יכין נזיר· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ד
סעיף א
ואני ואני
ר"ל וכן הב' שמע ואמר ואני, והוא הדין ק':
סעיף ב
כולם נזירין
והוא שאמרו כן כל א' תוך כדי דבור של חבירו. דהיינו בכדי שיאמר שלום עליך רבי [עי' ש"ך ח"מ רנ"ה סק"ה]:
סעיף ג
וכולם אסורין
ועי' נדרים [פ"ט מ"ז]:
סעיף ד
ושמע חבירו ואמר פי כפיו
או שאמר:
סעיף ה
ושערי כשערו
והוא שאמר כפיו מיין, וכשערו מלגזזן:
סעיף ו
אינו יכול להפר
דכשאמר ואני, קיים נזירותה, מדאי אפשר שיהיה הוא נזיר אם לא יקויים נזירותה. מיהו באמר אחר ואני, והפר לה הבעל, לא הותר זה, דבעל לא עקר הנדר כחכם, רק גוזזו ומבטלו מכאן ולהבא:
סעיף ז
ואמרה אמן
ונראה לי דכל שכן באמרה מלת גם כן:
סעיף ח
ושלו קיים
מיהו באמר בניחותא ואת וענתה אמן, הרי קיים לה [ונ"ל דלא דמי למ"ש בנדרים פ"י מ"ז דהקים קודם לנדר לא מהני. דהרי תוך כדי דבור כדיבור דמי. ותו דגלי אדעתיה ששתיקותו מיד אח"כ תהיה הקמה]:
סעיף ט
הרי זו סופגת את הארבעים
אפילו היפר לה אחר כך, דבעל רק מיגז גייז כלעיל סי' ו' ולפיכך לא הוה התראת ספק דכל עוד שלא הפר הנדר קיים, וגם בלא זה כל נדר לית ביה התראת ספק שמא יתיר נדרו, מדהוא דבר חדש לגמרי שמא לא יזקקו להתירו [כתוס' מכות ט"ז ב']:
סעיף י
והיתה שותה ביין ומיטמאה למתים
אחר כך:
סעיף יא
ר' יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות
להכותה מדרבנן לפי אומד בית דין וכפי צורך השעה, על שמרדה בדברי חכמים: [וי"א דמרדות לשון ייסור, כמו יפה מרדות אחת בלבו של אדם [ברכות ד"ז א']. וי"א שהוא י"ג הכאות שליש של מלקות. ועמ"ש פ"ג דמכות סי' ג'. מיהו הממאן מלקיים עשה אפילו דרבנן, מכין אותו מדרבנן עד שימות או עד שיקיים העשה [כתובות דפ"ו א']:
סעיף יב
ואם שלה היתה בהמתה
שנתן לה א' על מנת שאין לבעלה רשות בהמתנה [כפי"א דנדרים מ"ח]:
סעיף יג
החטאת תמות
ולא הוה כהקדש בטעות דאינו הקדש [כרפ"ה], דהכא ידעה שיוכל בעל להפר ואפ"ה הקדישה:
סעיף יד
ונאכלין ליום אחד
כשאר שלמי נזיר, ולא ככל שלמים שנאכלים לב' ימים ולילה א':
סעיף טו
ואינן טעונין לחם
ולא כשאר שלמי נזיר:
סעיף טז
היו לה מעות סתומים
שלא פירשה אלו יהיו לחטאת, ואלו המטבעות יהיו לצורך עולה, ואלו לשלמים. ולרמב"ם [פ"ט מנזירות] דדוקא כשהפריש סתם ולא אמר כלום מחשבו סתומים אבל כשאמר אלו לחובתי, אף על גב שלא פירש עולה וחטאת, דינן כמפרש וילכו כולן לים המלח:
סעיף יז
יפלו לנדבה
ר"ל לתיבות שבעזרה, שקונין מהן עולות נדבה כשהמזבח פנוי, אף על גב דדמי חטאת מעורב בהן, וכל בדאורייתא אין ברירה [כביצה ל"ז א']. אפ"ה הלכה למשה מסיני הוא שיהיו כולן באין לנדבה [ש"ס]:
סעיף יח
לא נהנים
לכתחילה:
סעיף יט
ולא מועלים בהן
דבנהנה פטור מקרבן מעילה. דמדאזלי לאבוד לאו קדשי ה' הוו:
סעיף כ
דמי שלמים יביאו שלמים
ואין מועלין בהן ככל שלמים שאין מועלין בהן רק באימורין אחר זריקת דמן כספ"א דמעילה:
סעיף כא
ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם
מיהו בהיו המעות של בעל כולן יוצאין לחולין:
סעיף כב
אינו יכול להפר
דכבר מותרת ביין, ואין כאן ענוי נפש שיפר [אבל משום טומאה בל"ז אינו מפר. ולא דמי לנדרה שלא תלך לבית האבל דמפר [כנדרים דפ"ג ב']. דנ"ל דהתם עכ"פ א"צ להטמא]:
סעיף כג
אינו יכול להפר
משום הפסד קדשים:
סעיף כד
יפר
אף שקרבו הקרבנות דתגלחת טומאה:
סעיף כה
שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת
כלומר מעונה מיין:
סעיף כו
ר' אומר אף בתגלחת הטהרה יפר
אף לאחר זריקת דמים, וקודם גלוח, אף שכבר עבר ענוייה מיין:
סעיף כז
שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מגלחת
דאף דאסורה לילך פרועת ראש [כא"ע קמ"ו], ואפילו [בפאלשע טור] אסור משום מראית עין, דאסור אפילו באיסור דרבנן [כא"ח ש"ה י"א ותרע"א ח', וי"ד ש"ך ספ"ז סק"ו], וכ"ש הכא דבפרוע כגמרי דאורייתא הוא [ככתובות דע"ב א'], וביוצאים מתחת [להויבע], עכ"פ דת יהודית הוה. יש לומר דמיירי בחצר שאין רבים מצויים שם דשרי [כב"ש שם סק"ט, ועי' מ"ש שבת פ"ו סימן מ"ז]. ולת"ק אפשר בפאה נכרית:
סעיף כח
האיש מדיר את בנו בנזיר
הלכה למשה מסיני, והוא שהבן קטן עד בן י"ג ויביא ב' שערות, ואז לרש"י ותוס' מתבטל הנזירות שהדירו אביו, ולר"ב צריך להשלים גם אח"כ [ועתוי"ט סוטה פ"ג מ"ח]:
סעיף כט
כיצד
אהדירו אביו קאי:
סעיף ל
מיחה
הבן הקטן:
סעיף לא
או שמיחו קרוביו
אז ג"כ מתבטל הנזירות שהזירו אביו. וכולן, דוקא מיד כששמעו מיחו:
סעיף לב
האיש מגלח על נזירות אביו
הלממ"ס:
סעיף לג
ואין האשה מגלחת על נזירות אביה
אפילו בת שיורשת אביה:
סעיף לד
ואמר
הבן:
סעיף לה
זה הוא שמגלח על נזירות אביו
אף דמסתבר דזה מגרע גרע מאילו אמר ע"מ שאגלח על מעות אבא, דהרי הכא נזר על מעות עצמו, וקיימא לן דאפילו לא היה נזיר כשמת אפ"ה מגלח על נזירות אביו: