה ג' וז'. דחיישינן שמא יטמא לשנה הבאה, ויאמר אשתקד נמי נטמאתי קודם שנמלתי, ואפ"ה טבלתי ואכלתי פסח, השתא נמי אטבול ואוכל. ולא ידע דאשתקד עכו"ם הוה דתנו מקבל טומאה. אבל ישראל שמל בערב פסח, ד"ה שאוכל פסח לערב [ועי' מ"ש בבועז שם סי' מ"ב ספ"ח דפסחים]:
סעיף לד
קהלת אינו מטמא את הידים
[ידים ספ"ג]. דחכמים גזרו על כתבי קודש שיטמאו הידים [ועי' יבקש דעת סי' נ"ה], אבל קהלת ס"ל דאינו בכלל כתבי קודש:
סעיף לה
מי חטאת שעשו מצותן
שהוזו על אדם וכלים הטמאים, וחזרו ונטפו ממנו:
סעיף לו
ובית הלל מטמאין
דלא כסתמא דמתניתין [פרה פי"ב מ"ד] ולי"א ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ר"ל דצריך לגרוס להיפך יתיישב שפיר [ועי' הר"ב רפ"ג דיבמות ורבינו תוי"ט חולין פ"ח מ"א ד"ה וב"ה]:
סעיף לז
הקצח
[עוקצין פ"ג מ"ו]. ור"ל [קיממעל] שחור:
סעיף לח
בית שמאי מטהרין
ר"ל אינו מקבל טומאה, מדאינו ראוי לאכילה לעצמו:
סעיף לט
ובית הלל מטמאין
מדטעמו בלחם, וגם מועיל לרפואה, חשיב אוכל:
סעיף מ
וכן למעשרות
לב"ש פטור ממעשר ולב"ה חייב:
סעיף מא
דם יולדת שלא טבלה
[נדה פ"ד מ"ג]. ור"ל דם שיוצא מרחמה אחר ז' לזכר וי"ד לנקיבה ולא טבלה עדיין:
סעיף מב
בית שמאי אומרים כרוקה וכמימי רגליה
דמטמא לח ולא יבש, דטמאוהו רק משום גזירה אטו קודם ז'. ולהכי כדי שיכירו שאין טומאתו מדאורייתא, טמאוהו רק לח ולא יבש:
סעיף מג
ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש
מדאורייתא, ככל דם יולדת, דביומי וטבילה תלי רחמנא שתטהר:
סעיף מד
ומודים ביולדת בזוב
שהיתה זבה גדולה כשילדה, דאז צריכה אחר הז' ימים מלידה ז' נקיים:
סעיף מה
שהוא מטמא לח ויבש
בלא ספרה ז' נקיים אחר ימי טומאת לידה הו"ל דמה כדם שאר זבה דטמא מצ"ע מדאורייתא. ובספרה ולא טבלה, פליגי, וכלעיל:
סעיף מו
ארבעה אחים
[יבמות פ"ג מ"א]:
סעיף מז
שנים מהם נשואין שתי אחיות
ה"ה אשה ובתה וכדומה:
סעיף מח
הרי אלו חולצות ולא מתיבמות
דתרווייהו זקוקות להאי ולהאי, וקמא דמיבם פגע באחות זקוקתו, אבל בנפלו שניהן לפני אח אחד גם ב"ש ס"ל דחולץ לשניהן, ורק בעשה מאמר בראשונה פליגי [כלעיל פ"ד מ"ט]:
סעיף מט
ובית הלל אומרים יוציאו
בש"ס מהפך לה דלב"ה יקיימו, והכי קיי"ל:
סעיף נ
ונעשך אב בית דין לישראל
[הא דמייתי תנא הך מעשה דא"ל חזור בך, קודם שהודיענו הד' דברים. נ"ל דה"ט. משום דלבסוף מייתי דאמר דוגמא השקוהו וכו', את אלעזר בן חנוך כו' וסקלו ארונו. וא"כ, אחר שסיפר יעניין מיתתו לא היה שייך למתני שא"ל חזור בך. ומכ"ש לת"ק שאמר שברכוהו, וודאי לא מסתבר שאחר שברכוהו יעשוהו אב"ד. רק קודם שזלזל א"ל כן]:
סעיף נא
אמר להן מוטב לי להקרא שוטה כל ימי
שיחשבוני שוטה על שבזיתי השררות:
סעיף נב
ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום
שאלמד הדין בהפך ממה שקבלתי מרבותי, שאני ידעתי שהם היו הרוב, ואתם אומרים שהחולקים עליהן היו הרוב [ועי' בפירוש הראב"ד במ"ז]:
סעיף נג
שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו
ר"ל ואפילו הייתי באמת נזכר שהאמת כדבריכם, והייתי חוזר בי, אפ"ה הייתי ממאן בהשררות, שלא יאמרו מפני וכו':
סעיף נד
הוא היה מטמא שער הפקודה
[נגעים פ"ה מ"ג]. ר"ל לשון פקדון, שהפקידה הבהרת השער לבן שבה על העור, והלכה לה. כגון, בהרת כגריס שנולד בה שער לבן, דטמא, וחזרת הבהרת ונרפאה, ונשאר השער במקומו, דטהור, וחזרה הבהרת במקום השער. דלחכמים טהור, מדקדם השער להבהרת. ולעקביא טמא, מדבתחלה קדמה בהרת להשער. מיהו בלא היה בתחלה בהרת רק שער לבן ואח"כ נולד הבהרת במקומה, לכ"ע טהור:
סעיף נה
ודם הירוק
[נדה פ"ב מ"ו] אשה שראתה דם שהיה במרחה ירוק כאתרוג, טמא, דס"ל אדום הוא אלא שלקה מראיתו [כתוס' נדה די"ט]:
סעיף נו
הוא היה מתיר
בהנאה:
סעיף נז
שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון
חור שבכותל. ואורחא דמלתא נקט:
סעיף נח
ואחר כך שחטו וחכמים אוסרים
דאי יהיה מותר צמרו אחר שחיטה, ישהנו לבכור בעל מום, כדי שיגדל צמר וינשרו, וכשישהה עי"ז להבכור, יכשל בו בגיזה ועבודה:
סעיף נט
הוא היה אומר אין משקין
מי סוטה:
סעיף ס
לא את הגיורת ולא את שפחה המשוחררת
מדאינן מזרע ישראל, וכתיב לאלה בתוך עמך:
סעיף סא
וחכמים אומרים משקין
ואילה"ק הרי קיי"ל דקהל גרים לא מקרי קהל [כקדושין דע"ב ב'] ומה"ט מותר גרים וממזרים זב"ז. י"ל דקהל לא מקרי, אבל עם מקרי, דהרי רות אמרה עמך עמי:
סעיף סב
אמרו לו מעשה בכרכמית
כך שם האשה:
סעיף סג
אמר להם דוגמא השקוה
שלא מחקו מגילת סוטה, רק הטעוה ומחקו כתב אחר להשקותה, כדי שתודה:
סעיף סד
ונדוהו ומת
שחשדוהו מדאמר כך בכעס, משמע טפי שהתכוון לומר, דמדהיו הם גרים השקוה לגיורת. ומדהתכוון לבזותן, מנדין לכבוד הרב [י"ד של"ד סמ"ג]:
סעיף סה
אמר רבי יהודה חס ושלום שעקביא נתנדה שאין עזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל
ר"ל כשהיו כל ישראל יחד בכל ערב פסח כששחטו הפסח ונעלו העזרה [כפסחים פ"ה מ"ה], לא נמצא בכולם צדיק וחכם כמותו. והרי שפתי צדיק ידעון רצון [משלי י' ל"ב], וכעס בחיק כסיל ינוח [משלי ז' ט']. וא"כ איך יחשדו לצדיק וחכם כמותו שיבזה בכעסו לרבותיהם של ישראל:
סעיף סו
ואת מי נדו
באותו מעמד:
סעיף סז
אליעזר בן חנוך שפקפק
שזלזל:
סעיף סח
בטהרת ידים
שהידים יתטמאו ולא כל הגוף. כשנוגעו בדבר פלוני או פלוני, כמבואר במסכת ידים:
סעיף סט
ומת בנדויו סוקלין את ארונו
לאו דוקא, רק מניחין אבן גדול על ארונו לסימן שנתנדה:
סעיף ע
בשעת מיתתו
של עקביא:
סעיף עא
בני חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר
הנזכרים במשנה ו':
סעיף עב
אני עמדתי בשמועתי
נ"ל דהיינו בלימוד. אבל במעשה היה צריך לעשות כמו שאומרים הרוב, דהתורה אמרה אחרי רבים להטות. והם היו בזמן הבית והסנהדרין גדולה, והמורה כנגדן דינו כזקן ממרה [ועי' סנהדרין פי"א מ"ב]:
סעיף עג
ולאחוז בדברי המרובין
ר"ל ובזה נחלקנו, שאני אומר שהרוב הסכימו כדעתי, והם אמרו שכדעתם הסכימו הרוב, ולהכי אף דבכה"ג לא שייך שתשמע להם משום אחרי רבים להטות, עכ"פ מוטב וכו' [ומה"ט נמי קאמר מ ו ט ב, ולא א"ל ח י י ב א ת ה לאחוז וסי']:
סעיף עד
אבא פקוד עלי לחבירך
דסבור היה שכדי שיקרבוהו א"ל שיחזור בו. להכי א"ל פקוד עליהן בפירוש שיקרבוני:
סעיף עה
אמר לו שמא עילה
דבר של גנאי:
סעיף עו
מעשיך יקרבוך
גם אם לא אצוה כך:
סעיף עז
ומעשיך ירחקוך
גם אם אצוה שיאהבוך לכן חזור בך ג"כ בד' דברים הנ"ל. [ואת"ל עכ"פ מה יזיק, אדרבה ע"י ציוויו יאהבוהו ביותר. נ"ל שאין הפירוש של יקרבוך או ירחקוך, לשון הודעה, שמודיעו מה שיהיה, ווערדן דיך להם לאוהב או אויב מאכען. אלא לשון צווי זאללען דיך להם לאוהב או לשונא מאכען. כי כך רצוני, שעי"ז תשתדל ביותר לעשות מעש"ט כדי למצוא חן בעיני ה' ואדם. ואם תעשה מעשים רעים, אני רוצה שירחקוך מעשיך הרעים, כדי שתרגיש ותשוב לעשות מעשים טובים, ומצא חן ושכל טוב בעיני [אלהים ואדם]: