יכין מכשירין· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ד
סעיף א
השוחה לשתות
מהנהר:
סעיף ב
בכי יותן
מדא"א לפיו. מבלי שיגעו לשפמו. כל פסיק רישא כניחא ליה דמי:
סעיף ג
המים העולים אחריה
באחורי הבית. דא"א לתוכו מבלי שיגעו גם באחורי' כאילו כיון לשניהן דמי:
סעיף ד
ובחבל שהוא מכונן
מסבב כמו הדרא דכנתא:
סעיף ה
ובחבל שהוא לצרכה
התלוי בה כשיאחזם להשתמש בה:
סעיף ו
נתנה
לחבית:
סעיף ז
תחת הצנור
שירדו המים לתוכה:
סעיף ח
אינן בכי יותן
מים שבחבל ושבאחורי'. מדאפשר שלא יתלחלחו:
סעיף ט
אפילו אב הטומאה
האדם שירדו עליו. היה אה"ט. והרי ברפ"ק אמרינן דמשקין טמאים מכשירין אפילו שלא לרצון:
סעיף י
אינו בכי יותן
בנטפו מעליו על הפירות לא הוכשרו. מדירידת גשמים עליו היה שלא לרצון. עכ"ל הר"ב. ודבריו לקוחים מהר"ם בפירושו. ותמוה. דהר"מ פי' כן לשיטתו לעיל פ"ק סי' ג' דתחלת תלישה ממחובר בכל גוונא בעי שיהיה לרצון. וכ"כ בפ"ב מטומאת אוכלין להדיא. אבל הר"ב ז"ל דנקט ברפ"ק כר"ש דתחלה וסוף התם. היינו תחלת עקירתן. א"כ משקין טמאים גם הא לא צריך לרצון. ולמה לא יטמא הכא מנפל על פירות. אף דשניהן לא היו לרצון. ובמח"כ אחז בחבל בב' ראשין. אמנם הדבר פשוט. דמש"ה אמ"ט ומכשירין. מדאינן חשיבי משקה כלל כל זמן שהן בו ולא נטמאו כלל. [וכ"כ להדיא בתוספתא וכריתות דט"ו ע"ב]:
סעיף יא
ואם נער
ניער גופו להסיר המים מעליו:
סעיף יב
בכי יותן
ביצאו לגמרי ממנו כב"ה רפ"ק גבי אילן. ודוקא ביצאו בכח בבת אחת. שלא נגעו בו בשעת פרישה. דאל"כ טמויי נמי מטמא:
סעיף יג
עמד תחת הצנור להקר
להתקרר:
סעיף יד
או לידוחי
לרחוץ מלכלוך:
סעיף טו
בטמא
אם היה האדם טמא:
סעיף טז
טמאין
הפירות שירדו עליהן הוכשרו ונטמאו כא':
סעיף יז
ובטהור בכי יותן
מכשיר:
סעיף יח
אינן בכי יותן
דתחלת עקירתן לצורך מחובר אינו מכשיר. מיהו בנפלו אח"כ בכוונה על פירות מכשיר. דבהא אחשבינהו למהוי תלושין. מיהו סיפא איירי בכותל בנין אבל כותל מערה שהוא מחובר ממש. אפילו כדי שתודח הכותל אינו מכשיר. והיינו דיוקא דרישא. ולא ק' דיוקא דסיפא ורישא אהדדי:
סעיף יט
חבית שירד הדלף לתוכה
שלא לרצון. ופירות בתוכה:
סעיף כ
בש"א ישבר
שכשיערה הוה דומיא דאילן פ"א מ"ב ולטעמייהו שם:
סעיף כא
והם טהורים
שלא הוכשרו:
סעיף כב
הניתזין והצפין
שצפו ויצאו חוץ לעריבה. וה"ה מה שבתוכה. רק נקט נתזין וצפין משום סיפא דפליגי בהו. רב"א:
סעיף כג
נטלה לשפכה
במקום אחר:
סעיף כד
בש"א בכי יותן
דמדלא שפכן במקומן רוצה בקיומן עד אז. ואילה"ק אפילו שפכן במקומן יכשירו לב"ש דמ"ש ממנער אילן פ"א מ"ב. וה"נ ניחא ליה שיבואו המים ממקום למקום בעריבה. נ"ל דדוקא אותן ששפך או אותן שנשארו בעריבה אחר שפיכה. דמי להתם ליוצאין ואת שבו. מיהו הכא מיירי גם קודם שהתחיל לשפכן:
סעיף כה
אלו ואלו מודים שהן בכי יותן
מדגם בתחלה הוה ניחא ליה בהו. ולרב"א ה"ה במה שבתוכה מודו דמכשירין. ונקט נטלה לשפכה משום רישא דפליגי בה:
סעיף כו
המים העולים בידיו
שהתעסק בהן:
סעיף כז
אף העולין ברגליו בכי יותן
מדא"א לזה בל"ז. ואף דלעיל ר"פ בחבית מודו רבנן מה"ט דבכי יותן. נ"ל דהתם לא סגי בלאו הכי. דא"א שישאב אם לא יתלחלח אחורי הכלי. משא"כ הכא. היה אפשר שלא יהיה טיט כאן:
סעיף כח
קופה שהיא מלאה תורמסין
מין פולין יבשין:
סעיף כט
מושיט ידו
אפילו אדם שהוא אה"ט כבסיפא:
סעיף ל
ונוטל תורמסין מתוכה
מתוך הקופה:
סעיף לא
והם טהורים
דמקום מחובר לא מכשיר. [אמרה בריה קלה. גם במשנה חמורה זאת. הנני כחולדה הדרה בעיקרי בתים. ורבותינו המפרשים שכחו או לא ידעו כי הבאים אחריהם בהמה ירעו. דק"ל רישא וסיפא. מ"ש תורמסין שנטל. מצנון בסיפא. דכשהעלהו נטמא. ודוחק לחלק דהתם מדחישב להדיחו. הוה ניחא ליה שיתלחלח קליפתו החיצונה. משא"כ הכא דהניחו מתחלה שיתרכך פנימיותו ולא הוה ניחא בלחלוח שע"ג. דעכ"פ מ"ש מאחורי חבית בר"פ. ה"נ מדלא אפשר שיתרכך פנימיותו. אם לא יתלחלח קליפתו החיצונה. יוכשר ע"י לחלוח ההוא. ואת"ל דהכא שאני מחבית. דהכא מיצר הוא על הלחלוח שע"ג שעי"ז יתעפשו התורמסין מהר. עכ"פ ק"ל כיון דלחלוח שע"ג ודאי נטמא מידו הטמא כדחזינן בצנון בסיפא. א"כ משקה טמא מטמא לרצון ושלא לרצון. כריש מכילתין]. ול"מ נ"ל דמדנקט רק בצנון נדה מדיחתו. משמע דבתורמסין לאו באדם טמא מיירי. וטהורים דנקט. ר"ל אינן מוכשרין. כרוב טהור וטמא שבמסכת זו. ולהכי מה דנקט נמי בסיפא. הנוגעין בקופה טמאין. ר"ל הוכשרו. מדניחא ליה שתודח הקופה. כדמוקי לה הר"ש:
סעיף לב
העלם מן המים
שהעלה כל הקופה עם התורמסין:
סעיף לג
ושאר כל התורמסים טהורים
[תמוה כיון דהמים הנוגעין בקופה מכשירין הרי כל המים גוף א' הן. ויכשירו לכל התורמסין. ומכ"ש אי נימא דבטמא ממש איירי מתני' ולא נתבטל לחלוחית שבדופני קופה בשאר מים שבקופה. כבסוף פרקין. מדתמיד נוגעין המים בקופה והו"ל כטובל ושרץ בידו כמ"ש ע"ר הגאון זצוק"ל. אם כן ק"ל כיון דכל המים גוף א' הן כולן טמאין הן. ויכשירו ויטמאו כא' לכל התורמסין]. ונ"ל דבקופה נקובה מיירי. דכשהעלה יצאו כל המים לחוץ דרך הנקבים. והלחלוחית המחבר מים שבדופני קופה ושעל שאר התורמסין. לא מחשב חיבור להיות גוף א'. מדלא ניחא ליה בלחלוח שע"ג ומחברן דעי"ז יתעפשו התורמסין. וכמש"ל. כשק פירות רפ"ג דלר"י אותן שאינן נגד המים אינן מכשירין. אע"ג דמחוברין לחלוחית שבעליונים ותחתונים. וע"כ לא פליגי עליה רבנן התם. רק משום דס"ל דגם בלחלוח עליונים ניחא ליה. אבל בהא מודו דלחלוח דלא ניחא ליה לא חשיב חיבור:
סעיף לד
ידיו טהורות
לחולין דא"ל כוונה בנטילת ידים לאכילת חולין. אבל לנגיעה בעלמא אפילו לתרומה א"צ כוונה בנטילה:
סעיף לה
והפירות טהורים
דממילא נפל וגם השתא לא ניחא ליה בלחלוח שע"ג:
סעיף לו
ידיו טהורות והפירות בכי יותן
ממשקה שבידיו דניחא ליה:
סעיף לז
ופשט אב הטומאה את ידו לתוכה
לתוך קדרה:
סעיף לח
טמאה
דלכ"ח לא מהני טבילה:
סעיף לט
מגע טומאות
ר"ל ואם הנוגע בקדרה היה ראשון לטומאה:
סעיף מ
טהורה
דכלי אקמ"ט רק מאה"ט. ואף דמשקין מטמאין לכלי מגזירת משקין זב וזבה. הכא מים שבקדרה הושקו למקוה ונטהרו:
סעיף מא
ושאר כל המשקין
אם היתה הקדרה שבמקוה מלאה שאר משקין:
סעיף מב
שאין המים מטהרים את שאר המשקין
ע"י השקה. ואילה"ק הרי יש בילה בלח. ונתערבו ונתבטלו המשקין במי מקוה. נ"ל כיון שהמשקין מסובבים בדופני הכלי. אין בילה כחבית שנפלה לים [מכות ד"ד א']:
סעיף מג
הממלא בקילון
הוא סילון עץ או חרש שקלחו בו מים ועכשיו פסק מלקלח. ונפלו פירות לסילון. ואינו יודע אם הי' נגוב בשעת נפילה:
סעיף מד
עד ג' ימים טמאין
הוכשרו הפירות. דאח"כ מסתמא נתנגב. ואפילו מלוחלח לפנינו. תלינן הלחלוח בדבר אחר. כזיעת בורות רפ"ב. משא"כ תוך ג' ימים אף שעתה נגוב תלינן דבשעת נפילה לחלחותו קיים היה:
סעיף מה
אפי' עד שלשים יום טמאים
ובסתם לא פליג אתנא קמא:
סעיף מו
עצים שנפלו עליהם משקין
טמאים. ולרמב"ם לענין הכשר מיירי מתני'. ונפלו עליהן מים תלושין לרצון:
סעיף מז
אם רבו
הגשמים על הטמאין:
סעיף מח
טהורים
דנתבטלו המים הטמאים:
סעיף מט
הוציאם
להעצים המלוחלחים מן הבית:
סעיף נ
טמאים
דנטמאו מי גשמים גופייהו מלחלוחית הטמא. דמדאחשבינהו להיות תלושים מק"ט:
סעיף נא
טהורין
המי גשמים שע"ג. דהרי לא נגעו משקין אהדדי:
סעיף נב
ולא יסיקם אלא בידים טהורות בלבד
שלא יטמאו הידים. למים שע"ג. ויחזרו ויטמאו לתנור. ואין חוששין שיפלטו מים טמאין שנבלעו דכלין הן לתוכן מכח האש [עיין ערלה פ"ב מי"ג]:
סעיף נג
רש"א אם היו לחין
אותן עצים שבלעו משקין טמאין. אם נקצצו מקרוב. ועי"ז הם רטובים עדיין:
סעיף נד
ורבו המשקין היוצאין מהן
מכח האש ע"י רטיבתן:
סעיף נה
טהורים
דהמשקין שמחמת עצמן הו"ל כמי פירות ומבטלין לטמאים מק"ו ממי גשמים שעלולין לק"ט. מכ"ש מי פירות שאמק"ט: