אור ברסלב

יכין סנהדרין· רבי ישראל ליפשיץ

פרק ז

פרק ו

סעיף א

וחנק
סקילה חמורה משריפה, ושניהן יותר מהרג, ושלשתן יותר מחנק, ונפקא מנה, דהמתחייב שני מיתות, נידון בחמורה, ובנתערבו שני חייבי מיתות נידון בקלה:

סעיף ב

והרג
ס"ל שריפה חמורה מסקילה, וחנק מהרג:

סעיף ג

זו מצות הנסקלין
אפרקן דלעיל קאי:

סעיף ד

היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו
ברכיו. ועשו כן כדי שיהיה יכול לישב ושלא יתהפך אנה ואנה, ויצטער כשתפול הפתילה על בשרו ע"י שיתהפך [ונ"ל דלקחו זבל ולא עפר, כדי לבזותו, דאע"ג דלעיל [פ"ו מ"ג וד'] חששו שלא לבזותו. היינו במעשה שנגוף עצמו]:

סעיף ה

ונותנין סודר קשה לתוך הרכה
כרכוהו בתוכו, קשה מבפנים, כדי להכריחו לפתוח פיו מהר ולא יצטער הרבה, שאין הרכה מכריחתו לפתוח פיו כל כך מהר, וכרכו הקשה ברכה, כדי שלא יחבול הקשה צוארו:

סעיף ו

וזה מושך אצלו
שנים העדים מושכין בב' קצוות הסודר:

סעיף ז

ומדליק את הפתילה
ר"ל מרתיח יפה את העופרת, כדי שירד כחוט דק תוך גרונו. [ונ"ל דאינו ר"ל שבשעה שעומדין ומחנקין אותו. אז ירתיח הפתילה, אלא ר"ל שבשעה שיחנקוהו יהיה העופרת עדיין מודלק ורותח על האש, שלא יתקרר ביני ביני]:

סעיף ח

וחומרת
נ"ל שהוא מלשון כווץ, [צוזאממענשרומפפען], כמו מעי חמרמרו [איכה א' כ'], או שהוא מלשון מרוח [צוזאממענקלעבען], כמו ותחמרה בחמר ובזפת [שמות ב'], או שהוא מלשון שריפה, כמו נפלה לאור ונחמרו בני מעיה [חולין פ"ג מ"ג], וכ"כ פני חמרמרו מני בכי [איוב ט"ז] לשון הדלקה הוא, שהאדימו כאש מרוב בכייה:

סעיף ט

רבי יהודה אומר אף הוא אם מת בידם
ר"ל כשימות בידם בשעה שימשכו קודם שיזרקו הפתילה לפיו:

סעיף י

אלא פותחין את פיו בצבת
[צאנגע]:

סעיף יא

שלא בטובתו
ר"ל אם אינו רוצה לפתוח פיו בטוב:

סעיף יב

וחומרת את בני מעיו
לכאורה כל זה מיותר, דהרי לא פליג בהא את"ק ולפי מ"ש אות ז'. נ"ל דשפיר קמ"ל ר"י, דאע"ג דלהא שיכריחוהו לפתוח פיו בצבת א"צ כל כך זמן רב כמו כשיכריחוהו לפתוח פיו בחניקה, אפ"ה גם בהא לא יקחו העופרת מהאש עד שנפתח כבר פיו. או נ"ל דר"י טעמא למלתי' קאמר, דע"י שפתחו פיו בצבת, העופרת נכנס יפה למעיו וימות מהר, משא"כ לת"ק נסגר גרונו קצת ע"י החניקה].

סעיף יג

אמרו לו מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי
ושמעו להצדוקים שעושין הכל ממש ככתוב, ואין מאמינים בקבלה, שקבלנו מאבותינו ללמוד כאן ג"ש בהלמ"ס, שלא תשרף באש:

סעיף יד

מצות הנהרגים היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה
כשהורגין בערכאות:

סעיף טו

רבי יהודה אומר ניוול הוא זה
ר"ל דין זה מנוול, מדכתיב ובחוקותיהם לא תלכו:

סעיף טז

אלא מניחין את ראשו על הסדן
[קלאטץ] עב תקוע בארץ:

סעיף יז

וקוצץ בקופיץ
[בייל]:

סעיף יח

אמרו לו אין מיתה מנוולת מזו
שנראה כמקצב בשר בהמה. ומשום ובחוקותיהם ליכא כשהורג בסייף, מדכך דינו בתורה לא מנייהו גמרינן:

סעיף יט

עד ארכובותיו
נ"ל דלהכי גם בחנק ישקעוהו בזבל שלא יתהפך ולא יכלו העדים למשוך יפה ויצטער זמן מרובה [ומתורץ קו' רלח"מ]:

סעיף כ

אלו הן הנסקלין
אית מנייהו דמפורש בהו סקילה, ואית דכתיב בהו דמיו בו, או דמיהם בם, והיינו סקילה, ואית שנלמדו בי"ג מדות בגמ':

סעיף כא

ועל הכלה
אשת בנו:

סעיף כב

ועל הזכור
ה"ה בהביא זכר עליו:

סעיף כג

ועל הבהמה
ה"ה בהביא בהמה עליו:

סעיף כד

והאשה המביאה את הבהמה
שנבעלה לה:

סעיף כה

והמגדף
מברך השם:

סעיף כו

והנותן מזרעו למולך
מפורש לקמן [מ"ז]. והא דקתני ע"ז וקתני מולך. ה"ט, דס"ל דנותן מזרעו למולך לא עבודת ע"ז הוא, רק חוק לע"ז הוא:

סעיף כז

והמקלל אביו ואמו
חמור ממכה או"א, דמכה בחנק ומקלי. בסקילה. ה"ט, דמקלל חמיר טפי, דמזכיר נמי השם לבטלה, מלבד שביזה או"א [כמ"ח], א"נ משום דמקלל מצוי יותר, לכן החמירה בו תורה לגדר [רמב"ן]:

סעיף כח

והמסית
ליחיד לעבוד ע"ז. המסית חייב אף שלא הוסת חבירו. וגם המוסת כשהוסת חייב סקילה, ואף שלא עבד עדיין, רק ענה הן לדברי המסית [רמב"ם פ"ה מע"ז]:

סעיף כט

והמדיח
לרבים לעבוד עבודה זרה:

סעיף ל

ובן סורר ומורה
מפורש לקמן [ריש פ"ח], והשתא מפרש תנא אותן שנמנו לעיל, א' לא':

סעיף לא

הבא על האם
בשוגג והיא מקודשת היתה לאביו:

סעיף לב

ומשום אשת אב
ר"ל ב' חטאות, דכל עריות שחייבין עליהן מיתה במזיד והתראה, אם היו בלא התראה חייבין כרת, ובכל כרת במזיד, אם היה בשוגג חייב חטאת [חוץ מפ'סח וג'ידוף ומ'ילה [פ'ג'ם' סי'] שאף שהן בכרת במזיד, אין חטאת בשגגתן, פסח ומילה מדהן עשה, ומגדף מדאין בו מעשה [כרמב"ם פ"א משגגות]. מיהו באביו חי, ולא נתגרשה ממנו, חייב נמי משום א"א:

סעיף לג

רבי יהודה אומר אינו חייב אלא משום האם בלבד
דס"ל דמחיובים אחרים מיעטיה קרא:

סעיף לד

בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו
אחיוב דאשת אב לבד קאי:

סעיף לה

בין מן האירוסין
שרק קדשה אביו ולא כנסה עדיין לחופה:

סעיף לו

בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו
אחיוב דכלתו לבד קאי:

סעיף לז

הבא על הזכור
בחנם נקטיה דהא לא מפרש בה מידי. [ול"מ נ"ל דנקטיה משום ההמשך, מדבעי לאקשויי בהמה מה חטאה, והרי עדיין לא אשמעינן מתניתין דבהמה נענשת. להכי הדר נקע זכר בהדי הנך ב', לגלויי כמו דבזכר פשוט דשוכב ונשכב נענשין, דהרי שניהן בני עונשין. ה"ה נמי הנך ב', ועלה יוכל להקשות שפיר אם אדם חטא וכו']:

סעיף לח

והאשה המביאה את הבהמה
היה תנא צריך להכפיל מלת בהמה, לומר הבהמה בסקילה ורק אורחא דתנא בכה"ג להזכיר המלה רק פ"א, ועי' בכה"ג [נדה דף ל"ו ב'] המקשה נדה נדה, וכ"כ [ב"ב פ"א מ"ד] עד ד' אמות, וכ' רב"י [ח"מ קנ"ז] דקאי אלמעלה ולמטה, ועיד איתנהו טובא כה"ג [ועיין רתוי"ט טהרות פ"ט משנה ג' ד"ה נפלו]. ותמוה בזה דברי תרגום יונתן ב"ע [ויקרא כ' פט"ו וט"ז] בכתב שיהרגו בהמה בקולפי, והיינו במקל עב שיכו על קדקדו, והרי ברייתא ערוכה בידינו [סנהדרין נ"ד ב'] נאמר כאן תהרוגו ונאמר להלן תהרוגו, מה להלן בסקילה, אף כאן בסקילה]:

סעיף לט

אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידה
שלא יכשל בה עוד איש אחר:

סעיף מ

ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה
וחס הקב"ה על כבוד החוטא [ונ"ל דנ"מ בא עליה בשוגג, דלטעם קמא נסקלת, משא"כ לטעם ב', והוא בעיא בש"ס [דנ"ה א'] ולא אפשטה. ואינה נסקלת [רמב"ם פ"א מאיסורי ביאה הלכה י"ח]. ואילת"ק א"כ נעבדת נמי תהיה נהרגת מהנך ב' טעמים. י"ל נרבעת שאני מדהוא דבר מאום מאד, ותמוה בעיני בני עולם כמשחז"ל [נדרים נ"א א'] תבל הוא וכי תבלין יש בה שיזדקק אדם לבהמה ודבר תימה יזכרו בני עולם טפי לומר זו היא שנכשל וכו']:

סעיף מא

המגדף אינו חייב עד שיפרש השם
אבל בשמע שם מפי אחר וברכו, או שברך כנוי, פטור מסקילה, ואינו חייב עד שיברך שם בשם. מיהו י"א שחייב על כל ז' שמות שאינן נמחקין, וי"א דאינו חייב רק על הויה:

סעיף מב

אמר רבי יהושע בן קרחה בכל יום דנין את העדים
כשנושאין ונותנין עם העדים:

סעיף מג


[ביינאמען], ואפילו בתחלת הגדתן, דשמא יצת זכאי והזכירו ברכת השם בחנם:

סעיף מד

יכה יוסי את יוסי
נקט כנוי כזה מדהוא בן ד' אותיות, ובגמטריא אלהים:

סעיף מה

אלא מוציאים כל אדם לחוץ
נ"ל דאף דבכל קבלת עדות מוציאין כל אדם לחוץ [כפרק ג' מ"ו]. קמ"ל הכא, מדצריך להשאיר כל העדים כאן [דלא כהתם] כדי שיאמרו אף אני כמוהו, ולא יצטרך להכפיל הגידוף, להכי קמ"ל שפיר, דאבל כל אדם מוציאין, שלא ישמעו זלזול השם ית'. או נ"ל דלעיל מוציאין רק אותן שאינן שייכין לשמוש הב"ד, משא"כ הכא מוציאין הכל מטעם הנ"ל, אפילו סופרי הדיינין ומשמשיהן:

סעיף מו

ושואלים
כך הגי' הנכונה:

סעיף מז

והדיינים עומדין על רגליהן
נ"ל דר"ל אחר שקבלו העדות מיושב:

סעיף מח

וקורעין ולא מאחין
ר"ל תפירה מעליא שאין הקרע ניכר עוד, דאל"כ מותר:

סעיף מט

והשלישי אומר אף אני כמוהו
נ"ל דקמ"ל אף בג' או יותר צריכין כולן לומר כן, ולא חיישינן לזלזול השם, אף דלענין נזירות [רפ"ד דנזיר] מהני כאילו אמר בפירוש, וגם לענין שאר עדות מהני מדאורייתא [כש"ס הכא ד"ס ע"א], [ורק לענין שבועה לא מהני אף אני כמותך [כרמב"ם פ"ב משבועות ה"ח], ורק לרא"ש גם בשבועה מהני ואני כמותך [טור י"ד סי' רל"ט] ונ"ל עוד דקמ"ל דאף דהפסיק השני, קאי אף אני של הג' על הגדת הראשון ומחשב גם הוא עד לענין הזמה, ולענין דכשהוכחש הא' בטל הכל]:

סעיף נ

אחד העובד
בדבר שעבודתה בכך:

סעיף נא

ואחד המקטר
בשר או קטורת מבשמים:

סעיף נב

ואחד המנסך
ובכללו זורק דם לפניה:

סעיף נג

ואחד המשחחוה
בד' אלו חייב אפילו אין דרך לעבדה בכך:

סעיף נד

ואחד המקבלו עליו לאלוה
שאומר שלא בפניה אלי הוא:

סעיף נה

והאומר לו אלי אתה
היינו בפניה, ותנא סיפא לגלויי דרישא מיירי אפילו שלא בפניה:

סעיף נו

אבל המגפף
מחבקה:

סעיף נז

והמנשק והמכבד
[אויספעגען] מלפניה:

סעיף נח

והמרבץ
זורק מים להשכיב האבק לפניה:

סעיף נט

והמנעיל
מלבישה מנעלים:

סעיף ס

עובר בלא תעשה
וה"ה המגביה כובעו לפניה אם כך מנהג המדינה דרך כבוד. ולכן יש לזהר מלילך לבית ע"ז כשיודע שיהא מוכרח להגביה כובעו שם:

סעיף סא

הנודר בשמו
קינם בשם ע"ז פלונית אם אוכל פירות אלו:

סעיף סב

והמקיים בשמו
שאמר הריני נשבע בשמה, מיהו נדר היינו להבא, ושבועה היינו לקיים דבר שלעבר באזני השומעים, ואפשר לי עוד דלא נקט והנשבע בשמו, רק נקט והמקיים, דרק בנשבע לקיום אבל בנשבע בשמה שראה גמל פורח, זה אינו לקיום רק ללעג, אינו לוקה, ואפשר שגם משום שבועת שוא אינו חייב:

סעיף סג

הפוער עצמו לבעל פעור
שמתריז רעי לפניו:

סעיף סד

זו היא עבודתו
אפילו כיון לבזותה שוגג הוא וחייב חטאת, ובנתכוון לעבדה בבזוי זה, חייב סקילה:

סעיף סה

הזורק אבן למרקוליס
כך היא עבודתו, נותנין ג' אבנים, ב' מתחת ואחד על גבו, והרוצה לעבדה זורק אבנים לשם:

סעיף סו

אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש
כך הוא עבודתו, מוסר בנו לכומרים לשם המולך, ואח"כ מחזירים אותו להאב, והאב נושאו על זרועו או כתפו, והולך כך עמו בין ב' מדורות מקצה אל קצה השני, אבל כשהאב אחזו בידו והעבירו בין ב' המדורות, שהבן הלך ברגליו, פטור:

סעיף סז

מסר למולך
ר"ל לכומרים שלה:

סעיף סח

זה פיתום
בתיו דגושה, ופירושו בלשון יוונית, מגיד נעלמות:

סעיף סט

המדבר משיחיו
שהקול נשמע כאילו יוצא מתחת כתיפו. דכך מעשהו, עומד ומקטיר קטורת ידוע, ומניף בשרביט הדס שבידו, ולוחש מלות ידועות, והקול הנ"ל נשמע מתחת כתיפו, או שלוקח גלגולת מת, ומקטיר לפניו, והשואל שומע אז תשובתו כאילו יוצא מתחת כתף הבעל אוב, או מבין פרקי אצבעותיו של הבעל אוב והקול נמוך מאוד, כאילו יוצא מתחת הארץ מול תחת הכתף [ועי' לח"מ פ"ו מע"ז] ואין זה דורש למתים, שאינו רק במלקות, דזהו במרעיב עצמו ולן בבית הקברות, או לובש מלבושים ידועים וישן בחדר יחידי כדי שיתראה אליו המת בחלום וישיב על שאלתו [רמב"ם פי"א מע"ז]:

סעיף ע

וידעוני זה המדבר בפיו
מכניס עצם עוף ידוע בפיו [ולרש"י ור"ב מכניס לפיו עצם של חיה הנקראת אדני שדה, ועי' בפירושינו פ"ח דכלאים מ"ד], ועושה שאר מעשות זרות, עד שיפול בנכפה, וידבר עתידות [רמב"ם פ"ג מע"ז] (ואמר מדבר בפיו, כלומר לא כבעל אוב שאין הוא מדנר רק שומע קול אחר מדבר אכן ידעוני הבעל ידעוני בעצמו מדבר בשעה שהוא נכפה):

סעיף עא

והנשאל בהם באזהרה
נ"ל דר"ל הדבר הנשאל מהם הוא בלאו [ונ"ל עוד דלהכי לא קאמר "השואל בהם". דקמ"ל ע"פ מ"ד [סנהדרין ס"ח א'] לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות, וא"כ בכה"ג שואל איכא, אבל אינו מבקש דבר הנשאל, ולהכי באמת מותר. או נ"ל דקמ"ל דבשואל בהם ולא השיבו לו, אין כאן לאו. מיהו אשכחנא טובא בלשון חז"ל, שאמרו נשאל במקום שואל, כמו אין נשאלין בהם אלא למלך [פפ"ח דיומא], וכ"כ אמרו ספק טומאה הבא בידי אדם נשאלין עליה [נדה ד"ה ב'], ואשכחנא נמי איפכא שהשתמשו מלת הפועל תחת הנפעל, כמו החולן ליבמתו, שהכוונה שנחלן מיבמתו, והיא נקראת חלוצה, ואינה אלא חולצת, ועי' מ"ש [יבמות פי"ב סי' י"ד]:

סעיף עב

המחלל את השבת
חייב סקילה כשהתרו בו:

סעיף עג

בדבר שחייבין על זדונו
בלא התראה:

סעיף עד

המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם
בא מז' שמות שאינן נמחקים:

סעיף עה

קללם בכינוי
אפילו רק ברחום וחנון וכדומה או בשם לע"ז:

סעיף עו

וחכמים פוטרין
[עי' שבועות פ"ד מי"ג].

סעיף עז

אינו חייב עד שתהא נערה
כר"מ אתיא, אבל לרבנן אפילו קטנה, דהיינו עד שתהיה בת י"ב שנה ויום א' ותביא אח"כ ב' שערות, ומאז נקראת נערה ו' חרשים, ומאז ולהלן נקראת בוגרת, ואז לכ"ע דינה רק בחנק:

סעיף עח

בתולה
ולא בעולה:

סעיף עט

מאורסה
ולא נשואה:

סעיף פ

תוכן העניינים

יכין סנהדרין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה