יכין מעשרות· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ד
סעיף א
הכובש
טבל שהגיע לעונת המעשרות כפ"א י' ולא הוקבע עדיין ע"י חצר וכדומה וכבשו שיעור כבישה כתרומות פ"י סי' מ"ב:
סעיף ב
השולק
תמוה למה דקיי"ל דבשול אין חמימותו חזק כשלוק. [כחולין דק"י ודלא כירושלמי פ"י דתרומות מ"י דס"ל איפכא] א"כ ל"ל שלוק הרי אפי' בשול קובע כפ"א מ"ז [ועיין ש"ך י"ד [רסי' י"ז דבשיל ולא בשיל נמי נקרא במתניתין שלוק] ותו שלוק ל"ל כלל. הרי כ"ש הוא מכבוש. ונ"ל דקמ"ל דאפי' נתכוון לשלקן הרבה ולא נגמר שלוקו נמי קובע [וכירוש' הכא] ולהכי נמי לא תנא הכבוש והשלוק והמלוח ודו"ק:
סעיף ג
המולח
הרבה ביחד:
סעיף ד
חייב
ר"ל הוקבע למעשר עיי' פ"א נ"ג:
סעיף ה
המכמן באדמה
ר"ל פירות שלא נתבשלו באילן כל צרכן טומנם בארץ והן מתחממין ומתבשלים:
סעיף ו
המטבל בשדה
טובל פירות א' א' במלח ואוכל:
סעיף ז
הפוצע זיתים
ממעך וכתשם למתקם:
סעיף ח
שיצא מהם השרף
המר:
סעיף ט
הסוחט זיתים על בשרו
לסוך בשרו:
סעיף י
אם סחט ונתן לתוך ידו
שכנס בחפניו השמן היוצא:
סעיף יא
המקפא לתבשיל
הסיר החרצנים הצפים מעל היין לאחר ששמו בתבשיל. והרי כשיקפאנו נגמרה מלאכתו כפ"א נ"ג:
סעיף יב
פטור
ר"ל לא הוקבע עי"ז מדכבר מעורב הוא ובתבשיל קר מיירי דאל"כ הוקבע ע"י האור. כך כ' הר"ש והר"ב. אבל אי"ל דכמו דקפוי אינו קובע בתערובות כ"כ בישול ליתא דהרי קובע בנותן לקדירה וללפס [כדלעיל פ"א מ"ז]:
סעיף יג
לקדרה
קרה רקה בלי תערובות תבשיל:
סעיף יד
מפני שהוא כבור קטן
דהו"ל כמקפ' לבור קטן והוקבע:
סעיף טו
תינוקות
אפי' תינוקות:
סעיף טז
שטמנו תאנים
כולה מתניתין דפרקן מיירי בלא הוקבעו ע"י חצר וכדומה:
סעיף יז
ושכחו לעשרן
מערב שבת:
סעיף יח
לא יאכלו
אפי' עראי:
סעיף יט
למוצאי שבת עד שיעשרו
מדקבעתן מחשבתן לסעודת שבת דחשיב' ונקט למ"ש וכ"ש בשבת דאסור לאכלן דסעודות שבת חשיבי. רק נקט מ"ש לאפוקי מר"א [תרומות פ"ח מ"ג]:
סעיף כ
כלכלת שבת
סל פירות המיוחד לשבת:
סעיף כא
ובית הלל מחייבין
פלוגתיי' ברוצה לאכלן עראי קודם שבת:
סעיף כב
עד שיתעשר
מדחשיב' וקפיד עלה למתנה. ואף דבפירות אילן לא הוה אמרינן מתנה כמכר [ברפ"ב]. אבל הכא לא דמי לשאר מתנה מדשלחו לביתו דרך כבוד חשיבה טפי:
סעיף כג
הנוטל זיתים מן המעטן
קארב שבו יתרככו הזיתים בצבורן:
סעיף כד
טובל אחד אחד במלח ואוכל
דאף ע"ג דמליחה קובע [כפ"א נ"ג] ה"מ בששה' קצת במלחו דעי"ז מתרככת גוף הפרי. אבל בטובלו במלח ואוכל לטעמא בעלמא הוא דעביד דלא מסתבר שכשראוי לאכול מהן עראי אסור לו לאכלן רק תפל בלי מלח. ומה"ט לא נקט הכא אם צירף חייב [כלעיל פ"ג מ"י] דהכא אפילו טבל ב' במלח ואכלן ביחד מותר. ורק במלח ונתן לפניו בשהוי קצת אסור [וזה דלא כהר"ב. והן אמת דבירושלמי משמע קצת כהר"ב. אבל יש לישב נמי לשון הירושלמי בסברא הישרה הנ"ל ודו"ק]:
סעיף כה
אם מלח ונתן לפניו
ר"ל ב' ביחד:
סעיף כו
רבי אליעזר אומר מן המעטן הטהור חייב
מיירי שנטלן טמא [ואעפ"כ לא טימ' בנטילתו זיתים שבמעטן שנטלן בפשוטי כלי עץ שאמק"ט] ואז אינו מחזיר המותר שלא יטמא זיתיו להכי קבעתן נטילתו:
סעיף כז
מפני שהוא מחזיר את המותר
ואפי' צרפן הו"ל עראי:
סעיף כח
שותים
יין:
סעיף כט
על הגת
אבל חוץ לגת הוה ליה קבע:
סעיף ל
בין על החמין
שמזגו בחמין אף על גב דאור קובע כסי' י"ב נ"ל דזהו ברותח שהיד סולדת בו כפ"א מ"ז [וכן משמע שבת די"א ב' ודלא כרמב"ם הכא]. ועי' מ"ש בס"ד לעיל סי' י"ב:
סעיף לא
וחכ"א על החמין חייב
דאינו מחזיר המותר שלא יקלקל יין שבבור:
סעיף לב
המקלף
אבשעלען:
סעיף לג
ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב
ובהיה רק ג' גרעינין קלופין יחד חייב [כך כ' בירושלמי ואשתמיטתי' לרתי"ט שכ' דבב' חייב]. מיהו בסמוך לגורן אפי' צירף לתוך ידו מותר מדמחזיר המותר:
סעיף לד
המולל מלילות של חטים
משפשף השבלים בין אצבעותיו להסיר המוץ מעליהן:
סעיף לה
מנפה מיד ליד
מנערן מיד ליד אחרת ומנפח להפריח המוץ:
סעיף לו
ואם נפה ונתן לתוך חיקו חייב
ונ"ל דמה"ט הקילו בחטין טפי מבשעורין דבשעורין אמרינן בירושלמי רק ב' ביחד שרי לאכול ולא ג' ובחטין קאמר התם דגם ג' ביחד שרו לאכילה אבל לא ד'. וה"ט משום דשעורים כשנטלן כבר היו מתוקנים במקצת שכבר נדושו משבולת שלהן להכי כשקלף הו"ל כקבע. אבל החטין שנטלן מלילות דהיינו בעודן בשבלין וכמ"ש וקטפת מלילות להכי כשמשפשפן בין אצבעותיו שפיר הו"ל עראי עדיין:
סעיף לז
כסבר
קאריאנדער:
סעיף לח
ר' אלעזר אומר השבת
דיל קריויט:
סעיף לט
זרעה לירק מתעשרת זרע וירק
הן העלין:
סעיף מ
וזירין
הן הגבעולין:
סעיף מא
וחכמים אומרים אינו מתעשר זרע וירק אלא השחלים
קרעססע:
סעיף מב
והגרגיר
אוריגא:
סעיף מג
תמרות
בליטהען:
סעיף מד
של תלתן
פענכעל:
סעיף מה
ושל חרדל
זענף:
סעיף מו
ושל פול הלבן
ווייסע באהנען:
סעיף מז
חייבות במעשר
דראויים לאכילה:
סעיף מח
רבי אליעזר אומר הצלף
קאפערן:
סעיף מט
ואביונות
הוא גוף הפרי:
סעיף נ
וקפרס
הוא שומר הפרי שסביב לו: