יכין סוטה· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ט
סעיף א
עגלה ערופה
שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו, והכהנים אומרים כפר [כמ"ז]:
סעיף ב
שלשה מבית דין הגדול שבירושלם היו יוצאין
למדוד מהחלל איזה עיר קרובה:
סעיף ג
בשדה ולא צף על פני המים
כל הג' הוי מצי למילף ממלת אדמה, אלא ניחא ליה טפי להביא מלה יתירתא לכל חד וחד באנפי נפשה:
סעיף ד
נמצא סמוך לספר
גבול עכו"ם:
סעיף ה
או לעיר שרובה נכרים
אף שיש בה ב"ד ואפילו בא"י, דכתיב כי ימצא חלל פרט לממציא עצמו למיתה, מדהלך שם יחידי:
סעיף ו
או לעיר שאין בה בית דין לא היו עורפין
דהא בעינן (ויצאו זקינך) זקני העיר ההיא:
סעיף ז
אין מודדין אלא מעיר שיש בה בית דין
ר"ל דמודדין רק איזה עיר של ב"ד היותר קרוב:
סעיף ח
נמצא מכוון
מצומצם:
סעיף ט
ואין ירושלם מביאה עגלה ערופה
מדכתיב אשר ד' אלקיך נותן לך פרט לירושלים, דקי"ל דלא נתחלקה לשבטים, ודלא כרבי יהודה [מגילה דכ"ו א']:
סעיף י
נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין הראש אצל הגוף
ושם נקבר, דמת מצוה קונה מקומו. וזה היה מיו"ד תנאים שהתנה יהושע עם ישראל בהכנסם לארץ [ב"ק דפ"א] דליכא למימר דלענין מדידה מיירי, דהרי גם אם יטלטלו הגוף אצל הראש, אין מבורר לאיזה צד יניחו טבורו, ולמ"ד מחוטמו אם גם יטלטלו הראש להגוף אין מבורר לאיזה צד יניחו חוטמו. ואפ"ה י"ל דר"א ורע"ק כל חד לשיטתיה אזיל, דלר"א כמו לענין מדידה טבור שבגוף עיקר ה"נ לעניין קבורה מקום הגוף עיקר, ומוליכין הראש אצל הגוף. וכ"כ לרע"ק נמי לענין מדידה חוטם שבראש עיקר, להכי גם לענין קבורה מקום הראש עיקר, ומקרבין הגוף אצל הראש:
סעיף יא
ממקום שנעשה חלל מצוארו
וקיי"ל כר"ע. ואף דמשנת ראב"י קב ונקי. כבר כ' הרא"ש [פ' מי שהוציאוהו סי' ב'], דהיינו רק בק"ב דברים הלכה כמותו:
סעיף יב
ומורידין אותה לנחל איתן
קרקע אבניית וקשה [כך כ' רש"י, וכן משמע פשטותא דש"ס] ולרמב"ם ר"ל נחל שוטף בחזקה ואע"ג דכתיב אשר לא יעבד וגם התנא קאמר ומקומו אסור לזרוע היינו בשפת הנחל במקום שערפו:
סעיף יג
אף על פי שאינו איתן כשר
דרק לכתחילה צריך איתן, דומיא דסקילה של מאורסה על פתח בית אביה [כתובות פ"ד מ"ג] וק' מזה לתוס' [גיטין ד"ג ב' ד"ה וכי] שכתבו דבדאורייתא לא אשכחן חילוק בין לכתחילה לדיעבד:
סעיף יד
ועורפין
קוצץ הראש מנגד העורף:
סעיף טו
אותה בקופיץ
[האקביילע]:
סעיף טז
ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד
לעולם:
סעיף יז
ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר
לסתת ולהחליק:
סעיף יח
שם אבנים
מדאין תשמישן בגוף הקרקע וזריעה:
סעיף יט
אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון
והוצרך ללסטם, ואפשר שלכך נהרג. או נ"ל דאילו האכלנוהו כראוי, היה מתחזק נגד הורגיו והיה ניצל:
סעיף כ
ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה
והלך יחידי, ואפשר שלכך נהרג מלסטין שחשבוהו כאיש שאין לו אוהבים לדרוש דמו:
סעיף כא
לא היו צריכים לומר ונכפר להם הדם
ר"ל לא שהכהנים צריכים לומר ונכפר וגו':
סעיף כב
נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה
ר"ל משירדה לנחל איתן שאז נראית לעריפה [עי' כריתות כ"ד ב' ותוס' שם]:
סעיף כג
תצא ותרעה בעדר
כשאר חולין:
סעיף כד
משנערפה העגלה תקבר במקומה
דאסורה בהנאה:
סעיף כה
ועד אחד אומר לא ראית
ומרב"י ח"מ סי' כ"ט שהביא דברי המרדכי נראה שהגרסא לא ראיתי ואע"ג שכל לא ראינו אין ראיה כפ"ב דעדיות משנה ב' היכא דהוי כהדדי הו"ל כאומר לא ראית וה"ל כמכחישו. והא דקאמר ראיתי ההורג, ר"ל ראיתי שהרגו:
סעיף כו
היו עורפין
ודוקא בבאו כאחת. אבל בזה אחר זה, והורו ב"ד כבר שלא לערוף, הרי כבר האמינוהו כבי תרי, ואין דבריו של א' במקום שנים:
סעיף כז
משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה
דמדרבו הרוצחים, מסתמא יש א' המכיר שרצחו. והתורה אמרה לא נודע מי הכהו. והזמן ההוא היה משבא אליעזר וכו':
סעיף כח
משבא אליעזר בן דינאי
רוצח מפורסם היה, שהתקבץ יחד עם חברה שלו לרצח כל עובר ושב:
סעיף כט
חזרו לקרותו בן הרצחן
נ"ל דמתחלה היה ענינו לדון עם כל אדם על כל דבר קל, וקראוהו בן דינאי. אח"כ קלקל יותר להתקוטט אפילו שלא כדין, וקראוהו בן פרישה שראוי לפרוש ממנו ביותר. אח"כ התקלקל יותר לרצח, וקראוהו בן הרצחן [ר"ל כמו בן איש חיל ובן הבקר]:
סעיף ל
משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכלות
נוטריקן איש שהכל בו במעלות וחכמה ויראת שמים. ודבריהם כיין אשכולות משמח אלהים ואנשים:
סעיף לא
אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי
אלמא דאדם יקר נקרא אשכול בכרם ה' צבאות בית ישראל [ישעיה ה']:
סעיף לב
יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר
לומר בסוף שנת ג"ו משמיטה בערתי הקודש מהבית וגם נתתיו ללוי [עפ"ז סי' ג']. ותיקן כך משום דעזרא קנס ללוים שלא יטלו מעשר, מדלא עלו עמו, דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשב ואל תעשה [כיבמות דפ"ו ב'], ותיקן שיתנוהו לכהנים שג"כ נקראו לויים כמבואר שם ולפיכך גם להתוודות רשאים מה"ט. ויוחנן סבר דאפ"ה כוון דבאמת קרא הכא בלוי ממש מיירי, הו"ל דובר שקרים:
סעיף לג
אף הוא בטל את המעוררין
שצעקו בכל יום בשיר הלויים, "עורה למה תישן ה'" וביטל מלומר כלל פסוק זה בשיר הלויים, מדנראה כאילו ח"ו יש שינה לפניו ית':
סעיף לד
ואת הנוקפין
שהיו חותכים לקרבן בין קרניו קודם שחיטה, כדי שירד הדם בעיניו, ויהא נוח לכפותו. ובטלו מדמחזי כבעל מום. וי"ל דחשש לנקיבת קרום המוח:
סעיף לה
עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים
הבעלי מלאכות הכו בפטיש בקול במלאכתן בחוה"מ בדבר האבד. ואפ"ה ביטלן מדאווש מלתא טובא והו"ל זלזול המועד. והא דלא כללו התנא ברישא ונימא שביטל הכאת פטיש ה"ט משום דביטול לא שייך רק כשקבוע מתחילה לעשות כמעוררין ונוקפין. משא"כ פטיש לא היה קבוע להכות רק כשנצרכו הכל בו:
סעיף לו
ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי
דעד ימיו שאלו אם המוכר נאמן לעשר, וכשאינו נאמן לא היה החבר לוקח ממנו, מדצריך להפריש כל המעשרות מספק. ועמד הוא ותיקן שלא יעשרו מדמאי רק תרומת מעשר ומעשר שני, אבל שאר מעשרות מפרישן הקונה לעצמו, כמ"ש ריש דמאי:
סעיף לז
משבטלה סנהדרין בטלה השיר מבית המשתאות
שירי שבח אדם על אוהבו על היין:
סעיף לח
משמתו נביאים הראשונים
כך נקראים כל הנביאים חוץ מחגי זכריה מלאכי:
סעיף לט
בטלו אורים ותומים
כח אורים ותומים להגיד עתידות:
סעיף מ
משחרב בית המקדש בטל השמיר
תולעת קטן כשזוחל על דבר קשה נבקע. וכשרצו לכתוב על אבני האפוד שמות השבטים, רשמו בדיו צורות האותיות על האבן, ואחזו השמיר נגד הרשום, ומיד היה הרושם ההוא מתפרץ כתאנה וכשאור המתבקע, וגם בימי בית שני היה, כמו שהוכיחו הבעתוס' [גיטין דס"ח א' וזבחים נ"ד ב']. והר"י אברבנאל [מלכים א' ה' פט"ז] כתב שהיה רושמין בדם התולעת ועי"ז היה מתבקע ביושר, עכ"ל. ובמח"כ אין זה מסכים עם קבלתינו. ועי' בש"ס כאן, וכן בירושלמי בפרקן אמרינן כש"ס דלן שגוף השמיר היה מבקיע האבן, ולכן הוצרכו לכרכו בצמר גפן כרוך ומונח בסובן]:
סעיף מא
ונופת צופים
דבש שבמקום צוף שמשובח מאוד:
סעיף מב
ופסקו אנשי אמנה
שבוטחים בה' באמת, ואינן דואגים לשום חסרון ונזק:
סעיף מג
הושיעה ה' כי גמר חסיד
וסיפא דקרא כי פסו אמונים:
סעיף מד
ר' יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות
נ"ל ר"ל כח ההזנה שבהן. וכ"כ שומן הדגן דלקמן הכי פירושו. אבל אין לומר דהיינו השרף הנפלט על פני הפרי דהרי זה לא שייך בדגן:
סעיף מה
ר"ש בן אליעזר אומר הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח
מדה כנגד מדה כשם שפסקו מלאכל בטהרה, שהוא דבר רוחני, כך פסקו אלו הרוחניים מהם:
סעיף מו
המעשרות נטלו את שומן הדגן
וה"ה לשאר המינין. והוא ג"כ מדה כנ"מ, דבתרומה כתיב בהרימכם את חלבו ממנו, ומעשר נכלל בשם תרומה [כרתוי"ט דמאי פ"ד]:
סעיף מז
וחכ"א הזנות והכשפים כילו את הכל
דע"י זנות בא רעב [כסוטה ד"ד ב']. וכשפים מכחישין כ"י כח פמיליא של מעלה [כחולין ד"ז ב']:
סעיף מח
בפולמוס
חיל מלחמה:
סעיף מט
של אספסיינוס
כשצר על ירושלים בעת החורבן:
סעיף נ
גזרו על עטרות חתנים
שנהגו לעטר החתן ביום החופה. וגזרו למעט השמחה אפילו על עטרה מהדס ופרחים וכדומה ומדלא היתה הצרה עדיין גדולה כ"כ לא רצו לגזור גם על הכלות, כדי שלא תתגנה על בעלה:
סעיף נא
ועל האירוס
שלא להכות [בטראממעל], דאווש מילי דשמחה:
סעיף נב
בפולמוס של טיטוס
שנחרב הבית על ידו, והיתה הצרה יותר גדולה, לכן גזרו ג"כ על קישוט הנשים:
סעיף נג
גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו יונית
לשון יוונית מותר [כש"ס], רק חכמת [זאפיסטען] הוא, שמפורסם שכל דבריהם בחידות. וגזרו בה מפני מעשה שהיה, כשהביא הורקנוס חיל רומי על ירושלים, וצרו על אריסתובלוס בירושלים, גילה א' בפנים מעל החומה לאותן שבחוץ בלשון חידה, שכשלא ישלשלו להם קרבנות לפנים, תמסר העיר בידם. וכן עשו וכבשו הרומיים אז ע"י פאמפעיוס את עיר הקודש. ואף שאז לא נחרבה ירושלים, עכ"פ כשראו אח"כ בימי טיטוס מה התגלגל ע"י דבר זה שהוכנסו תחת ממשלת רומי, גזרו שלא ילמדו אותה חכמה [ומתורץ קו' תוס' ב"ק דפ"ב ב' ד"ה ואסור]:
סעיף נד
בפולמוס האחרון
כשכבר חרבה ירושלים ע"י טיטוס. ולי נראה דהיינו כשבא האדריאן על בן כוזיבה בביתר וכבשה [כירושלמי תענית פ"ד די"ב ב'] ונהרגו אז חצי מילליאן ישראל:
סעיף נה
גזרו שלא תצא הכלה באפריון
כמין אהל ממשי אדום עם [בארטען] זהב:
סעיף נו
ורבותינו התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר
משום צניעות עשוהו לה, מדיוצאת וראשה פרוע. גם בל"ז כלה בושה משיסתכלו בה הכל [כפסחים פ"ו א']:
סעיף נז
משמת ר' מאיר בטלו מושלי משלים
שנאותים לנמשל, דרק ר"מ היה גדול בזה:
סעיף נח
משמת בן עזאי בטלו השקדנים
שהיה מתמיד גדול:
סעיף נט
משמת בן זומא בטלו הדרשנים
להטות לב השומעים בדברי דרשותיו [כרפ"ד דאבות]:
סעיף ס
משמת רבן שמעון בן גמליאל בא גוביי
חגבים וארבה משחיתי הצמחים:
סעיף סא
משמת רבי אליעזר בן עזריה פסק העושר מן החכמים
שהיה גדול מאד בחכמה ובעושר [כשבת נ"ד ב']:
סעיף סב
משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה
שהיה דורש כל אות יתר וחסר שמרמז על נ"מ לדינא, באופן שאין בתורה דבר לבטלה, ועוד שהיה לו תלמידים רבים [ככתובות ס"ג א']. והנה ר"א בן עזריה ור"ע ור' יהושע כולן היו בדור א' [כברכות כ"ח א'] ואחר ר' יוחנן בן זכאי, ור' גמליאל הזקן היה קודם הרבה לריב"ז, ור' ישמעאל כוה"ג קודם לכולן ולא זכיתי לידע למה נזכרו שלא כסדר. וכ"כ בן עזאי ובן זומא אחר ר"ע היו [ככתובות שם וסנהדרין י"ז ב'] ונזכרו כאן קודם כולן:
סעיף סג
משמת רבי חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה
שהיה גוזר והקב"ה עושה נפלאות כמאמרו:
סעיף סד
משמת רבי יוסי קטנותא פסקו חסידים
שהיה חסיד גדול:
סעיף סה
ולמה נקרא שמו קטנותא שהיה קטנותן של חסידים
ר"ל שבימיו התחיל להתקטן מספר החסידים:
סעיף סו
משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו
[גלאנץ]:
סעיף סז
החכמה
שמלבד שגדול בתורה היה, ידע ג"כ שאר חכמות שנותנין הדור זיו וקשוט לתורה בעיני כל אדם [כסוכה דכ"ח א']:
סעיף סח
משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה
ר"ל כבוד של לימוד התורה, שעד ימיו למדו תורה בעמידה, כקורא צוויי המלך. ומשמת הרגישו חולשה והתירו ללמוד מיושב:
סעיף סט
ומתה טהרה ופרישות
נ"ל דהאי פרישות ר"ל שנתמעטו הפורשים מבגדי ע"ה כמנהג הפרושים [עוד נ"ל דלא לחנם נקט התנא במשנה זו ג' לשונות, בטל, פסק, מת. דמת היינו שניטל כח חיות הענין, אבל עדיין נשאר גשמיות הענין ודמיון למה שהיה תחלה. משא"כ נפסק משמע שנפסק לגמרי, אבל עדיין יכול לחזור בקלות. אבל בטל היינו שנתבטל לגמרי [כמכות די"א ב'], וכאילו לא הוה מעולם. ובזה מתורץ, דלעיל [במי"ב וי"ג] משמע דכשחרב הבית נתבטלה טהרה, והכא קאמר דמשמת ר"ג הזקן מתה טהרה. והרי ר"ג הזקן קדם טובא לחורבן [כשבת דט"ו א' וקט"ו א']. והרי אפילו רשב"ג בנו בזמן הבית היה [ככריתות פ"א מ"ז]:
סעיף ע
משמת ר' ישמעאל בן פאבי בטל זיו הכהונה
שהיה כה"ג וצדיק, וכל בניו וחתניו שרים בכהנים [כפסחים נ"ז א'], וזהו זיו וכבוד לכוה"ג וצריך ליישב למה נזכרו ר"מ ואינך דבריש משנתינו קודם לרבן גמליאל הזקן ולר' ישמעאל בן פאבי דקדמו לר"מ ואינך טובא:
סעיף עא
משמת רבי בטלה ענוה
שהיה עניו גדול [ככתובות ק"ג ב'], דאמר כמה גדולים מעשה חייא. וא"ל בנו, אפילו ממך. א"ל אין. אפילו מר' ישמעאל. א"ל ח"ו:
סעיף עב
ויראת חטא
שהיה בו קדושה יתירה, שלא היה משים ידו למטה מחגורו במקום הגיד בלי הפסק מפה [כשבת קי"ח ב']:
סעיף עג
רבי פנחס בן יאיר אומר משחרב בית המקדש בושו חברים
ת"ח החברים הנאמנים יחד ביותר:
סעיף עד
ובני חורין
צדיקים שהן בני חורין מיצרם. דשניהן, אלו בלימודן ואלו בצדקתן, היו לבז ולכלימה בדור, כמ"ש בני אמי נחרו בי. ומכ"ש שנהיו לעג וקלס בגוים:
סעיף עה
וחפו ראשם
נעשו שפלי נפש [מוטהלאז] מלתקן קלקולי הדור, בשרואין בעצמן שדבריהן מבוזין בעיניהם:
סעיף עו
ונדלדלו
לשון דלות וחלישות כח, גם לשון מיעוט שנתמעטו:
סעיף עז
אנשי מעשה
אנשים שראויין שיעשה מעשה נסים על ידן [כלעיל סי' ס"ג].
סעיף עח
וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון
דע"י ב' דברים יכול הרשע להתגבר על הצדיק, או בכח זרועו להדפו ולרדפו בגלוי, או ע"י כח לשונו להלשינו ולבזותו בסתר בפני כל אדם. ומשניהן א"א להצדיק החלש להנצל, כ"א ע"י מעשה נס מה'. וכיון שנדלדלו בעלי נסים, גברו אלו ב' הכתות:
סעיף עט
ואין דורש ואין מבקש ואין שואל
ג' פעלים אלו, דורש, מבקש, ושואל, כך פירושן: דורש הוא מצד השואל, שמחוייב הנדרש לעשות כן, כאדם הדורש היכן הוא דבר שלו. כמו כי דרוש ידרשנו ה"א, וכ"כ השעיר השני דרוש דרש משה. בקשה הוא מצד הנשאל, בתורת חנינה ורחמים של הנשאל. שאלה הוא בדבר השוה לשואל ולנשאל אם היה כך או כך, רק שואל אם היה כך [ובזה פירשתי, נדרשתי ללא שאלו (ישעיהו ס״ה:א׳), דר"ל נתתי להם מקום שידרשוני לגואלם, שהבטחתי להם, ובידם לדרוש שאקיים הבטחתי. והם לא די שאין תובעים קיום הבטחתי, וגם אין מתחננים על זה, אלא אפילו נטייה קצת בלבבם אין להם לדבר זה. ובראותי כאבם, ואטום לבבם, נמצאתי להם בצרתם, אולי ע"י יסוריהם ישחרוני. אבל גם זה לא הועיל, כי לא בקשוני גם שארחם עליהם מצד חנינה, כי הכחישו השגחת העליון בארץ לגמרי, ואמרו עולם כמנהגו נוהג]. וזה שאמר התנא הכא, אין דורש הגאולה והתמורה מצדי בשביל הבטחת זכות אבות, כמ"ש וזכרתי וגו'. גם אין מבקש איתם בתורת חנינה, מצדם. ואל תאמר שלהכי אין מבקשים על זה, ביודעם שאינן ראויים לכך, רק טעם אחרינא איכא, ואין שואל, שאין להם שום נטייה בלבם שיגאלו, כבשר המת שאינו מרגיש באזמל, שכבר הורגלו בעבדות ושפלות, ובכך הם חפצים, כמ"ש במצרים, חדל ממנו ונעבדה את מצרים: