אור ברסלב
יכין נדה פרק י

יכין נדה· רבי ישראל ליפשיץ

פרק י

פרק ט

סעיף א

תינוקת שלא הגיע זמנה לראות
זמנה הוא בי"ב שנה ויום א' והביאה ב' שערות:

סעיף ב

בש"א נותנין לה ד' לילות
כל ד' לילות ראשונות שתבעל לחתן. ואפי' מפוזרות, תולה דם שרואה אז, בדם בתולים:

סעיף ג

ובה"א עד שתחיה המכה
שתתרפא מכת הבעילה. וזה ניכר באם שותת דמה כשעומדת ולא ביושבת. או בשותת כשיושבת על דבר קשה. משא"כ בשותת כך וכך. דם נדה הוא:

סעיף ד

הגיע זמנה לראות
ולא ראתה עדיין:

סעיף ה

ובה"א עד מוצאי שבת ד' לילות
דהרי בתולה נשאת ביום ד'. ונבעלה תחלה ליל ה'. וה"ה מפוזרות כלעיל:

סעיף ו

ובה"א כל הלילה כולה
ואפי' בעילות הרבה מותרת. ובז"הז בועל בעילת מצוה ופורש ואפי' באבר חי:

סעיף ז

ובין השמשות לא הפרישה
לא בדקה א"ע להפריש בטהרה. וטבלה ליל ח':

סעיף ח

הרי היא בחזקת טהרה
בימים שבין טבילה לראייה:

סעיף ט

ומטמאה מעת לעת
ארישא קאי דעכ"פ מטמאה מע"לע למפרע:

סעיף י

ומפקידה
או:

סעיף יא

ובין השמשות
של ליל ח':

סעיף יב

לא הפרישה ולאחר זמן בדקה ומצאה טמאה הרי זו בחזקת טהרה
ודוקא בב' לנדתה, אבל בדקה בא' לנדתה ולא הפרישה ב"הש לא מטהרי רבנן. דמדהוחזק מעין פתוח. בדיקה זו לאו מלתא היא. דודאי תראה עוד באותו יום:

סעיף יג

הזב והזבה
שצריכים ז"נ:

סעיף יד

שבדקו עצמן
אחר שהפסיקו בטהרה אתמול:

סעיף טו

ביום ראשון
מז"נ:

סעיף טז

רבי יהושע אומר אין להם אלא יום א' ויום ז' בלבד
ומונה עוד ה' נקיים, וקי"ל כר"א [י"ד קצ"ז ס"ד]:

סעיף יז

מטמאין במשא
בש"ס מקשה אטו כל מת מי לא מטמא במשא. אלא מאי במשא במסמא. ונ"ל דלא הוה מצי לתרץ דמיירי בהיה הטומאה למטה וטהרה למעלה. דבכה"ג רק זב מטמא כפתיחת סי' כ"א. ליתא. דסתם משא היינו בנשא הטהור לטומאה. ובכה"ג זב ומת שוין. גם לא מצי לתרץ דמיירי בהיה התחתון כלי הראוי למשכב ומושב. דבכה"ג ג"כ אין המת מטמא אותו. כשלא נגע בו ולא האהיל עליו כר"ב פ"ה דזבי' מ"ג. ג"כ ליתא. דמדלא נקט משכב ומושב. ונקט משא משמע שהי' תחתיו אדם. שראוי לקבל טומאת משא. וע"ז מקשי הש"ס. הרי בכה"ג מת וזב שוין. ומשני מאי משא אבן מסמא. ור"ל דמיירי שתחב אדם טהור אצבעו תחת האבן שמת מונח עליו. נטמא. משא"כ מת אחר לא נטמא בכה"ג. אבל ודאי מדדינו כזב חי. מטמא גם משכב ומושב. אבל תמוהין דברי רש"י שם. שכ' דמיירי שהי' האבן ע"ג כלים והמת ע"ג האבן ואין זה משא הואיל ואין ראוי האבן להטלטל עמו. וכן העתיק כאן הר"ב בלשונו. ומשמע דבהי' ראוי האבן להטלטל נטמא גם ממת. וזה תמוה. דהרי אין כלי נטמא כשנשא למת כמ"ש רש"י גופי' (שבת דפ"ג ע"ב) וכ"כ ג"כ הר"ב גופי' כלים פ"א מ"ב. ותו אי בהי' התחתון כלי מיירי. א"צ לאוקמא שהי' אבן מסמא ביניהן. דגם בהופסק בדבר אחר אין המת מטמא אותו. וצ"ע. אמנם גזרו בהנך ד' שמתו דלטמאו כאילו הן חיים. גזירה שמא יטהרו גם מתעלף הדומה למת וכ"ה ברש"י שם בד"ה גזירה. אבל אין לומר שמא יטעו ויסברו שמת. ליתא דהרי גם בפקוח נפש אין בודק רק עד חוטמו (כיומא פ"ה ע"א) ומכאן תשובה לקושית הרופא מהו' הירץ שלעזינגער זצ"ל בספר שאלת חכם בענין הלנת מתי'. כך נ"ל:

סעיף יח

עד שימוק הבשר
דאז לא אתו תו לאחלופי עם זב מתעלף:

סעיף יט

עכו"ם שמת טהור מלטמא במשא
ר"ל מסמא. אף דמחיים מטמא באבן מסמא כזב. מד"ס הוא:

סעיף כ

ב"ש אומרים כל הנשים מתות נדות
ר"ל דינן כאילו מתו כשהיו נדות. לטמא בגדים שפשטו סמוך למיתתן. דכשיטבלו רק אמתות נדות יתביישו נדות חיות:

סעיף כא

האשה שמתה ויצא ממנה רביעית דם
לאחר מיתה:

סעיף כב

מטמאה משום כתם
ר"ל במשהו כנדה, וא"צ רביעית כמת. דכבר טמא הי' במקור בחייה. משום דם נדה, דמקור מקומו טמא:

סעיף כג

ומטמאה באוהל
אם הי' רביעית. מדנעקר ממקור לאחר מיתה:

סעיף כד

שהיא מטמאה משום כתם
מדנעקר מחיים:

סעיף כה

בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר
דהיינו משטבלה אחר ז' לזכר וי"ד לנקבה. דהו"ל טבו"י ארוך ל"ג יום לזכר וס"ו לנקבה. דדינה כשני לטומאה:

סעיף כו

היתה מערה מים לפסח
ר"ל לרחוץ הפסח. דמדאינה נוגעת רק בכלי. שני א"מט כלי. ובמים לא תגע. דחולין שעל טהרת קודש כקודש דמי. ואף דיש משקה טופח ע"ג כלי. שנעשה בנגיעתה ראשון. אינו חוזר ומטמא לכלי. דדוקא שאר משקה ראשון מטמא כלי מגזירת משקה זב וזבה שהוא אב. משא"כ משקה שנפסל מטבו"י א"מט כלי. רב"א:

סעיף כז

חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים
ר"ל החמירו בחדא שיהיה דינה כנוגע בטמא מת דהו"ל ראשון. והקילו בחדא דרק לקדשים מטמאה. אבל לחולין שעל טהרת קודש לאו כקודש דמו. והיינו דמקשה בש"ס רישא לסיפא. דכיון דבסיפא החמירו איך הקילו בהא. כך נ"ל ודלא כרב"א שמחק גי' הספרים. והק' בתוי"ט אמאי דנקט מתני' ט"מ. ולא נקט כמגע נדה. ונ"ל מדמגע נדה אב הטומאה אפי' באוכלין, קודם שפי' מטומאה כזבי' פ"ה מ"ב. להכי לא פסיקא לי'. משא"כ מגע ט"מ לעולם ולד כלשם מ"י:

סעיף כח

בש"א אף כטמא מת
שהוא א"הט ומטמאה לכלי שמערת בו לפסח:

סעיף כט

ומודים שהיא אוכלת במעשר
ככל טבו"י טבל ועלה אוכל במעשר:

סעיף ל

וקוצה לה חלה
ואינה קורא שם עד שהניחתה לכלי. דטבו"י א"מט חולין הטבולים לחלה:

סעיף לא

ומקפת
ר"ל מקרבת הכלי שהחלה בה להעיסה לתרום מהמוקף:

סעיף לב

שהוא טהור
דמשקין של טבו"י טהורים:

סעיף לג

בש"א צריכה טבילה באחרונה
בליל שמנים. ככל יולדת שטבילתן בלילה. ולמחר יהי' לה הע"ש לאכול בתרומה ליל פ"א ולכנס למקדש. וטעם טבילה זו מדהסיחה דעתה בין טבילה ראשונה להע"ש שלאחר ימי טוהר:

סעיף לד

ובה"א אינה צריכה טבילה באחרונה
מיהו מודו. דצריכה טבילה למגע קודש. ככל מחוסר כפורים. דקודם הבאת קרבנותיו אסור ליגע בקודש עד שיטבול ואח"כ עכ"פ אסור לאכל עד שיטבול:

סעיף לה

ושמשה
שראתה ביום י"א של ימי זיבה. והוא סוף ימי זיבה. והרי אף ע"ג דראיות שבימים שאח"כ שהן ימי נדות. א"מצ לראייה זו שתהי' זבה גדולה ע"י צרופן. עכ"פ ע"י ראייה זו אסורה לבעלה עד שתשמור מחר בטהרה. והיא לא שמרה וטבלה היום ושמשה:

סעיף לו

בש"א מטמאין משכב ומושב
אפי' הבועל. דהו"ל כבועל שומרת יום. דס"ל גם יום י"א בעי שימור. מיהו משכב בועל קיל ממשכב נבעלת. כפתיחה סי' כ"ז:

סעיף לז

וחייבין בקרבן
דהו"ל כבועל זבה:

סעיף לח

בה"א פטורין מן הקרבן
דס"ל יום י"א לא בעי שימור. מיהו מד"ס טמאים משום גזירה תוך י"א. אבל קרבן לא. דהו"ל חולין בעזרה:

סעיף לט

טבלה ביום שלאחריו ושמשה את ביתה
דמדהו"ל שימור קצת שרי. ותוך י"א אסור בכה"ג שמא תראה ותסתור. משא"כ הכא אינו מצטרף נדה לזיבה:

סעיף מ

בש"א מטמאין משכב ומושב
מד"ס:

סעיף מא

ובה"א הרי זה גרגרן
להוט לחטוא. ויבוא לבעול גם תוך י"א. ועכ"פ טהורים:

סעיף מב

ומודים ברואה בתוך י"א יום
ואפי' ביום י' דא"א לבוא לידי זיבה גדולה על ידה:

סעיף מג

הרי זו תרבות רעה
שמא תראה אח"כ ותסתור:

סעיף מד

ומגען
לטהרות:

סעיף מה

ובעילתן
לקרבן:

סוף הספר

תוכן העניינים

יכין נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה