יכין סוטה· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ב
סעיף א
היה
הבעל:
סעיף ב
מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית
סל העשוי מענפי הדקל. ודע דסדר הסוטה כך הוא. אם קינא לה בעלה ונסתרה, מעלה הבעל את האשה ללשכת הגזית, ומשם מורידין אותה לשער המזרח, ומשם חוזרין ומעלין אותה לשער נקנור. ואז מביא הבעל המנחה, והכהן מביא כלי חרס ונותן לתוכו חצי לוג ממי הכיור, ונותן בו העפר. והאשה העומדת בשער נקנור, הכהן אוחז בבגדיה כנגד בית צוארה וקורען עד שמגלה לבה, וסותר שערה, וקושר חבל מצרי למעלה מדדיה, ונותן הכהן המנחה על ידיה. והכהן לוקח מים המרים ונותן בהם לענה, ומשביעה, אם לא שכב וגו', והאשה עונה אמן אמן. ואח"כ כותב הכהן את המגלה, ומוחקה אל המים המרים, ומשקה אותן להאשה. ואח"כ נוטל הכהן המנחה מתוך הכפיפה שבידי האשה, ונותן את המנחה לכלי שרת, ומניף ומגיש, ונוטל קומץ ממנה ומקטיר, וכל זה דלא כסדר שנזכר במשנה, רק כסדר שכתוב בתורה. וכך היה עושה [עתו' כאן. ותו' לעיל די"ז ד"ה דכתיב. ודברי הרמב"ם תמוהין שכ' דלא כסדר המשנה ולא כסדר שבקרא]:
סעיף ג
כדי ליגעה
ר"ל שהסל עם המנחה היה נתון על ידיה עד אחר ששתתה, כדי שתתיגע, אולי עי"ז תודה:
סעיף ד
כל המנחות תחלתן וסופן בכלי שרת
לאו דוקא, אלא כל המנחות מביאן אותן הבעלים בכלי כסף או זהב הראוי לכלי שרת, ומשם מפנה אותה הכהן לכלי שרת:
סעיף ה
וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה
ואע"ג דמנחת חוטא [דהיינו מנחה שבא על חטא, מטמא שאכל קודש או נכנס למקדש או הנשבע לשקר שבועת עדות או בטוי, שכל אלו מביאין מנחה בדלי דלות], ג"כ כתיב גבה לא ישים עליה שמן ולבונה. ה"ק, המנחות טעונות לכה"פ חדא. דמנחת חוטא צריכה עכ"פ להיות סולת חיטין. ומנחת העומר שבא מקמח שעורים, צריך עכ"פ שמן ולבונה. משא"כ מנחת סוטה באה משעורים ובלא שמן ולבונה:
סעיף ו
היא היתה באה גרש
[גראב געמאהלען]. כדי דכשיתנפה אח"כ בי"ג נפות, יוציא רק היותר מבורר יפה:
סעיף ז
וזו באה קמח
הכל מעורב כמו שנטחן:
סעיף ח
מעשה בהמה
שהפקירה עצמה לתשמיש למי שאינו בן זוגה כבהמה:
סעיף ט
היה
הכהן.
סעיף י
מביא פיילי
כוס:
סעיף יא
ונותן לתוכה חצי לוג מים
הלממ"ס:
סעיף יב
מן הכיור
שנאמר מים קדושים:
סעיף יג
רבי יהודה אומר רביעית כשם שממעט בכתב
ר"י ס"ל שממעט בכתב, כלקמן:
סעיף יד
וטבלא של שיש וטבעת היתה קבוע בה
כדי לאחוז בה הטבלא:
סעיף טו
ונותן כדי שיראה על המים
ר"ל נותן בה כל כך עפר, שיהא נראה על פני המים:
סעיף טז
רבי יוסי אומר לא היה מפסיק
אלא כותב והשביע הכהן וגו' וגם אמן אמן:
סעיף יז
אינו כותב לא על הלוח
של עץ:
סעיף יח
ולא על הנייר
עשוי מעשבים כתושים ודבוקים בדבק להיות כמו עור, בלשון יון [נייעראס]:
סעיף יט
ולא על הדפתרא
עור שאינו מעובד כראוי, דמליח וקמיח ולא עפיץ [בגאללעפפעל]:
סעיף כ
אלא על המגילה
קלף מעובד כהוגן:
סעיף כא
ואינו כותב לא בקומוס
[גוממי]:
סעיף כב
ולא בקנקנתום
[פיטריאל]:
סעיף כג
ולא בכל דבר שרושם
שנבלע בקלף ואינו נמחק:
סעיף כד
אלא בדיו
העשוי מעשן שמן, שיכול להמחק:
סעיף כה
אמן מאיש אחר
נואף זה או אחר:
סעיף כו
אמן שלא שטיתי ארוסה
דע"י גלגול יוכל להשביע גם אזמן ההוא. ומשום דמתחלה ארוסה היתה, לכן מקדימה בשבועתו:
סעיף כז
ונשואה ושומרת יבם
מיהו למה דקיי"ל שומרת יבם שזנתה מותרת ליבם [כאה"ע קנ"ט], אינו משביעה על כך:
סעיף כח
וכנוסה
ר"ל בשעה שכנסה היבם קודם שבעלה דאז היא דומה לארוסה בעלמא:
סעיף כט
ואם נטמאתי יבאו בי
האלות, ופירש קמפרש למאי דקאמר לעיל, אמן על האלה אלה וכו':
סעיף ל
אמן שלא אטמא
לא שנשבעה על כך, דהרי מושבעה ועומדת מהר סיני היא. אלא שמקבלת על עצמה שתענש אח"כ כשתזנה שאם תטמא לאחר זמן יבדקוה מים למפרע:
סעיף לא
הכל שוין שאין מתנה עמה לא על קודם שתתארס
שלא זנתה בעודה פנוייה:
סעיף לב
ולא על מאחר שתתגרש
אחר שנתגרשה:
סעיף לג
ואחר כך החזירה
דדוקא בנתקדשה לאחר, אחר שנתגרשה אסורה לחזור לראשון, אבל בזנתה מותרת לחזור לראשון [אה"ע יו"ד]:
סעיף לד
לא היה מתנה עמה
והיינו פירושא של ולא אחר שתתגרש:
סעיף לה
לא היה מתנה עמה
על זנות כזה. וזה הכלל, לאתויי שהיבם יכול להתנות שלא זנתה תחת אחיו: