אור ברסלב

יכין סנהדרין· רבי ישראל ליפשיץ

פרק ח

פרק ז

סעיף א

משיביא שתי שערות
אחר שיהיה בן י"ג שנה ויום א':

סעיף ב

ועד שיקיף זקן
נראה לי דבלשון זה קבל מאבותיו, זקן סתם והשתא מפרש רבי דהיינו התחתון וכו':

סעיף ג

התחתון
הן השערות שסביב לערוה, דכשיקיף הזקן התחתון אף שהוא תוך שלשה חדשים מהבאת שתי שערות, פטור. והוא הדין בשהה שלשה חדשים אחר שהביא שתי שערות ולא הקיף עדיין הזקן, עכ"פ מדראויה אשה להתעבר ממנו אחר שהביא שתי שערות, ואחר שלשה חדשים כבר יוכר עוברה, להכי פטור, דכתיב בן ולא אב:

סעיף ד

ולא העליון
הזקן שבפניו בקצה הלחיים, דתחתון ממהר לבוא [נדה מ"ח ב']:

סעיף ה

אלא שדברו חכמים בלשון נקיה
ואמרו להכי ברוב פעמים זקן סתם, או רצה לומר דלשערות הערוה לא היה ראוי לקרותו זקן, וחכמים משום בלשון נקייה, קראו גם לזה זקן [ולפי דברינו הנ"ל סי' ב'. בל"ז ניחא]:

סעיף ו

בן ולא איש
ומשהקיף זקן, איש הוא:

סעיף ז

הקטן פטור
אף שהוא בכלל בן:

סעיף ח

משיאכל טרטימר
והוא משקל חמשים דינרין, שמשקלן ארבעת אלפים ות"ת שעורות בינונית [ולפי מה שכתבתי בשם המעדני יו"ט [ברכות פ"ג סי' ל'] דקווינט הוא צ"ו שעורות, וא"כ דינר משקלו קווינט, נמצא נ' דינרים הם י"ב לאעה וחצי]:

סעיף ט

בשר
בשל ולא בשל כדרך שהליסטין הרעבתנין אוכלין:

סעיף י

וישתה חצי לוג
הוא ב' רביעיות, שהן כשיעור שלשה ביצים:

סעיף יא

יין האיטלקי
יין משובח הבא מאיטאליען. [ונ"ל דרבותא נקט איטאלקי, דכ"ש בשתה יין משובח שבמדינתו, דמצוי לו, ואיכא טפי למיחש דאתי למסרך], ודוקא בשתאו מזוג ולא מזוג כדרך שהליסטין שותין, וגם דוקא שגנב משל אביו מעות [כמ"ג], וקנה בשר ויין במדה זו, ואכל ושתה:

סעיף יב

רבי יוסי אומר מנה בשר ולוג יין
היינו הכפל משיעור הנ"ל:

סעיף יג

אכל בחבורת מצוה
בסעודת מצוה כחתונה ומילה וכדומה:

סעיף יד

אכל בעבור החדש
דזה נמי סעודת מצוה, וקא משמע לן דאף שלא נהגו לאכל בסעודתה רק פת וקטנית, והוא נתן המעות שגנב ואכל שם בעד המעות בשר. אפילו הכי פטור:

סעיף טו

אכל מעשר שני בירושלם
קא משמע לן אף שאין באכילתו גופה מצוה, רק מצותו שהמעשר או דמיו יאכלו בירושלים, ואפילו על ידי אחרים, אפילו הכי מדאיכא עכ"פ סרך מצוה, לא אתא למסרך:

סעיף טז

שקצים ורמשים
דכתיב איננו שומע בקולינו, ולא זה דאפילו בקולו של הקב"ה אינו שומע, ולא אתא למסרך:

סעיף יז

נראה לי דר"ל שתה יין טבל, וכ"כ אילך ביין מיירי, ושתייה בכלל אכילה [כשבועות דף כ"ב ב']:

סעיף יח

ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו
עיין ברכות פ"ז:

סעיף יט

אכל דבר שהוא מצוה
אפילו מצוה דרבנן, כבתנחומי אבלים, דאי מרישא סד"א דוקא אכילת פסח או קדשים, דמצות אכילתן מדאורייתא, ואף דסעודת עיבור חודש נמי מדרבנן, על כל פנים המצוה גופא דאורייתא, קא משמע לן תנחומי אבלים דהמצוה גופה דרבנן:

סעיף כ

ודבר שהוא עבירה
לאתויי תענית צבור:

סעיף כא

אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו
וגם שלא יהיה איסור, מוכח משם, דמסתמא שלמה רק מהיתר הזהיר דאל"כ בלי זולל אסור, וגם שלא יהיה מצוה מוכח משם דמצוה לא נקרא זולל, ואינו ראיה גמורה, דדלמא בכל מאכל נקרא זולל, ושלמה מהממשיך טפי הזהיר:

סעיף כב

גנב משל אביו ואבל ברשות אביו
דאז מתפחד שלא יראנו אביו ולא ממשיך:

סעיף כג

משל אחרים ואכל ברשות אחרים
דשל אחרים לא שכיח ליה, ולא ממשיך [ולעיל דאצטריך למתני חבורת מצוה ועיבור חודש, ע"כ מיירי שעשה אביו הסעודה, וגנב משם ואכל, או שנתן שם המעות שגנב, ואכל שם]:

סעיף כד

עד שיגנוב משל אביו
דשכיח ליה:

סעיף כה

ויאכל ברשות אחרים
שאינו מתבהל:

סעיף כו

רבי יוסי בר רבי יהודה אומר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו
רצה לומר מנכסים שנתן אחד לאמו על מנת שאין לאביו רשות בהן:

סעיף כז

אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהו שניהם רוצים
שנאמר ותפסו בו אביו ואמו:

סעיף כח

רבי יהודה אומר אם לא היתה אמו ראויה לאביו
שאינה שוה לו בקול ומראה וקומה. [ונ"ל דלא שיהיו שוין ממש בקול, דאם כן איילונית היא, [כיבמות דף פ' ע"ב]. אלא לאפוקי א' קולו חלש ואחד חזק, וכ"כ בשאר הג' דברים, מיירי שיש להם דמיון מה]:

סעיף כט

היה אחד מהם גידם
ידו קטועה:

סעיף ל

בננו זה
משמע שמראין אותו באצבען:

סעיף לא

איננו שומע בקולנו
דמשמע בשעת הקול יודעים שאינו שומע בקולם:

סעיף לב

ולא חרשין
דאם אמר להם אז איני רוצה, לא שמעו כן מפיו:

סעיף לג

מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו
ה"ק מתרין בו בפני שנים שלא ירגיל כן, ואם אחר כך אף על פי כן עבר, ילקוהו בפני שלשה:

סעיף לד

נדון בעשרים ושלשה
בסקילה:

סעיף לה

ואינו נסקל עד שיהו שם שלשה הראשונים
שהלקוהו:

סעיף לו

זהו שלקה בפניכם
לעיל דממעט סומין, דריש מדלא כתיב בנינו סורר, והכא דריש מדלא כתיב בנינו הוא סורר:

סעיף לז

ברח עד שלא נגמר דינו ואחר כך הקיף זקן התחתון פטור
דאשתני גופיה, והרי אי עביד השתא פטור היה:

סעיף לח

ואחר כך הקיף זקן התחתון חייב
דכבר גברא קטילא הוא:

סעיף לט

בן סורר ומורה נדון על שם סופו
דכשיכלה הון אביו ילסטם הבריות:

סעיף מ

הנאה להן
שימנעו מלחטוא:

סעיף מא

והנאה לעולם
שתשקוט הארץ מהצער שיצערו לבריות, וממה שיענשו עבורם:

סעיף מב

ולצדיקים רע להן
שנמנעו מלהרבות זכיות:

סעיף מג

ורע לעולם
שמטיבין לדורם בגופם ובממונם ובחכמתן, אבל גם מגינים עליה מענשי שמים בצדקתם:

סעיף מד

יין ושינה לרשעים הנאה להם
דכששותים ישנים, ונמנעו מלחטוא:

סעיף מה

והנאה לעולם
דכשישתו ויישנו ינוח העולם:

סעיף מו

והנאה לעולם
דעל ידי שנתפזרו נתפרפר כחם מלהרע יחד:

סעיף מז

והנאה לעולם
שעל ידי זה יהיה להם פנאי להרבות בעסק התורה ובמצות ולהיטיב לבריות:

סעיף מח

הבא במחתרת
שאמרה תורה שיהרג אותו כל מי שירצה, ואפילו בשבת, ובכל מיתה שיכול:

סעיף מט

נדון על שם סופו
שיש לחשוב שכשיעמוד בעל הבית כנגדו, סופו שיהרגו, ולרמב"ם [פ"ט מגניבה] מחתרת לאו דוקא, רק כל הבא לרשות חבירו לגנוב, בכל מקום שהבעל הבית מצוי שם, מותר להרגו, ולרש"י דוקא מחתרת, מדטרח לחתור, וודאי להרוג בא לכל מי שיעמוד כנגדו:

סעיף נ

אם יש לו דמים
ר"ל כל שכשהרגו בעל הבית יש לו דמים וחייב מיתה עליו, דהיינו שידוע לו שלא יהרגנו הגנב, כגון שהוא אוהבו כנפשו [ודלא כר"ב דדוקא אב ובן, ולראב"ד אין מקרא יוצא מידי פשוטו, דגם בבא ביום שזרחה השמש עליו, ויצא אדם לפעלו ואין הבעל הבית מצוי בביתו, וגם אין הגנב אז בא לשהות זמן מרובה, אלא לחטוף ולנוס. זה לא להרוג בא, וההורגו חייב מיתה]:

סעיף נא

חייב
לשלם הכלים ששיבר:

סעיף נב

אם אין לו דמים
שאין ברור שלא יהרגנו, דאז אם הרגו בעה"ב פטור:

סעיף נג

פטור
דמדחייב מיתה באותה שעה, פטור מתשלומין, ואף שניצל אחר כך, עכ"פ הרי גם חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין אף דפטורים ממיתה, משום דעכ"פ המעשה בת מיתה היא, אם כן הכי נמי הכא, ורק בחייבי כריתות או בחייבי מלקית יש חילוק, דכשהתרו בו, לוקה ואינו משלם, וכשלא התרו בו, משלם ואינו לוקה [רמב"ם רפ"ג מגניבה]:

סעיף נד

ואלו הן שמצילין אותן
מהעבירה:

סעיף נה

בנפשן
ר"ל שמותר לכל להרגן כדי שינצלו מלחטוא, אבל צריך התראה, רק דאף על גב דבכל חייבי מיתות אין התראה מועלת עד שיאמר בפירוש על מנת כן, על כל פנים בהנך סגי בשישתוק או שיאמר יודע אני, ואם אף על פי כן עושה מותר להרגו, ואפילו החוטא הוא קטן. מיהו ביכול להצילו באחד מאבריו והרגו, חייב הרוצח מיתה בידי שמים [רמב"ם פ"א מרוצח]. ונראה לי דה"ה בעשה כן לבא במחתרת:

סעיף נו

ואחר הנערה המאורסה
שרוצה לבעלה ואפילו מתרצת לכך, והוא הדין כל העריות שהן חייבי כריתות או מיתת בית דין, אבל עריות חייבי לאוין אין מצילין אותן בנפשן, רק נקט נערה מאורסה משום דמנה ילפינן לכולה מדכתיב גבה ואין מושיע לה, הא ביש, מושיעה בכל מה שיכול [ש"ס]:

סעיף נז

אבל הרודף אחר בהמה
לרבעה דעכ"פ אין קלון להנרדף:

סעיף נח

והעובד ע"ז
הוא הדין כל חייבי כרותות ומיתות ב"ד שאינן מעריות:

סעיף נט

אין מצילין אותן בנפשן
דמעטינהו קרא:

תוכן העניינים

יכין סנהדרין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה